לפני תביעה שהגישה התובעת כנגד הנתבעות בסך של 30,000 ₪ בגין הפרת הסכם אספקת עובדים זרים שנחתם בין הצדדים וקבלת קנסות מטעם האגף לאכיפת חוקי העבודה. פסק הדין ניתן לאחר שמיעת העד מטעם התובעת, ב"כ התובעת ויתר על חקירת העד מטעם הנתבעות, עיון בחומר הראיות המצוי בתיק וסיכומי ב"כ הצדדים בכתב. טענות התובעת בקצרה: לטענת התובעת, אשר עוסקת בין היתר בעבודות בניה, התקשרה עם הנתבעות לצורך אספקת עובדים זרים לרבות תשלום שכרם של העובדים הזרים. בביקורת שבוצעה באזור הדרום על ידי האגף לאכיפת חוקי עבודה, נמצא כי הניכויים שבוצעו ממשכורתם של העובדים הזרים היו גבוהים מהמותר בחוק וכי לפחות בגין עובד אחד לא בוצע ניוד כדין למרות שהנתבעות אמונות על טיפול בבעיות אלו, לא עשו דבר לטפל בכך והקנסות ברובם שולמו על ידי התובעת ומכאן התביעה. לטענת התובעת, הנתבעות שתיהן מנוהלות על ידי אותו אדם ועם שתיהן נחתם הסכם ומשכך, יש לחייבן בהתאם מבלי להורות על מחיקתה של הנתבעת 2 אשר תפסה את מקומה של הנתבעת 1 שאינה פעילה עוד הלכה למעשה. לטענת התובעת, בהתאם להסכם שנחתם בין הצדדים התחייבו הנתבעות לשלם את משכורות העובדים בזמן, לערוך ביטוח רפואי , להסדיר מקום מגורים הולם וכד', ממילא הנטל לדאוג לבצע ניכויים כדין לעובדים מוטל על הנתבעות וכל קנס שהתקבל בגין העדר ביצוע ניכויים על פי דין מטעם הרשויות חל עליהן ומצוי בשליטתן המלאה. לטענת התובעת, חלה חובה על הנתבעות לדאוג לניודם של העובדים בין החברות השונות במסגרת ההסכם שנחתם בין הצדדים ומכוח עיסוקן של הנתבעות האמונות על כך ומשלא נעשה הדבר יש לחייבן לשאת בתשלום הקנסות במלואם- בהתאם לאמור בכתב התביעה. טענות הנתבעות בקצרה: לטענת הנתבעת 2 , יש לדחות את התביעה כנגדה וזאת בשל העדר יריבות. הנתבעת 2 הוקמה במהלך שנת 2005, כאשר העבירה בוצעה ביום 7/12/04 ולא היה כל קשר בינה לבין התובעת בתקופה זו. לטענת הנתבעת 1, סיפקה שירותי קרקע בלבד, אשר כללו בין היתר, ביטוח רפואי, הסדרת נסיעות דאגה למגורים והנפקת תלושי שכר עבור חלק מעובדיה הזרים שהועסקו בפועל על ידי התובעת עצמה והיא זו האמורה להיות בעלת האשרה להעסקתם. לטענת הנתבעת 1, התובעת היא זו שאחראית על העסקתם של העובדים הזרים וממילא על ניודם מאתר לאתר וקבלת הסכמה מראש לכך שאם לא כן עליה לשאת בתוצאות ולשלם הקנסות. הנתבעת 1 אישרה כי קיבלה קנס ביחס לעבירה הנוגעת לניכויי השכר ממשרד התמ"ת ששולם על ידה חרף העובדה כי סברה שהיה זה שגוי להטיל אותו עליה, שולם על ידה משיקולים שלה. לטענת הנתבעות, התובעת איננה יכולה לדרוש מביהמ"ש לחייב את הנתבעות לשלם את הקנסות בצירוף הפרשי הצמדה וריבית בגין האיחור בתשלום הקנסות שעה שהיא זו שאיחרה לשלם אותם במועד, דבר המעיד על התנהגות בחוסר תום לב , בניגוד לעקרון הקטנה הנזק. אשר על כן, דין התביעה להידחות כנגד הנתבעות שתיהן ובהתאם להשית הוצאות לטובתן. דיון שתי שאלות מצויות במחלוקת בין הצדדים שלפני, האחת האם קיימת יריבות בין התובעת לבין הנתבעת 2 כאשר אין מחלוקת לפיה האחרונה הוקמה במהלך שנת 2005 בעוד שמועד אירוע העבירה הינו בשנת 2004 , השניה הינה באשר למערכת היחסים שבין הצדדים שלפני לעניין שתי העבירות נשוא הקנסות שהוטלו על ידי האגף לאכיפת חוקי העבודה, בסך כולל של כ- 30,000 ₪ בגין אי ניכוי מס כדין והעדר הסכמה לניוד עובד ביחס לחודש ינואר 2005. בעוד שלטענת הנתבעות התובעת היא זו שהיתה אחראית כלפי המדינה לקבל אשרת עבודה לעובדים הזרים , חתמה על טופס הצהרה לפיו הינה אחראית כלפי העובדים הזרים וממילא שוררת ביניהם מערכת יחסים של עובד מעביד ואין בהתקשרותה עם לשכה פרטית, כגון הנתבעת 1 כדי לפטור אותה מהתחייבותה כלפי העובדים. לטענת התובעת, ההתקשרות שנעשתה בין הצדדים כללה מתן שירותי קרקע לרבות הוצאת תלושי שכר, כאשר בעניין זה תפקידה של התובעת התמצה במתן הודעה / דיווח באשר למספר השעות שעבד כל עובד ומשכך, לא יכולה להיות מחלוקת , לכל הפחות ביחס לעבירה של אי דיווח וניכוי של מס כדין, אחראית הנתבעת 1 ביחד עם הנתבעת 2 . התביעה שמונחת לפני מתייחסת כאמור לשני סוגי עבירות וקנסות שניתנו על ידי האגף לאכיפת חוקי העבודה לצדדים שלפני, האחד בגין אי ניכוי מס כדין לעובדים הזרים, בפועל נוכה מס גבוה יותר מזה שמחייב החוק והשני, בגין אי ניוד עובד כדין. נראה כי בחינה מדוקדקת של מהות העבירה וממילא ההסכם שנכרת בין הצדדים למתן שירותים ואספקת שירותי קרקע של הנתבעות לטובת התובעת תביא למסקנה שונה בגין כל עבירה - במה דברים אמורים ? בין הצדדים נחתם הסכם לפיו התחייבה הנתבעת 1 ובהמשך נתבעת 2 לספק שירותי קרקע לעובדים הזרים שאותם מעסיקה התובעת אל מול המדינה, שהרי זו האחרונה אמונה על קבלת אשרת שהייה והעסקה. על מנת שביהמ"ש יוכל להכריע מי הפר את ההתחייבות וממילא יישא בתוצאות תשלום הקנס, יש לבחון את ההסכם שבין הצדדים ומה כולל מתן שירותי הקרקע . טענת ניכוי ביתר; אין מחלוקת, כי נכרת הסכם בין הצדדים לפיו התחייבו הנתבעות, בין היתר, כל אחת בתקופה שונה, במועד הרלבנטי לאירוע ביצוע העבירה ההסכם היה בין התובעת לבין הנתבעת 1, לשלם את משכורתם של העובדים כדין ובמועד. יוצא אפוא, כי החובה לשלם את המשכורות לעובדים לרבות הנפקת תלושי שכר חלה על הנתבעות וממילא חלק בלתי נפרד מכך הינו ביצוע ניכוי המס כדין, דבר שלא נעשה במקרה שבו ניתן קנס בשל כך שהניכוי בוצע בשיעור גבוה מזה שצריך היה להתבצע וחובה זו מוטלת על הנתבעות, בהתאם להסכם. מסכימה אני עם הטענה לפיה חובה זו של הנתבעות, להוציא תלוש שכר אמיתי המשקף את התשלומים וההוצאות שמקבל העובד, לא באה לגרוע מהתחייבויות התובעת. אולם חובה זו הינה במסגרת מערכת היחסים שבין התובעת לבין העובדים ולא במערכת היחסים שבין הצדדים שלפני. ההיגיון הינו שלא להותיר את העובד ללא קבלת זכויותיו כאשר הצדדים "רבים" ביניהם באשר לאחריות לשאת בתשלום לעובד, או אז רשאי העובד לפנות למי מהם לקבלת זכויותיו והתובעת לא תוכל להישמע בטענה לפיה, החובה מוטלת על הנתבעת, בהתאם להסכם שבין הצדדים. העובדים אינם חתומים על ההסכם נשוא התביעה שלפני ומשכך, יש לבחון את ההתחייבות של כל אחד מהצדדים להסכם בהתאם לאמור בו. חיזוק לכך שהחובה לשאת בתשלום הקנס בגין ניכוי מס ביתר, חלה על הנתבעות ניתן למצוא בעובדה שקנס זהה שולם על ידה, לדבריה "בחרה" לשלמו על מנת שלא לנהל הליך משפטי. כמו כן בעדותו של מנהל הנתבעות במשרד התמ"ת, (נספח 5 לתצהירו), המתייחס לאירוע מיום 7/12/04 , נשוא כתב התביעה. במהלך כל עדותו, המפורטת בנספח 5 הנ"ל, הוא מתייחס לאותו עובד שנויד על ידי התובעת מחברה אחרת כדין, ביחס לחודש קודם למתן הקנס ולכך שבמהלך החודשים נובמבר - דצמבר 2004 ו- ינואר 2005 נעשו ניכויי רשות החורגים מהחוק. מנהל הנתבעות אישר, במסגרת מתן עדותו בנספח 5 הנ"ל, שהוצאת תלושי השכר מתבצעת בהתאם להנהלת החשבונות המנוהלת אצל הנתבעות, אשר מחתימות את העובדים על ניכויים שמתבצעים , במסגרת מתן שירותי קרקע- אותם מסמכים שמנהל הנתבעת התחייב לספק למשרד התמ"ת. מכאן מסקנתי היא שעל הנתבעת לשאת בתשלום הקנס שהוטל על התובעת בגין פעולות הנתבעת שלא כדין. טענת ב"כ הנתבעות לפיה, "בחירת" משרד התמ"ת להטיל את אותו קנס בדיוק על ניכוי מס ביתר על שני הצדדים, להבדיל מהטלת קנס על ניוד שהוטל רק על התובעת, מעיד על כך שהחובה לשאת בתשלום הקנס מוטלת על הצדדים שניהם, דינה להידחות משני טעמים ואבאר. טעם ראשון, טענת הנתבעות לכתחילה היתה כי משרד התמ"ת טעה בעת שהטיל את הקנס על הנתבעות והאחרונות "התנדבו לשלמו" , דהיינו, אין בכך כל אינדיקציה לחבות צד כזה או אחר אלא לכל היותר בהתאם להנחיות התמ"ת שלא הוצגו לביהמ"ש. טעם שני והוא העיקר, החבות לשאת בתשלום של קנס כזה או אחר הינו נגזרת של התחייבויות הצדדים בהתאם להסכם שביניהם, ללא כל קשר לזכות משרד התמ"ת להטיל קנסות בהתאם לחוק על מי שזכאים לעשות כן, דהיינו, משהגעתי כאמור למסקנה לפיה החובה להוציא תלושי משכורת , לאחר ביצוע ניכוי מס כדין, מוטלת על הנתבעות, הרי שככל שמוטל קנס בגין אי קיום חובה זו על התובעת, זכאית האחרונה לשיפוי בגין כל סכום ששולם על ידה מעת הנתבעות. הטענה לעניין הקנס בגין הניוד; מנהל הנתבעת, בזמן אמת, מייד לאחר אירוע ביצוע העבירה, מסר עדות במשרדי התמ"ת, בין היתר התייחס להבדל בין שתי העבירות והחובה החלה על הנתבעות אל מול החובה החלה על התובעת. במסגרת מתן עדותו נספח 5 כאמור לעיל, התייחס לחובה החלה על התובעת, בהתאם להסכם שבין הצדדים, לבצע ניוד כדין של העובדים וכן מפנה ל "הסכם הניוד" שצורף על ידי התובעת כת/1 במהלך מועד ההוכחות, הן מעדותו של מנהל הנתבעת בזמן אמת, והן מהסכם הניוד אני למדה שהחובה לנייד כדין הייתה מוטלת על התובעת. לא הומצאה לי כל ראייה והדבר אינו מופיע בהסכם שבין הצדדים, לכך שהחובה הנ"ל, היינו, ניוד העובדים כדין, הינה חובה שהנתבעת נטלה על עצמה במסגרת התחייבויותיה. פועל יוצא הינו שהיה על התובעת להמשיך ולדאוג לניודו העובד לכל תקופה נוספת אם העסיקה את העובד מעבר לאותה תקופה המופיעה על גבי נספח ת/ 1 שאם לא כן, החובה לשאת בתשלום הקנס בגין כך חלה עליה. טענת מנהל התובעת, במהלך עדותו בביהמ"ש, לפיה התחייב מנהל הנתבעת לדאוג להמשך הניוד של אותו העובד לחודש נוסף, לא זו בלבד שנטענה לראשונה במהלך דיון ההוכחות אלא שלא עלה בידו להוכיחה באשר נטענה בשפה רפה ללא כל תימוכין והינה בבחינת טענה בעל פה כנגד מסמכים בכתב ודינה להידחות. הטענה לעניין הפיגורים; הנתבעות טוענות, כי גם אם ביהמ"ש ישית עליהן את החובה לשלם את הקנסות, ו/או חלק מהם, אין עליהם לשלם את מלוא הסכום שכן התובעת השתהתה , לא שילמה את הקנסות במועד, לא הודיעה לנתבעות במועד, ומשכך צברו הקנסות ריבית פיגורים. התובעת לא הסבירה מדוע שילמה את התשלומים רק במועד ששולמו. על פי המסמכים שצורפו, לכאורה התקבלו שתי הודעות על הטלת קנסות, דרישה לתשלום חובות בגין קנסות עד ליום 7.4.07, (נספח ג' לכתב התביעה), כאשר מתוך האמור בהודעה זו לא ברור כלל בגין מה ניתן הקנס, ומדוע לא שולם מיד אלא התובעת המתינה עד למועד שבו הוסף לקנס המקורי שעמד על הסכום של 15,000 ₪ הסך של 7,500 ₪ בגין פיגורים. כמו כן, צרפה התובעת הודעת תשלום חוב בגין קנס לתשלום עד ליום 13.2.07, כאשר ביחס לקנס זה נרשם שהמדובר בקנס בגין ניכוי שכר ביתר, קנס מקורי בסך של 5,000 ₪, בעוד הפיגורים בגין אי תשלום במועד בסך של 2,500 ₪. התובעת לא הסבירה את מקור הקנסות, ובגין מה קיבלה כל אחד מהקנסות הנ"ל, היינו האם בגין ניוד או בגין ניכוי ביתר מהשכר, וכן לא הסבירה מדוע המתינה עם הקנסות עד שצברו ריבית פיגורים ומדוע יש לחייב את הנתבעות בתשלום בגין הפיגורים. מנהל התובעת העיד והסביר כי פנה למשרד התמ"ת, במכתב שמוען למר ביטון מיום 7/5 בבקשה לבטל את ריבית הפיגורים, ובאותו המועד, לא סבר שעל הנתבעות לשאת בתשלום זה, ולא פנה אליהן, (ראה חקירתו של מנהל התובעת מיום 14/4/11 מול השורות 9-30 בעמוד 9 לפרוטוקול הדיון). מכאן מסקנתי היא, כי הנתבעות אחראיות רק לתשלום סכום הקנס המקורי וללא הפיגורים. כמו כן, הואיל ואין בידי כל נתונים נוספים, מלבד אלא שפורטו לעיל, לא ניתן לקבוע כי הקנס בסך של 15,000 ₪, סכום מקורי, נספח ג' לכתב התביעה, הינו בגין ניכוי שכר, ומסקנתי הינה שהקנס הוטל בגין ניוד שלא כדין, ואשר כפי שקבעתי לעיל התובעת אחראית לביצועו. לאור האמור, הסכום שעל הנתבעות לשלם לתובעת הינו הסכום של 5,000 ₪ בלבד, סכום קרן הקנס המקורי שהוטל בגין ניכוי שכר ביתר ואשר קבעתי כי האחריות לכך מוטלת על הנתבעות. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום תשלומו, 13.2.07. הטענה לעניין היריבות; הנתבעת 2 טוענת, להעדר יריבות , שכן הקנס הוטל על התובעת בתקופה שבה התובעת התקשרה בהסכם עם הנתבעת 1, ובכל מקרה לפני תקופת ההסכם עם הנתבעת 2. אין מחלוקת שצורף לתיק הסכם עם הנתבעת 2 מיום 26.7.05. אין מחלוקת כי הקנס הוטל עוד קודם לכן, על פי המסמך היחידי שצורף, לכאורה, הוטל לפני פברואר 2007. על פי טענת התובעת האירוע שבגינו הוטל הקנס הינו מיום 7.12.04, במועד זה עדיין הנתבעת מס' 2 לא התקשרה בהסכם ולא הייתה קיימת שכן נוסדה רק בשנת 2005. עיון במסמכים שהוגשו על ידי התובעת מעלה, כי אכן הנתבעת 2 הוקמה בשלב מאוחר יותר, ואולם, המדובר בשתי חברות, שהוקמו במימון דק, עוסקות באותו הנושא, בעלי המניות דומים, והנתבעת 1 הינה אחת מבעלי המניות של הנתבעת 2, ולמעשה מנהלה הינו אותו המנהל. קשה בעיני להניח כי, התובעת הייתה מתקשרת עם חברה חדשה לחלוטין, לולא מנהלה, והייתה מסכימה לוותר על כל התחייבויות החברה "הקודמת" ולהתחיל מחדש עם חברה שהוקמה זה עתה. במיוחד כאשר ההסכם שנחתם הינו בעל אותו האופי של התקשרות, אותן התחייבויות, בין הצדדים, שהיו קודם לכן, ואינו מתייחס באופן מפורש להפרדה בין התקופות. לכן אני סבורה כי החלפת הנתבעות זו בזו אינה מפחיתה או מקטינה את האחריות של כל אחת ואחת מהן למלא אחר ההתחייבויות המוטלות בהסכם לבצע את ניכוי השכר כדין. סוף דבר; לאור כל האמור לעיל אני מחייבת את הנתבעות יחד ולחוד לשלם לתובעת את הסכום של 5,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד 13.2.07 ועד לתשלום המלא בפועל. לאור העובדה שדחיתי חלק ניכר מהתביעה, אני קובעת כי הנתבעות תשלמנה בנוסף לאמור לעיל, סכום כולל של 1,500 ₪, סכום זה כולל את ההוצאות במלואן וכן שכ"ט עו"ד. מזכירות תשלח עותק פסק הדין לב"כ הצדדים בדואר רשום + א.מ. מיסיםניכוי מס