נגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו ביצוע עבודות ושימוש במקרקעין ללא היתר, עבירות לפי סעיפים 145 ו- 204 לחוק התכנון והבניה, כמפורט בכתב האישום. העבודות והשימושים הם בהיקף נרחב מאוד, ועד שהחלו ההוכחות נדחה הדיון פעמים רבות מסיבות שונות, ובסופו של דבר, כשנה לאחר הגשת כתב האישום, השיב הנאשם לאישום ביום 6.6.04. בתשובתו לכתב האישום טען בין השאר טענה מקדמית - התיישנות לגבי הבניה, וכן טען כי חלק מהשימוש הנטען איננו בניגוד להיתר ולא בניגוד לתכנית, הכל כמפורט בפרוטוקול ישיבת ה-6.6.04. המאשימה הביאה את ראיותיה ועם תום עדויות המאשימה ולאחר שהצהיר ב"כ המאשימה "אלה עדי" - טען הסנגור שתי טענות, האחת כי אין חוקי מדינת ישראל חלים על כפר רות באשר כפר רות, המקום הרלוונטי לכתב האישום, נמצא בשטח מפורז. הטענה השניה כי "אין להשיב לאשמה". אשר לשאלה אם חוקי מדינת ישראל חלים על כפר רות, אומר כי - טענה הנאשם המועלית בשלב זה של תום פרשת התביעה הוא תמוה, ועובדתית ברור כי הועלתה לאחר שניתנו לאחרונה פסקי דין של ערכאה ראשונה ושל בית משפט זה, ובהם דיון בשאלה האם מקום מסוים, (כל פסק דין והמקום שלו...), הוא בשטח מדינת ישראל. אלא ששאלה זו רלוונטית היתה בהקשר לחוק הכניסה לישראל, כאשר חלק מיסודות העבירה המיוחסת לנאשם, הוא היות המקום הנטען "שטח מדינת ישראל" וממילא חייבת המאשימה להוכיח כל פרט ברכיבי העבירה, קרי המקום בו נטען כי הנאשם שוהה שלא כחוק הוא שטח מדינת ישראל. שונה הדבר בעניננו, ראשית אומר כי טענה כמו זו שטוען הנאשם, בודאי בשלב זה, מוטב לו לא היתה נטענת, ועוד אומר כי בטענה מסוג זה יש נסיון להתפס לפסקי הדין שניתנו לאחרונה כמוצא שלל רב אלא שהיא כאמור איננה רלוונטית לעניננו. על הנאשם היה לטעון טענה של חוסר סמכות ענינית כטענה מיקדמית כדי שהמאשימה תוכל להביא ראיות בענין זה, לפי שיקול דעתה, אין לטעון טענות שמקומן היה בשלב התשובה לכתב האישום לאחר שכבר נסתיים שלב הבאת הראיות של המאשימה בלי שידעה כי טענה זו במחלוקת, לשם כך נוצר שלב התשובה לכתב האישום, כדי שהמאשימה תדע מה עליה להוכיח, או לוותר על הבאת ראיות בהעדרן, כך למשל טען הנאשם כי הבניה התיישנה, ולאחר בדיקה הצהיר ב"כ המאשימה כי אין ביכולתו לסתור הטענה, והצדדים יודעים אם כן כי המאשימה איננה מביאה ראיות באשר לעבירת הבניה, וגם הנאשם יודע כי אין לו צורך להתגונן מפני עבירת הבניה לאחר שהמאשימה הודיעה כי לא תסתור את הטענה. עוד יאמר כי הדיסרטציה הארוכה שהועלתה בסיכומי הנאשם באשר לחוסר סמכות ענינית איננה רלוונטית, באשר נקודת המוצא של הכותב כי השטח המדובר הינו "שטח מפורז" עובדה הטעונה הוכחה. כל הפיתוחים הרעיוניים שהובאו ע"י הנאשם בהתבסס על טענה שכלל לא היתה במחלוקת משלא נטענה כטענה מיקדמית, ומשלא הוכחה כלל, אין לה על מה שתתבסס, ומשום כך אני דוחה את הטענה. למעלה מן הצורך אומר כי כתב האישום מציין כי "על המקרקעין (נושא כתב האישום-א.נ.ח) חלה תכנית המאושרת מח/33...המקרקעין הינם קרקע חקלאית מוכרזת..." ובעדותו בפני העיד מר גון מטעם המאשימה בעמ' 28, 29, 31 ו-32 כי על המקרקעין אכן חלה התכנית מח/33 וכי הקרקע היא קרקע חקלאית מוכרזת משכך בפנינו ראיות לתחולת התכנית על המקרקעין נושא האישום, ושאלת תחולת חוקי מדינת ישראל אינם רלבנטיים לכתב אישום זה. כאמור אני דוחה את טענות הנאשם לענין הסמכות. אשר לטענת "אין להשיב לאשמה", לטעמו של הנאשם אין בראיות שהוגשו לבית המשפט כדי לבסס הרשעה, אפילו יוענק להם מלוא המשקל הראייתי וכן ינתן בהם מלוא האימון - התייחסותו היא לעובדה שהמדידות בוצעו ע"י הפקח בניגוד לפק. מדידות, ועל כן המדידות אינן כשרות לשמש ראיה, כי בעדותו של ע.ת. גון נתגלו סתירות מהותיות, כי המסמכים שצורפו לתיק ע"י עד התביעה אינם קבילים לשמש כראיה ועל כן מבקש לפסול את המסמכים ועוד בפיו של הנאשם גם טענה של הסתמכות על עדות יחידה במשפט פלילי. אומר כבר כי אינני מתייחסת באופן פרטני לכל אחת מן הטענות שהעלה הנאשם וכל שעלי לומר כי אני דוחה את הטענה כי אין להשיב לאשמה. בדברי הנאשם בסעיף 21 לסיכומיו, אומר הנאשם כי "המשמעות המעשית (של הטענה שאין להשיב לאשמה - א.נ.ח) היא כי אין בראיות שהוגשו לבית המשפט מטעם התביעה כדי לבסס הרשעה אפילו ינתן בהם מלוא האימון ויוענק להם מלוא המשקל הראייתי", אלא שדבריו אלה סותרים את ההמשך, מאחר שכל טענותיו הנטענות לענין "אין להשיב לאשמה" עוסקות בקבילותם של מסמכים, בסתירות בעדויות, ענינים שכלל אינם רלבנטיים לשלב זה. הפסיקה קבעה כי די בקיומן של ראיות "דלות" להוכחת כתב האישום, כדי לחייב את הנאשם להשיב על האשמה, משמע כי "אין צורך אלא בראיות בסיסיות אם כי דלות להוכחת יסודותיה של העבירה...ודי במערכת ראיות ראשונית..." (בש"פ 825/98 פד"י נ"ב (1) 625) ומודגש במיוחד כי הראיות הלכאוריות הנדרשות לסעיף 158, הן "ראיות התביעה בלבד ומשקלן כל עוד שאינו מופרך אינו רלוונטי, ואין הן מאבדות מערכן הלכאורי גם אם בחומר שהובא בפרשת התביעה קיימות ראיות המחלישות את הראיות המפלילות ואפילו אולי סותרות אותן" (בש"פ 4192/97 דינים ועוד, עליון כרך נ"ב,452), די לראיות הללו להיות קלושות, כדי להעביר את נטל הראיה לנאשם, שהרי נקבע כי כל מהותה של הטענה היא דיונית, אם תדחה הטענה היא מעבירה את נטל הראיה (להבדיל מנטל השכנוע). לטעמי יש בדבריו של ע.ת. חומר לכאורי ראוי ומספיק לשלב הזה, דבריו באשר לתכניות החלות על מקרקעי הנאשם, המימצאים שראו עיניו מימצאים שמהווים ראיות מספיקות להנחת תשתית לכאורית הנדרשת בשלב הזה ומחייבת את הנאשם להשיב לאישום. כאמור אין לי צורך לדון בראיות הללו משדחיתי את טענות הנאשם שכל מהותן מבוסס על טענות שמקומן בסיום ההליכים ולא בשלב של מענה לראיות שהציגה המאשימה. אשר על כן אני דוחה את שתי הטענות שהעלה הנאשם ומחייבת אותו להשיב לאשמה. אני קובעת את המשך ההוכחות ליום 1.11.05 שעה 11.30. כל עדי ההגנה ישמעו במועד זה. עו"ד ליס יודיע לנאשם וכן יבהיר לנאשם כי אם לא יתייצב במועד הדיון יוצא נגדו צו הבאה. שימוש במקרקעין