לפניי תביעה לנזקי גוף. רקע וטענות הצדדים. התובע ובני ביתו פקדו ביום 10.9.09 את הגן הלאומי חורשת טל (להלן:הגן), אתר המנוהל ומוחזק ע"י הנתבעת מס' 1 (להלן הנתבעת), אשר בוטחה באותם זמנים, בביטוח אחריות צד ג' ע"י הנתבעת מס' 2 (להלן:המבטחת). התובע הגיש תביעה שבגדרה הוא עתר לחיובן של הנתבעות בתשלום פיצויים בשל נזקי גוף שנגרמו לו, כטענתו, בתאונה שהתרחשה ביום 10.9.09, שעה שהחליק בכניסתו לבריכה הנמצאת במתחמו של הגן (להלן:התאונה). לגבי התרחשות זו, אליה אדרש בהרחבה בהמשך הדברים, הצדדים חלוקים הן במישור העובדתי וגם לעניין אחריותה של הנתבעת. לנוכח המחלוקות שהתגלעו בין הצדדים, אזי שמעתי היום את עדי וסיכומי הצדדים. להלן אביא בתמצית את סיכומי הצדדים, ואז אגש למלאכת ההכרעה בעניינים שנותרו שנויים במחלוקת. התובע טען בסיכומיו כי, התאונה הוכחה כפי שנטען מפיו, כן כי בנסיבות הנתבעת התרשלה ונכון לחייבה לפצותו בגין הנזקים שנגרמו לו. מהצד השני של המתרס, הנתבעות בגישה שהתובע לא הצליח להרים את הנטלים העומדים בדרכו, בכך שלא הוכיח את עצם קרות התאונה, וממילא גם לא אחריותה של הנתבעת להתרחשות המוכחשת. הנתבעות בדעה כי, מסקנתם זו מקבלת חיזוק משום שעדותו של התובע הינה עדות יחידה של בעל דין, הגם שהוא לא טרח להביא עדים שחוו את התאונה, ואשר הבאתם הייתה מסירה חלק ניכר ומשמעותי מהערפל האופף את נסיבות ההתרחשות. הנתבעות גם הוסיפו כי לעניין האחריות הרי עסקינן בסיכון טבעי, כך שגם אם יקבע כי התאונה התרחשה כנטען, אין הדבר מלמד שהנתבעת או מי מטעמה גרם, אף לא תרם, לקרות התאונה. עוד טענו לחילופין, כי התנהגותו הרשלנית של התובע נגועה באשם תורם מכריע, מכאן וגם מטעם זה, כך סבורות הנתבעות, נכון יהיה להורות על דחייתה של התביעה. לעניין הנזק טענו הנתבעת כי, היה וטענות התובע יתקבלו במישור האחריות, אזי בנסיבות אין לפצות את התובע מעבר לסך של 4,000 ₪ בגין כאב וסבל. דיון והכרעה. כפי שעלה מהראיות שהובאו בפניי, הגן כולל מספר בריכות, וביניהן בריכה טבעית רדודה עם מגלשה קטנה. כעולה מהתמונות (ת/1-ת/6) בריכה זו מוקפת בדפנות העשויות מבטון והבולטות מעל פני האדמה המקיפה את הבריכה בכ-20 סנטימטר (דברי התובע, עמ' 8, ש' 27). בסמוך למגלשה נבנו מדרגות מבטון עם מעקה בצד אחד, ואילו מסביב לבריכה הנתבעת יצקה רצועת בטון בשיפוע המובילה מהדופן אל הבריכה. כפי שניתן להתרשם מהתמונות, בסיסו של מדרון זה הינו באורך הדומה לגובהו, מכאן שנכון וסביר לשער כי השיפוע הינו חד. ועוד, תמונות אלו צולמו כאשר הבריכה מרוקנת, אם כי בעונת הרחצה בריכה זו מוצפת מים המוסטים מערוץ נחל הדן, כך שחלק הארי משיפוע זה מכוסה במים, והחלק האחר, מן הסתם, נעשה רטוב . התובע העיד כי, ביום התאונה הוא ניגש לבריכה כדי למשות את נכדיו שגלשו לתוכה. התובע התקרב לבריכה, דלג מעל לחלק הדופן הבולט ועת דרך על שיפוע הבטון הוא החליק, נפל ונחבט, בין היתר, בחזהו. אזכיר, הנתבעות, כאמור, הדגישו בסיכומיהן כי התובע לא הוכיח את נסיבות התאונה לה טען, בין היתר, משום שלא הביא עדי ראיה שנכחו במקום, גם מהטעם שעדותו הינה עדות יחידה של בעל דין. נכון הדבר שהתובע לא הזמין את בני ביתו שחלקם הבחין בתובע תוך כדי נפילתו. גם נכון הדבר שנטלי הראיה והשכנוע בהוכחת התרחשות התאונה ונסיבותיה רובצים לפתחו של התובע, מהטעם הפשוט שעובדות אלו מקדמות את עניינו. יחד עם זאת, מחדל זה לא מוביל בהכרח לדחיית התביעה. לא כל אימת ומי מבעלי הדין שנטל השכנוע רובץ לפתחו כשל בהבאת ראיה או בהעדת עד רלוונטי, אזי תתחייב המסקנה כי אותו בעל דין כשל בהרמת נטל זה. נכון וראוי להשקיף על כלל הראיות והעדויות שהובאו, ולבחון האם עלה בידי התובע להטות את מאזן ההסתברות לטובתו תוך שקלול מחדל זה במארג הכללי של הראיות. חרף מחדל זה אני בדעה שהתובע צלח את הנטלים העומדים בדרכו ושכנע כי נפגע כפי שנטען מפיו, להלן אבאר מסקנתי זו. אקדים ואומר שהתובע הותיר עלי רושם אמין, וניכר כי מסר בעדותו את האמת כהווייתה ללא כחל וסרק. אך מעבר לכך, הרי ניתן ליחס, גם אם לא באותה המידה, את מחדל אי הבאתם של עדי הראיה גם לנתבעות עצמן. התובע ציין בתביעתו, ברחל בתך הקטנה, כי בני ביתו נכחו במקום, אף כתב מפורשות בסע' 8 לתביעה כי הם אלה אשר חילצו אותו אחרי נפילתו. הווי אומר, עניין מעורבותם של אחרים הייתה ידועה היטב לנתבעות, משום שגם הנתבעות לא ראו להזמין עדים אלה אזי :" לדעתי אין לייחס לעובדה שהמשיב לא העיד מטעמו את בנו משקל רב במיוחד, ולו משום שהמערערים עצמם יכלו לזמן את הבן לעדות מטעמם ובחרו שלא לעשות כן"( פסקה 22 בע"א 6091/06 ג'ורג' הלון ואח' נגד יוסף בלייר {פורסם במאגרים}. מסתבר שמיד לאחר התאונה התובע פנה למציל שנכח בקרבת מקום ( עמ' 6, ש' 20), אשר הפנה את התובע למשרד . התובע שעה לדברי המציל והמשיך למשרד האתר, שוחח עם הפקידה ושטח באוזניה את אשר אונה לו ( עמ' 6, ש' 21). אלא שהנתבעות , אף הן, לא ראו להזמין לא את המציל גם לא את הפקידה כדי להפריך את גרסתו של התובע. לאמור, אותו המחדל דבק גם בהתנהלות הנתבעות, מכאן שאין זה הוגן גם לא צודק ליחס משקל מכריע גם לא משמעותי למחדלו של מי מהצדדים. ועוד, תמוהה העובדה שהנתבעות לא ראו להציג אותו דו"ח שרשם התובע והותיר, באותו היום, בידיה של הפקידה במשרדי האתר. נוסף לתובע העיד גם מר' דוד פרוף מנהלו של הגן (להלן:העד), עד זה מסר בעדותו כי התובע השאיר מכתב שבגדרו גולל, מיד אחר שנפגע ובזמן אמת, את נסיבות התאונה (עמ' 10, ש' 9). דו"ח זה נותר בידי הנתבעות ללא שהוגש, דבר האומר דרשני ומחזק הוא את גישתו וטיעוניו של התובע. אוסיף, העד מסר בעדותו בפניי בזו הלשון:" בדיעבד ידענו על המקרה" ( עמ' 10, ש' 9). הנה כי כן, כמנהל הגן נודע לעד אודות המקרה ימים ספורים לאחר התרחשותו, מה גם שהעד במסגרת עדותו לא כפר בהתרחשות התאונה, גם לא העלה ספקות כלשהם לגבי נסיבות נפילתו של התובע. באם אין בפנינו הודיה פורמאלית של בעל דין, הרי למצער נכון וראוי לייחס לשתיקה זו משקל משמעותי, ואף מכריע בנסיבות. באם לא די בכך, הצדדים הסכימו כי התיעוד הרפואי שצורף לכתב התביעה יתקבל כולו כראיות. מעיון בתיעוד זה עולה כי למחרת התאונה התובע ביקר בקופת חולים, שם מסר לרופא המטפל כי נפל בבריכה ועקב כך נחבל. אף ראיה זו מאששת את גרסתו של התובע, ותומכת במסקנתי כי התובע נפגע כפי שנטען מפיו. כבר הקדמתי וציינתי שאין זה נכון להתוות קו חד וברור בין ראיות הצדדים, ואין לגרוס שרק שעה שהתובע הרים את הנטלים הרובצים לפתחו על סמך ראיותיו והעדויות שהובאו מטעמו, ואלה בלבד, אז יהיה נכון לעבור לבחינת ראיות היריב. הודאה, סיוע, חיזוק ואף תשתית להנמקה מוגברת עשויים לצמוח לעיתים מראיות היריב, ובהן ראוי וצודק להתחשב בהסקת המסקנה הסופית, ובקביעה האם התובע הוכיח את העובדות להן טען והעומדות ביסוד העילה בה אוחז, כפי ענייננו. עתה אעבור לטענתן הנוספת של הנתבעות במישור זה. הן טענו שנכון לדחות את התביעה משום שמדובר בעדות יחידה של בעל דין. אימוץ עדות יחידה של בעל דין שלא זכתה לחיזוק או סיוע חיצוניים, טעון הנמקה מוגברת. חיזוקים או נימוקים ניתן למצוא בדברי העד שסקרתי מקודם, ברשום בתיעוד הרפואי וגם בעובדה שהשתכנעתי כי התובע דבק בדבריו באמירת האמת,(ראו, ע"א 231/72 עזבון המנוח שמעון אלמליח נ' ישראל זוטא ואח', פ"ד כז(1), 679). נפילתו של התובע הוכחה כדבעי, אך לשם ההכרעה בשאלת האחריות קיימת חשיבות רבה גם לגבי הפרטים הקטנים שאופפים את האירוע המרכזי. לנסיבות אלו אדרש להלן. התובע העיד בזו הלשון:" כשנכנסתי יש שיפוע חד בבריכה כנראה שלא נראה לעין, עם ירוקת מאד מסוכנת, ואז מצאתי עצמי נופל"(עמ' 5, ש' 20-21).גם העד בעדותו אשר היווצרותה של ירוקת, אם כי הדגיש באומרו שעפ"י הנהלים הנתבעת ועובדיה מקפידים, אחת לחודש, לנקות ירוקת זו לאחר שמרוקנים את הבריכות. פעולת ניקיון זו נעשית, כך טען העד, באמצעות התזת מים בזרם חזק על תחתית ודפנות הבריכה (עמ' 9, ש' 21-24). עוד עולה מדברי העד, שבריכה זו מיועדת לילדים מתחת לגיל 10 שנים (עמ' 10, ש' 27). העד מסר, שהכניסה לבריכה צריכה להיות דרך המדרגות, עם זאת :" כניסה מהצד לבריכה זה לא חריג", (עמ' 11, ש' 5), ומכאן הנתבעת וצוות עובדיה לא טורחים אף לא להעיר לאורחי המקום כי עליהם להיכנס לבריכה דרך המדרגות. בהקשר זה אוסיף, וכעולה מהתמונות ומדברי העד, לא הוצב שילוט המורה לבאי המקום להיכנס לבריכה אך ורק דרך המדרגות, לא לעניין קיומה של סכנת החלקה וגם לא שלטים המתריעים על קיומו של שיפוע חד מסביב לבריכה זו ( עמ' 10, ש' 29). על רקע העובדות שהוכחו והובאו לעיל, אבחן להלן את שאלת אחריותה של הנתבעת ואשמו התורם של התובע כידוע נקבע מקדמת דנא כי על המחזיק במקרקעין חלה חובת זהירות מושגית, כלפי המבקרים במקרעין אלה (ראו ע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש פ"ד לז (1) 113). באשר לחובת הזהירות הקונקרטית נקבע שנכון לפטור את המזיק מאחריות שעה ומדובר בסכנה שהינה טבעית ורגילה. החיים משופעים בסיכונים רגילים כגון החלקה ומעידה, אלה הם ברגיל סיכונים טבעיים שלא מצביעים על קיומה של אחריות מצידו של המחזיק במקום,(ראו: ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אליהו אמסלם [פורסם במאגרים]). אף על פי כן, אין לגזור גזירה שווה באשר לכל החלקה או מעידה ויהיו נסיבותיה אשר יהיו. שעה שההחלקה או המעידה התרחשו בעקבות סיכונים שהתממשו תוך מעורבות מצדו של המחזיק במקרקעין. כן, כאשר היה בידיו של אותו מחזיק לנקוט באמצעי הגנה סבירים, או להנהיג ולהטמיע כללי בטיחות או אזהרה שבכוחם להסיר או לצמצם את הסכנה, ולא פעל כפי חובתו, אזי יהיה נכון לסווג את הסיכון שהתממש כזה שאינו טבעי, גם אם התוצאה הינה החלקה או מעידה. עניינה של חובת הזהירות הקונקריטית הינו הסיכון שבשליטת המזיק, כן אמצעי הזהירות הסבירים שמחובתו לנקוט כדי לצמצם התממשות סיכון זה (ראו ע"א 1497/95 קיבוץ אפיקים נ' חי כהן פ"ד נ (2) 111). אי לכך, בשונה מנפילה או החלקה ללא סיבה הנראית לעין או כתוצאה מהתממשות סיכון הטבוע בחיי היום יום, נפילה או החלקה שהן עקב סיכון שהינו תוצאה של התנהגות או מחדל המזיק החב בחובת זהירות כלפי הנזוק, כאשר האחרון לא נקט בכל אמצעי ההגנה הסבירים כדי לצאת ידי חובת הזהירות המוטלת עליו, אזי יהי נכון לקשור בין הנזק למזיק ולחייבו בהחזרת מצבו של הניזוק לקדמותו . בין היתר נקבע בעניין "מלון רמדה":" כי המצאותו של שמן על רצפתו של מטבח היא בבחינת סכנה בלתי רגילה". אף החלקה על סבון ושמן שהצטברו על רצפת מקלחת הינה לעיתים תוצאה של סיכון בלתי סביר (ראו 105/71 חוף שקט בע"מ נ' חיים קראוס [פורסם במאגרים]), בדומה נקבע לעניין החלקת עובד על רצפת המפעל בשל מים וסבון (ע"א 417/75 שלום בן דוד נ' מפעלי טקסטיל קרדונה בע"מ [פורסם במאגרים]), כך גם באשר להחלקת אורחת במטבח מארחה עקב שלולית מים (ע"א (נצ) 3162/03 הפניקס הישראלי חב' לביטוח בע"מ נגד נמימי זהבה [פורסם במאגרים]). נחזור כעת לענייננו, אני בדעה שאין לסווג את הסיכון אליו נקלע התובע כסיכון טבעי או רגיל. סיכון זה הינו יציר ידיה של הנתבעת, שלא ראתה לנקוט באף אמצעי הגנה כדי לצמצם את הסיכון והתממשותו. הנתבעת לא טרחה לגדר את הבריכה, לא להציב שלטים המתריעים אודות הסכנה הכרוכה בכניסה לבריכה שלא באמצעות המדרגות, לא להזהיר מפני סכנת ההחלקה, גם לא להזהיר מפני קיומו של שיפוע חד שבחלקו הגדול הוא מוסתר ושקוע מתחת לפני המים, וגם מצופה בירוקת. כל אלה הינם אמצעי הגנה פשוטים, שביצועם אינו כרוך בהשקעת משאבים, אלא דווקא בהוצאות צנועות עד מאוד. ועוד, הנתבע עצמה לא טרחה ולו להעיר לבאי המקום כל אימת והבחינה היא או מי מעובדיה בכניסת אורחיה לבריכה שלא באמצעות המדרגות. הדבר נכון ביתר שאת, לנוכח העובדה שהנתבעת יעדה בריכה זו אך לקטינים, שמטבע הדברים, אינם מחזיקים באותם מנגנוני בקרה, הגנה ושיקול דעת כפי בגיר. מטעם זה היה על הנתבעת לנקוט במשנה זהירות, ולספק את כל אמצעי ההגנה האפשריים כדי למנוע חשיפתם של באי המקום בכלל והקטינים בפרט לסכנת ההחלקה המוחשית והמרחפת מעל ראשם. סביר להניח שהתובע כפי כל בגיר היה מודע לסכנת ההחלקה הכללית וגם ראה את המדרגות המובילות לבריכה, עובדות אלו מצדיקות חיובו באשם תורם . עם זאת, בל נשכח שאין אנו עוסקים בהחלקה עקב הליכה בלתי זהירה על משטח רטוב בצידי הבריכה או בתוך שלולית מים ברחוב . אלא, עסקינן בהחלקה שהינה תולדה של נסיבות, שבחלקן אינן גלויות לעין, ואשר נוצרו ע"י הנתבעת תוך הגברת הסיכון להחלקה, מבלי שהאחרונה ראתה לנקוט באף אמצעי להסרת או למצער לצמצום סכנה זו. מכל אלה, אני סבור שנכון להטיל על התובע אשם תורם בשיעור של 15%. לעניין הנזק, התובע הודה שלא נגרמו לו הפסדי הכנסה כלשהם, ועתר בתביעתו לחיוב הנתבעות לפצותו בגין הוצאותיו, כן כאב וסבל. לעניין ההוצאות לא הוגשו קבלות, הגם שעניין זה נזנח כליל ע"י התובע במסגרת עדותו בפניי. באשר לכאב והסבל, ולאחר שעיינתי בתיעוד הרפואי, בשים לב לחבלת התובע, לתקופת אי הכושר וגם לנסיבות התאונה, אני מחייב את הנתבעות לשלם לתובע פיצוי בסך של 12,000 ₪. סוף דבר מקבל את התביעה ומחייב בזאת את הנתבעות, ביחד ולחוד, לשלם לתובע סך של 10,200 ₪. כן מחייב אותן לשלם לתובע הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל בסך של 3,500 ₪. הסכומים ישולמו תוך 30 יום מהיום שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית החל מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל. התמונות יועברו למזכירות, אותן תסרוק ותחזירן לידי ב"כ התובע. המזכירות גם תמציא פס"ד זה לצדדים. נזקי גוףמחדל