בפני בקשה לצו קיום צוואת המנוחה פ' פ' ז"ל, אשר נפטרה ביום 1.12.09 (ת"ע 32061-07-10). את הבקשה הגישה בתה של המנוחה, מ' ל' המתגוררת בארה"ב, ומנגד הוגשה התנגדות לקיום צוואת המנוחה (ת"ע 32087-07-10), אותה הגישה נכדתה של המנוחה, ר' ו'. המתנגדת הנה בתו של בן המנוחה, א' פ' ז"ל, אשר נפטר זמן קצר לפני המנוחה, והיא יורשתו יחד עם אחיה. כאמור בהחלטה מיום 24.9.10, תקרא מבקשת קיום הצוואה תובעת והמתנגדת נתבעת. במרכז המחלוקת בין הצדדים דירה שהייתה שייכת למנוחה ולבעלה המנוח, ר' פ' ז"ל (להלן: "הסב המנוח"), ברח' ק' מ' 17 בירושלים (להלן: "הדירה"). לטענת התובעת היורשת עפ"י הצוואה היא זכאית לקבל את הדירה כולה. בהתאם לאמור בצוואת אמה, ואילו הנתבעת מתנגדת לכך. הרקע לתביעה המנוחה הותירה אחריה צוואה שנחתמה על ידה ביום 2.12.01 ואושרה על ידי הנוטריון עו"ד י' ס'. עיקרי הצוואה הינם אלה: המנוחה מורישה את חלקה בדירה במלואו לבתה, התובעת. אם בעלה של המנוחה ילך לעולמו לפניה, מורישה המנוחה את מלוא החלק שתירש ממנו בדירה הנ"ל אך ורק לבתה. את כל שאר רכושה מכל סוג וללא יוצא מן הכלל מצווה המנוחה לחלק בחלקים שווים בין שני ילדיה, התובעת ואבי הנתבעת. במקרה בו אחד מילדיה לא יהיה בחיים יתחלק חלקו בחלקים שווים בין ילדיו. באותו היום ערך גם בעלה של המנוחה, ר' פ' ז"ל, צוואה מנוסחת באופן זהה ואף היא אושרה ע"י הנוטריון עו"ד י' ס'. בעלה של המנוחה נפטר ביום 22.3.07, בנה של המנוחה, אבי הנתבעת, נפטר ביום 15.7.09, ואילו המנוחה נפטרה ביום 1.12.09. טענות ההתנגדות בהתנגדות הנתבעת שהוגשה ביום 20.7.2010 מעלה היא עילה יחידה להתנגדותה לצוואת המנוחה והיא קיומו של הסכם הגובר עליה. לטענת הנתבעת אכן חתמו סבתה וסבה המנוחים בו זמנית על צוואות הדדיות וזהות בהן קבעו כי זכויותיהם בדירה ברחוב ק' מ' 17 בירושלים יועברו בשלמות לתובעת ויתרת הרכוש תתחלק בחלקים שווים בין ילדיהם. ברם, ביום 27.12.06, כך לפי הנתבעת, נחתם הסכם בין סבה המנוח לבין אביה המנוח, אשר אושר על ידי הנוטריון י' ס' (להלן: "ההסכם") ובו צויין: כי במהלך שנת 2001 נעשו צוואות ע"י ר' ופ' פ' ז"ל, בהן נכתב בין היתר כי הדירה תעבור במלואה לתובעת לאחר שהנ"ל תעביר לאבי הנתבעת סך של 80,000$, או אז יוותר הוא על חלקו בדירה. כי אבי הנתבעת קיבל במהלך השנים 2003-2004 מאחותו, התובעת, את הסכום הנ"ל. כי במהלך השנים עלה ערך הדירה ועל מנת שבנם של המנוחים יקבל את חלקו כמו אחותו, אזי לאחר מות ההורים תיערך בדיקת שמאי מוסמך לקביעת שווי הדירה. ככל ששווי הדירה לא יעלה על 170,000$ יעמוד ההסכם בעינו, אולם אם שווי הדירה יעמוד על 180,000$ ויותר, תעביר התובעת לאחיה 50% מההפרש. הסכם זה יהיה תקף הן במקרה בו תחליט התובעת למכור את הדירה והן במקרה בו תחליט להשכיר אותה. לטענת הנתבעת, הסכם זה מתייחס מפורשות לצוואות המנוחים ר' ופ' פ' ז"ל ולדירתם והקביעות שנקבעו בו התייחסו לתקופה שלאחר פטירתם, ומשכך יש לקיימו כעת לאחר פטירת שניהם. עוד נטען, כי התובעת ניסתה להסתיר את דבר קיום ההסכם עת הגישה את הבקשה לקיום צוואת הסב המנוח לרשם לענייני ירושה ואף כאשר הגישה את הבקשה לקיום צוואת המנוחה. לאור כל האמור, טענה הנתבעת בהתנגדותה, יש לחלק את עיזבון המנוחה באופן הבא: התובעת תהא זכאית לקבל את דירת המנוחים וכן מחצית מכל יתרת הרכוש בניכוי ההפרש שבין שווי הדירה לבין הסך של 180,000$. אחי הנתבעת יהא זכאי לקבל רבע מיתרת הרכוש בתוספת רבע מן ההפרש שבין שווי הדירה לסך של 180,000$. הנתבעת תהא זכאית לקבל רבע מיתרת הרכוש בתוספת רבע ההפרש שבין שווי הדירה לבין הסך של 180,000$. בתגובה שהגישה הנתבעת ביום 22.8.10 לבקשה למחיקת ההתנגדות על הסף, הוסיפה הנתבעת שלוש עילות נוספות להתנגדותה לצוואה: מחמת פגם בצוואה, בשל מעורבות התובעת בעשיית הצוואה ובגין חוסר כשירותה של המצווה בעת עריכת הצוואה. לעניין הפגם בצוואה טענה, כי הצוואה פגומה בכך שלא רשום עליה תאריך אלא רק על האישור הנוטריוני המצורף אליה. לטענתה, סעיף 20 לחוק הירושה, התשכ"ה - 1965 (להלן: "החוק") קובע כי צוואה תצוין בתאריך, וכיוון שצוואת המנוחה לא נושאת תאריך היה על הרשם לענייני ירושה להעביר את הבקשה לקיומה לבימ"ש זה. לעניין חלקה של התובעת בעריכת הצוואה נטען, כי ממכתב שנשלח לתובעת ע"י עו"ד ס' ביום 31.8.04 עולה שהתובעת הייתה אמורה לשלם לעו"ד ס' את שכר טרחתו בגין עריכת צוואות המנוחים ומכאן שהייתה מעורבת בעריכתה. מעבר לעובדה זו, נטען עוד, קיים חשש כבד לכך שהצוואות נערכו בעת שהתובעת שהתה בארץ או בסמוך לכך וכי הן נערכו על פי הוראות שנתנה התובעת לעו"ד ס'. לעניין כשירות המנוחה לצוות נטען, כי המנוחה היתה חולת אלצהיימר בעת החתימה על הצוואה ובעלה הוא אשר טיפל בה ודאג לכל ענייניה. ביום 15.1.03 אף הוכרזה המנוחה כחסויה ומונה לה אפוטרופוס לגוף ואילו ביום 24.12.07 מונה אפוטרופוס לרכושה. עוד חזרה הנתבעת על טענותיה ביחס להסכם שנחתם בין הסב המנוח לבין בנו ביחס לדירת ההורים וטענה, כי אומד דעת המנוח היה לשינוי או ביטול הצוואה על ידי ההסכם. נוכח העובדה שמדובר בצוואות הדדיות, מתייחס ההסכם לשתי הצוואות ומהווה הודעת ביטול או שינוי של שתיהן, וזאת בהתאם לסעיף 8(א)(ב)(1) לחוק. עוד נטען, כי לאור מצבה המנטאלי והגופני של המנוחה היא לא חתמה על ההסכם וההסכם לא הובא לידיעתה, אך הוא מתייחס מפורשות לזכויות שני המנוחים בדירה. לאור כל האמור טענה הנתבעת, כי לצוואות ההדדיות של המנוחים ר' ופ' ז"ל אין כל תוקף והן בוטלו או שונו ע"פ ההסכם האמור. לחלופין טענה, כי אם יקבע ביהמ"ש כי ההסכם לא מהווה ביטול של הצוואות, יש לקבוע כי הוא מהווה מתנה ו/או התחייבות למתן מתנה ו/או תנאי אותו יש לקיים על מנת שלצוואות יהיה תוקף חוקי. בשולי הדברים הוסיפה כי קיים חשש כבד לקנוניה של התובעת ועו"ד ס' אשר חברו יחד על מנת להערים על אביה המנוח, לרמות אותו ולגזול את זכויותיו, וזאת בין היתר בהתבסס על תצהיר עליו חתם אביה ביום 18.9.07, לאחר מתן צו לקיום צוואת הסב המנוח, לפיו הוא מסתלק מכל חלקו בדירת אביו ואמו ז"ל. ביום 16.1.11 הגישה הנתבעת בקשה לקבלת הצוואה המקורית לצורך מתן חוות דעת גרפולוגית, ובה הועלתה טענה בדבר חשש לזיוף הצוואה. לטענת הנתבעת, בעותק הצוואה שצורף לבקשה שהגישה התובעת לקיום צוואת המנוחה מיום 2.12.01 קיים שוני מהותי בין חתימת השם "פ'" לבין חתימת שם המשפחה "פ'", לדוגמא באות פ'. בנוסף נטען, כי בצוואה שצורפה לבקשה מופיע תאריך בעוד שבמקור הצוואה אין כל תאריך והחתימה שונה מן החתימה בצוואה שהוגשה לביהמ"ש. בסיכומיה הוסיפה הנתבעת טענה נוספת על כך שצוואת המנוחה המהווה, לכאורה, צוואה בפני רשות מכוח סעיף 22 (א) לחוק הירושה, התשכ"ח - 1965 שכן נחתמה בפני נוטריון, אינה עומדת למעשה בדרישות חוק הנוטריונים תשל"ו - 1976 ותקנות הנוטריונים, התשל"ז - 1977 ומשכך לא ניתן לקבלה כצוואה בפני רשות ויש לבטלה. טענה נוספת המוזכרת לראשונה בסיכומי הנתבעת, היא הטענה כי הצוואה בוטלה ע"י צוואה מאוחרת יותר, טענה המתבססת על מספר מסמכים שהוגשו וביניהם הסכם שנחתם בין המנוח לבנו (נספח כ"ב לתצהיר הנתבעת), תצהירי ההסתלקות של אבי הנתבעת מחלקו בדירת המנוחים (נספחים ל"ה ול"ו לתצהיר הנתבעת) והסכם שנחתם בין אבי הנתבעת לבין התובעת ובו מתחייב אבי הנתבעת לחתום על מסמכים שיאפשרו להקנות לתובעת את מלוא הקניין בדירה (נת/7). מהאמור לעיל מסיקה הנתבעת, כי נעשתה צוואה נוספת, מאוחרת יותר לצוואה שקיומה התבקש, ואשר בה מחולק עיזבון המנוחה כולו בחלקים שווים בין שני ילדיה, התובעת ואבי הנתבעת. אף אם למסמכים אלו אין כל תוקף משפטי, שכן לא ניתן להסתלק מעיזבונו של אדם שטרם נפטר, הם מעידים על קיומה של צוואה נוספת. הסעד אותו מבקשת הנתבעת בסיכומיה שונה ובמסגרתו היא מבקשת מביהמ"ש לקבוע כי עיזבון המנוחה יחולק על פי חוק הירושה באופן בו התובעת תקבל מחצית מן העיזבון ואילו הנתבעת ואחיה יקבלו כל אחד מהם רבע מעיזבון המנוחה. טענות התובעת התובעת השיבה לטענות בסיכומיה וטענה, כי צוואות המנוחה ובעלה אינן צוואות הדדיות שכן אינן תלויות זו בזו, אין קשר סיבתי בין האירועים המתוארים בצוואה אחת לצוואה האחרת וכן אין הורשה של צד אחד למשנהו. למעשה, למעט העובדה שהצוואות נערכו באותו היום אין ביניהן כל קשר וכל אחת מהן עומדת בפני עצמה וללא תלות ברעותה. לעניין ההסכם שנחתם בין האב המנוח לבין אבי הנתבעת, אשר בעטיו יש לבטל את צוואת המנוחה לפי הנתבעת, טענה התובעת כי למסמך זה אין דבר וחצי דבר עם המנוחה ועם צוואתה. המנוחה אפילו לא נחזית להיות צד למסמך והיא אינה חתומה עליו, ומשכך אין למסמך זה כל מעמד היכול לשמש יסוד להתנגדות לצוואתה. אדם אינו יכול בהבל פיו או במסמך לבטל צוואתו של אדם אחר, כך לפי התובעת, למעט מקרה של ביטול צוואה על ידי ביהמ"ש. יתר על כן נטען עוד, כי המסמך בטל אף מכוח היותו סותר את סעיף 8א' לחוק הירושה הקובע כי הסכם בדבר ירושת אדם וויתור על ירושתו שנעשו בחייו של אותו אדם הינם בטלים. בענייננו מדובר בניסיון בלתי חוקי לעשות עסקה בירושתו של אדם, בניגוד לסעיף האמור. באשר לנטען כלפיה לפיו הסתירה את ההסכם בעת הגשת הבקשה לקיום צוואת האב המנוח, טענה התובעת, כי לא זו בלבד שלא היה לה כל מושג על קיומו של מסמך זה, אלא שאבי הנתבעת, אשר היה חתום בעצמו על המסמך, הוא זה שהגיש את הבקשה לקיום צוואת האב וזאת מבלי שצירף אליה את המסמך. לעניין הטענה בדבר פגם בצוואה בכך שתאריך הצוואה מצוין רק בדף אישור הנוטריון ולא על הצוואה גופה טענה התובעת, כי אין בכך פגם צורני שכן אין כל חובה כי התאריך יופיע גם על הצוואה וגם על דף האישור. לחלופין טענה, כי אף אם ימצא שהאמור אכן מהווה פגם צורני בצוואה, ניתן לרפא פגם פורמאלי וצורני זה באמצעות השימוש בסעיף 25 א' לחוק הירושה, וזאת על מנת שניתן יהיה לקיים את הצוואה ולכבד את רצון המנוחה. לעניין הטענה בדבר מעורבותה בעריכת הצוואה טענה התובעת, כי לא זו בלבד שאין כל אסמכתא לכך שמסמך דרישת התשלום אכן הגיע אליה, אלא שאף אם אכן היתה מתחייבת לשלם את שכר הטרחה בגין צוואות הוריה, אין בעובדה זו כדי ללמד על מעורבות בעריכת הצוואה והשפעה שהפעילה על המצווה בעת עריכתה. בין המנוחה לבין התובעת לא היתה תלות כלשהי, שלא לאמר תלות שהיתה מקיפה ויסודית עד כדי כך שתיצור חזקה בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת, ועל אחת כמה וכמה אין ראיה להשפעה בלתי הוגנת על המנוחה בגין תלות שכזו. עוד נטען, בתגובה לטענה על העדר כשרות משפטית של המנוחה בעת עריכת הצוואה, כי הטענה מבוססת על איזכורים כלליים של דמנציה ואלצהיימר במסמכים רפואיים שונים שהוגשו, ולא על חוות דעת מסודרת לעניין כשירותה המשפטית של המצווה, אשר מעולם לא התבקשה. יתרה מכך, הלכה פסוקה היא כי נקודת הזמן הרלוונטית לבדיקת כשרותו המשפטית של מצווה היא מועד החתימה על הצוואה. ביחס לדמנציה, בדומה למחלת נפש, הדברים נכונים ביתר שאת שכן מדובר בתהליך הדרגתי ולכן יש חשיבות לאבחון של השלב המדויק בו נמצא החולה בעת עריכת הצוואה. עצם קיומה של המחלה אינו שולל בהכרח את כושרו של אדם לצוות. במקרה דנן, נטען, לא הוכח כי המנוחה היתה במצב רפואי העולה בקנה אחד עם דרישת סעיף 26 לחוק הירושה ונעדרה כשירות משפטית לצוות במועד החתימה על הצוואה, גם אם כבר סבלה מתסמינים כלשהם של המחלה במועד זה. לאור כל האמור מבקשת התובעת מביהמ"ש לדחות את ההתנגדות ולקיים את צוואת המנוחה. דיון פתח דבר בפתח הדברים, לא ניתן להימנע מציון האופן בו הועלו טענות ההתנגדות בזו אחר זו לאורך התנהלות ההליך המשפטי כאשר מדי פעם עולה טענת התנגדות חדשה. אף שמלכתחילה הכיל כתב ההתנגדות טענה אחת ויחידה כנגד הצוואה, אט אט צמחו עוד ועוד טענות התנגדות שונות, כאשר בתגובת הנתבעת לבקשה למחיקת התביעה על הסף הועלו שלוש טענות התנגדות נוספות, מאוחר יותר עלתה טענה בדבר חשד לזיוף הצוואה, שאף היא לא הועלתה באופן ישיר אלא הובלעה בתוך בקשה למינוי מומחה גרפולוג, ואילו בסיכומי הנתבעת עלו עוד מספר טענות חדשות. אף הסעד המבוקש ע"י הנתבעת עבר תמורות ושינויים כאשר מלכתחילה ביקשה היא לקבוע את החלוקה בין יורשי המנוחה תוך התחשבות בהפרש שבין שווי הדירה לבין הסך של 180,000$ המוזכר בהסכם, ואילו בסיכומיה היא דורשת לחלק את העיזבון בין היורשים בהתאם לחוק הירושה ללא כל אזכור של סכום זה. עם זאת, על אף האמור לעיל, אין מנוס מדיון בטענות לגופן שכן התובעת לא התנגדה באופן מפורש וברור לעצם העלאתן. מעצם ההתייחסות לגופן של הטענות ניתן להסיק הסכמה שבשתיקה להעלאתן ומשכך יש לדון בהן. צוואות הדדיות בבסיס טענת הנתבעת על כך שההסכם שנערך בין הסב המנוח לבין אבי הנתבעת גובר על צוואת המנוחה ומבטל אותה, עומדת ההנחה שצוואות המנוחה ובעלה הינן צוואות הדדיות. הנתבעת מבססת טענתה על סעיף 8א לחוק הירושה אולם נוכח העובדה שתיקון מספר 12 לחוק הירושה, המסדיר את סוגיית הצוואות ההדדיות, התקבל רק בשנת 2005, אין לסעיף זה תחולה בענייננו. ואולם, שאלת הצוואות ההדדיות נדונה בפסיקת ביהמ"ש בהרחבה עוד קודם לתיקון האמור. בהעדר עיגון חקיקתי להכרה בצוואות הדדיות, התחבטו ביהמ"ש רבות בשאלה האם ראוי להכיר בתוקפן המחייב, בעיקר בשל המתח שהן מעוררות בין עקרון חופש הציווי שהוא עקרון על בדיני הירושה לבין הרצון להגן על אינטרס ההסתמכות של המורישים. בהקשר זה ניתן לראות את עמדת כב' השופט קיסטר בע"א 576/72 שפיר נ' שפיר, כ"ד כז(2) 373, 380-381 המעדיפה באופן מוחלט את חופש הציווי: "אין מניעה ששני בני-אדם יעשו צוואות, האחד לטובת חברו, ובעיקר מקובל הדבר בין בני-זוג. אין פסול בעריכת צוואות כאלה, אך כל אחד מן המצווים חפשי לשנות את צוואתו עד ליום פטירתו, ואין דין מיוחד למקרה ששני אנשים עורכים צוואות, האחד לטובת רעהו" (ראה גם ע"א 598/75 רזניק נ' רזניק, פ"ד ל(1) 749; ע"א 290/78 וינשנקר נ' אדלמן, פ"ד לד(1) 122; ע"א 510/90 כצנשטיין נ' סידרנסקי, פ"ד מה(2) 221). בפסקי דין מאוחרים יותר הונחו היסודות להכרה באינטרס ההסתמכות במסגרת הגישה לפיה לא ניתן להתעלם מן היסודות החוזיים של הצוואות ההדדיות ולכן ניתן, במקרים מסויימים, לבטל צוואה מאוחרת שעשה אחד הצדדים הסותרת את הצוואה ההדדית, מכוח חובת תום הלב. בהקשר זה ראה את גישת כב' השופט ברק בע"א 490/99 הקדש מנחם ובלומה אטינגר נ' תנחום אבן טוב, פ"ד נז(5) 145, 156, ע"א 4402/98 מלמד נ' סולומון, פ"ד נג(5) 703, 709 ובע"מ 4282/03 לרנר נ' פייר (פורסם באתר "נבו") וכן בע"מ 10807/03 זמיר נ' גמליאל (פורסם באתר "נבו") בו אומצה גישה זו כהלכה מחייבת. מבחינת הגדרת צוואות הדדיות נקבע בפסה"ד בעניין מלמד (שם) כי "בצוואה משותפת והדדית עניין לנו בגמירת דעת של שני מצווים הפועלים במשותף ובאופן הדדי" ואילו בפסה"ד בעניין לרנר (שם) ערך ביהמ"ש הבחנה בין צוואה משותפת לצוואה הדדית בקובעו כי "צוואה היא משותפת כאשר היא תוצאה של החלטה משותפת בדבר תוכנה. צוואה משותפת היא הדדית כאשר ההסדרים שקבע אחד המצווים מבוססים על ההסדרים שקבע המצווה השני ולא היו נערכים לולא הסדרים אלה". לא למותר לציין, כי צוואות הדדיות יכול שיעשו על ידי שני מצווים האחד לטובת השני, אך אין מניעה שיעשו על ידי שני מצווים לטובת צד שלישי זהה, והדבר אף זכה לבסוף לעיגון בתיקון מספר 12 בסעיף 8א החדש לחוק הירושה. השאלה האם מדובר בצוואות הדדיות אם לאו, תוכרע בהתייחס להסתמכות ולתלות שהן יוצרות ולא בהתאם לזהות הנהנים מן הצוואות. בנסיבות המקרה שבפני נחתמו צוואות המנוחה ובעלה באותו היום, שתיהן אושרו על ידי הנוטריון עו"ד י' ס' והן מנוסחות באופן כמעט זהה זו לזו. אף בחינת הוראות הצוואות לגופן מעלה, כי קיימת ביניהן תלות הדדית והן יוצרות הסתמכות של בני הזוג זה על צוואתו של זה, ובעיקר בהסדרים שהוזכרו בסעיפים 1-2 לעיל. מסקנתי היא, אם כן, כי אכן עסקינן בצוואות הדדיות. עתה ייבחן האם, מאחר והצוואות הן הדדיות, לעובדה שהסב המנוח התחייב בהסכם כלפי צד שלישי באופן הסותר את האמור בצוואתו הוא, יש השפעה כלשהי על צוואת המנוחה. ההסכם אומר מיד, כי טענה זו תמוהה בעיני שכן הנתבעת אינה מכחישה שהמנוחה כלל אינה חתומה על ההסכם, ולכן לא ברור כלל הקשר הנטען בינו לבין צוואת המנוחה. הנתבעת אמנם העלתה בחצי פה טענה לכך שהמנוחה לא היתה כשירה להבין את ההסכם ולכן הסב המנוח, אשר טיפל בכל ענייני הרכוש של בני הזוג, חתם על ההסכם עבורה (ס' 21 לתצהירה), אולם היא עצמה מודה כי בעת החתימה על ההסכם הסב לא היה אפוטרופוס חוקי של המנוחה ומסבירה כך: "לא היה צריך. הרכוש היה משותף. לכן בהסכם ב- 2006 הוא מתייחס לרכוש המשותף. סבתא לא יכלה להתחייב בשמה" (פרוטוקול 12.5.11, עמ' 38). אין כל ספק, כי כל עוד לא מונה הסב המנוח כאפוטרופוס חוקי למנוחה, אף אם בפועל ניהל את ענייניה הכספיים, לא יכול היה להתחייב בשמה בהסכם משפטי כלשהו. לא למותר לציין, כי אף אם היה הסב ממונה כאפוטרופוס חוקי למנוחה באותה העת, פעולה מעין זו היתה טעונה אישור ביהמ"ש בהתאם להוראות ס' 47 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962. לא זו אף זו, גם במצב בו מדובר בצוואות הדדיות, אין הפועל היוצא מכך כי ניתן לבטל או לשנות את שתי הצוואות מכוח הסכם עליו חתום רק אחד מבעלי הצוואות. ביסוד דיני הצוואה עומד העיקרון הבסיסי, כי יש לקיים את דברו של המת. בפסיקת ביהמ"ש לכל אורכה שזורה כחוט השני העמדה לפיה בכל הנוגע לצוואות מוענקת חשיבות מיוחדת לרצונו של הנפטר. זאת על פי הכלל הגדול הנקוט בידינו כי 'מצווה לקיים דברי המת' (ראה ע"א 724/87 גולד נ' גולד, פ"ד מח(1) 22, 28; ע"א 1900/96 טלמצ'יו נ' האפוטרופוס הכללי, פ"ד נג(2)). מעשה ההורשה הינו אקט פרסונאלי לחלוטין, כפי שעולה אף מסעיף 28 לחוק הירושה שכותרתו "הצוואה מעשה אישי" ובו נקבע בס"ק א' עקרון הבסיס לפיו "אין צוואה נעשית אלא על ידי המצווה עצמו". השופט שמגר קבע בהתייחס לעקרון זה, כי "צוואה חייבת להיות מעשהו של המצווה, וכי אין אפשרות להעביר את הכוח לצוות למישהו אחר. זהו מעשה אישי, אשר בעשייתו יכול המצווה, כמובן, להיעזר בעזרה טכנית, כגון באדם אשר ירשום את הדברים מפיו או יערוך את הדברים לפי הוראותיו, אך הציווי הוא שלו ולא ניתן למסרו לידי אחר" (עא 119/89 טורנר נ' טורנר, מה (2) 81). עיקרון זה, החל על עריכת צוואה, ראוי לחול, ואף ביתר שאת, על ביטול צוואה (ע"א 719/97 אהרון נ' אהרוני, פ"ד נד(3) 469, 479). גישה לפיה יכול אדם אחד לבטל צוואתו של אדם אחר, אם באמירה בעל פה ואם במסמך בכתב, אינה עולה בקנה אחד עם עקרון היסוד של חופש הציווי והרצון לקיים את רצון המת, ואינה מתיישבת עם רוחם של חוק הירושה בפרט ושל דיני הירושה הישראליים בכלל. לא בכדי אישרה גם הנתבעת כי גם היא לא היתה מוכנה שמישהו ייתן את רכושה במתנה ללא הסכמתה לאחר (פרוטוקול 12.5.11, עמ' 38). גם במצב בו מדובר בצוואות הדדיות, מצב בו מוכן המשפט הישראלי להכיר באינטרס ההסתמכות שמכוחו ניתן לחרוג מעקרון חופש הציווי, מדובר לכל היותר ברצון מי מהצדדים לסטות בצוואה מאוחרת מן ההסדר שנקבע מלכתחילה בצוואות ההדדיות, באופן הפוגע באינטרס ההסתמכות של הצד השני, ואין מדובר במצב בו יכול מי מן הצדדים לבטל את צוואת הצד השני או לקבוע עבור הצד השני הסדר הורשה חדש. לא למותר לציין, כי גם בהסדר החדש שנקבע בתיקון 12 לחוק, אשר כאמור לעיל אינו חל בענייננו, יכול כל אחד מן הצדדים לכל היותר להחליט על ביטול צוואתו הוא, אשר יגרור אחריו את ביטול צוואת הצד השני, ואף זאת רק לאחר מתן הודעה בכתב. דהיינו, גם בהסדר החוקי החדש אין צד יכול לכפות על הצד השני צוואה חדשה. זאת ועוד, ביטול צוואה יכול שייעשה באחת הדרכים לעשיית צוואה או ע"י השמדתה או ע"י עריכת צוואה חדשה אותה רואים כמבטלת את קודמתה אף אם אין בה ביטול מפורש, כך קובע סעיף 36 לחוק הירושה. ביטול מפורש יכול להיעשות בכתב ידו של המצווה, בפני רשות או בעדים, לרבות הדרישות השונות המוגדרות ביחס לכל אחת מן הדרכים הללו, או בעל פה כאשר אדם רואה עצמו מול פני המוות, או אז יעשה הביטול על פי כללי עשיית הצוואה בע"פ. שני התנאים הדרושים לביטול הם: א. הצורה - צורת הביטול כדרך צוואה. ב. ברור וחד משמעי - האופן הברור והמפורש בו מובע הרצון (ראה ע"א 202/85 קליינה-ביק נ' גולדברג ואח', פ"ד מא(2) 757 וכן ש' שילה נ"פירוש לחוק הירושה תשכ"ה-1965" (נבו הוצאה לאור, ירושלים, 1992), ע"מ 330). לא כך אירע בנסיבות כאן שכן ההסכם שערכו אבי הנתבעת והסב אינו עונה על הדרישות הצורניות של עריכת צוואה - לא נערך בכתב יד, לא נערך בעדים ולא נערך בפני רשות - ואף תוכנו אינו עולה בקנה אחד עם הבעת רצון ברורה ומפורשת לביטול הצוואה. לא ניתן אף לראות בו צוואה חדשה המבטלת את קודמתה, שכן תוכנו הוא תוכן הסכמי ולא הבעת רצון פרסונאלית המאפיינת צוואה. מטעם זה, אף אם תתקבל טענת הנתבעת כי היה רצון מצד האב המנוח לבטל את צוואתו או חלק ממנה, לא ניתן לראות את ההסכם כמבטל את הצוואה. מכל האמור לעיל עולה המסקנה החד משמעית, כי להסכם עליו חתם הסב עם אבי הנתבעת, אין ולא היה כל קשר או השפעה על צוואת המנוחה, לא באופן ישיר ואף לא באופן עקיף, והוא אינו מחייב אותה במובן כלשהו. נוכח המסקנה אליה הגעתי מתייתר למעשה הדיון בטענה הנוספת שנשמעה ביחס להסכם, לפיה הוא בטל מחמת היותו סותר את סעיף 8(א) לחוק הירושה, שכן גם אם ההסכם בטל וגם אם הוא תקף בכל מקרה אין לו, כאמור לעיל, כל השפעה על צוואת המנוחה. למעלה מן הצורך אומר, כי ההסכם אכן סותר את סעיף 8(א) לחוק הירושה הקובע כי הסכם בדבר ירושתו של אדם וויתור על ירושתו שנעשו בחייו של אותו אדם - בטלים, וכן את סעיף 8(ב) לחוק הקובע כי מתנה שאדם נותן על מנת שתוקנה למקבל רק לאחר מותו של הנותן, יכולה להיעשות אך ורק באמצעות צוואה (ראה ע"א 524/84 (ב"ש) 77/83 צברי נ' שוקרי, לט (2) 710; שוחט, גולדברג ופלומין,"דיני ירושה ועיזבון" (הוצאת סדן, מהדורה שישית, 2005) בע"מ 47)). בשולי הדברים אוסיף, כי אף לו היה ניתן משקל כלשהו להסכם, העובדה שאבי הנתבעת המנוח חתם בסופו של דבר על תצהיר הסתלקות מחלקו בדירה לאחר מתן צו לקיום צוואת הסב, מעידה על כך שאף הוא לא ראה בדירה רכושו ולא ראה בהסכם הסכם מחייב. הפועל היוצא מכל האמור לעיל הוא, אפוא, כי ההסכם בו נאחזת הנתבעת בהתנגדותה בטל ואף מסיבה זו אין לו השפעה כלשהי על צוואת המנוחה. צוואה מאוחרת יותר טענה נוספת של הנתבעת, אשר הוזכרה לראשונה בתצהיר הנתבעת, היא שהמנוחה ובעלה ערכו צוואות מאוחרות יותר אשר שינו את צוואותיהם שנערכו בפני עו"ד ס' בשנת 2001. ברם, בפני ביהמ"ש לא הוצגה כל צוואה מאוחרת של המנוחה או של בעלה, ולא העיד עד כלשהו על ידיעתו כי צוואה שכזו אכן נערכה ומה היה תוכנה. למעשה, הנתבעת מסיקה מסקנתה זו באופן עקיף משלושה מסמכים: ההסכם משנת 2006 בין אבי הנתבעת לסב המנוח, תצהירי ההסתלקות של אבי הנתבעת מחלקו בדירת המנוחים (נספחים לה-לו לתצהיר הנתבעת) והסכם שנחתם בין אבי הנתבעת לתובעת (נת/7). לטענתה, עצם קיומם של מסמכים אלו מעיד על כך שלאבי הנתבעת היה חלק בדירה האמורה, וכי חלקו זה הוקנה לו בצוואה מאוחרת לצוואה נשוא דיון זה. לא למותר לציין, כי הנתבעת עצמה כותבת בסיכומיה ביחס למסמכים אלו "ראוי לומר כי למסמכים אלה אין תוקף משפטי, באשר המסמכים הנ"ל רק מעידים על קיומה של צוואה נוספת אך הינם מסמכי כזב ואין להם כל תוקף, באשר אי אפשר להסתלק מצוואה של אדם שטרם נפטר (המסמכים נכתבו לכאורה לפני מות המנוחה, שכן בנה, א' פ' ז"ל, נפטר עוד בחיי אימו)". מבחינת ההשפעה הישירה של מסמכים אלו על צוואת המנוחה, אין ספק כי נוכח העובדה שהמנוחה אינה חתומה על אף אחד מן המסמכים הללו, הדברים האמורים לעיל ביחס להסכם בין הסב לבין אבי הנתבעת, יפים אף לעניין שאר המסמכים. אולם, גם באופן עקיף לא ניתן להסיק מעצם קיומם של מסמכים אלו, כי אכן נערכה ע"י המנוחה צוואה מאוחרת יותר. אף שחוק הירושה בסעיף 68(ב) שבו מכיר באפשרות של הוכחת קיומה של צוואה על סמך העתק ממנה או באופן אחר, הלכה פסוקה היא זה מכבר, כי לשם הוכחת צוואה שלא על סמך מסמך מקור יש להקפיד הקפדה יתרה, עד כדי הטלת נטל שכנוע גבוה יותר אף מזה הקיים במשפט האזרחי (ע"א 178/65 בן טובים נ' דוויק, כ (1) 113; ע"א 3300/00 מנשה דונט נ' האפוטרופוס הכללי (לא פורסם)). עוד נפסק, כי הקפדה יתרה זו צריכה לבוא לידי ביטוי הן בנוגע להוכחת צורת הצוואה והן בנוגע להוכחת תוכנה (ת"ע (ת"א) 162201/00 ח.ש. נ' ש. א. קטין, דינים משפחה 2003 (26) 572). בענייננו לא הוגשו כל ראיות שיש בהן אפילו לרמוז על קיומה של צוואה מאוחרת יותר של המנוחה, אלא רק הועלו השערות על ידי התובעת לקיומה של צוואה מאוחרת יותר בהתבסס על מסמכים שונים, ובכך אין די להוכחת קיומה של צוואה מאוחרת ואף לא להוכחת תוכנה. לא זו אף זו, המסמכים עליהם מבססת התובעת את מסקנה בדבר קיום צוואה מאוחרת, הם מסמכים שהיא עצמה טוענת לחוסר מהימנותם, וראה בנוסף לדברים שצוטטו לעיל אף דברי התובעת בתצהירה ביחס לתצהירי ההסתלקות כי "יש חשש לגבי האותנטיות של המסמך הנ"ל" (ס' 31ד' לתצהיר). הנתבעת אף טוענת בתצהירה, כי נוכח העובדה שאינה שנויה במחלוקת לפיה ע"פ צוואת הסב לאביה לא היה כל חלק ונחלה בדירה, לא ברור מדוע היה צריך אביה לחתום כלל על תצהיר הסתלקות. למעלה מן הצורך יצויין, כי גם מעיון במסמכים גופם לא בהכרח עולה המסקנה בדבר קיומה של צוואה מאוחרת, וראה לדוגמא את ההסכם שנחתם בין אבי הנתבעת לתובעת (נת/7) בו צוין: "2. א' מורה בזאת באופן בלתי חוזר, ולכולי עלמא כי אין ולא יהיה לו כל חלק בדירה בכל עת שהיא. 3. א' מתחייב ומסכים לחתום על כל מסמך שיידרש, בכל עת שהיא, על מנת להוציא לפועל הסכם זה ולהקנות למיידי את מלוא הקניין בדירה (ההדגשות שלי - נ.מ.)" הסכם זה שולל הן בעלות קיימת של אבי הנתבעת בדירה והן בעלות אפשרית בעתיד, ומכך ניתן להסיק קיומה של הסכמה בין היורשים לעניין הדירה במצב בו תיערך בעתיד צוואה אשר תקנה לאבי הנתבעת חלק בדירה, ולאוו דווקא את קיומה של צוואה כזו בעת עריכת ההסכם. סיכומו של דבר, הטענה לפיה ערכה המנוחה צוואה מאוחרת יותר לא הוכחה לא באמצעות עדות ואף לא בהסתמך על המסמכים האמורים, ומשכך הטענה נדחית. פגם בצוואה טענה מרכזית נוספת של הנתבעת היא הטענה בדבר קיומם של פגמים בצוואת המנוחה אשר בעטיים יש לבטלה. בהקשר זה הזכירה הנתבעת בתצהירה פגם אחד בלבד והוא העדר תאריך בצוואה עצמה והופעתו רק על אישור הצוואה על ידי הנוטריון עו"ד ס'. אמנם הנתבעת אינה מכחישה את העובדה שבצוואה אשר הוגשה לרשם לענייני ירושה ואשר הועברה לביהמ"ש לאחר הגשת ההתנגדות, קיים תאריך הן באישור הנוטריוני והן בצוואה גופה. אולם, לטענתה, מדובר בפרט אותו הוסיף אדם כלשהו בשלב מאוחר יותר ובעט שונה, כאשר בעותק שהוא לטענתה העותק המקורי של הצוואה, אותו צרפה לתצהירה (נספח י"ט), לא קיים כלל תאריך. לביסוס טענתה זו ביקשה הנתבעת לאחר למנות מומחה בגרפולוגיה מטעם ביהמ"ש אשר יבחן את הצוואה ומהימנותה. ראשית אומר, כי משהוגשה לביהמ"ש צוואה מאושרת ע"י נוטריון ובה מופיע תאריך, חזקה כי תאריך זה הוא נכון ואמיתי, כפי שקובע החוק בסעיף 22(ו): "צוואה בפני רשות תהיה ראיה לכאורה שהאדם הנקוב בה כמצווה עשה את הצוואה ושנעשתה ביום ובמקום הנקובים בה כיום העשייה ומקומה". משכך, הנטל להוכיח כי אין מדובר בהעתק מקורי של הצוואה וכי התאריך הוסף ע"י אדם אחר במועד מאוחר יותר, רובץ על הנתבעת. בעניין זה תמוהה ביותר התנהלות הנתבעת וטענותיה. הגם שהנתבעת היא אשר ביקשה, אף אם בשלב מאוחר של ההליך המשפטי, מינוי מומחה בגרפולוגיה לבחינת הסוגיה, היא לא טרחה להמתין לממצאי המומחה והגישה סיכומיה טרם קבלת חוות דעתו. בעובדה זו כשלעצמה יש כדי להעיד על מידת הרצינות שהנתבעת עצמה ייחסה לטענתה זו וכן ניתן להסיק ממנה זניחה כליל של הטענה בעניין זה. לא זו אף זו, כלל נקוט הוא, כי משהגיש צד חוות דעת מומחה מטעמו, עומדת לצד השני הזכות לחקור את המומחה בחקירה נגדית ביחס לחוות דעתו או למצער להגיש לו שאלות הבהרה בכתב ביחס לחוות דעתו. קבלת חוות הדעת בשלב כה מאוחר של ההליך המשפטי ואפשרות החקירה בעניין תחייב למעשה פתיחה מחדש של פרשת הראיות, ובנסיבות העניין ולאור האמור לעיל לא מצאתי לכך כל הצדקה. למעלה מן הצורך אוסיף, כי אף לגופו של עניין לא נראה כי היה בחוות דעת המומחה כדי לשפוך אור חדש על נסיבות המקרה שכן המומחה קובע בחוות דעתו מפורשות כי "לא ניתן להסיק מתוך ממצאי הבדיקות שערכתי מסקנות לעניין מהימנות הצוואה" (שם). המסקנה העולה מכל האמור היא, אפוא, כי הנתבעת לא עמדה בנטל הנדרש להוכחת טענתה לפיה הצוואה שערכה המנוחה בפני רשות ואשר הוגשה לביהמ"ש, אינה מהימנה. נוכח העובדה שצוואה זו נושאת תאריך, מתייתר הצורך בדיון בדבר קיומו של פגם בצוואה בהיבט זה. למעלה מן הצורך אוסיף, כי אף לו היתה מוגשת לביהמ"ש צוואה שנערכה בפני רשות ואשר אינה נושאת כלל תאריך, ניתן היה לעשות שימוש בסעיף 25(א) לחוק הירושה ולראות בהעדר התאריך פגם בהליך אשר ניתן לקיים את הצוואה חרף קיומו (שוחט, גולדברג, פלומין, שם, עמ' 93 וכן שוחט, "פגמים בצוואות", מהדורה שנייה (המכון למחקרי משפט וכלכלה בע"מ, תל אביב, 1998), ע"מ 132). בסיכומיה העלתה הנתבעת, כאמור, מספר טענות שעניינן אי העמידה של הצוואה שהוגשה לביהמ"ש בדרישות תקנות הנוטריונים, התשל"ז- 1977, כך לטענתה, ואשר מכוחן טענה כי אין מדובר בצוואה בפני רשות, ויש לבטלה. לטענתה, הצוואה אינה עומדת בדרישות תקנה 11 לתקנות הנוטריונים, לפיה יש לסמן את הנספחים המצורפים לאישור הנוטריון באותיות או במספרים, בדרישות תקנה 12(ג) לפיה במצב בו נותרו במסמך חלקים ריקים על הנוטריון לציין עובדה זו ואף לחתום ליד המקום הריק, וכן בדרישות תקנה 17 העוסקת בציון סכום שכר טרחת הנוטריון. אומר מיד, כי העלאת טענות אלו לראשונה בסיכומי הנתבעת מהווה הרחבת חזית אסורה, ומשכך אין מקום לדון בהן, זאת אף ביתר שאת נוכח העובדה שהמתנגדת היא שהגישה סיכומיה אחרונה ומשכך לא ניתנה לתובעת אף הזדמנות להגיב על הטענות. בכך די כדי לדחות טענות אלו על הסף. בשולי הדברים אוסיף, כי אף לגופו של עניין נראה שאף אחת מן הטענות אינה נוגעת למרכיב ממרכיבי היסוד של הצוואה בפני רשות, אלא מדובר לכל היותר בפגמים פרוצדוראליים או טכניים, ומשכך לא היה מקום לפסול את הצוואה מכוח אף אחד מן הפגמים האמורים וניתן היה להתגבר עליהם מכוח סעיף 25 לחוק הירושה. מסקנתי מכל האמור לעיל היא, אם כן, כי לא הורם הנטל להוכחת פגמים בצוואה אשר יצדיקו את ביטולה. כשירות המצווה סעיף 26 לחוק הירושה קובע שצוואה שנעשתה על ידי קטין, פסול דין או "שנעשתה בשעה שהמצווה לא ידע להבחין בטיבה של הצוואה - בטלה". ההגבלה שבסיפא לסעיף עניינה מצבו הנפשי, המנטאלי והגופני של המצווה בעת עריכת הצוואה, כאשר נקודת הזמן הרלוונטית הנה מועד החתימה על הצוואה. (ראה ש' שוחט, מ' גולדברג, י' פלומין "דיני ירושה ועיזבון" (הוצאת סדן, תשס"ה - 2005); ע"א 3411/92 רובינשטיין נ' ברזבסקי, דינים עליון מ 648; ע"א 1099/90 שרוני נ' שרוני, מז(4) 785). לפיכך, צוואה הינה תקפה אם נעשתה בנקודת זמן בה ידע המצווה להבחין בטיבה, אף אם לפני או אחרי כן השתנה מצבו, כאשר הנטל להוכחת קיומה של ההגבלה מוטל על מי שטוען לקיומה (שם). כמות ההוכחה הנדרשת כדי לקבוע כי המגבלה ממנה סבל המנוח הינה כזו אשר עלולה לשלול את כשרותו לצוות, אינה עניין של מה בכך, ואין די בהעלאת ספקות גרידא (ע"א 851/79, 160/80 בנדל נ' בנדל לה (3) 101; ע"א 279/87 רובינוביץ נ' קרייזל מג (1) 760 וכן ע"א רובינשטיין, שם). בענייננו רובץ הנטל על הנתבעת, אשר מתנגדת לצוואת המנוחה גם מן הטעם שהמנוחה, לטענתה, לא הייתה כשירה משפטית בעת החתימה על הצוואה בשל מחלת האלצהיימר ממנה סבלה זמן רב לפני מותה. הנתבעת, עליה כאמור מוטל נטל ההוכחה, לא ביקשה מינוי מומחה רפואי למתן חוו"ד מקצועית ביחס למצבה הקוגניטיבי וכשירותה המשפטית של המנוחה בעת החתימה על הצוואה, למרות שטענה לקיומם של מאות מסמכים רפואיים המעידים על כך, ובכך אין לה להלין אלא על עצמה. הנתבעת בחרה, אם כן, להסתמך על המסמכים הרפואיים השונים שהגישה וכן על עדויות בע"פ. מעיון במסמכים הרבים אותם הגישה הנתבעת לביהמ"ש עולה, כי חלק ניכר מהם מתייחס לתקופה שקדמה בהרבה לחתימה על הצוואה או לתקופה מאוחרת למועד זה, תקופות שאינן רלוונטיות לענייננו שכן, כאמור, נקודת הזמן הרלוונטית הנה מועד החתימה על הצוואה: "המועד הרלוונטי לענייננו הוא מועד עריכת הצוואה, והצוואה תהיה תקפה אם נעשתה בזמן שבו ידע המנוח להבחין בטיבה, אף אם אחרי כן ואפילו אם לפני כן היה מצבו הקוגניטיבי של המצווה גרוע יותר" (ע"א 160/80 בנדל נ' בנדל, פד"י לח(3) 101). אף שלא הוגש כל מסמך רפואי המתייחס למצבה הקוגניטיבי של המנוחה במועד קרוב ממש למועד החתימה על הצוואה, 2.12.2001, גם מעיון במסמכים הרפואיים הנושאים את התאריכים הקרובים ביותר למועד החתימה על הצוואה, לא עולה תמונת מצב מובהקת וחד משמעית ביחס למצבה הקוגניטיבי של המנוחה באותה העת. המסמכים שהוגשו הם ברובם מסמכים רפואיים כלליים ביותר המתעדים ביקורים שונים של המנוחה במרפאת קופת חולים. חלקם תרשומות קצרות שנערכו ע"י רופאים שונים בעת ביקורים במרפאת קופת חולים בתקופה שקדמה למועד עריכת הצוואה: ראה לדוגמא נספח ה' לתצהיר הנתבעת - רישום ביקור בקופ"ח מיום 24.1.00 בו צוין שהמנוחה התלוננה שהיא "שוכחת דברים"; נספח ז' - מסמך רפואי מיום 3.9.00 בו צוין שהתלוננה על "ירידה בזיכרון" ונספח ח' - רישום ביקור בקופ"ח מיום 28.8.01 בו צוין כי המנוחה מתלוננת על "ירידה בזיכרון בשמונה השנים האחרונות" ועוד. מסמכים אחרים עליהם הסתמכה הנתבעת הם הערכות כלליות שערכו האחיות בקופת חולים ביחס למצב המנוחה עת ביצעו במנוחה בדיקות דם ולחץ דם (ראה נספחים ד', ו', ט' לתצהיר הנתבעת), כאשר ניתן לראות כי בנספח ו' עצמו מצוין במקום אחד כי הערכת מצב המטופל היא "תשוש" ביום 2.2.00 ובהמשך העמוד מצוין ביום 4.9.00 "עצמאי" תחת סעיף זה. עוד הוגשו רשימות כלליות של בעיות רפואיות שונות מהן סבלה המנוחה לאורך השנים (נספחים ג', י"ב לתצהיר) המכילות בסה"כ כותרת של הבעיה הרפואית ותאריך התחלה, וכן אזכור למחלת אלצהיימר של המנוחה בדרך אגב בתעודת שחרור לאחר אשפוז המנוחה לניתוח ברגל בשנת 2003 (נספח י"ג). כלומר, המסמכים שהוגשו כוללים בחלקם אזכורים כלליים ביותר של מחלת אלצהיימר במילים בודדות, בעוד שבאחרים כלל לא מוזכרת האבחנה אלא רק תסמינים שונים, וחלקם כלל לא נערכו ע"י רופא. לא זו אף זו, הנתבעת לא הגישה כל חוות דעת של מומחה רפואי עם אבחנה ברורה ומדויקת של מצבה של המנוחה - לא כזו שנערכה בחייה ואף לא חוו"ד פוסט מורטם. בהקשר זה יש לציין, שביחס למחלת נפש נקבע כי יש להבחין בין דרגות שונות של המחלה ושל קצב התפתחותה, היות והמחלה כשלעצמה אינה שוללת בהכרח את כושרו של אדם לצוות (ת"ע (ירושלים) 514/79 עיזבון הירש, פ"מ מ"א (1) 419), וההלכה אף הורחבה ביחס לחולי דמנציה (ראה פסק דינו של כב' השופט גרינברגר בתע (י-ם) 40240/00 דליות נ' לוי, (פורסם באתר "נבו") וכן תע (י-ם) 49160/08 י.מ. נ' מ. פ. (פורסם באתר "נבו"). נראה כי אף מחלת האלצהיימר נופלת בגדר הבחנה זו, על אף שאינה מוגדרת כמחלת נפש, שכן גם ביחס אליה ניתן לומר כי בהיותה תהליך הדרגתי יש לאבחן היכן מצוי המנוח בהליך התפתחותה, שכן לא הרי מצבו המנטאלי של אדם המצוי בראשית ההליך כהרי המצוי בעיצומו ובודאי בסופו. ביחס למנוחה לא הוצגה בפני ביהמ"ש אבחנה מדויקת של מצב התפתחות המחלה בה או של הרמה בה פגעה המחלה בתפקודה, אלא רק אזכורים כלליים של המחלה ושל פגיעות קוגניטיביות מסויימות, אשר בהן כשלעצמן אין כדי להעיד על חוסר כשירות משפטית. נפנה, אם כן, לעדויות העדים השונים אשר העידו ביחס למצב המנוחה. בהקשר זה העידה הגב' מ' ש', שכנה וחברה של המנוחה ובעלה במשך 25 שנים, כאשר נשאלה האם היא יודעת שהמנוחה סבלה מאלצהיימר מאז שנת 1996, כי לא הרגישה בכך וכי המנוחה ניהלה איתה שיחות רגילות (פרוטוקול מיום 4.4.11, ע"מ 12). אחות המנוחה, הגב' ר' ר', העידה לעניין זה: "אני הכרתי אותה היטב, אני לא הרגשתי בזה" (שם, בע"מ 31). שתי העדות העידו בכנות ובאמינות ועדויות שתיהן מקובלות עלי כמהימנות ביותר. העולה מן המקובץ הוא, כי במצב דברים זה בו, אף שבהחלט יתכן שהמנוחה אובחנה כסובלת מאלצהיימר עוד טרם החתימה על צוואתה, לא ניתן להסיק מן המסמכים הרפואיים הכלליים שהוגשו כי מצבה היה בדרגת חומרה גבוהה, ואף העדות שהכירו אותה היכרות קרובה והיו איתה בקשר יומיומי העידו כי השינוי במצבה הקוגניטיבי החל במועד מאוחר יותר, המסקנה היא כי לא הורם הנטל הנדרש להוכחת חוסר כשירות של המצווה לעריכת צוואה או חוסר יכולת להבין טיבה של הצוואה בעת עריכתה. מעורבות התובעת בעריכת הצוואה הוראת צוואה, פרט לצוואה בעל-פה, המזכה את מי שערך אותה או היה עד לעשייתה או לקח באופן אחר חלק בעריכתה, והוראת צוואה המזכה בן-זוגו של אחד מאלה -בטלה, כך קובע חוק הירושה בסעיף 35 לו. הוראת חוק זו היא קשה ומרחיקת לכת, ולפיכך נקטו ביהמ"ש גישה לפיה יש לפרשה באופן דווקני ועל דרך הצמצום ולא בדרך ההרחבה (ע"א 707/76 צארום נ' גורן, לב (3) 548; ע"א 99/86 זיידה נ' זיידה, מ (3) 105; ע"א 851/79 בנדל נ' בנדל, לה (3) 101; שוחט, גולדברג, פלומין, שם, 109). המבחן שנקבע לעניין סעיף זה מתייחס למידת המעורבות ואופייה, כאשר ככל שמעורבות ופעילות הנהנה עמוקה יותר, תגדל נטיית ביהמ"ש לפסול את הצוואה גם אם מעורבות זו התבצעה בשלבים שקדמו לעריכת הצוואה גופה (ע"א 5869/03 חרמון נ' גולוב תק-על 2004 (4), 154; ע"א 6496/98 בוטו נ' בוטו, נד (1) 19). עוד נקבע בפרשת חרמון (שם), כי הצטברות של אירועים וזיקות עשויה ליצור מעורבות פסולה, אף אם בכל אחד מן האירועים והזיקות כשלעצמו אין כדי להוות מעורבות פסולה בעריכת הצוואה. בענייננו, טענת הנתבעת למעורבות התובעת בעריכת הצוואה התבססה בעיקרה על מסמך ובו דרישת תשלום אשר נשלח, לטענתה, ממשרד עו"ד ס' לבית התובעת בארה"ב (הוגש וסומן נת/6) ובו נדרשה התובעת לשלם עבור עריכת צוואות שני הוריה המנוחים, ואף הוזכרה היכרות אישית בין עו"ד ס' לבינה. הנתבעת אף העלתה באופן רפה טענה לכך שהתובעת היתה עדה לעריכת הצוואה. ברם, בחקירתה הנגדית נשאלה על דבריה בתצהיר מיום 8.9.10 שהוגש לרשם לענייני ירושה בירושלים במסגרת בקשה לביטול צו קיום צוואת הסב המנוח (הוגש וסומן ת/4), בו ציינה באופן מפורש כי התובעת נטלה חלק בעריכת צוואות המנוחה ובעלה ו/או הייתה עדה לעשייתן, אך הודתה כי למעשה אינה יודעת אם התובעת אכן היתה עדה לעריכת הצוואות. כאשר נשאלה האם יש לה ידיעה אישית כלשהי ביחס למעורבות התובעת בעריכת צוואות המנוחים, מעבר לאותה הדרישה לתשלום שכ"ט, השיבה: "אין לי ידיעה מי היה מעורב ואיך הם נעשו" (פרוטוקול 12.5.11, ע"מ 35). התובעת מצידה שללה מכל וכל קבלת המסמך האמור, קיומה של התחייבות כלשהי מצידה לתשלום עבור עריכת הצוואות ואף קיומו של קשר אישי כלשהו בינה לבין עו"ד ס' (פרוטוקול מיום 4.4.11, ע"מ 18). גם עו"ד ס', עורך צוואת המנוחה, לא הובא לעדות בפני ביהמ"ש ולא נשאל מי שילם את שכר טרחתו ובדבר מעורבות התובעת בעריכת הצוואה. בנסיבות המתוארות לעיל, לא הורם הנטל הנדרש שכן לא הוכח כי התובעת אכן שילמה את שכ"ט עורך הצוואה, אלא לכל היותר הוכח שהופנתה אליה דרישה לשלם, ואף לא הוכחה כל מעורבות אחרת שלה בעריכת הצוואה. לא למותר לציין, כי גם אם היה מוכח מעל לכל ספק כי התובעת אכן שילמה את שכר הטרחה, בעניין זה כשלעצמו אין די כדי להביא למסקנה שיש לשלול מהתובעת את זכויותיה על פי הצוואה. יש ביטויים לא מעטים בפסיקה לכך שתשלום שכר טרחה אינו מחייב כשלעצמו את הפעלת הסנקציות של סעיף 35 לחוק הירושה, מה גם שמדובר בעניין יחיד ולא הוכחו כל זיקות נוספות של התובעת לעריכת הצוואה (ע"א 760/86 רוזן נ' שולמן, פ"ד מג(3) 586, 590; ע"א 7506/95 מיכל שוורץ נ' בית אולפנא בית אהרון וישראל, פ"ד נד(2) 215 , 228; תע (י-ם) 40220/05 עזבון המנוחה ר ז"ל נ' י. משכך, הרי שגם הטענה בדבר מעורבות פסולה של התובעת בעריכת הצוואה, נדחית. סיכום ומסקנות הנתבעת העלתה בפני ביהמ"ש טענות מטענות שונות כנגד צוואת המנוחה, כאשר מלכתחילה נטענה רק טענה בדבר קיומו של הסכם הסותר את צוואת המנוחה ואט אט הועלו בפני ביהמ"ש טענה בדבר צוואה מאוחרת יותר של המנוחה, טענות לפגמים שונים שנפלו בצוואה, טענה בדבר זיוף הצוואה, חוסר כשירות המנוחה ולבסוף אף טענה למעורבות התובעת בעריכת הצוואה. מעבר לעובדה שאופן התנהלות זה איננו ראוי, הנתבעת לא עמדה בנטל להוכחת אף אחת מן הטענות האמורות. לאור כל האמור לעיל, לא מצאתי שמתקיימת בנסיבות העניין עילה כלשהי לביטול צוואת המנוחה. ההתנגדות לקיום הצוואה נדחיית וניתן בזאת צו לקיום צוואת המנוחה פ' פ' ז"ל מיום 2.12.2001 המסומנת 'א'. הנתבעת תשא בהוצאות ושכר טרחת עו"ד בגין הליך זה בסך של 5,000 ₪ נושאי הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד לתשלום בפועל. צוואהירושה