כתב האישום חלק כללי 1. א. הנאשם מקס רודמן, אזרח דרום אפריקה, מואשם בכתב האישום כי במהלך שנת 1992 החליט לנצל את המשאבים המוקצים על ידי מדינת ישראל במסגרת החוק לעידוד השקעות, תשי"ט-1959, (להלן - החוק), המיועד למשוך השקעות הון ויזמה כלכלית בישראל, כדי לקבל אישור לתכנית השקעה במרמה, וכדי לקבל כספים בסכומים של עשרות מיליוני ש"ח. ב. הנאשם הצליח במצגי שווא לקבל כתבי אישור על סכום כולל של 27 מיליון ש"ח, והצליח לקבל במרמה בפועל סכום של 1,313,171 דולר. ג. על סמך מצגי השווא על סך 27 מיליון ש"ח - ביקש הנאשם לקבל סכומי כסף העולים לאין שיעור על סכומי ההשקעה בהם היה עושה שימוש - לו היה מממש את תכנית ההשקעה אותה הציג בפני מרכז ההשקעות. ד. על סמך מצגי השווא - קיבל הנאשם במרמה פטור ממכרז לרכישת קרקע בשטח 4.6 דונם בגבעת שאול בירושלים, ורכש אותה במחיר הנמוך ממחיר השוק. הנאשם לא ניצל את הקרקע לצורך הקמת מפעל - לו יועדה הקרקע. (ההדגשות - לא במקור - ר.א.). אישום מספר 1 2. א. בין יולי לנובמבר 1992 קשר הנאשם עם אריה מקלף (להלן - מקלף) ועם דוד גבאי (להלן - גבאי), לקבל סכומי כסף גדולים במרמה ממרכז ההשקעות. ב. לקידום הקשר ולהגשמתו תכננו הקושרים את הפעולות הבאות: (1) הקמת חברה לייצור נורות, וחברה פיקטיבית שתוצג כמשקיע חוץ שלה. (2) הגשת בקשה למרכז ההשקעות להכיר בחברה כמפעל מאושר, תוך הצגת מצג שווא כאילו ברשותה ההון העצמי הדרוש לקבלת כתב אישור, וההטבות הניתנות על פיו. (3) הקושרים תכננו לקבל את ההון העצמי במרמה ממרכז ההשקעות כמפורט להלן: (א) לסכם עם ספק מכונות לייצור מנורות שיתן הצעת מחיר כוזבת, לפיה מחיר המכונות הדרושות לחברה הוא 9 מיליון דולר ארה"ב (להלן - דולר), בעוד שוויין האמיתי 3 מיליון דולר בלבד. (ב) יצירת מצג שווא כלפי מרכז ההשקעות לפיו מחיר המכונות הוא 9 מיליון דולר ולא 3 מיליון דולר, כדי לקבל הטבות על פי החוק בסכום של 6.3 מיליון דולר. (ג) ההפרש בהטבות האמורות להתקבל ממרכז ההשקעות במרמה, הנובע מן ההפרש בין המחיר הכוזב למחיר האמיתי - נועד לממן את ההון העצמי אותו היה עליהם להשקיע על פי החוק, ויתרתו נועדה לחלוקה בין הקושרים. ג. את פרטי התכנית וחלוקת הרווחים המתוכננת, על פיה היה כל אחד משלושת הקושרים אמור לקבל שליש ממיליון דולר - עיגנו הקושרים בהסכם כתוב וחתום בביתו של מקלף. ד. לקידום הקשר ולביצועו נסעו הנאשם ומקלף ללונדון בסביבות יוני 1992, וביקשו מאחד ג'וליאן גרנפל (להלן - גרנפל), המנהל הטכני של החברה האנגלית S.T.T. BADALEX LDT )להלן - בדאלקס) - לתת הצעת מחיר כוזבת וגבוהה לרכישת מכונות לייצור נורות, תמורת תשלום כלשהו בעבור שירות זה. גרנפל סרב לבקשה. ה. מסיבות שאינן נהירות למאשימה - לא ביצעו הקושרים את העבירות נושא הקשר. ו. בגין מעשים אלה מואשם הנאשם באישום זה בקשירת קשר לבצע פשע. (ההדגשות - לא במקור - ר.א.). אישום מספר 2 (מחולק ל-5 פרקים) פרק I - קבלת כתב אישור במרמה לאילמקו ממרכז ההשקעות: 3. א. סמוך לפני אוקטובר 1992 הוקמה באי נוויס שבים הקריבי - חברה בשם סיזר הולדינגס בע"מ (להלן - סיזר הולדינגס). חברה זו הוקמה לבקשת הנאשם, על פי הוראותיו ובאמצעות כספו, והנאשם הוא בעליה. ב. בסמוך לאחר הקמת סיזר הולדינגס, ביום 28.10.92, הוקמה לבקשת הנאשם, בהתאם להוראותיו ובאמצעות כספו - חברה בשם - ‎ILMCO - ISRAEL LAMP MANUFACTURING COMPANY - )להלן - אילמקו). בסמוך להקמת אילמקו חיפש הנאשם ומצא משקיע אוסטרי זר בשם אוטו פרבר (להלן - פרבר) (המופיע בעדויות גם בשמות המעוותים "ורבר", "ורבה" או "פרבה"). מתוך 2000 מניות אילמקו - הוקצו 1999 לסיזר הולדינגס, ומניה אחת לפרבר. בעל השליטה באילמקו ובסיזר הולדינגס, ומנהלם הפעיל - היה הנאשם. ג. ביום 15.11.92 הגיש הנאשם, בשם אילמקו, בקשה לאישור תכנית במרכז ההשקעות (להלן - הבקשה), בה ביקש סיוע במסלול המשולב לפיו יינתן לו מענק בשווי 20% מהשקעתו, והלוואה בערבות המדינה בשווי 46% מהשקעתו. ד. לצורך אישור התכנית הציג הנאשם בבקשה מצגי שווא כמפורט להלן, ביודעו שאינם נכונים: (1) חוזה פרולוקס מגרמניה: סכום ההשקעה הנדרש לביצוע התכנית הוא 67,306,200 ש"ח, שהם שווי ערך ל-25,887,000 דולר באותה עת. לביסוס סכום ההשקעה הנטען, צרף הנאשם חוזה לקניית ציוד מאת חברת פרולוקס מגרמניה בסך 20,700,000 דולר (להלן - חוזה פרולוקס), ביודעו שהסכום אינו משקף את המחיר האמיתי. (2) יכולת טכנית לייצור: הנאשם ציין בפני מרכז ההשקעות כי המוצר אותו ייצר - הוא מסוג מסוים, ביודעו שהציוד אותו רכש באמצעות חוזה פרולוקס - אינו מסוגל לייצר מוצר זה. (3) הון עצמי: הנאשם טען בבקשה כי בידו ההון העצמי הדרוש על פי החוק - ביודעו כי הדבר אינו נכון, וכאשר התעתד להשיג הון זה על- ידי "פעולות סיבוביות" כמפורט בהמשך. ה. על סמך מצגי השווא הנ"ל קיבל הנאשם, במרמה, ביום 21.6.93 - כתב אישור לתכנית השקעות במסלול משולב, על סך 39,847,444 ש"ח שהם שווי ערך ל-15,325,940 דולר באותה עת, (להלן - הסכום המאושר), כדלקמן: הלוואות בערבות מדינה בסך 41.66% מהסכום המאושר. מענקים בסך 25% מהסכום המאושר. (להלן - כתב האישור). לגבי פרק II - ניסיון לשדל את חברת פלמה משוויץ לסייע למרמה: הוחלט בשלב שלאחר סיום הבאת ראיות התביעה - כי אין מקום שהנאשם ישיב לאשמה זו בפרק זה, והוא מזוכה מן האשמות בהן הואשם בפרק זה. פרק III - בית אילמקו 4. א. הנאשם החליט להקים חברה בשם בית אילמקו 1993 בע"מ (להלן - בית אילמקו), אשר תקים מבנה תעשייתי שייועד להשכרה לאילמקו, ועל סמך זאת תהנה מפטורים והטבות בחוק המיועדים למבנה המיועד להשכרה למפעל מאושר על פי החוק. ב. ביום 17.2.93 הגיש הנאשם, בשם בית אילמקו, בקשה לאישור תכנית במרכז ההשקעות (להלן - בקשת בית אילמקו), בה ביקש סיוע במסלול המשולב, לפיו יינתן לו מענק בשווי 24% מהשקעתו, והלוואה בערבות מדינה בשווי 43% מהשקעתו. לצורך קבלת כתב אישור ציין הנאשם בבקשת בית אילמקו כי המבנה יושכר למפעל המאושר אילמקו. הנאשם הציג את אילמקו כמי שקיבלה מעמד מאושר כדין, ביודעו שאילמקו קיבלה מעמד זה במרמה. ג. בבקשה שהוגשה על ידי בית אילמקו - צוין כי בעלי המניות שלה זהים לבעלי המניות של אילמקו (דהיינו - סיזר הולדינגס ופרבר), למרות שבפועל בעלי מניות בית אילמקו היו אחרים. ד. על סמך מצג השווא קיבל הנאשם ביום 3.3.94 במרמה - כתב אישור לתכנית השקעה בבית אילמקו בסכום של 7,878,650 ש"ח, שהיו שווי ערך ל-2,635,000 דולר באותה עת, במסלול מענקים כדלקמן: מענק השקעה בסך 30% משווי ההשקעה במפעל; מענק הון בסך 8% משווי ההשקעה במפעל. פרק VI - קבלת פטור ממכרז לקרקע להקמת מבנה לאילמקו 5. א. בעל מפעל מאושר זכאי לרכוש ממינהל מקרקעי ישראל (להלן - ממ"י), ללא מכרז, קרקע הדרושה להקמת מבנה למפעל מאושר - במחיר נמוך במידה ניכרת ממחיר הקרקע בשוק. ב. בסוף 1992 או תחילת 1993 - פנה הנאשם לממ"י בבקשה לאשר לו לרכוש, ללא מכרז, שטח של כ-10 - 12 דונם בגבעת שאול בירושלים, לצורך הקמת מבנה לאילמקו. ג. כדי לקבל את האישור לפטור ממכרז- הציג הנאשם בפני ממ"י את אילמקו כמי שקיבלה מעמד של מפעל מאושר כדין, ביודעו שקיבל מעמד זה במרמה. ד. כדי לקבל 10 - 12 דונם - טען הנאשם בפני מרכז ההשקעות ובפני המשרד לתעשייה ומסחר (להלן - התמ"ס) כי המפעל יהיה בעל שני קווי ייצור - קו ייצור מפרולוקס וקו ייצור מפלמה - ביודעו שהטענה אינה אמת, משום שלא נחתם כל חוזה עם חברת פלמה, וביודעו שחוזה פרולוקס הינו חסר תוקף - משום שלא שולמה מקדמה שהייתה אמורה להיות משולמת כדי שחוזה פרולוקס ייכנה לתוקפו. ה. על סמך מצגי השווא כמפורט בס"ק ג' ו-ד' לעיל - ניתנה המלצת התמ"ס, ועל סמך המלצת התמ"ס החליטה וועדת האיתורים ביום 26.9.93 לאשר לאילמקו לרכוש, תוך פטור ממכרז, מגרש בשטח 4 דונם בגבעת שאול בירושלים (להלן - המגרש). ו. מאחר שהנאשם רצה אישור לרכוש קרקע בשטח 8 דונם לפחות - פנה שנית לממ"י והגיש ערעור על החלטת ועדת האיתורים, בו חזר על מצג השווא שעליו לקבל שטח שיספיק לשני קווי ייצור לפחות. ז. בעקבות הערעור ומצג השווא כאמור, ניתנה המלצת התמ"ס, וועדת האיתורים החליטה במרס 1994 להגדיל את המגרש המאושר לרכישה על-ידי אילמקו, ללא מכרז - לשטח של 4.600 דונם. ח. ביום 28.8.94 אישרה הנהלת ממ"י את עיסקת רכישת המגרש במחיר של 91% מטבלת המחירים, בסך 2,128,923.53 ש"ח, ללא מע"מ וללא פיתוח. ט. ביום 13.9.94 תוקן חוזה החכירה בין אילמקו לממ"י, לבקשת הנאשם, כך שהחוכרת תהיה בית אילמקו במקום אילמקו. פרק V - חברת בדאלקס מאנגליה הכנת חוזה מזויף 6. א. מאחר שחוזה פרולוקס היה חסר תוקף, (בשל אי תשלום מקדמה), חיפש הנאשם חברה אחרת עמה יוכל לכרות חוזה לרכישת ציוד, ובמסגרת זו פנה במהלך 1993 לחברת בדאלקס מאנגליה, (הנזכרת באישום מס' 1), בבקשה לקנות קו ייצור נורות פלורוצנטיות. באותה עת הייתה ברברה פייג' רוברטס ג'ונס (להלן - ברברה) - מבעליה של בדאלקס; ואילו מנהל המכירות של בדאלקס - היה בעלה של ברברה - אנתוני ג'ונס (להלן - אנתוני). ב. בבעלות בדאלקס היה קו ייצור מוכן לייצור מרכיב הזכוכית שבנורה ‎,CFL שמחירו היה 7 מיליון דולר, (להלן - קו CHULL - על שם מזמין קודם), אך בקו זה לא היה די כדי לייצר את הנורות בשלמותן, בניגוד לאמור בבקשה לכתב האישור. ג. הנאשם ביקש מברברה ומאנתוני לתת לו הצעת מחיר לחוזה בסכום של 19,370,000 דולר. סכום זה ננקב על-ידי הנאשם משתי סיבות: האחת - כדי שהמחיר יתאים לסכום שאושר לו בכתב האישור על בסיס חוזה פרולוקס; השנייה - ששנת הולדתו של הנאשם היא 1937. ברברה ואנתוני נענו לבקשת הנאשם. ד. כדי לממש את בקשת הנאשם - עשתה ברברה שימוש בחברה בבעלותה בשם ‎- HVL INTERNATIONAL LIMITED )להלן - HVL או HVL )האירית) ), שהייתה רשומה כחברה אירית בגרנסי (אחד מאיי התעלה). ה. ברברה ערכה שני חוזים: (1) חוזה בין בדאלקס לבין HVL - לפיו מוכרת בדאלקס ל-HVL את קו ‎CHULL במחיר של 7 מיליון דולר (להלן - חוזה בדאלקס-LVH, או חוזה HVL-בדאלקס). על פי חוזה בדאלקס- HVL - HVL היא הרוכשת של הקו, בדאלקס היא ספק הקו, ואילו אילמקו - היא המשתמשת בפועל בקו הייצור. (END USER). ברברה חתמה על החוזה מטעם ‎,HVL ונציג בדאלקס חתם על החוזה מטעם בדאלקס. (2) חוזה זהה לחוזה בדאלקס-HVL, בין HVL לבין אילמקו (להלן - חוזה ‎- HVL אילמקו או חוזה אילמקו-HVL), לפיו אילמקו היא רוכשת הקו באמצעות LVH, ובדאלקס היא ספק הקו. ברברה חתמה על חוזה זה מטעם ‎.HVL ו. ביום 7.1.94 שלחה ברברה לנאשם את חוזה HVL - אילמקו - ללא נספחים. הנאשם הוסיף את חתימתו על ההסכם מטעם אילמקו, וזייף בחוזה את הפרטים הבאים: (1) צרף לחוזה תמונה של נורה שאמורה להיות מיוצרת ע"י בדאלקס על פי החוזה, אך למעשה מיוצרת ע"י חברה אחרת (פרולוקס); (2) צרף לחוזה תרשימים של מכונות האמורות על פי החוזה לייצר את הנורות שבחוזה, כשלמעשה המכונות טרם יוצרו במועד הגשת החוזה; (3) צרף תרשימים האמורים לשקף את תוכן החוזה, אך למעשה אינם משקפים את תוכנו ואינם קשורים לחוזה כלל. (להלן - החוזה המזויף). ז. את המעשים האמורים עשה הנאשם כדי להמשיך לקבל במרמה את כתב האישור, וכדי לקבל כספים במרמה. התכנית 7. כדי להציג בפני מרכז ההשקעות הון עצמי - שהוא הבסיס לקבל אישור למפעל מאושר, החליט הנאשם לפעול לפי התכנית הבאה: א. לבקש ולקבל מספק דרישת תשלום בסכום גבוה וכוזב (להלן - דרישת תשלום כוזבת ראשונה); ב. לקחת הלוואה ראשונית כהצגה כוזבת לקיום הון עצמי; ג. להציג בפני מרכז ההשקעות את דרישת התשלום הכוזבת הראשונה של הספק ואת התשתית הכוזבת של הון עצמי - כדי לקבל ממרכז ההשקעות הלוואה בגובה 41.66% מדרישת התשלום הכוזבת הראשונה; ד. להעביר את הסכום שקיבל ממרכז ההשקעות לחו"ל, תוך יצירת מצג שווא לפיו כל הסכום יישאר בידי הספק, כאשר בפועל יישאר בידי הספק המחיר האמיתי של הציוד, שהוא נמוך מדרישת התשלום הכוזבת הראשונה. ה. ההפרש בין הסכום שהועבר לחו"ל מהכספים שנתקבלו ע"י מרכז ההשקעות לבין מחיר הציוד בפועל - יוחזר לנאשם וישמש לצורך יצירת תשתית כוזבת של הון עצמי לגבי דרישת התשלום הבאה ממרכז ההשקעות. ו. לבקש מהספק להוציא דרישת תשלום נוספת בסכום כוזב ובגובה כפול מדרישת התשלום הכוזבת הראשונה (להלן - דרישת התשלום הכוזבת השנייה). ז. להציג בפני רשות ההשקעות את דרישת התשלום הכוזבת השנייה, וכן את התשתית הכוזבת של הון עצמי (שנוצר במרמה כאמור בס"ק ה' לעיל), ולבקש ממרכז ההשקעות הלוואה בגובה 41% מדרישת התשלום הכוזבת השנייה והכפולה של הספק. ח. לפי התכנית ייעשו שלבים אלה מספר פעמים, כאשר בכל פעם מתקבל במרמה סכום גבוה יותר. 8. הנאשם החליט לשנות את התכנית בכך שבמקום להעביר את הכספים לספק הציוד (דהיינו - לברברה או לחברה בבעלותה), ישאיר ברשותו את כל הכספים שיקבל ממרכז ההשקעות, ולא רק את חלקם. ביצוע התכנית 9. לביצוע התכנית כמפורט לעיל, עשה הנאשם את המעשים הבאים: א. על פי חוזה HVL-בדאלקס שהיה על סך 7 מיליון דולר, הייתה HVL צריכה להעביר לבדאלקס מקדמה בסך 1,875,000 דולר - 50 יום לאחר החתימה על החוזה. ב. חוזה HVL-אילמקו - על סך 19,370,000 דולר - כלל תנאי תשלום כוזבים. (להלן - תנאי תשלום כוזבים מקוריים). ג. ביום 16.1.94 ביקש הנאשם מברברה לכתוב לאילמקו מכתב כוזב, בכדי להציגו למרכז ההשקעות - לפיו ישונו תנאי התשלום. (להלן - תנאי תשלום כוזבים מ-16.1.94). ד. ביום 27.1.94, בהיות הנאשם באנגליה, ביקש מברברה לסייע לו לקבל במרמה כספים ממרכז ההשקעות על פי התכנית, בתארו לפניה את התכנית, ובאמרו כי יקבל סיוע ממדינת ישראל ביחס של 20:10 לאמור: על כל דולר שישקיע - יקבל מהמדינה 2 דולר. למימוש התכנית, ביקש הנאשם מברברה מכתב כוזב, כדי להציגו בפני מרכז ההשקעות והבנק המבצע - בו ייאמר כי תנאי התשלום שונו פעם נוספת. (להלן - תנאי תשלום כוזבים מ-27.1.94). ה. הנאשם ביקש מברברה להלוות לו סכום של 80,000 דולר להכנת התשתית הכוזבת הראשונית של הון עצמי, לפי התכנית, וברברה נענתה לבקשתו, הלוותה לו 80,000 דולר, וכתבה מכתב המפרט את תנאי התשלום הכוזבים מ-27.1.94. ו. ביום 28.2.94 הבהיר הנאשם לברברה כי תנאי התשלום שיציג למרכז ההשקעות - יהיו תנאי התשלום הכוזבים מ-16.1.94, וביקש ממנה לכתוב לו מכתב כוזב נוסף, הכולל תיקון לתנאים אלה, לפיו הסכום השלישי בסך 1,855,000 דולר - יפוצל לשניים. (להלן - תנאי תשלום מ-28.2.94). ז. מאחר שהנאשם החליט לא להעביר כספים לברברה ולהשאיר ברשותו את כל הכספים שקיבל במרמה, ומאחר שהיה עליו ליצור מצג שווא כלפי הבנק המבצע (בנק הפועלים) לפיו מועברים כספי הסיוע לספק - הורה הנאשם על הקמת חברה חדשה בשם - ‎HVL INTERNATIONAL LTD )להלן - HVL החדשה או HVL השנייה). כן דאג הנאשם לפתוח חשבון נאמנות (חשבון טרפלגר) בבנק בשוויץ - שינוהל לטובת HVL החדשה. הנאשם בחר לקרוא לחברה החדשה בשם HVL - כדי להטעות את הבנק המבצע (בנק הפועלים), כך שכאשר יועברו כספים לחשבון הנאמנות לטובת HVL החדשה - יחשבו בבנק המבצע שהכספים נשלחים לספק HVL )של ברברה), הרשום בחוזה שהוצג על ידי הנאשם בפני הבנק המבצע. ח. ביום 28.2.94 ביקש הנאשם מברברה לכתוב לו מכתב לפיו יש להעביר את הכספים המיועדים לספק - לחשבון בנק שאת פרטיו ציין במכתבו. חשבון זה היה לטובת HVL החדשה בשוויץ. ט. ברברה נענתה לבקשות הנאשם, כתבה ב-28.2.94 מסמך כוזב המכותב לאילמקו ובו השינויים בתנאי התשלום כמבוקש, וכן ביקשה להעביר את סכום החוזה בסך 19,370,000 דולר - לחשבון שאת פרטיו קיבלה מהנאשם, ושהיה למעשה חשבון לטובת HVL החדשה, כפי שביקש הנאשם. י. בסביבות פברואר 1994 הגיש הנאשם לבנק המבצע את חוזה HVL - אילמקו המזויף, על נספחיו ותרשימיו, במטרה לקבל כספים במרמה, ביודעו שהחוזה מזויף וכוזב, ושאינו חוזה לייצור נורות אלא לייצור זכוכית הנורות בלבד. (להלן - מצג שווא 1). י"א. לחוזה המזויף שהגיש הנאשם לבנק המבצע - צרף הנאשם את תנאי התשלום הכוזבים מ-16.1.94 כחלק מן החוזה, וכן את התיקון - תנאי החוזה הכוזבים מ-28.2.94 - כתוספת לחוזה. על פי המסמכים הנ"ל, דרישות התשלום אותן הציג הנאשם לבנק המבצע היו כדלקמן: 15% מסכום החוזה ישולמו כמקדמה לפי החלוקה הבאה: 300,000 דולר - 7 ימים לאחר חתימת החוזה; 750,000 דולר - 30 יום לאחר חתימת החוזה; 900,000 דולר - לאחר קבלת אישור מהנדס שהעבודה מתקדמת; 955,000 דולר - לאחר קבלת אישור מהנדס שהעבודה הסתיימה. י"ב. הנאשם הגיש מסמכים אלה לבנק המבצע כדי לקבל כספים במרמה, בהציגו מצג שווא לפיו תנאי תשלום אלה אמיתיים, ביודעו שאין הדבר אמת. (להלן - מצג שווא 2). י"ג. בנוסף צרף הנאשם לחוזה המזויף את מכתבה של ברברה לפיו יש להעביר את תמורת הציוד לחשבון הבנק של HVL החדשה, בהציגו מצג שווא לפיו חשבון זה הוא חשבון הספק, ביודעו שהדבר אינו אמת, וביודעו כי חשבון הבנק הוא לטובת חברה בבעלותו, וכדי לקבל כספים במרמה (להלן - מצג שווא 3). י"ד. על סמך מצגי השווא 1, 2, 3 - קיבל הנאשם במרמה כספים מהבנק המבצע, כמפורט להלן. קבלת כספים במרמה 10. א. על פי מצג שווא 2 - התשלום הראשון לספק בסכום של 300,000 דולר, היה צריך להיות מועבר לספק ביום 22.3.94. הנאשם לקח הלוואה בסכום של 175,265 דולר והפקידו בחשבון אילמקו. על סמך מצגי השווא 1, 2, 3 - העביר הבנק המבצע לחשבון אילמקו 41% מסכום של 300,000 דולר לספק, היינו - 124,735 דולר. ב. ביום 22.3.94 הועברו 300,000 דולר מחשבון אילמקו לחשבון הנאמנות לטובת הנאשם בחברת HVL החדשה בשוויץ. ג. בימים 31.3.94 ו-1.6.94 הועבר סכום של 490,000 דולר מחשבון בשוויץ לחשבון פרטי של הנאשם בישראל. ד. על פי מצג השווא 2 - התשלום השני בסך 750,000 דולר היה צריך להיות מועבר לספק ביום 3.6.94. הנאשם הציג תשתית כוזבת של הון עצמי בסך 446,396 דולר, ביודעו שכסף זה התקבל במרמה ממרכז ההשקעות כמתואר לעיל. (להלן - מצג השווא 4). על סמך מצגי השווא 1, 2, 3, 4 - העביר הבנק המבצע לחשבון אילמקו 41% מן הסכום של 750,000 דולר, דהיינו - 303,631 דולר. ה. ביום 3.6.94 הועברו 750,000 דולר מחשבון אילמקו לחשבון הנאמנות לטובת הנאשם בחברת HVL החדשה בשוויץ. ו. ביום 14.6.94 הועברו 529,900 דולר מחשבון בשוויץ לחשבון פרטי של הנאשם בישראל. ז. על פי מצג השווא 2 - התשלום השלישי בסך 900,000 דולר היה צריך להיות מועבר לספק ביום 20.6.94. הנאשם הציג תשתית כוזבת של הון עצמי בסך 530,218 דולר ביודעו שכסף זה התקבל במרמה ממרכז ההשקעות כמתואר לעיל. (להלן - מצג שווא 5). על סמך מצגי השווא 1, 2, 3, 4, 5 - העביר הבנק המבצע לחשבון אילמקו 41% מסכום של 900,000 דולר, דהיינו - 369,782 דולר. ח. ביום 20.6.94 הועבר סכום של 900,000 דולר מחשבון אילמקו לחשבון הנאמנות לטובת הנאשם בחברת HVL החדשה בשוויץ. ט. בימים 21.6.94 ו-30.6.94 הועבר מחשבון בשוויץ לחשבון פרטי של הנאשם סכום של 623,900 דולר. י. על פי מצג השווא 2 - התשלום הרביעי בסך 906,000 דולר היה אמור להיות מועבר לספק ביום 8.8.94. הנאשם הציג לבנק המבצע תשתית כוזבת של הון עצמי בסך 533,653 דולר ביודעו שסכום זה התקבל במרמה ממרכז ההשקעות כמתואר לעיל. (להלן - מצג השווא 6). על מסך מצגי השווא 1, 2, 3, 4, 5, 6 - העביר הבנק המבצע לחשבון אילמקו 41% מסכום של 906,000 דולר, דהיינו - 99.461,373 דולר. י"א. ביום 8.8.94 הועבר סכום של 906,818 דולר לחשבון הנאמנות לטובת הנאשם בחברת HVL החדשה בשוויץ. 11. על סמך מצגי השווא 1, 2, 3, 4, 5, 6 - קיבל הנאשם במרמה ממרכז ההשקעות סכום של 131,171,1 דולר כהלוואה בערבות המדינה. 12. א. הנאשם הגיש לבנק המבצע את חוזה HVL - אילמקו ועל סמכו קיבל את הכספים כמתואר לעיל, אולם הנאשם לא העביר חוזה זה למרכז ההשקעות שנתן את כתב האישור, ואשר עד אותו מועד סבר כי חוזה פרולוקס עדיין בתוקפו. ב. בעקבות פניית מרכז ההשקעות לנאשם בעניין זה, וכדי שיוכל להמשיך לקבל את כתב האישור וכספים נוספים במרמה - זייף הנאשם את החוזה המזויף בפרטים נוספים: צרף תמונות של מכונות האמורות לייצר את הנורות על פי החוזה, אך אינן קשורות לתהליך הייצור המתואר בחוזה, ביניהם - תמונות של מכונות לייצור נורות לרכב; וכן צרף רשימת ציוד שאמורה לשמש לייצור הנורות המצוינות בחוזה, אך אין ביכולתו לעשות כן. חוזה זה עם הפרטים המזויפים האמורים - הוגש למרכז ההשקעות ביום 19.12.94. ג. בטרם הספיק הנאשם לקבל הלוואות נוספות ומענקים כפי שאושרו לו בכתב האישור - העלה מרכז ההשקעות חשדות למרמה נגד הנאשם, כתב האישור בוטל, והופסק תהליך מתן ההטבות לנאשם עד לבדיקת החשדות. 13. במעשיו אלה ביצע הנאשם את העבירות הבאות: א. קיבל במרמה בנסיבות מחמירות: (1) כתב אישור לאילמקו; (2) כתב אישור לבית אילמקו; (3) פטור ממכרז ברכישת מגרש בשטח 4.6 דונם בגבעת שאול בירושלים; (4) סכום של 313,171,1 דולר הלוואה בערבות המדינה. ב. זייף בנסיבות מחמירות, בכוונה לקבל דבר במרמה, את חוזה HVL - אילמקו שהגיש למרכז ההשקעות ולבנק המבצע. ג. עשה שימוש במסמך מזויף בהגישו את חוזה HVL-אילמקו למרכז ההשקעות ולבנק המבצע, והסתמך עליו כדי לקבל כספים. ד. ניסה לקבל במרמה בנסיבות מחמירות: (1) מענקים והלוואות בערבות המדינה כפי שאושר בכתב האישור, דהיינו - 60% מ-444,748,93 ש"ח, שהיו שווי ערך ל-049,523,51 דולר באותה עת. (2) פטור ממכרז לגבי שטח של 8 דונם. 14. הנסיבות המחמירות הם הסכומים הגבוהים אותם קיבל, וניסה לקבל, הנאשם במרמה; וכן, התחכום, המקצועיות, השיטתיות וההיקף בנסיבות בהן ביצע את העבירה. 15. בשל מעשים אלה הואשם הנאשם - בקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות - עבירה על סעיף 415 סיפא לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן - חוק העונשין) (3 עבירות); ניסיון לקבל דבר במרמה בנסיבות מחמירות - עבירה על סעיף 415 + סעיף 25 לחוק העונשין (2 עבירות); זיוף מסמך בנסיבות מחמירות בכוונה לקבל דבר - עבירה על סעיף 418 לחוק העונשין; שימוש במסמך מזויף - עבירה על סעיף 420 לחוק העונשין. (ההדגשות - לא במקור - ר.א.). אישום מס' 3 16. א. בתאריך לא ידוע, במהלך שנת 1991, החליט הנאשם לקבל במרמה כספים מממשלת דרום אפריקה ע"י קבלת הטבות מגוף שסמכויותיו ומטרותיו דומות למרכז ההשקעות בישראל. ב. הנאשם תכנן להקים חברה לייצור נורות ולהציג בפני ממשלת דרום אפריקה הצעת מחיר כוזבת מחברה ישראלית לייצור נורות, כדי לקבל מממשלת דרום אפריקה אחוז מסכום כוזב זה. ג. בתחילת שנת 1992 פנה הנאשם לשי בורשטיין, (להלן - בורשטיין), מנהל חברת ש.מ. יוניברס בע"מ, העוסקת בפיתוח וייצור מוצרים לענף החשמל בישראל, וביקש לקנות ממנו קו ייצור והרכבות אלקטרוניות לנורות. המחיר אותו התבקש הנאשם לשלם בעבור קו הייצור היה 800,000 דולר. ד. הנאשם ביקש מבורשטיין לתת לו שתי הצעות מחיר לרכישת קו הייצור, האחת בשווי האמיתי של 800,000 דולר, והשנייה כוזבת בסכום של 5 מיליון דולר לצורך הצגת מצג שווא בפני ממשלת דרום אפריקה. בורשטיין סירב לבצע את בקשת הנאשם. ה. במעשיו אלה ניסה הנאשם לשדל את בורשטיין לבצע עבירה של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות.בשל כך הואשם הנאשם בניסיון לבצע עבירה של קבלת דבר במרמה - עבירה על סעיף 415 + סעיף 33 לחוק העונשין. (ההדגשות - לא במקור - ר.א.). 17. עד כאן תמצית כתב האישום. 18. א. בתיק זה משתרע כתב האישום על פני 26 עמודים וכולל פירוט רב של עובדות; בתיק העידו 30 עדי תביעה ושלושה עדי הגנה (כולל הנאשם), כאשר מבין השלושה - רק הנאשם העיד על נושאים רלבנטיים לכתב האישום; הפרטיכל משתרע על פני כ-1,500 עמודים והוגשו מאות רבות של מוצגים. ב. כדי להקל על ההתמצאות בתיק - מחד גיסא, ולא להעמיס על פסק הדין ציטוטים רבים - מאידך גיסא, צרפתי לפסק הדין נספח הכולל את עיקרי העדויות של כל עד ועד, ועיקרי המוצגים שהוצגו, ואמנע, ככל האפשר, מלכלול אותם בפסק הדין עצמו. יש לקרוא, איפוא, את פסק הדין ביחד עם הנספח. לעניין אישום מס' 3: 19. אני מזכה את הנאשם מאישום מס' 3. 20. א. הזיכוי מן האישום אינו נובע מן העובדה שאני מאמינה לנאשם ואינני מאמינה לבורשטיין- שכן היפוכו של דבר הוא הנכון. ב. אני מאמינה לחלוטין לעדות בורשטיין כי הנאשם הציע לבורשטיין לרכוש ממנו קו ייצור שעלותו 800,000 דולר - ולרשום בהצעה כאילו עלות הקו הזה הינה 5 מיליון דולר, ואף אמר לו כי בכוונתו להקים את קו הייצור הזה בדרום אפריקה. ג. אולם מאחר שהצעת הנאשם לא יצאה לפועל - אין לי הוכחה חד-משמעית שהנאשם היה עושה שימוש בהצעת המחיר הכוזבת, אילו קיבל אותה, כדי לרמות את שלטונות דרום אפריקה. ד. כמו כן אין בפני ראייה מהו החוק הפלילי בדרום אפריקה לגבי קבלת דבר במרמה, ואין בפני ראייה מה קובע החוק שם בקשר לעידוד השקעות הון. ה. מן הראיות שכן הובאו בפני (ע"י עדים שאינם מומחים לחוק הדרום אפריקאי), אני למדה כי ההסדר הנוהג בדרום אפריקה - שונה מהותית מזה הנוהג לפי חוק עידוד השקעות הון בישראל, שכן מדובר בהליך בנקאי טהור (עדות גבאי). ו. לעובדות המפורטות באישום 3 - יש בוודאי השלכה לעניין דרך התנהגות הנאשם כמפורט באישומים 1 ו-2, אולם לאור האמור לעיל, למרות שהשתכנעתי כי הנאשם ביקש מבורשטיין שיתן לנאשם הצעת מחיר על סך 5 מיליון דולר לגבי אספקת ציוד שעלותו 800,000 דולר בלבד - אין לי אלא לזכות את הנאשם מאישום מס' 3. לעניין אישום מס' 1 21. אישומים 1 ו-2 קשורים זה בזה, שכן אישום מס' 1 מתאר את הקשר שקשרו אריה מקלף ודוד גבאי עם הנאשם להוציא כספים במרמה ממרכז ההשקעות ולהתחלק בהפרש ההטבות ביניהם, ואילו אישום מס' 2 מתאר את פרטי הונאת מרכז ההשקעות. 22. א. הנאשם הכחיש שהתכוון להונות את מרכז ההשקעות וכן הכחיש שהונה את מרכז ההשקעות בפועל. ב. מקלף לא הובא להעיד ע"י אף אחד משני הצדדים. ג. העדות היחידה לקשר שקשרו הנאשם, מקלף וגבאי - היא, איפוא, עדותו של גבאי עצמו, וסיוע לה - תוכן האמור באישום מס' 2. 23. א. דוד גבאי הוא משפטן, כלכלן ורואה חשבון בהשכלתו, ואיש עסקים. ב. גבאי היה הוגה הרעיון להונאת מרכז ההשקעות והרשויות בישראל. ג. גבאי חתם על הסכם "עד מדינה" (ת/47) - לפיו לא יועמד לדין על מעשים עליהם יעיד כנגד הנאשם. 24. א. הרעיון של גבאי להונות את הרשויות בישראל, מקורו בניסיונו בשיטות עידוד השקעות הון בדרום אפריקה, שם יש פער בין שני סוגי מטבע: קומרשל ראנד שנועד לדרום אפריקאים, ופיננשל ראנד - שנועד למשקיעים ולאנשים שעזבו את דרום אפריקה, כאשר הפער בין שני סוגי המטבע יכול היה להגיע ליחס שבין 30:70%, 60:40%, ואף ליחס המרה של 2:1. ב. פער זה גרם לכך כי מי שקיבל את אישור הרזרב בנק בדרום אפריקה - יכל להשקיע שם למשל חצי מיליון דולר, להמירו בפיננשל ראנד ולקבל אקוויולנט למיליון דולר (ביחס המרה של 10:20 היה מוציא את מליון הדולר לצורך רכישת מפעל ששויו חצי מיליון דולר, והיה נותר עם חצי מיליון דולר ההפרש ביד. יתר על כן, לדברי גבאי נהגו בדרום אפריקה לנפח הצעות מחירים בקנוניה עם ספק הציוד, החומרים או הידע, באופן שעלות מפעל בשווי 100,000 דולר בלבד - הוצג כאילו עלותו מיליון דולר. ג. גבאי העיד כי לפי פרסומי דרום אפריקה - עזבו את דרום אפריקה בשנים 1988 - 1992 - כמעט 10 מיליארד דולר בדרך זו, וזאת כאשר שלטונות דרום אפריקה עשו את כל המאמצים למניעת בריחת הון. 25. גבאי הציע לנאשם לפעול בדרום אפריקה בדרך המוצעת, אלא שהתכנונים שלהם לא יצאו לפועל. אחת מתוכניות אלו הייתה התכנית המפורטת באישום מס' 3, כאשר גבאי העיד כי ההצעה באה מן הנאשם, וגבאי הציע דרך לפתרון. 26. במקביל לעבודתו בדרום אפריקה וגם לאחר מכן - עסק גבאי בהקמת פרוייקטים בישראל, שחלקם כללו מרמה והונאה של מרכז ההשקעות בישראל. 27. א. בשני פרוייקטים כאלה - גליום ארסנייד ואימיג'ין - הציע גבאי לנאשם להופיע "כמשקיע קש" - כמי שמתחזה למשקיע ולמעשה איננו כזה, תמורת 50,000 דולר ועוד 6% ממניות שתי החברות שיקימו את הפרוייקטים האמורים, והנאשם הסכים לכך. ב. יובהר כי הנאשם איננו מואשם בנושא זה וב"כ המאשימה הצהירה כי לא תבקש הרשעתו בו, והנושא מובא רק כדי להציג את שיטת הקשר שבין גבאי והנאשם להונות את מרכז ההשקעות. 28. א. גבאי העיד כי סיפר לנאשם על תנאים מופלגים שישראל נותנת למשקיעים, ועל אפשרויות ההונאה האפשריות בהשקעות בישראל; סיפר לו על נושא ניפוח החשבוניות - כפי שהכיר גבאי מדרום אפריקה, הסביר לנאשם איך ההונאה מבוצעת, והציע לנאשם לעשות פרוייקט נורות בישראל בשיטה זו. היתרון העיקרי בשיטה זו הוא הוצאת כסף מהרשויות בישראל - בלי שום השקעה מצד המשקיע. ב. כדי להגיש בקשה למפעל מאושר בישראל צריך: הצגת משקיע, הצגת ספק, קו ייצור ותכנית עסקית. ג. כאשר המוצר לא ידוע בשוק - אפשר לכתוב בתכנית העסקית כל דבר, ולנפח את גובה ההשקעה לסכום המבוקש - בלי שום קשר למחיר, בתנאי שספק קו הייצור משתף פעולה באופן מלא עם היזמים. 29. א. גבאי העיד כי הוא, הנאשם ומקלף ישבו ביחד בביתו של מקלף ותכננו הקמת חברה אנגלית EROHS FFO שתציג מצג כאילו הנאשם הוא הבעלים שלה ולא גבאי ומקלף, והיא תדאג להסכם עם ספק שיתן חשבוניות מנופחות. ב. מאחר שיש חשש שהספק ייקח לעצמו את הסכום המנופח שהרשויות בישראל יעבירו לו - יש לקבוע מנגנון נאמנות, עם חשבון בנק בשליטת היזמים. ג. בפגישה זו הציג הנאשם למקלף ולגבאי קו ייצור בשווי 3 מליון דולר בשיטת פרוייקט TURN KEY, וסוכם ביניהם לנפח את עלות המפעל ל-9 מיליון דולר, תוך ביצוע "פעולות סיבוביות" של כספים שיתקבלו מישראל, באופן הבא: יושקע סכום נמוך ראשוני כהון עצמי; תתבקש מהספק חשבונית על סכום גבוה פי 3 מסכום ההשקעה; יתקבל מהרשויות בישראל סכום של 41% מסכום החשבונית; כל הסכום יוצא לחו"ל כאילו הוא תשלום לספק; בפועל כל הסכום יוחזר ארצה ויוקצה עליו הון מניות נפרע כדי להראות כאילו זו השקעת הבעלים; תתבקש מהספק חשבונית על סכום יותר גבוה; יתקבלו כספים מהרשויות בישראל שיוצאו לחו"ל ויוחזרו לישראל כאילו זו השקעת הבעלים; וחוזר חלילה, עד שיגיעו ל-1.2 מיליון דולר, וכאילו שילמו 3 מיליון דולר לספק - שעד שלב זה לא אמור לקבל עדיין תשלום כלשהו על חשבון רכישת הציוד. ד. הספק אמור להסכים ל"תרגיל" זה משום שהוא יודע כי לאחר שיצטבר סכום של 1.2 מיליון דולר - הוא יתחיל לקבל את כספו, דהיינו - 3 מיליון דולר מתוך 9 מיליון דולר שעוברים בחשבון הנאמנות. הספק לא יפסיד כי לא יתחיל לייצר את הציוד עד לקבלת מקדמה. 30. לדברי גבאי, חלוקת התפקידים בין הקושרים הייתה כדלקמן: הנאשם היה ממונה על החלק המקצועי והקשר עם הספק. מקלף היה אמור לספק את המימון הראשוני 200,000 - 300,000 דולר להתחלת "הפעולה הסיבובית" של הכספים, כי היו לו כספים בחו"ל. גבאי היה אמור לבצע את כל הפעולות הפיננסיות וכל הפעולות מול מרכז ההשקעות. 31. התכנית האמורה נפלה כאשר קבלו אינפורמציה שמזרח גרמניה מציעה מפעלים זולים בהרבה מזה שהציע להם אנתוני מאנגליה. 32. א. במחצית השנייה של 1992 אמר הנאשם לגבאי, אליבא דגבאי, כי יש לנאשם משקיע גרמני בשם אוטו פרבר - שיעשה להם את ניפוח המחירים ויעזור להם לגלגל את הכסף, ואין צורך להמשיך בקשר עם אנתוני. גבאי העיד כי לא האמין שיש לנאשם משקיע כזה, והבין כי הנאשם רוצה להוציא את גבאי ומקלף מן העיסקה. ב. אחרי כמה חודשים אמר גבאי לנאשם שפרבר חזר בו מנכונותו לשתף פעולה, והנאשם אף ביקש הלוואה של 200,000 - 300,000 דולר מגבאי ומקלף - כדי שיוכל להתחיל בגלגול כספים על פי התוכנית שהוצעה לו על ידי גבאי. גבאי נשאל מדוע הסכים לתת לנאשם הלוואה לאחר שהנאשם הוציאו מן העיסקה? וענה כי הנאשם הציע לו 50,000 דולר תמורת הלוואה של 200,000 - 300,000 דולר לשבועיים - שלושה, כנגד ביטחונות; יש לו גם אמפטיה לנאשם; והיו לו גם 4 עסקות יותר גדולות באותה תקופה - כך שלא נטר לנאשם על שהוציאו מן העיסקה. 33. גבאי נשאל אם לא חשש למכור את ה"פטנט" של "הפעולה הסיבובית" של הכספים לאחרים שמא הרמאות תתגלה למרכז ההשקעות? והשיב כי בשותפות של רמאים ניתן להניח שאף אחד לא יפיל את עצמו ואת האחרים. 34. גבאי העיד כי בשעתו נערך הסכם משולש בכתב בינו לבין הנאשם ומקלף - למטרה חוקית - לעניין תע"ש, ולא להגשמת הקשר ביניהם בדבר הטעיית מרכז ההשקעות. גבאי השמיד את עותקי ההסכם המשולש שהיו בחזקתו משום שההסכם נגע לגליום ארסנייד - שם הציגו מקלף וגבאי את הנאשם במרמה כבעל הפרוייקט, ואילו התגלה מסמך המוכיח כי הנאשם משמש כחזית של גבאי ומקלף בישראל - היה בכך כדי להפליל את גבאי, משום שההסכם המשולש ביניהם כלל פיסקה שגבאי ומקלף יציגו עצמם כנציג הנאשם בישראל. 35. כאמור, גבאי הודה כי לא זו בלבד שהרעיון להונות את הרשויות בדרום אפריקה ואת הרשויות בישראל - היו שלו, אלא אף הודה שביצע בפועל הונאות כאלו, ללא קשר לנאשם. יש, איפוא, להתייחס בזהירות מירבית לעדויות גבאי. 36. עם זאת, יש לתוכן עדות גבאי בדבר ניפוח המחירים "והפעולות הסיבוביות של הכספים" ("RECYCLING" או "CHEATING IN TIME" כפי שכינו זאת אחרים) - עדויות מסייעות רבות של עדים אחרים, כפי שיוצג להלן לגבי אישום מס' 2; וכן קיימים מסמכי העברות הכספים - שהם ראיות ניטרליות לחלוטין - התומכים בתוכן עדות גבאי. 37. בשל כך שוכנעתי מעבר לספק סביר כי הנאשם, גבאי ומקלף אכן קשרו קשר לקבל במרמה סכומי כסף גדולים ממרכז ההשקעות. לעניין אישום מס' 2 38. כמתואר בכתב האישום - אישום זה כולל 5 פרקים, שהנאשם זוכה מאחד מהם, (פרק II). ולהלן תוכן הפרקים: א. קבלת כתב אישור במרמה לאילמקו ממרכז ההשקעות; ב. קבלת כתב אישור במרמה לבית אילמקו ממרכז ההשקעות; ג. קבלת פטור ממכרז לקרקע להקמת מבנה לאילמקו; ד. ניפוח מחירים והכנת חוזה מזויף עם חב' HVL/בדאלקס מאנגליה. הבעלים של סיזר הולדינגס ואילמקו 39. א. עו"ד יוסף שפט (להלן - שפט), המתמחה בהקמת חברות OFF SHORE , ע"י הנאשם להקים שתי חברות שהנאשם בחר את שמותיהן, לאמור: אילמקו, וסיזר הולדינגס - שהיא חברה ‎.OFF SHORE ב. לפי החוק בנוויס (אחד מאיי התעלה הבריטית) - חברה OFF SHORE, מוקמת ע"י פקיד ברשם החברות של נוויס, ומי שקונה את החברה - מקבל מהפקיד הרושם שטר העברת מניה בלנקו, שכן המניה היחידה המוקצית עם הקמת החברה - מוקצית לאותו פקיד. הפקיד חותם בפני נוטריון חתימת בלנקו על שטר של העברת המניה - בתור מעביר המניה, אך אין חובה לרשום את מקבל המניה. ג. בדרך זו התקבל שטר העברת מניה חתום בלנקו ע"י הפקיד בנוויס - לגבי חברת סיזר הולדינגס. ד. שפט לא רשם על המניה מי מקבלי ההעברה, משום שאינו נוהג לעשות כן (לשם שמירה על גמישות לגבי העברת הבעלות), ולא נתבקש לעשות כן. ה. כתוצאה ממצב זה, החזיק שפט בכתב העברת המניה בסיזר הולדינגס - כנאמן, ומאחר שהנאשם היה זה שביקש ממנו להקים את החברה - הרי מבחינת שפט, הוא היה הנאמן של הנאשם, וקיבל את עמדת הנאשם בשאלה מי בעלי המניות בסיזר הולדינגס בכל עת נתונה. ו. חברת אילמקו הוקמה ע"י שפט למען הנאשם כחברה ישראלית, אשר 99.9% ממניותיה נרשמו על שם סיזר הולדינגס - לפי הוראת הנאשם. 40. א. מניות סיזר הולדינגס - היו של הנאשם קודם שהנאשם הכיר את אוטו פרבר מאוסטריה. ב. לאחר שהנאשם ופרבר הסכימו לשתף פעולה לגבי פרוייקט אילמקו - היו הנאשם ופרבר מודיעים לשפט מדי פעם מי מהם הוא הבעלים במניות סיזר הולדינגס, ושפט קיבל את דברי הנאשם בנדון כאשר הנאשם הודיעו כי הוא או פרבר בעל המניות, וכן קיבל את דברי פרבר בנדון - כאשר פרבר הודיעו שהנאשם הוא בעל המניות. כאשר פרבר הודיע לשפט כי פרבר הוא בעל המניות - היה על שפט לקבל את אישור הנאשם לכך. לשון אחרת - בכל הנוגע להודעות הבעלות על מניות סיזר הולדינגס - מבחינת שפט שהחזיק בנאמנות בשטר העברת המניה היחיד הקיים - הקובע היה תמיד הנאשם. ג. ההודעה שמסר שפט (מסמך 29 בת/67 וכן ת/191), כי סיזר הולדינגס מחזיקה ב-999 מניות של אילמקו ופרבר מחזיק במניה אחת באילמקו - ניתנה גם היא לפי הוראת הנאשם. 41. א. שפט כתב כי פרבר הוא בעל המניות בסיזר הולדינגס - כי נאמר לו ע"י הנאשם ופרבר לכתוב כך. ב. כאשר הלבץ הסביר לשפט כי מרכז ההשקעות מבקש הוכחות על היכולת הכספית של האיש המשקיע - העומד מאחורי חברת ה- OFF SHORE, ופרבר לא היה מוכן לתת הוכחות כאלו, אמר הנאשם לשפט כי מעתה ואילך - הנאשם הוא בעל המניות בסיזר הולדינגס (ששלטה ב-99.9% ממניות אילמקו), וכך הודיע שפט להלבץ לצורך מסירת האינפורמציה למרכז ההשקעות. ג. מאחר שלא היה רישום במקום כלשהו מי בעלי המניות בסיזר הולדינגס - לא היה לנאשם ולפרבר כל קושי לבצע "העברת מניות" ביניהם בהבל פה, אף ללא חתימה על שטר העברת מניות. 42. הנאשם טען לאורך כל המשפט כי פרבר הוא היזם ובעל המניות בסיזר הולדינגס ובאמצעותה באילמקו, וכי פרבר קיבל את כל ההחלטות והשקיע את כל הכסף, וכי הנאשם לא היה אלא יועץ של פרבר ועשה כמצוותו, ועל כן כל טענה שיש לרשויות בישראל באשר להתנהגות אילמקו - יש להפנות לפרבר ולא אליו. 43. מאחר שפרבר נפטר ביולי 1994 - אין לבית המשפט כל אפשרות לבדוק מפיו את הטענות שהנאשם מייחס לפרבר. 44. עם זאת, יש בפני ראיות למכביר כדי לקבוע שלא זו בלבד שהנאשם לא הוכיח את טענתו כי הנאשם היה "נושא הכלים" של פרבר בלבד בכל הפרוייקט הזה, אלא שהוכח מפי כל עדי התביעה הרבים ועל סמך המסמכים - כי הנאשם היה יזם הפרוייקט והאיש שכל המסמכים מובילים אליו וממנו; ואף אחד מן העדים או המסמכים הרבים - איננו מצביע על נכונות טענת הנאשם כי הוא היה רק יועץ לפרבר, ולא פעל אלא במצוותו. 45. א. עצם הקמת סיזר הולדינגס ע"י שפט לפי הוראת הנאשם, קודם שפרבר בכלל נכנס לתמונה - מצביעה שהנאשם היה מקור הקמת חברה זו בשיטת ה-OFF SHORE, כדי שלא ניתן יהיה לעקוב אחר בעלי המניות שלהן. ב. עצם העובדה שהאדם היחיד שהחזיק פיזית בנאמנות בשטר העברת המניה היחיד שהפקיד בנוויס חתם עליו - שפט - הבין והעיד כי מבחינתו, כנאמן שהחזיק בשטר העברת המניה - הנאשם היה בעל המניות בסיזר הולדינגס, ו"העביר" בהבל פה את המניות בסיזר הולדינגס (בעלת המניות באילמקו) - לפרבר ובחזרה לנאשם - כל אימת שהנאשם ראה לנכון לעשות כן; ואישורו של שפט שלא פעל במניות אלא לפי הוראות הנאשם - כל אלה מצביעים על העובדה ש"בעל המניות האמיתי", בכל מובן רלבנטי - היה הנאשם, אפילו בתקופה שהנאשם הודיע לשפט כי באותו שלב פרבר ייחשב כבעל המניות, עובדה שלא נרשמה על גבי שטר העברת המניה או ברשם החברות בנוויס. 46. כל הטענות שפרבר, לכאורה, הוא הבעלים של סיזר הולדינגס, ובתור שכזה, ובכל מובן אחר - פרבר הוא הבעלים של פרוייקט אילמקו ובית אילמקו - מקורן בנאשם בלבד, גם אם נשמעו בקול ענות חלושה מפי עדים אחרים פה ושם; שהרי כל עד שהעיד על שייכותו, כביכול, של פרבר לפרוייקט, העיד על מה ששמע מפי הנאשם, ומפיו בלבד. 47. א. אין שום מסמך של פרבר עצמו - המעיד על בעלותו בפרוייקט אילמקו, או במניות סיזר הולדינגס המחזיקה 99.9% ממניות אילמקו. ב. כל העדים שנפגשו או שוחחו עם פרבר - פרט לנאשם - העידו על חוסר התעניינות מובהק ומתמיה של פרבר בפרוייקט ובהתקדמותו. ג. כל העדים הקשורים לאילמקו העידו כי לא קיבלו ולו הוראה אחת מפי פרבר. ד. גם באותה פעם יחידה שפרבר הגיע לישראל - הוא לא קיים שום שיחות עסקיות עם שפט, הלבץ או קורן - האנשים שטיפלו בפרוייקט אילמקו. ה. לא הוצגה ולו העברה בנקאית אחת מפרבר לאילמקו, או העתק קבלה כלשהי על העברת מזומנים מפרבר לאילמקו. ו. טענת הנאשם כאילו פרבר נתן לברברה כסף מזומן ואגרות חוב כמקדמה לחוזה HVL-אילמקו - אין לה בסיס כלשהו פרט להבל הפה של הנאשם, המנסה להסתמך על מסמך אחד של ברברה בו היא שואלת מה עם ההעברה "האחרונה" - שהנאשם מפרש אותו כאילו יש בכך אישור שהיו העברות כספים קודמות אליה. (שאלת ברברה כוונה להעברת הכספים האחרונה מישראל לחשבון הנאמנות טרפלגר שהיה לטובת HVL החדשה - ר.א.). אילו קבלו ברברה או HVL סכום כסף כלשהו על חשבון המקדמה על הציוד שהוזמן ע"י אילמקו - לא הייתה ברברה נזעקת לאורך כל הדרך, לאורך כל הפקסים, בפני כל העדים ששמעו את טרוניותיה מפיה, ובפני בית המשפט - על כך שהיא ו-HVL לא קיבלו אפילו סנט אחד על חשבון קו הייצור שהוזמן ע"י אילמקו. ז. הנאשם עצמו הודה ואישר כי לא קיבל כל דרישה מעיזבון פרבר בקשר לזכויות פרבר בסיזר הולדינגס ובאילמקו, ואף לא טרח להודיע למשפחת פרבר ולעיזבון כי יש לפרבר זכויות בסיזר הולדינגס ובאילמקו; הנאשם או אחרים לא קנו מעיזבון פרבר את זכויות פרבר בחברות הללו, ולא נתנו אף סנט לעיזבון פרבר על חשבון זכויות פרבר בחברות הללו. למרות זאת, ולמרות פטירתו של "בעל המניות העיקרי" - המשיכה אילמקו לפעול בדיוק כמקודם, כאילו בעל מניותיה העיקרי, אליבא דנאשם, חי וקיים. ח. הנאשם עצמו טוען כי פרבר היה רואה חשבון במקצועו, איש עסקים, ובעל הון רב, שהתעתד להשקיע 40 מיליון דולר בפרוייקט אילמקו. איך יתכן שאדם כזה - לא מתעניין באופן אקטיבי בפרוייקט שהוא משקיע בו כסף? לא דואג לרשום זכויותיו בחברה OFF SHORE כאשר שטר העברת המניות היחיד הקיים - איננו ברשותו ולא בידי נאמנו? לא מותיר אחריו ולו מסמך אחד המוכיח את בעלותו בפרוייקט? לא מותיר אחריו ראייה כלשהי להעברת כספים לפרוייקט? מבקש הלוואות מאחרים על כמה מאות אלפי דולר לשבועות ספורים - תוך תשלום ריבית רצחנית? משלם לספק של ציוד במזומן ובאגרות חוב - ללא זכר בכתובים? לא דואג להשאיר רישומים על בעלות בחברה OFF SHORE שאינו מחזיק בכתב העברת המניה שלה - למקרה של פטירה? ועוד כהנה וכהנה תמיהות. ט. התשובה הסבירה לכל התמיהות האלה היא אחת ויחידה - עד פטירתו לא היה פרבר הבעלים של סיזר הולדינגס ושל אילמקו, ולכן התנהג לגביהן כפי שהתנהג. י. אמנם אפשרי שפרבר התעניין בשעתו במעורבות בפרוייקט אילמקו, אולם אין כל ראייה, פרט לדברי הנאשם, שהתעניינות זו הביאה להשקעת דולר אחד על ידי פרבר בסיזר הולדינגס או באילמקו. 48. המסקנה הסבירה מדברי כל העדים - פרט לנאשם - ומהעדר מסמכים המוכיחים את מעורבותו של פרבר בפרוייקט אילמקו היא - כי פרבר הוצג ע"י הנאשם בפני כל מי ששוחח עם הנאשם - כמי שהוא הבעלים של פרוייקט אילמקו, כדי ליתן לנאשם גמישות בפעולות ובהחלטות לגבי אילמקו (כשרצה לטעון שהוא צריך להתייעץ עם פרבר), וכן כדי להימנע מגילוי מעשיו ע"י שלטונות דרום אפריקה - שאסרו הוצאת כספים של אזרחי דרום אפריקה - מדרום אפריקה, והתייחסו למעבירי כספים לחו"ל - בחומרה יתרה, אפילו יותר מאשר לרוצחים (לפי העדויות). 49. כאשר התברר לנאשם שאין סיכוי שאילמקו תקבל אישור כמפעל מאושר אלא אם יוצג מסמך יכולת מטעם בנק על איתנותו הפיננסית של האיש העומד מאחורי הפרוייקט ומאחורי חברת ה-OFF SHORE שהתעתדה להפעיל את הפרוייקט באמצעות אילמקו, ופרבר לא היה מוכן להמציא מסמך יכולת כזה, לא היסס הנאשם אפילו רגע, והודיע באמצעות עוה"ד שפט ורו"ח הלבץ למרכז ההשקעות - כי הוא, הנאשם, הינו הבעלים של אילמקו, ולא פרבר, ולמרכז ההשקעות הוצג מכתב יכולת של הנאשם שהוגש בשעתו בקשר לפרוייקט אחר, והיווה את הבסיס למתן האישור לאילמקו כמפעל מאושר. 50. אני דוחה, איפוא, מכל וכל את טענת הנאשם כאילו פרבר היה הבעלים של סיזר הולדינגס ובאמצעותה - של אילמקו, וכאילו הנאשם היה רק יועץ של פרבר, חייל ממושמע שלו ועושה מצוותו; וקובעת כי הנאשם היה הוגה הרעיון והיזם של הקמת מפעל אילמקו בישראל; האחראי להקמת חברת ה-OFF SHORE - סיזר הולדינגס שלא ניתן לבדוק את בעלי המניות שלה; והאחראי להקמת חברת אילמקו שנרשמה בישראל, אשר 99.9% ממניותיה מוחזקות בידי אותה חברה עלומה - סיזר הולדינגס שהוקמה לבקשת הנאשם; וקובעת כי בעל המניות העיקרי בסיזר הולדינגס ובאילמקו - בכל מובן אפקטיבי - היה הנאשם. 51. א. אין מחלוקת בין הצדדים כי הנאשם היה הרוח הפעילה בפרוייקט אילמקו, וכל העדים - פרט לנאשם - העידו כי לא נעשה צעד כלשהו באילמקו - ללא הוראת הנאשם. ב. אני מאמינה לכל עדי התביעה כי הם לא עשו מאומה בקשר לאילמקו - ללא הוראת הנאשם. כן שוכנעתי מן העדויות שאף אחד מעדי התביעה שעבדו למען אילמקו - לא היה נציגו או עובדו של פרבר, וכולם נשכרו בפועל ע"י הנאשם. ג. כאמור, הנאשם ניסה לטעון כי כל מה שעשה באילמקו, וכל הוראה שנתן לאחרים - נעשו לפי הוראות פרבר, אלא שכבר דחיתי טענה זו. אולם גם אילו הייתה טענה זו נכונה - לא היה בכך כדי לשחרר את הנאשם מאחריות פלילית, אם במהלך "הוראות מפרבר" - עשה פעולות בלתי חוקיות. 52. הנאשם טיפל בהקמת פרוייקט אילמקו לייצור מנורות בישראל, וזאת על סמך ניסיונו מדרום אפריקה בשיווק נורות. 53. הנאשם היה אחראי למשא ומתן ולחתימת חוזים (ככל שאלה נחתמו) - עם חברת פרולוקס בגרמניה, חברת פלמה בשוויץ וחברת HVL )של ברברה) - באנגליה. 54. א. שפט העיד כי למרות היותו עורך דין עשרות שנים - מעולם לא עסק בעריכת חוזים ללקוח, ולא כתב חוזה ללקוח מימיו, ואני מאמינה לעדותו זו. ב. לא הוכח שהנאשם, שאיננו משפטן, השתמש בשירותיו של עורך דין אחר לצורך קיום המשא והמתן עם פרולוקס, פלמה ו-HVL, או עריכת החוזים של אילמקו עם חברות אלו. ג. המסקנה היא - כי כל מה שנכתב בחוזים אלה וכל מה שנעשה בהם לאחר כתיבתם וחתימתם - נעשה מטעם אילמקו באחריות הנאשם בלבד. לעניין פרק I לאישום מס' 2 55. א. הנאשם מואשם בפרק I באישום מס' 2 בקבלת כתב האישור לאילמקו במרמה משום שהסכום של 20,700,000 דולר הנזכר בחוזה אילמקו- פרולוקס - אינו משקף את המחיר האמיתי של הציוד שפרולוקס הייתה אמורה לספק לאילמקו; וכן משום שהנאשם ציין בפני מרכז ההשקעות כי המוצר שאותו ייצר באילמקו - הוא מסוג מסוים, ביודעו שהציוד אותו עמד לרכוש לפי חוזה פרולוקס- אילמקו - לא מסוגל לייצר מוצר כזה; וכן משום שהנאשם טען בבקשתו לאישור אילמקו כמפעל מאושר - שבידו הון עצמי הדרוש על פי החוק, בעוד שלא היה לו הון עצמי כזה, והתעתד להשיגו בעזרת "פעולות סיבוביות" של כספים שיקבל מהרשויות בישראל. ב. בפרק זה באישום 2 נטען כי על סמך מצגי השווא הנ"ל קיבל הנאשם במרמה ביום 21.6.93 - כתב אישור לתכנית השקעות במסלול משולב, על סך השווה ל-15,325,940 דולר, וזאת בדרך של הלוואות בערבות המדינה בשיעור 41.66% מהסכום המאושר, ומענקים בשיעור 25% מהסכום המאושר. 56. א. לא הובאה בפני בית המשפט עדות מטעם עד כלשהו מפרולוקס שיש בה כדי להוכיח או לאשר אם הסכום שננקב בחוזה פרולוקס-אילמקו - הוא המחיר הנכון של הציוד, או איננו המחיר הנכון של הציוד. ב. עם זאת אין מחלוקת, והנאשם אישר זאת בעדותו, כי בעת חתימת חוזה פרולוקס-אילמקו - עדיין לא הייתה נורת הפירמידה (אותה התכוון הנאשם לייצר במפעל אילמקו) שלא חל עליה פטנט פיליפס - ניתנת להפעלה, עדיין היה צורך במחקר ופיתוח, והנאשם עצמו אמר כי קשה לומר עד כמה הייתה נורה זו רחוקה מסוף הפיתוח שלה. ג. המהנדס מאיר הוניגבוים, שנתבקש ע"י הנאשם לתת חוות דעת שמפעל אילמקו זקוק לשטח קרקע העולה על 4 הדונם שאושרו למפעל ע"י מרכז ההשקעות, העיד כי דגם ה"מוקאפ" של הנורה (דגם שלא עובד), שהוצג בפניו כיעד המפעל, חסר 20 - 10 שנות עבודה של אדם, דהיינו - היה צריך להושיב 10-20 מהנדסים למשך שנה אחת, כדי להגיע לייצור דגמים עובדים, ואחר כך צריך לבחון אותם במשך 2000 שעות כמקובל לגבי נורה פלורוצנטית חדשה (כפי שהעיד מהנדס בדאלקס - ג'וליאן גרנפל) - כדי להיווכח שהם עומדים במפרטים הטכניים שהשוק דורש, ולהכין עבורם תיקי ייצור. רק לאחר שיוכנו תיקי ייצור - ניתן להזמין את הציוד והמכונות שייצרו אותה נורה. ד. משמעות עובדות אלו היא כי הנאשם חתם על חוזה עם פרולוקס לייצור ציוד ומכונות של נורה שעדיין לא ניתנת לייצור כלל, שכן עדיין לא קיים לגביה דגם עובד. ה. אי לזאת, המחיר שנקבע באותו חוזה - לא יכול להיות המחיר הנכון, שהרי עד לסיום המחקר והפיתוח של נורת הפירמידה הספציפית הזו ובחינתה - לא ניתן לדעת, לפחות במשך 15 חודש לאחר חתימת החוזה, מה יהיה הציוד הספציפי הדרוש לייצורה, ולא ניתן לדעת מה תהיה עלות הציוד הספציפי לייצורה. 57. א. מקובלת עלי גרסת המאשימה שהנאשם לא הוכיח כי בידו ההון העצמי הדרוש על פי החוק להשקעה בפרוייקט. ב. הנאשם לא הציג מסמך כלשהו המוכיח כי הרשויות בדרום אפריקה אישרו לו הוצאת כספים משם לצורך השקעה בפרוייקט אילמקו בישראל. ג. הנאשם עצמו העיד כי פנה לפרבר והציע לו את הבעלות בפרוייקט אילמקו - משום שלנאשם לא הייתה אפשרות להשקיע כסף בפרוייקט באותה עת, ופרבר הסכים שהנאשם יקבל מניות כאשר הנאשם ישקיע דולר מול כל דולר שיושקע ע"י פרבר. ד. אין כל ראייה שפרבר, או משקיע אחר כלשהו, השקיע אפילו דולר אחד בפרוייקט אילמקו. ה. אין מחלוקת שהנאשם ביקש הלוואה של 80,000 דולר מברברה כדי לבצע את ההשקעה הראשונה בסך 150,000 דולר, מתוך סכום של 19,370,000 דולר. עצם בקשת ההלוואה של סכום קטן כזה, יחסית לפרוייקט - מוכיחה כי לנאשם לא היה אפילו סכום כסף מינימלי כזה להשקיע בתחילת הפרוייקט. אמנם הנאשם אמר לברברה כי הוא מבקש הלוואה זו לזמן קצר עד שפרבר ישקיע מכספו בפרוייקט, אלא שבפועל פרבר לא השקיע מאומה בפרוייקט, וההלוואה הוחזרה לברברה מאוחר בהרבה משהובטח לה ע"י הנאשם, וזאת מחשבון הנאמנות של טרפלגר שהיה מיועד לתשלום עבור הציוד ל-‎HVL וגם זאת רק לאחר שהתקבל הכסף שאילמקו קיבלה מהרשויות בישראל על סמך אישורה כמפעל מאושר. למרות שאין מניעה מבחינת מרכז ההשקעות כי ההון העצמי יבוא מהלוואות שלוקח המשקיע, בהחלט יש מניעה שכספי מדינה המיועדים לתשלום ישיר לספק - ישמשו להחזר הלוואות אישיות שלקח המשקיע להוכחת הון עצמי. ו. כל השקעות "ההון העצמי" שבוצעו לאחר ההשקעה הראשונה - נעשו מכספים שהתקבלו מן הבנק בישראל בערבות המדינה, והיו מיועדים לתשלום ישיר לספק - ולא הגיעו לספק אלא לחשבון הנאמנות של טרפלגר שהיה לטובת HVL החדשה - שלא היה לה ולא כלום עם הספק HVL )האירית), ופוזרו מחשבון טרפלגר לפי הוראת הנאשם לגורמים שונים. (בעיקר לחברת פינזה שאין כל ראייה מי הבעלים שלה, ובוודאי אין ראייה שהיא קשורה בקשר כלשהו לחברת HVL )האירית), לחברת בדאלקס - שהייתה אמורה לספק ל-HVL )האירית) את עיקר הציוד להקמת פרוייקט אילמקו, או לברברה או לאנתוני; וכן פוזרו כספים מחשבון הנאמנות לחברת CTR נאמנויות- השייכת למשפחת הנאשם, לפי עדותו). ז. באופן מפתיע (או שמא - לא מפתיע?) - הועברו כספים לחשבונו הפרטי של הנאשם בארץ בסמוך למועדים שסכומים דומים נמשכו מחשבון הנאמנות של טרפלגר (שנפתח לטובת חברת HVL החדשה שהוקמה לפי הוראת הנאשם) - ופוזרו ליעדים שלא היו מיועדים להישלח אליהם, ובכל מקרה לא נשלחו לספק הציוד שהוזמן ע"י אילמקו, דהיינו - ל-HVL )האירית). עובדה זו מוכחת מדף החשבון ת/083 שהוכן ע"י טרפלגר, ונכונותו אושרה ע"י ג'ף מרגוליס, שהיה הנאמן של הנאשם לעניין הפעלת חשבון טרפלגר. לעניין זה די לראות את העברות הכספים שהוצגו כמוצגים, ואת לוח העברת הכספים ת/011 שהכינה המאשימה לנוחיות העיון. הנאשם העביר את הסכומים שקיבל מחו"ל כאמור - לחשבונו האישי, ומחשבונו האישי העבירם לחשבון אילמקו כהשקעת "הון עצמי", ועל סימכם חזר וקיבל הלוואות חדשות מהבנק, בערבות המדינה - כדי לשלם את הכסף בעבור רכישת הציוד לאילמקו, בהנחה שהכסף מופנה ישירות לספק, אך בפועל לא הגיע הכסף מעולם לספק, וחוזר חלילה. ח. כל העברות הכספים מחשבון הנאמנות של טרפלגר שהיה לטובת HVL החדשה, שבוצעו ע"י מרגוליס - בוצעו לפי הוראות הנאשם, ואף אחד מהם לא נשלח לספק קו הייצור. לא רק מרגוליס העיד על כך אלא הנאשם עצמו אישר זאת, ורק טען כי נתן הוראות למרגוליס - על סמך הוראות פרבר אליו, טענה שאני דוחה לחלוטין. ט. בעניין זה פעל הנאשם בדיוק לפי הצעתו של דוד גבאי בדבר ה"פעולות הסיבוביות" של הכספים - RECYCLING, או לפי דברי הנאשם באזני ברברה - CHEATING IN TIME. אני מאמינה לגבאי כי סיפר על ה"פעולות הסיבוביות" הללו לנאשם, ואני מאמינה לעדותה של ברברה כי אכן כך הסביר לה הנאשם את ה"תרגיל" שהיא התבקשה להשתתף בו, והיא הסכימה לו בהנחה שבסופו של דבר הנאשם (או אילמקו באמצעות הנאשם) - אכן ירכשו מ-HVL שבבעלותה את קו בדאלקס שברשותה בעבור מפעל אילמקו, במחיר של 7 מיליון דולר, שהיא רצתה מאד למכור. 58. יתרה מזו, הנאשם, באמצעות אילמקו, לא שילם לפרולוקס את המקדמה שהיה אמור לשלם, ועל כן חוזה פרולוקס-אילמקו, שעל סימכו קיבלה אילמקו אישור כמפעל מאושר - כלל לא נכנס לתוקף. במקום זאת חתם הנאשם על חוזה אילמקו-HVL מבלי שהודיע למרכז ההשקעות על השינוי בספק הציוד. לחוזה אילמקו-HVL שהגיש הנאשם לבנק - ת/13 - צורפה תמונה של נורת פרולוקס - שכאמור עדיין הייתה רחוקה 10-20 שנות עבודה של מהנדס מלפעול - וההלוואות בערבות המדינה ניתנו על סמך מצג שווא כאילו ניתן מיד לרכוש קו ייצור לייצור אותה נורה. ברור לחלוטין כי ברברה לא חתמה על חוזה אילמקו-HVL אליו הייתה מצורפת תמונה של נורת פרולוקס, וחתימתה לא מופיעה על דף תמונה זו, כמו שאינה מופיעה על דפים נוספים של ת/13 שצורפו על ידי אדם בלתי ידוע, בשלב כלשהו, כאילו היו נספחים אוטנטיים לחוזה אילמקו-HVL, אך הדבר בוודאי לא נעשה ע"י ברברה עצמה, שחתמה רק על גוף החוזה ת/5, ולא על הנספחים - שטרם היו קיימים בעת חתימתה על החוזה ת/5. 59. בשל כל האמור אני קובעת כי אכן הוכח לפני כי כתב האישור לחברת אילמקו התקבל ממרכז ההשקעות במרמה, ועל סמך הצגת עובדות לא נכונות: הן בקשר לסכום ההשקעה ברכישת ציוד מפרולוקס; הן בקשר לעובדה שהציוד שאילמקו הייתה אמורה לרכוש מפרולוקס - היה לייצור נורה שטרם הייתה קיימת באותה עת בתור נורה פועלת, והייתה רחוק מרחק רב מהשלמת מחקר, פיתוח, ומאפשרות בחינתה של נורה חדשה זו; והן בשל כך שלנאשם/אילמקו לא היה ההון העצמי הדרוש להשקעה על פי החוק, כדי להיות זכאי לאישור כמפעל מאושר. כהערה נוספת אוסיף שהנאשם כלל לא הביא את חוזה אילמקו-פרולוקס לכלל שכלול משום שלא שילם לפרולוקס את המקדמה שהייתה מכניסה את החוזה לתוקף; וגם חוזה אילמקו-HVL - שבא להחליף את חוזה אילמקו-פרולוקס - לא יכול היה להיכנס לתוקף מעשי, משום שאף סנט לא הועבר ל-HVL )האירית), לבדאלקס, או לברברה - כדי לאפשר התחלת הפעלתו. לעניין פרק III באישום מס' 2 - המתייחס לקבלת אישור למענקים לבית אילמקו: 60. הנאשם הקים את חברת בית אילמקו כדי שזו תקים את המבנה התעשייתי המיועד להשכרה לאילמקו, שקיבלה אישור כמפעל מאושר, ועל סמך זה תהנה בית אילמקו מפטורים והטבות הניתנים בחוק למבנה המיועד להשכרה למפעל מאושר על פי החוק. 61. א. הנאשם מואשם בפרק זה כי הציג את אילמקו כמי שקיבלה מעמד של מפעל מאושר כדין, ביודעו שאילמקו קיבלה מעמד זה שלא כדין - מן הטעמים המפורטים בפרק I לאישום מס' 2. ב. על פי הבקשה שהוגשה ע"י בית אילמקו - בעלי המניות של בית אילמקו זהים לבעלי המניות של אילמקו (דהיינו - סיזר הולדינגס ופרבר), למרות שבפועל בעלי המניות של בית אילמקו היו אחרים. ג. בפרק זה מואשם הנאשם כי על סמך מצג השווא קיבל ביום 9.3.94 - כתב אישור לתכנית השקעה בבית אילמקו בסכום שווה ערך ל-2,635,000 דולר באותה עת, במסלול מענק השקעה בשיעור 30% משווי ההשקעה במפעל, ובמסלול מענק הון בשיעור 8% משווי ההשקעה במפעל. 62. אין ספק כי האישום בפרק זה קשור קשר הדוק עם האישום בפרק I לאישום זה, כמתואר לעיל. משקבעתי כי הנאשם קיבל במרמה כתב אישור לאילמקו כמפעל מאושר, ממילא הוא אשם במרמה בהצגת אילמקו כמי שקיבלה מעמד של מפעל מאושר כדין בפני הרשויות, הצגה שבזכותה קיבלה בית אילמקו אישור לתכניות השקעה במסלול משולב, כמי שבונה את המבנה המיועד לאילמקו כמפעל מאושר. לעניין פרק VI לאישום מס' 2 - קבלת פטור ממכרז להקמת מבנה לאילמקו 63. בעל מפעל מאושר כדין זכאי לרכוש מממ"י, ללא מכרז, ובמחירים מופחתים במידה ניכרת ממחירי השוק - קרקע הדרושה להקמת המפעל המאושר. 64. א. הנאשם פנה לממ"י בסוף 1992 או תחילת 1993 בבקשה לאשר לו לרכוש, ללא מכרז, שטח של כ-12-10 דונם בגבעת שאול בירושלים, לצורך הקמת מבנה לאילמקו. לעניין זה הציג הנאשם בפני ממ"י את אילמקו כמי שקיבלה מעמד של מפעל מאושר כדין, ביודעו שקיבלה מעמד זה במרמה. ב. הנאשם טען בפני מרכז ההשקעות כי מפעל אילמקו יהיה בעל שני קווי ייצור (ולכן המפעל זקוק לשטח קרקע גדול יותר) - ביודעו שהטענה אינה אמת. ג. על סמך מצגי השווא של הנאשם, ניתנה המלצת משרד התעשייה והמסחר, ועל סמך המלצה זו הוחלט לאשר לאילמקו לרכוש, תוך פטור ממכרז, מגרש בשטח 4 דונם בגבעת שאול בירושלים, שלאחר מכן הוגדל ל-4.6 דונם על סמך מצגי השווא שלו. 65. ביום 28.8.94 אישרה הנהלת ממ"י את עיסקת רכישת המגרש ע"י אילמקו במחיר של 91% מטבלת המחירים, בסך 2,128,323.53 ש"ח, ללא מע"מ וללא פיתוח. ביום 13.9.94 תוקן חוזה החכירה בין אילמקו לממ"י, לבקשת הנאשם, כך שהחוכרת תהיה בית אילמקו במקום אילמקו. 66. פרק זה קשור קשר הדוק עם תוכן האמור בפרקים I ו-III לאישום זה כמתואר לעיל. משקבעתי כי הנאשם קיבל במרמה כתב אישור לאילמקו כמפעל מאושר, ממילא הוא אשם במרמה בהצגת אילמקו כמי שקיבלה מעמד של מפעל מאושר כדין, הצגה שבזכותה זכתה אילמקו, ובעקבותיה - בית אילמקו - לפטור ממכרז על הקרקע, ולרכישת הקרקע בחוזה חכירה מממ"י - במחיר מופחת בהרבה ממחירי השוק. לעניין פרק V - חברות HVL/בדאלקס מאנגליה 67. בפרק זה מואשם הנאשם כי - א. לאחר שחוזה אילמקו-פרולוקס הפך לחסר תוקף בשל אי-תשלום מקדמה - חיפש הנאשם חברה אחרת לרכישת הציוד לאילמקו, ופנה לחברת בדאלקס באנגליה, שברברה הייתה מבעלי מניותיה, ובעלה של ברברה - אנתוני - היה מנהל המכירות של בדאלקס. ב. ברשות בדאלקס היה קו ייצור מוכן לייצור מרכיב הזכוכית בנורה ‎- LFC שמחירו 7 מיליון דולר, אך בקו זה לא היה די כדי לייצר את הנורות בשלמותן, כפי שהתחייבה אילמקו לייצר בבקשה לאישורה כמפעל מאושר. ג. הנאשם ביקש מברברה ואנתוני לתת לו הצעת חוזה בסכום שהנאשם נקב בו - 19,370,000 דולר (על פי שנת לידתו 1937) - והם הסכימו לכך. ד. למימוש בקשת הנאשם עשתה ברברה שימוש בחברה בבעלותה - HVL אינטרנשיונל בע"מ שהייתה רשומה כחברה אירית בגרנסי, והכינה את חוזה אילמקו-HVL, ואת החוזה המקביל לו (גב אל גב) HVL-בדאלקס, שכן כוונת ברברה ואנתוני הייתה למכור לאילמקו את קו הייצור הקיים של בדאלקס לייצור זכוכית הנורה. ה. ברברה שלחה לנאשם את חוזה HVL-אילמקו, ת/5 - ללא נספחים (שלא היו קיימים באותה עת עדיין - לפי עדות ברברה). ו. הנאשם צרף לחוזה ת/5 - תמונה של נורת פרולוקס, ותרשימי מכונות האמורות, לפי החוזה, לייצר את הנורות - כשלמעשה אלו טרם היו קיימות בעת החתימה על החוזה, וכן תרשימים האמורים לשקף את תוכן החוזה - אך למעשה אינם משקפים את תוכנו ואינם קשורים לחוזה כלל. ז. בצירוף הנספחים הלא רלבנטיים והלא אוטנטיים לחוזה ת/5 - זייף הנאשם את חוזה אילמקו-HVL כדי לקבל במרמה את כתב האישור. 68. א. חוברת החוזה ת/13 שהומצאה ע"י הנאשם, או מטעמו - לרשויות בישראל כבסיס לבקשה לאישור מפעל מאושר וקבלת ההטבות על פי החוק - דומה באריזתה (סליל מחבר אדום) - לחוברות שיצאו מבדאלקס באותה עת. ב. ברברה העידה כי היא לא שלחה את החוזה הכרוך ת/13, וכי היא נוהגת לחתום על כל עמוד בחוזה, כולל על נספחים, ובחוזה ת/13 - יש סדרת נספחים בלתי חתומים על ידיה. אני מאמינה לברברה כי החוברת ת/13 - לא נשלחה על ידיה, ולא נשלחה לפי הוראה שלה, במיוחד משום שהנספחים הלא חתומים על ידי ברברה בת/13 - לא היו קיימים כאשר ברברה חתמה על החוזה ת/5. ג. הנאשם טען כי קיבל את החוברת ת/13 - כפי שהיא, ולא כרך את החוזה החתום ע"י ברברה - ת/5 - עם הנספחים המופיעים בחוברת ת/13. אין באפשרותי לקבוע חד-משמעית כי הנאשם הוא זה שכרך אישית את החוברת ת/13, אולם ברור שלא היה כל קושי לקחת את ת/5 החתום ע"י ברברה, לצרף אליו נספחים שאינם חתומים על ידיה, ולכרוך אותם בסליל אדום - כנהוג לגבי חוברות של בדאלקס. ד. היחיד שיכול היה להרוויח משהו מן החיבור של הנספחים הבלתי חתומים - לחוזה החתום בידי ברברה - היה הנאשם. אי לזאת, בין שהנאשם אישית טיפל בחיבור הנספחים הבלתי חתומים - לחוזה החתום, ובין אם ביקש ממישהו אחר לעשות כן - או שמישהו אחר עשה כן ללא בקשתו המפורשת - אין לי ספק כי הנאשם ידע היטב שהחוזה החתום המקורי שברברה שלחה אליו - ת/5 - לא כלל את הנספחים הלא חתומים, ולמרות זאת הגיש למרכז ההשקעות ולבנקים את ת/13 - הכולל נספחים לא חתומים בידי ברברה, שכללו את תמונת נורת פרולוקס - שבדאלקס לא הייתה מוסמכת לייצר, ושרטוטי מכונות אחרות שלא קשורות לייצור נורת הפירמידה. 69. מבחינה זו, חוזה אילמקו-HVL - ת/13, שהוגש ע"י הנאשם, או מטעמו - לרשויות בישראל, אכן היה חוזה מזויף, שכן הוא לא היה על דעת ברברה, חותמת החוזה ת/5 מטעם ‎.HVL 70. עוד מואשם הנאשם בפרק זה כי - א. תכנן וביצע את תכנית ה"פעולות הסיבוביות" של הכספים (‎,(RECYCLING בצוותא חדא עם ברברה, שהסכימה לכך מתוך הבנה שבסופן של "פעולות הסיבוביות" של הכספים - אכן תקבל את 7 מיליון הדולר לרכישת קו בדאלקס. ב. כדי לאפשר לנאשם את ה"פעולות הסיבוביות" של הכספים, הסכימה ברברה אפילו להלוות לנאשם 80,000 דולר לתקופה קצרה. לצורך זה ביקש הנאשם מברברה לכתוב מכתבים כוזבים כדי להגישם למרכז ההשקעות, והיא נענתה לבקשתו. ג. הנאשם החליט לא להעביר לברברה כספים כלשהם, ולהשאירם ברשותו, ולצורך זה ביקש ממנה לאשר בכתב כי היא מסכימה שהכספים מהרשויות בישראל יועברו לחשבון נאמנות בשוויץ - חשבון טרפלגר - שאת מספרו מסר לברברה, והיא הסכימה, בסברה שהכספים יועברו מחשבון הנאמנות אליה או אל HVL שלה או אל בדאלקס. בפועל נפתח חשבון הנאמנות, חשבון טרפלגר בשוויץ - לטובת HVL החדשה - שהנאשם הקים למטרה זו בשוויץ, כדי שהרשויות בישראל יחשבו שהכספים מועברים לספק HVL )האירית). ד. על סמך מצגים כוזבים שונים - קיבל במרמה הלוואות מבנק הפועלים בישראל, בערבות המדינה - בסכומים שונים, הולכים ועולים, כשהוא משתמש בשיטת ה"פעולות הסיבוביות" של הכספים, באופן שכספי הרשויות מישראל היו מועברים לחשבון הנאמנות טרפלגר - שהיה לטובת HVL החדשה בשוויץ; מפוזרים משם לגורמים שונים הקשורים לנאשם אך לא לספק קו הייצור, היינו - לא מגיעים לברברה, ל-‎HVL (האירית) או לבדאלקס; חוזרים לחשבון הנאשם בישראל, שהעביר אותם לחשבון אילמקו כהון עצמי, מה שהניע שוב את גלגלי האישור להלוואה נוספת, וחוזר חלילה. ה. בסך הכל קיבל הנאשם במרמה בדרך זו - על סמך ששה מצגי שווא - סכום כולל של 1,171,131 ש"ח ממרכז ההשקעות - באמצעות בנק הפועלים, בערבות המדינה, כאשר אף אגורה מסכום זה לא הועברה בפועל לספק כדי שהסכם אילמקו-HVL והסכם ‎-HVL בדאלקס - יוכלו להתחיל לפעול. ו. בטרם הספיק הנאשם לקבל הלוואות ומענקים נוספים שאושרו לו בכתב האישור - העלה מרכז ההשקעות חשדות למרמה, הופסק תהליך מתן ההטבות ולבסוף בוטל כתב האישור. 71. הנאשם כפר שזייף מסמך כלשהו, שהציג מצגי שווא, ושעסק ב- RECYCLING של הכספים שקיבל מהרשויות בישראל. 72. א. מסמכי העברות הכספים מוכיחים כי אכן בוצע RECYCLING של כספים. (ת/083, ת/011 - והמסמכים המשמשים בסיס להם). ב. העברות כספים ע"י ג'ף מרגוליס, נאמנו של הנאשם, מחשבון הנאמנות טרפלגר שהיה לטובת HVL החדשה - לגורמים שונים, שאינם ברברה, HVL )האירית) או בדאלקס - בהוראת הנאשם - מוכיחות כי הנאשם עשה בחשבון הנאמנות, (חשבון טרפלגר), כבתוך שלו - ולא לטובת HVL )האירית), ואף לא לטובת אילמקו, שהרי הכספים לא הועברו לחברות שהיו אמורות לספק את הציוד להקמת מפעל אילמקו. ג. הנאשם לא הציג כל מסמך העברת כספים לחשבונו (משם הועברו הכספים לחשבון אילמקו) - כדי להוכיח את מקור הכספים הללו, או להזים את הטענה כי מקור הכספים בחשבון הנאמנות של טרפלגר. ידוע ומוסכם שלא ניתן להוציא כספים מדרום אפריקה בדרך חוקית - אלא באישור הרזרב בנק, והנאשם לא הציג אישור כזה לגבי כספיו בדרום אפריקה; ולא טרח להגיש מסמכי העברות כספים מחו"ל לחשבונו בישראל, שיכול היה להגיש, שהרי הם בשליטתו, ולא בשליטת המדינה - כדי להזים את טענת המאשימה והראיות שהביאה - כי מקור הכספים בחשבונו הם כספי המדינה שהועברו לחשבון הנאמנות - חשבון טרפלגר. ד. במקרה הנדון מדובר בהרבה מטענה סתמית של המדינה. מדובר בעובדות של העברות ממוסמכות של כספים - שהקורלציה בין המועדים והסכומים שהוצאו מישראל לחשבון הנאמנות, לבין המועדים והסכומים שכספים הוצאו מחשבון הנאמנות, הועברו לחברת פינזה, CTR, וגיל גודצ'יילד, ונכנסו ממקורות עלומים לחשבון הנאשם בישראל ומשם לחשבון אילמקו כהון עצמי כביכול - אינה יכולה להיות מקרית. ה. כאשר מוסיפים לכך את המידע שסיפק גבאי לנאשם בדבר האפשרות לנפח מחירים בסיוע הספק - מחד גיסא, לבין האפשרות "למחזר" את הכספים ב"פעולות סיבוביות" ועדות ברברה כי אכן נתבקשה ע"י הנאשם להסכים ל"פעולות הסיבוביות" של הכספים - מאידך גיסא, יש בכך שכנוע מעבר לספק סביר כי זה מה שאירע במקרה הנדון. 73. הנאשם טען כי לא הוכח ניפוח מחירים בחוזה אילמקו-HVL, וזאת מן הטעם שחוזה HVL-בדאלקס אמנם היה על סך 7 מיליון דולר בלבד, אולם הוא היווה רק אותו חלק מקו הייצור שייצר את זכוכית הנורה ולא את כל הנורה, ולכן הסכום של 19,370,000 דולר - הוא סכום נכון, שאינו יכול להיחשב מנופח, שהרי דרושים סכומים נוספים לצורך הפטנט, מכונות נוספות ועוד. 74. א. מקובל עלי כי חוזה אילמקו-HVL אמור היה להיות בעל היקף רחב מזה של חוזה HVL-בדאלקס, אם חוזה אילמקו-HVL היה אכן חוזה YEK NRUT. אלא שלא נאמר בחוזה אילמקו- HVL כי הוא חוזה YEK NRUT, ולמעשה גם לא יכול היה להיות כזה, שהרי לא היה בידי HVL, בשלב החתימה על החוזה, לספק את כל הציוד הדרוש לייצור נורת פירמידה - שפיתוחה טרם הושלם, הייתה רחוקה מהשלמה מרחק של 15 חודש לפחות בעבודה של 20-10 מהנדסים במשך שנה אחת + 3 חודשי בחינת המוצר, לא היה ידוע אם ייצורה בכלל יצליח, ולא היה ידוע איזה ציוד יידרש לייצורה. ב. חוזה אילמקו-HVL גם לא יכול היה להיות חוזה מסגרת, כפי שטען הנאשם, מה גם שלא נכתב בחוזה כי הוא חוזה מסגרת, שהרי בחוזה מסגרת, שאין בו עדיין פירוט כל הציוד שיידרש ויסופק - לא יתכן לכתוב מחיר קבוע וסופי, ובצדק טען ג'וליאן גרנפל, המנהל הטכני של בדאלקס, כי חוזה מסגרת ומחיר קבוע - כוללים בחובם סתירה פנימית בנושא ייצור קו ייצור, שכן אם עורכים חוזה לייצור ציוד ספציפי כנגד תמורה ספציפית - לא ניתן לערוך חוזה מסגרת עם מחיר קבוע על ציוד שטרם ידוע וטרם נקבע. 75. א. הסכום של 19,370,000 דולר שנכתב בחוזה אילמקו-HVL - איננו, איפוא, סכום נכון, אינו מתאים לתוכן חוזה ת/5 או ת/13, ולא נכתב אלא משום שהנאשם אמר לברברה שיש לו אישור על 20 מיליון דולר, ונקב במספר התואם את שנת הולדתו 1937 - ללא קשר אמיתי לעלות קו הייצור אפילו של נורה שלמה. ב. אין לי צורך לקבוע, וגם אין כל אפשרות לקבוע - מה היה אמור להיות השווי האמיתי של קו ייצור לנורת פירמידה שלמה - שהרי לא הוכח כלל כי ניתן היה לייצר נורת פירמידה שאינה מוגנת בפטנטים קיימים, או שניתן היה לרכוש פטנט לייצורה ובאיזה מחיר. ג. מה שברור הוא כי לסכום שננקב בחוזה אילמקו-HVL - אין כל קשר למחיר של קו הייצור האמיתי. 76. א. יתר על כן, אילו אילמקו אכן הייתה משלמת ל-HVL )האירית) את הכספים שהייתה אמורה לשלם לפי חוזה אילמקו-HVL, אולי יכול היה הנאשם לטעון כי סבר באמת ובתמים ש-HVL תוכל לספק לו את כל קו הייצור בסכום שהוסכם עליו. ב. אולם משמנע הנאשם בהוראותיו לג'ף מרגוליס, האחראי מטעמו על חשבון הנאמנות של טרפלגר - מלהעביר ל-HVL )האירית), לבדאלקס או לברברה סכום כלשהו שניתן לו ע"י הרשויות בישראל כדי לשלם לספק קו הייצור המיועד לאילמקו, ובמקום זאת הורה לו להעביר את הכספים לגורמים שאין להם ולא כלום עם קו הייצור של אילמקו , הרי הביע בעצם מעשיו ומחדליו אלה את ידיעתו וכוונתו כי חוזה אילמקו-HVL איננו חוזה אמיתי, ומבחינה זו כל הסכום הכתוב בו - 19,370,000 דולר - הוא סכום שיקרי ככל שהוא נוגע לנאשם. 77. א. לסיכום ברצוני לציין, כי עדות הנאשם היא עדות יחידה, ואיננה מגובה במסמכים, סותרת מאות מסמכים שהוגשו, וסותרת עדויות של 30 עדי תביעה, שרובם אינם מכירים זה את זה, ואין להם כל סיבה לעשות יד אחת נגד הנאשם. ב. קבלת גרסת הנאשם הייתה מחייבת אותי לקבוע ש-30 עדים שאינם קשורים זה לזה - משקרים במצח נחושה לבית המשפט, כאשר לרובם אין מה להרוויח משקרים לבית המשפט. 78. א. היחיד שיש לו מה להרוויח משקר בבית המשפט - הוא הנאשם, שגורלו עומד על כף המאזניים. ב. עדות הנאשם נתלית בטענה עיקרית אחת - שהוא היה עושה דברו של אוטו פרבר, שהיה הבעלים של סיזר הולדינגס שהיא הבעלים של אילמקו (ב-99.9%), וכל טענה שיש לרשויות כנגד אילמקו - היה מקום להפנות לפרבר שבינתיים הלך לבית עולמו. ג. כבר ציינתי לעיל כי טענה זו של הנאשם הינה טענה הנתמכת בהבל פיו של הנאשם בלבד, ואין לה תימוכין מכל עד אחר או מסמך כלשהו. ד. אפילו טענה חשובה ובסיסית כמו טענת הנאשם שפרבר שילם לברברה מקדמה במזומן ובאגרות חוב בעבור קו הייצור של אילמקו - לא זו בלבד שאין לה תמיכה בראייה או עדות כלשהי, אלא שהנאשם עצמו הודה כי לא נכח בעת התשלום, כך שזו עדות סברה או עדות שמיעה בלבד. ה. המסמך היחיד שהנאשם נתלה בו כראייה שברברה קיבלה כספים על חשבון הזמנת קו הייצור - עומד בסתירה לכל שאר המסמכים והעדויות, ואין בו אלא פרשנות של הנאשם, ולא הודאה חד-משמעית של ברברה שהיא קיבלה בפועל כסף על חשבון קו הייצור. 79. אולם, כפי שציינתי כבר לעיל, אפילו הייתה טענת הנאשם - שהוא פעל לפי הוראות פרבר - נכונה (וכאמור - אינה נכונה), גם אז אשם הנאשם בעבירות המיוחסות לו באישומים 1 ו-2 (למעט פרק II באישום 2 - ממנו זוכה), וזאת מן הטעם שהוא היה הזרוע המבצעת של כל אותם מעשים המהווים את העבירות - לא רק אליבא דכל העדים, אלא גם אליבא דגירסתו הוא. בין שביצע את העבירות מכוח היותו בעל השליטה במניות סיזר הולדינגס, אילמקו ובית אילמקו; בין בהיותו מנהל בחברות אלו; ובין מן הטעם שהיה יועץ של פרבר ועושה דברו - עדיין נותרת העובדה כי פרבר היה אזרח ותושב אוסטריה, שביקר בישראל ביקור אחד קצר, לא עסק בפעילות היומיומית של אילמקו ובית אילמקו, וכל מה שנעשה באילמקו ובית אילמקו, ובקשר אליהן, בין בישראל, בין בחו"ל - נעשה ע"י הנאשם. הנאשם לא יכול לטעון, איפוא, כי איננו אחראי לעבירות שבוצעו בהקשר לאילמקו ובית אילמקו, שכן הוא היה מבצען - אפילו פרבר היה האיש שמאחורי הנאשם, דבר שכאמור לא הוכח כלל ועיקר. 80. א. אני מוצאת, איפוא, את הנאשם אשם בקשירת קשר לביצוע פשע - כאמור באישום 1 לכתב האישום; בקבלת דבר בנסיבות מחמירות (3 עבירות); בניסיון לקבל דבר בנסיבות מחמירות (2 עבירות); בזיוף מסמך בנסיבות מחמירות בכוונה לקבל דבר; ובשימוש במסמך מזויף כאמור בפרקים VI ,III ,I, ו-V באישום 2 לכתב האישום, ומרשיעה אותו בעבירות על סעיפים 499, 415 סיפא (3 עבירות), 415 + 25 (2 עבירות), 418, ו-420 לחוק העונשין, תשל"ז-1977. ב. אני מזכה את הנאשם מן העבירה המיוחסת לו בפרק II לאישום מס' 2, ומן העבירה המיוחסת לו באישום מס' 3 בכתב האישום. מצג שוואהשקעות