1 .ביום 13.11.05 הגיש התובע נגד הנתבע (להלן: המרכז הרפואי) תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שארעו לו, לטענתו, בגין תאונה מיום 23.2.98. 2 .המרכז הרפואי חישב ומצא, כי כתב התביעה הוגש כשבע שנים ותשעה חודשים לאחר התאונה הנטענת. כיוון שכך, טענן בכתב הגנתו, כי יש לדחות התביעה על הסף, מחמת התיישנות, ובד בבד עם הגשת כתב ההגנה, הגיש בקשה בקשר לכך (בש"א 2845/06). 3 .לאחר שהוגשו טיעונים בכתב, והתקיימה ישיבת קדם משפט, התברר, שמתבקשת הכרעה בנושא ההתיישנות. 4 .לאחר שקילת הטענות שעלו, הגעתי לכלל מסקנה, כי התביעה אכן התיישנה, וכי דינה להידחות על הסף בשל כך. 5 .הטענה היחידה שמעלה התובע, בנסיון להדוף את טענת ההתיישנות שעולה נגדו, היא, שבמכלול הנסיבות יש לראות את מרוץ ההתיישנות ככזה שעמד מלכת בתקופה שבין מועד כלשהו בשנת 1999 לבין חודש פברואר 2004. וכל כך למה? בשל כך שבמהלך שנת 1999 הגיש התובע תביעה לבית הדין לעבודה נגד המל"ל, שבה עתר להכיר בתאונה כתאונת עבודה, ושרק בחודש פברואר 2004, לאחר שנפסק, כי יש להכיר בתאונה כתאונת עבודה, נקבעה נכותו הצמיתה ע"י ועדה רפואית מטעם המל"ל. 6 .התובע לא יוכל להוושע מטענה זו. לא רק שצודק המרכז הרפואי בטענתו, שהתובע לא צרף תצהיר לתמיכה בכל הטענות העובדתיות הקשורות בהליך הנטען על ידיו, אלא, שגם לגופו של עניין, אפילו ארע הכל כפי שהתובע טוען, אין באותו הליך כדי לחלץ את התובע ממלתעות ההתיישנות. אין לקבל את טענת התובע, כי עצם העובדה שנקט הליכים משפטיים לצורך מיצוי זכויותיו מהמל"ל, יש בה להצדיק עצירת מרוץ ההתיישנות בכל פרק הזמן שבו נמשכו אותם הליכים. זאת בשל כך, שסעיף 15 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, שהוא המקור החוקי המאפשר עצירת מרוץ ההתיישנות בתקופה שבה תלוי ועומד הליך משפטי, קובע במפורש איזה הליך אוצר כח לעצור את המרוץ, ועולה ממנו בבירור, כי ההליך שנקט התובע אינו בא בגדר אותו סעיף פודה ומציל. סעיף 15 הנ"ל קובע לאמור: "הוגשה תובענה לפני בית משפט, לרבות בית דין דתי, והתובענה נדחתה, באופן שלא נבצר מן התובע להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה, לא יבוא במניין תקופת ההתיישנות הזמן שבין הגשת התובענה ובין דחייתה". נמצא, שרק במצב של הליך, אשר היה תלוי ועומד, בהמשך לכך סולק, ואחר כך הוגש שוב מחדש, תהיה תקופה שלא תימנה לעניין ההתיישנות. במקרה דנן המצב שונה בתכלית. נגד המרכז הרפואי לא הגיש התובע שום תביעה עד הגשת התביעה דנן, שאותה הגיש רק לאחר כמה חודשים מחלוף שבע השנים שמאז התאונה. התובענה שהגיש התובע לפני תקופת ההתיישנות היתה שונה לחלוטין מן התביעה דנן, מבחינת הסעד שנתבקש במסגרתה, והיא גם הוגשה נגד אישיות משפטית אחרת (המל"ל) ולפורום אחר (בד"ע). ברי, כי במצב עניינים כגון זה לא יוכל התובע להיבנות מסעיף 15 הנ"ל. בהמשך לכך, ועם כל הצער שבדבר, גם נסיון התובע להאחז בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו (אשר מנסים להאחז בו לא אחת, כשאין טענות ממשיות שבכוחן לסייע), הוא נסיון שאינו צליח. חוק התיישנות, החי עמנו מזה כמעט יובל שנים, אומר את דברו, לעניין עצם האפשרות של ההתיישנות תביעות, ולצד זה קובע תקופות התיישנות ומצבים שבכוחם לעצור את מרוץ ההתיישנות. במקרה דנן אין בכוחו של חוק היסוד הנ"ל לגבור על אותן הוראות, וגם לא להביא לפרשנות של חוק ההתיישנות, באופן שיוכל לעמוד לימין התובע. 7 .כאמור לעיל, השורה התחתונה היא, שהתביעה נדחית. במכלול הנסיבות, ובין היתר, על רקע מצבו הכלכלי של התובע, שהביא לכך שקיבל פטור מאגרה (בש"א 8380/05), ובשל העובדה שהתביעה סולקה על הסף, לא יחוייב התובע בתשלום הוצאות למרכז הרפואי, וגם לא ישלם אגרה בגין תביעתו זו. התיישנות