השאלה שבה חלוקים הצדדים היא, אם יש לדחות את התביעה, שהוגשה בהליך של סדר דין מקוצר, מחמת התיישנותה, או בשל שיהוי בהגשתה. א. התביעה והבקשה 2. כתב התביעה בסדר דין מקוצר הוגש ביום 5.6.2008, ובו נדרשו הנתבעים לשלם לתובעת סך של 242,751 ₪ עבור לוחות חשמל, שעל-פי הנטען, התובעת ייצרה עבור הנתבעת 1 ואף סיפקה לה אותם בהתאם להזמנתה. הנתבע 2 הוא מנהל הנתבעת ובעל מניותיה. בכתב התביעה נטען, שהנתבעת שילמה רק חלק מהסכומים הנקובים בחשבוניות שאותן הנפיקה התובעת, ומכאן התביעה לתשלום מלוא הסכומים הנקובים בחשבוניות, כמפורט בכתב התביעה. 3. ביום 28.7.2008 הגישו הנתבעים שלוש בקשות: בקשה למחיקת כותרת ולהעברת התובענה לבירור בהליך של סדר דין רגיל, בקשה לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנותה ובקשה לדחיית המועד שבו תוגש בקשת הרשות להתגונן. בשתי החלטות שניתנו על-ידי כבוד הרשם ביום 31.7.2008 נקבע שהנתבעים יהיו רשאים להגיש את בקשת הרשות להתגונן תוך עשרים יום מהיום שתינתן החלטה בשתי הבקשות האחרות. כן נקבע, שהבקשה לדחיית התביעה על הסף תועבר להחלטת שופט. בהחלטה נוספת, מיום 18.2.2009, שניתנה על-ידי כבוד הרשם לאחר שהתקבלה תגובת התובעת ותשובתם של הנתבעים לתגובה זו, נדחתה הבקשה למחיקת הכותרת. 4. הבקשה לדחיית התביעה על הסף הועברה להחלטת כבוד השופט מוריס בן-עטר ז"ל, ובהחלטתו מיום 20.4.2009 התבקשה התובעת להגיב לבקשה. תגובת התובעת הוגשה ביום 11.5.2009 ותשובת הנתבעים לתגובה זו הוגשה ביום 24.5.2009. בימים אלו, ובהתאם להנחייתה של נשיאת בית משפט זה, כבוד השופטת שולמית דותן, הועבר התיק אליי לשם למתן החלטה בבקשה. ב. טענות הצדדים נימוקי בקשת הנתבעים לדחיית התביעה על הסף 5. הזמנת הסחורה מהנתבעת נחתמה ביום 28.9.2000, ותשע-עשרה החשבוניות שעליהן נסמכת התביעה הונפקו בין יום 28.11.2000 לבין יום 11.10.2001. לטענת הנתבעת, התביעה התיישנה ביום שבו נולדה עילת התביעה, וזו נולדה, לטענתה, ביום שבו סופקו על-ידי הנתבעת לוחות החשמל. מועד זה נקבע בהתאם לתעודות המשלוח של לוחות חשמל, אשר לא צורפו לכתב התביעה. מאחר שהחשבוניות הונפקו על-ידי התובעת זמן קצר לאחר סיפוק הסחורה, ניתן ללמוד ממועד הנפקת החשבוניות על מועד סיפוק הסחורה. בהתאם לכך טוענים הנתבעים, שהתביעה המתייחסת אל אחת-עשרה החשבוניות שהונפקו בין חודש נובמבר 2000 לבין חודש מאי 2001, בוודאי שהתיישנה. ביחס לשמונה החשבוניות שהונפקו בין חודש יוני 2001 לחודש אוקטובר 2001, טענו הם, שתחילה עליהם לקבל מידי התובעת את תעודות המשלוח המתייחסות אליהן, ולאחר מכן יעלו את טענת ההתיישנות גם ביחס אליהן. אולם בכל מקרה, אפילו התביעה המתייחסת לחמש חשבוניות אלו לא התיישנה, הרי שיש לדחותה בשל השיהוי בהגשתה. 6. לגופם של דברים טענו הנתבעים, ששילמו את מלוא התשלום הנדרש עבור לוחות החשמל בהתאם לכתבי הכמויות. לטענתם, התובעת הוציאה חשבוניות לתשלום אשר לא תאמו את כתבי הכמויות, ולאחר שחשבוניות אלו תוקנו, שולם כאמור, מלוא התשלום שהיה על הנתבעים לשלם. בעניין זה גם ביקשו הנתבעים לדחות את טענת התובעת שלכאורה, רק ביום 5.7.2001 נודע לה על ההפרשים בין הסכומים הנקובים בחשבוניות לבין מה ששולם בפועל. זאת מאחר שלטענתם, הטענה אינה נכונה, ובכל מקרה אין חשיבות למועד שבו שולמו התשלומים לתובעת, מכיוון שתקופת ההתיישנות מתחילה להימנות מיום אספקת הסחורה. תגובת התובעת לבקשה לדחיית התביעה על הסף 7. התובעת ביקשה לדחות את הבקשה לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנותה, מאחר שלטענתה, עילת התביעה נולדה פחות משבע שנים קודם להגשת התביעה. התובעת הפנתה למספר פסקי-דין שבהם נקבע כי היום שבו נולדה עילת התביעה ושממנו מתחיל מניין תקופת ההתיישנות, הוא היום שבו התגבשה עילת תביעה קונקרטית, במובן זה שבאותו מועד כבר מתקיימות כל העובדות החיוניות לביסוס תביעה שתאפשר זכייה בסעד המבוקש. לפיכך לטענתה, מועד זה במקרה הנדון, הוא היום שבו לטענתה, הפרו הנתבעים את חובתם לשלם לתובעת עבור הסחורה שסופקה להם על-ידי התובעת. מועד זה, לטענתה, אינו יום הספקת הסחורה, ואף לא מועד הנפקת החשבוניות על-ידי התובעת. לפי טענתה של התובעת, הנתבעים היו אמורים לשלם עבור הסחורה בתנאים של "שוטף פלוס שישים יום", ורק לאחר פרק זמן זה, התגבשה עילת התביעה של התשלום שהתחייב בגין כל אחת מהחשבוניות. 8. באשר לחשבוניות טענה התובעת, ששמונה חשבוניות הונפקו לאחר יום 5.6.2001, ומועד פירעונן חל לכל המוקדם ביום 31.8.2001, כך שעילת התביעה ביחס אליהן התגבשה רק במועד זה, ובעת הגשת התביעה (5.6.2008), טרם חלפו שבע שנים ממועד זה. כך גם באשר לשתי חשבוניות נוספות, שמועד פירעונן חל ביום 31.7.2001. ביחס לחשבוניות הנוספות, שמועד פירעונן חל קודם ליום 5.6.2001, טוענת התובעת שמרוץ ההתיישנות נעצר ביום 26.6.2001, ולפיכך התביעה גם ביחס לתשלומים שהתחייבו בגין חשבוניות אלו לא התיישנה. התובעת סומכת את טענתה זו על המחאה בסך של 134,000 ₪ שהונפקה על-ידי הנתבעת במועד זה, 26.6.2001, והגיעה לידי התובעת ביום 5.7.2001 ובמועד זה הונפקה קבלה על סכום זה. לטענתה, להמחאה זו צירפה הנתבעת מסמך שפירט את הסכומים ששולמו באמצעות ההמחאה, את החשבוניות שאליהן היא מתייחסת, ואת הסכום שאושר על-ידי הנתבעת לתשלום, אשר היו שונים מאלו שצוינו בחשבוניות. לפיכך טוענת התובעת, כי בהתאם לסעיף 9 בחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, יש לראות בתשלום האמור בצירוף המסמך הנזכר משום הודאה בקיום זכות, העוצרת את מרוץ ההתיישנות. כך אפילו לא הייתה זו הודאה מפורשת מצד הנתבעת לחובתה לשלם את מלוא התשלום, הרי שיש בכך משום הודאה בחובתה של הנתבעת לשלם עבור הסחורה, אפילו לטענת הנתבעת היה עליה לשלם סכום נמוך יותר מזה שצוין בחשבוניות. בנוסף לאמור, הפנתה התובעת לשני מסמכים נוספים, האחד מיום 21.5.2001 והשני מיום 24.6.2001 שבהם, כך לטענת התובעת, אישרה הנתבעת תוספת תשלום לתובעת ביחס לסכומים שצוינו בשתיים מן החשבוניות. ביחס לכל אחד ממועדים אלו טענה, כי יש להוסיף שישים יום, בשל ההסכמה שהתשלום ייעשה שישים יום לאחר הנפקת כל חשבונית. 9. התובעת ביקשה לדחות גם את טענת השיהוי שנטענה על-ידי הנתבעים. לטענתה, הטעם לשיהוי בהגשת התביעה נעוץ בקשרים עסקיים שהיו בין התובעת לבין חברת ניסקו בע"מ, שלטענת התובעת היא "חברה אחות" של הנתבעת. בנוסף לכך, כך לטענתה, במשך השנים התנהלו מגעים שבהם היו מעורבות התובעת, הנתבעת וחברת ניסקו, מתוך מטרה ליישב את המחלוקות נושא התביעה שלא באמצעות הליכים משפטיים. תשובת הנתבעים לתגובת התובעת לבקשה לדחיית התביעה על הסף 10. בתשובתם לתגובת התובעת, ביקשו הנתבעים לדחות את טענותיה וכאמור, לקבוע שמקצתה של התביעה התיישנה, ואילו ביחס לחלקה האחר חל כאמור שיהוי בהגשתה, ולפיכך יש לדחות את התביעה על הסף. הנתבעים מסכימים לכך שאמנם המועד שבו מתחיל מניין תקופת ההתיישנות הוא היום שבו מתקיימות העובדות החיוניות הנדרשות לביסוס תביעה שתאפשר זכייה בסעד הנתבע. לטענתם, החיוב הכספי התגבש במועד שבו סופקה הסחורה, וממועד זה יכולה הייתה התובעת לדרוש את התמורה עבורה. זאת מהטעם שהמחיר נקבע מראש בהתאם לכתב הכמויות שצורף להזמנת העבודה עוד ביום 28.9.2000. בעניין זה הפנו הנתבעים לשלוש תעודות משלוח המצויות ברשותם, שלפיהן הסחורה המתייחסת אליהן סופקה עוד קודם ליום 30.5.2001. 11. לחלופין טוענים הנתבעים, שאפילו תתקבל טענת התובעת שיש למנות את תקופת התיישנותה של התביעה מהיום שבו הפרו הם את חובתם לשלם עבור הסחורה, כטענתה, עדיין ביחס לתשלומים הנתבעים בהתאם לשמונה מן החשבוניות, התביעה התיישנה. כך מאחר שמועדי התשלום של אותן חשבוניות חלים לכל המאוחר עד יום 31.5.2001. בהקשר זה גם מבקשים הנתבעים לדחות את הטענה כי מסמך זה או אחר שהוצא ביחס לאחת מחשבוניות אלו במועד מאוחר יותר, עוצר את מרוץ ההתיישנות. זאת מאחר שגם התשלום בגין אותה חשבונית שולם במסגרת ההמחאה ששולמה ביום 20.6.2001, שהיה בה כדי לסלק את כל החובות שהיו לנתבעת כלפי התובעת. 12. הנתבעים גם חולקים על טענת התובעת שלפיה התשלום ששולם ביום 26.6.2001 מהווה הודאה בקיום זכות, בהתאם לסעיף 9 בחוק ההתיישנות. לטענת הנתבעים, דף ריכוז החשבונות מיום 20.6.2001 הוא מסמך המבטא את תוצאת המשא ומתן שנוהל בין הצדדים, שלפיו שילמה הנתבעת את הסכום שצוין בו, על-פי דרישת התובעת. הנתבעים טוענים עוד, שאין לקבל מצב שבו התובעת תשוב ותתבע עתה תשלומים מכוח חשבוניות, שלגביהן כבר הגיעו הצדדים להסכמה, וששולם עבורן. הסכמת הנתבעת לשלם חלק מהסכום שצוין בחשבוניות הייתה בכפוף לכך שהדבר יהווה סילוק חובות הנתבעת, ולכן אין בכך כדי ליצור זכות חדשה, שמכוחה תוכל התובעת לשוב ולתבוע את הנתבעת. מכל מקום, ביחס לאותן חשבוניות שלגביהן הייתה הסכמה בדבר התשלום, בכל מקרה אין התובעת יכולה לשוב ולתבוע את התשלומים שפורטו בהן. 13. בנוסף לטענות אלו, שבים הנתבעים וטוענים את טענתם החלופית, שלפיה בכל מקרה יש לדחות את התביעה מחמת שיהוי קיצוני בהגשתה. ביום 20.6.2001 נפגשו הצדדים מתוך כוונה לסיים את המחלוקת הכספית שביניהם, ושולם לתובעת התשלום שעליו הוסכם. לפיכך לטענתם, אין לקבל שהתובעת הגישה את התביעה על יתרת החוב כטענתה, סמוך ממש למועד שבו התביעה מתיישנת. הנתבעים טוענים שבמקרה הנדון התקיימו שני התנאים הדרושים להוכחת טענת השיהוי, שהם ההשתהות בהגשת התביעה והעובדה שהתובעת התנהגה באופן המעיד על ויתור על זכותה לתבוע, ולחלופין העובדה שמצבו של הנתבע שונה לרעה. לטענתם, השיהוי מלמד גם על זניחת זכות התביעה וגם על חולשתה של התביעה. לבסוף ביקשו הנתבעים לדחות את טענת התובעת שהסיבה לשיהוי בהגשת התביעה נבעה ממגעים ומקשרים עסקיים עם חברת ניסקו, שהיא "חברה אחות" של הנתבעת. לטענתם, אין מדובר בחברה אחות, כפי שאף ניתן ללמוד על כך מדו"חות רשם החברות. כך גם מעולם לא היו לנתבעת קשרים עסקיים עם אותה חברת ניסקו. 14. הנתבעים חותמים את טענותיהם בכך שעל בית המשפט לעסוק בתביעות עדכניות, ולא להיחסם בתביעות מלאכותיות ונושנות כמו זו הנדונה. הגם שהפניה לערכאות היא זכות חוקתית, טוענים הנתבעים, שאין לאפשר ניהול של תובענות ישנות, ובייחוד אם לא ניתן הסבר מוצדק להשתהות בהגשתן. ג. דיון העובדות הצריכות להחלטה זו 15. בהתאם להזמנת עבודה מיום 28.9.2000, שאליה צורף כתב כמויות, התחייבה התובעת לספק לנתבעת לוחות חשמל ולוחות בקרה שנועדו להתקנה במרכז עסקים בירושלים. הסחורה סופקה על פני תקופה במהלך השנים 2000 ו-2001. זמן קצר לאחר שהסחורה סופקה, הנפיקה התובעת לנתבעת חשבוניות לתשלום. ביום 20.6.2001 נפגש נציג התובעת עם נציג הנתבעת, מתוך כוונה ליישב את המחלוקות שהתגלעו בין הצדדים בעניין הסכומים שצוינו בחשבוניות. במסמך שנערך על-ידי התובעת, על נייר הנושא את פרטיה, הוסכם שהנתבעת תשלם לתובעת סכום של 138,065 ₪. באותה פגישה אושר הסכום שהיה מצוין ברובן של אותן חשבוניות, אשר עד אז היה שנוי במחלוקת, ובהמחאה מיום 26.6.2001 שילמה הנתבעת סך של 134,000 ₪ (הצדדים לא התייחסו להפרש שבין שני הסכומים). קבלה על התשלום הונפקה לנתבעת ביום 3.7.2001. 16. ביום 12.3.2002 שלחה התובעת מכתב התראה לנתבעת, שבו נאמר שחובה של הנתבעת עד מועד זה הוא בסך של 211,413 ₪. על כך השיבה הנתבעת במכתב מיום 25.3.2002, שבו נאמר שעל-פי רישומיה, כל החשבוניות שהוצאו על-ידי התובעת שולמו במלואן. יחד עם זאת ביקשה הנתבעת, כי למען הסדר הטוב, תמסור התובעת לנתבעת את פירוט החשבוניות כדי שהנתבעת תוכל לבחון את טענותיה. על כך השיבה התובעת ביום 28.4.2002 שהיא מבקשת לקבל לידיה את כרטסת הנהלת החשבונות של הנתבעת, כדי לבדוק את טענותיה. תשובה לכך שלחה הנתבעת אל התובעת ביום 12.5.2002, ובה נכתב כי לא תוכל להתייחס אל דרישותיה של התובעת מבלי שתקבל לידיה, את ריכוז כל החשבוניות שעליהן מבוססת דרישת התובעת. למכתב זה, כך טענה הנתבעת, לא השיבה התובעת, וטענתה זו של הנתבעת לא נסתרה. לא זו בלבד, אלא שלטענת הנתבעת, גם לאחר מועד זה, המשיכה התובעת לעבוד עם הנתבעת ולספק לה לוחות חשמל. ראייה לכך היא חשבונית המתייחסת לעסקה בין התובעת לבין הנתבעת מיום 3.10.2002. מניין תקופת ההתיישנות 17. התביעה הנדונה הוגשה כאמור, ביום 5.6.2008. מכאן אפוא, שהשאלה שבה יש להכריע תחילה היא, אם עילת התובענה התגבשה קודם ליום 5.6.2001, או לאחריה. חוק ההתיישנות קובע בסעיף 5(1), שתובענה "בשאינו מקרקעין" מתיישנת בחלוף שבע שנים, וסעיף 6 קובע שתקופת ההתיישנות מתחילה "ביום בו נולדה עילת התובענה". המבחן ל"עילת התובענה" לעניין התיישנות הוא "קיומה של עילת תביעה קונקרטית בידי התובע במובן זה שמתקיימות כל העובדות החיוניות הנדרשות לביסוס תביעה שניתן להצליח בה ולזכות בסעד המבוקש" (פסק-דינה של כבוד השופטת א' פרוקצ'יה בע"א 1650/00 מרדכי זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון, פ"ד נז(5) 166 (21.7.2003), בפסקה 8. כן ראו: ע"א 244/81 פתאל נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית, פ"ד לח(3) 673, 684; ע"א 3319/94 פפר נ' הועדה המקומית לתכנון ובנייה, פ"ד נא(2) 581, 594). עוד נקבע לעניין זה, כי "לצורך תחילת מרוץ ההתיישנות אין די בקיומה של זכות מושגית בידי התובע אלא יש צורך בקיומה של עילה קונקרטית, אשר מכוחה יכול תובע, הלכה למעשה, לפנות לבית המשפט ולהגיש את תביעתו. מבחינה זו, עילת התביעה נוצרת ביום שבו אילו הגיש התובע את תביעתו לבית המשפט והיה מוכיח את עובדותיה המהותיות היה זוכה בפסק דין, שהרי ברי כי אין למנות תקופת התיישנות קודם למועד זה, מקום שטרם בשלה זכותו של בעל דין לפנות לבית המשפט בתביעה משפטית ולזכות בסעד" (ע"א 1650/00 זיסר, שם, וראו גם את פסקי הדין המובאים שם). 18. השאלה אם כן היא, אימתי התגבשה עילת התביעה. האם היה זה במועד שבו סופקה הסחורה, כטענת הנתבעת, או שמא במועד הנפקת החשבוניות, או במועד התשלום, כטענת התובעת. נראה כי לא יכולה להיות מחלוקת שכל עוד לא הגיע מועד התשלום, לא קמה עילת התביעה. משקבעו הצדדים ביניהם, ובעניין זה אין מחלוקת, שמועד התשלום יהיה "שוטף פלוס שישים", הרי שמשחלף היום הששים ואחד, ולא שולמה התמורה, אזי רק אז קמה לתובעת הזכות לתבוע את התמורה. אולם כל עוד לא חלף מועד זה, טרם התגבש החוב, וממילא שלא ניתן לתבוע חיוב שטרם הגיע זמנו. מבין תשע-עשרה החשבוניות שעליהן מבוססת התביעה, שמונה הונפקו לפני יום 6.3.2001, ולפיכך התביעה (שהוגשה ביום 5.6.2008) המתייחסת לסכומים הנקובים בהם, התיישנה. 19. לאור מסקנה זו, נותרות שתי שאלות הטעונות הכרעה. האחת, האם ביחס לאותן שמונה חשבוניות נעצר מניין תקופת ההתיישנות. השנייה, אם אמנם נעצר מניין תקופת ההתיישנות, האם חל שיהוי בהגשת התביעה המתייחסת לאותן חשבוניות. השאלה אם חל שיהוי בהגשת התביעה, עולה גם ביחס לאחת-עשרה החשבוניות הנותרות, שמועד הנפקתן חל בין יום 1.5.2001 לבין יום 11.10.2001. עצירת מרוץ ההתיישנות 20. סעיף 9 בחוק ההתיישנות, שעניינו "הודאה בקיום זכות", קובע שאם הודה הנתבע בזכות הנתבעת ממנו על-ידי התובע, כי אז תקופת ההתיישנות של תביעתה של אותה זכות, תחל מיום ההודאה. זו לשון הסעיף: "הודה הנתבע, בכתב או בפני בית משפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה; ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לענין סעיף זה. בסעיף זה, 'הודאה' - למעט הודאה שהיה עמה טיעון התיישנות". בעניין זה נקבע, שכדי "לבוא בגדרי חריג זה נדרש כי תתקיים הודאה מפורשת של הנתבע (...) בקיום הזכות או שיעשה מעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות" (ע"א 2016/07 שמעון לוי נ' ששון לוי (9.11.2009), כבוד השופט ס' ג'ובראן, בפסקה 30). אין די בהודאה משתמעת אלא, על ההודאה בקיום הזכות להיות מפורשת. ראו בעניין זה את האמור בפסק-דינה של כבוד השופטת (כתוארה אז) ד' ביניש ברע"א 9041/03 עבדו בטחיש נ' מדינת ישראל - משרד הביטחון (16.8.2005), בפסקה 5): "הדרישה העיקרית שמציב סעיף 9 לחוק ההתיישנות לשם חידוש מירוץ ההתיישנות היא כי הודאת הנתבע תכיר 'בקיום זכות התובע'. דרישה זו נדונה בפסק דינו של בית משפט זה בע"א 1017/91 משה נ' הכפר הירוק ע"ש לוי אשכול בע"מ (...), מפי השופט זמיר. בין היתר, נקבע באותה פרשה כי ההודאה חייבת לבוא מצד הנתבע וכי צורת המסמך המכיל לכאורה את ההודאה צריכה להעיד על היותו של המסמך 'הודאה'. כמו כן, נקבע כי תוכן המסמך צריך ללמד במפורש על הודאה בקיום הזכות הנתבעת בבית המשפט. לכל הפחות, כך נקבע, על המסמך להעיד על כך שהנתבע הודה בכל העובדות הנדרשות כדי לבסס באופן ברור זכות זאת, כך שניתן וצריך יהיה להסיק כי הנתבע מודה, לא רק בעובדות, אלא גם בקיום הזכות". 21. לאור המבחנים שנקבעו בפסיקה לעניין הודאה בקיום זכות, ככזו העוצרת את מרוץ ההתיישנות, המסמך הכולל את דף ריכוז החשבונות, שנערך על-ידי נציג התובעת ונציג הנתבעת, אינו מהווה הודאה שכזו לצורך התביעה הנדונה. במסמך זה אכן נקבע באופן ברור ומפורש אלו תשלומים על הנתבעת לשלם לתובעת, אך בה בעת עולה ממסמך זה גם אלו תשלומים הנתבעת סבורה שאינה צריכה לשלם לתובעת, וממילא שאינה מודה בחובתה לשלמם. מכיוון שכך, שילמה הנתבעת בהמחאה מיום 26.6.2001 רק סך של 134,000 ₪, שהיה הסכום שלא היה שנוי במחלוקת. ביחס ליתרה, מהווה המסמך דווקא הודעה של הנתבעת לתובעת, שהיא אינה מודה בחובתה לשלם את היתרה. לפיכך אין לומר שאותו מסמך, שלפיו שולמו הסכומים שעליהם הוסכם בין הצדדים, עוצר את מרוץ ההתיישנות. שיהוי בהגשת התביעה 22. השאלה האחרונה הטעונה הכרעה היא, אם חל שיהוי בהגשת התביעה בכלל, ובייחוד ככל שהתביעה מתייחסת לאחת-עשרה החשבוניות שהונפקו בין יום 1.5.2001 ליום 11.10.2001. 23. הגם שחוק ההתיישנות קובע תקופות התיישנות סטטוטוריות, קובע החוק בסעיף 27 שבו, שבית המשפט מוסמך לדחות תביעה מחמת שיהוי, אפילו התביעה לא התיישנה, בקובעו כי "אין חוק זה בא לפגוע בכל סמכות לפי כל דין, לדחות תובענה או לסרב למתן סעד מחמת שיהוי". המבחנים לדחיית תביעה מחמת שיהוי בהגשתה נדונו בהרחבה בפסק-דינה של כבוד השופטת א' פרוקצ'יה בע"א6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים, פ"ד נז(5) 443 (2.7.2003). בפסק-דין זה עומד בית המשפט על תכליתו של מוסד ההתיישנות של תביעות, על הטעמים המצדיקים דחיית תביעה מחמת שיהוי בהגשתה, הגם שלא התיישנה, ועל הקושי בקבלת טענת שיהוי, העשויה לפגוע בזכות התביעה ובזכות הגישה לערכאות. מטעם זה, כאמור שם, לא בנקל יקבל בית המשפט טענת שיהוי, ולפיכך התנאים לקבלת טענה זו, הם מחמירים (שם, פסקאות 14-12). כאמור שם (פסקה 14), "השתהות בהגשת תביעה אינה, לכשעצמה, שיהוי במובנו במשפט. שיהוי בתוך תקופת ההתיישנות נוצר מקום שיש בהשתהות בפנייה לבית המשפט משום שימוש לא נאות בזכות התביעה הנתונה לתובע ופגיעה בציפייה הלגיטימית של הנתבע שלא להיתבע - שימוש המגיע כדי ניצול לרעה של ההליך השיפוטי (רע"א 4928/92 עזרא נ' מועצה מקומית תל-מונד, פ"ד מז(5) 94). כדי שתתקבל טענת שיהוי, על הנתבע להוכיח כי "בנסיבות המקרה התובע זנח את זכות התביעה העומדת לו, או שבמשך הזמן שינה הנתבע את מצבו לרעה. היו שהוסיפו תנאי חלופי שלישי, שעניינו שיהוי שנגרם עקב חוסר תום ליבו של התובע" (שם, פסקה 14. ראו גם את פסקי הדין המובאים שם). יחד עם זאת, מדגיש בית המשפט כי "איחור בהגשת תביעה, הוא כשלעצמו אינו מעיד על ויתור או מחילת התובע על זכות התביעה" (שם). כך מאחר שהשתהות עשויה לעתים לשמש דווקא אמצעי חשוב בפתרון המחלוקות מחוץ לערכאות. לפיכך יש להראות "מצג ברור מצד התובע אודות ויתור או מחילה מצידו על זכות התביעה הנתונה לו". 24. באשר לדרישה של שינוי מצבו של הנתבע לרעה, מדגיש בית המשפט כי הכוונה לשינוי הנובע מאופן התנהלותו של התובע, וכי מדובר בשיהוי שהוא "אחוז ושלוב ביחסים הפנימיים בין התובע והנתבע ובמערכת יחסי הגומלין ביניהם". לכן יש לבחון אם מצבו של הנתבע אמנם שונה לרעה בשל השיהוי, ואם היה זה בשל התנהגות חסרת תום לב מצד התובע, או בשל "מצג ממשי של ויתור או מחילה מצידו על זכותו" (שם). הכוונה היא אפוא, למצב אשר בו התובע נמנע לתבוע את זכויותיו במשך זמן ניכר, באופן שהצביע כי שוב לא יעמוד על אותן זכויות, ובשל כך שינה הנתבע את מצבו לרעה. מכל מקום, קבלת טענת שיהוי, להבדיל מקבלת טענת התיישנות נתונה לשיקול דעת בית המשפט, וקבלתה תלויה במגוון נסיבות ושיקולים, ובכללם, מהות התביעה ומהות הסעד המבוקש, מידת הנזק העשויה להיגרם מדחיית התביעה מחמת שיהוי בהגשתה, ועוד כיוצא באלו. 25. יישום העקרונות האמורים על המקרה הנדון מוביל למסקנה שבמקרה הנדון התקיימו התנאים המקימים את טענת השיהוי. לפיכך, יש לקבל בנסיבות העניין את טענת השיהוי, ולדחות מטעם זה גם את חלקה של התביעה שלא התיישן. 26. התנאי הראשון: שיהוי בהגשת התביעה התנאי הראשון, שעניינו שיהוי בהגשת התביעה, מתקיים באופן מובהק. כפי שכבר נאמר, התביעה ביחס למרבית החשבוניות התיישנה, ואילו החשבונית המאוחרת ביותר הונפקה ביום 11.10.2001, כך שמועד התשלום לפיה חל ביום 12.11.2001. התביעה הוגשה כאמור, ביום 5.6.2001, ארבעה חודשים בלבד לפני שחלה התיישנות ביחס לסכום הנתבע מכוחה של החשבונית המאוחרת ביותר. 27. התנאי השני: ויתור או מחילה על הזכות כאמור, לא די בכך שחל שיהוי בהגשת התביעה, אלא על הנתבע להראות שהיה בשיהוי משום ויתור או מחילה על הזכות הנתבעת. לאור העובדות שלא היו שנויות במחלוקת, נראה שאכן היה בשיהוי כדי להצביע על ויתור מצד התובעת, או על מחילה מצדה על זכותה לתבוע את הסכום שלטענתה הנתבעת נותרה חייבת לה. כפי שכבר נאמר, ביום 20.6.2001 - שש שנים פחות שבועיים קודם להגשת התובענה - נערך מסמך על-ידי נציג התובעת ונציג הנתבעת, ועל-פיו שילמה הנתבעת לתובעת את הסכום שעליו לא חלקה. ההמחאה ניתנה ימים ספורים לאחר מכן, ועוד ימים ספורים לאחר מתן ההמחאה, גם קיבלה הנתבעת לידיה קבלה המאשרת תשלום זה. כעבור כמעט שנה, ביום 12.3.2002, שלחה התובעת מכתב אל הנתבעת, ובו דרשה תשלום של יתרת החוב, על-פי טענתה. מאז היו מעט חילופי מכתבים בין הצדדים, והאחרון שבהם נשלח מאת הנתבעת אל התובעת כעבור חודשיים בלבד, ביום 12.5.2002. מאז לא שמעה הנתבעת עוד דבר מהתובעת, עד אשר הוגשה התובענה כעבור שש שנים מאז שנשלח המכתב האחרון, ביום 5.6.2008. בנסיבות אלו, נראה שאופן התנהלותה של התובעת אכן היה כזה שממנו יכולה הייתה הנתבעת ללמוד על כך, שהתשלום ששולם בחודש יוני 2001 סיים את כל המחלוקות בין הצדדים בעניין התשלום, וכי התובעת ויתרה על זכותה לתבוע, מחלה על החוב שלקיומו טענה קודם לכן, או אף השתכנעה שהנתבעת אינה חבה לה עוד דבר. כך על אחת כמה וכמה לאור העובדה, שלאחר אותו תשלום בחודש יוני 2006, ולאחר אותה התכתבות, עוד המשיכו הקשרים העסקיים בין הצדדים (כפי שהעידה על כך החשבונית שצורפה על-ידי הנתבעת, המתייחסת לתאריך 3.10.2002). הדברים גם מתחזקים לאור העובדה שהתובעת לא מצאה כל נימוק ממשי לשיהוי המתמשך בהגשת התביעה, ובעוד הנימוק שבו ניסתה להיאחז, בדבר קשרים עם חברת ניסקו, לא נתמכו בדבר, ונסתרו במסמכים שצירפה הנתבעת ובתצהיר שצורף לתגובתה האחרונה. נותרת אפוא, השאלה אם הנתבעת שינתה את מצבה לרעה. הנתבעת טענה שאין בידה עוד את כל המסמכים הדרושים לה להוכחת טענותיה, ובכלל זה אין ברשותה את כל תעודות המשלוח של הסחורה שסופקה. חרף בקשותיה שהתובעת תואיל לצרפן, התובעת לא עשתה כן. בנסיבות אלו, המצטרפות אל שאר הנימוקים שעליהם עמדנו, יש לקבל את הטענה שלא רק שחל שיהוי בהגשת התביעה, אלא שיש בו כדי להביא לשינוי מצבה של הנתבעת לרעה, באופן שיקשה עליה להתגונן מפני התביעה. ד. סיכום 28. מהטעמים שעליהם עמדנו, הבקשה לדחיית התביעה על הסף מתקבלת, ולפיכך התביעה נדחית. מבין תשע-עשרה החשבוניות שעליהן מבוססת התביעה, שמונה הונפקו לפני יום 6.3.2001, ולפיכך התביעה המתייחסת לסכומים הנקובים בהם, התיישנה. גם אין לומר שמרוץ ההתיישנות ביחס לאותן חשבוניות נעצר בשלב מסוים בשל המסמך שהוכן על-ידי נציגי שני הצדדים. באשר לחלקה של התביעה המבוססת על שאר החשבוניות, הרי שחל שיהוי בהגשתה. 29. התובעת תישא בשכר-טרחת עורכי דינם של הנתבעים ובהוצאות המשפט שהוציאו, בסך של 12,000 ₪, אשר ישולמו תוך שלושים יום מהיום שפסק-דין זה יגיע לידי הנתבעים או לידי באי-כוחם. שיהוי