בפתח הדיון מודיע בית המשפט על זיכויים של שלושת הנאשמים מעבירות הקשורות לאריזת המוצר ואי סימונו. בנוסף לכך אני מזכה את נאשמת 1 חב' נ.רון יבוא ושיווק בע"מ מהטעיה בשל ציון התואר "ד"ר רון". א. כללי את כתב האישום שבפני הגישה עו"ד ט. קינן (להלן: "התובעת") בשם מדינת ישראל -המשרד למסחר ותעשיה (להלן: "משרד התמ"ס") ביום 19.04.05 נגד החברות "נ.רון יבוא ושיווק בע"מ" (להלן: "נאשמת 1"), "ד"ר רון מוצרי תינוקות בע"מ" (להלן: "נאשמת 2") ומנהלן רונן נתני (להלן: "הנאשם"). כתב האישום מייחס לשלושת הנאשמים אי סימון טובין והטעיית צרכנים בעניין מהותי בעסקה ובאריזת מוצר, בניגוד לסעיפים 17(א), 2, 6 ביחד עם סעיף 23 לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981 (להלן: "החוק"). בכתב האישום מפורטים המעשים והמחדלים העלולים להטעות צרכנים: כיתוב "ד"ר רון" בעברית ובאנגלית, המופיע על חנותם של הנאשמים ועל אריזות חתולי בד, באופן היוצר רושם לקיומה של גושפנקא רפואית ו/או פיקוח רפואי של רופא ו/או יחוס של אמינות רפואית למוצרים. העדר רישום כתובתם של הנאשמים ומספר הטלפון על גבי אריזות המוצרים כך שלצרכן אין אפשרות לברר קיומה של ביקורת רפואית. העדר סימון מספר הפריטים שבאריזות חתולי בד ואופן קיפולם של החיתולים יוצר רושם לריבוי פריטים, כשבפועל בכל אריזה 6 חיתולי בד בלבד. בישיבת ההקראה שהתקיימה ב-21.09.05, כפרו הנאשמים באמצעות בא כוחם עו"ד קלדרון בעובדות כתב האישום, ונקבע מועד לשמיעת הוכחות להוכחות. לתביעה העידו ארבעה עדים: שלושה עובדי משרד התמ"ס: מרינה בן-ארי (עמ' 5-15) מבקרת מוסמכת (ת/16ב). זמיר חייט (עמ' 16-23) מנהל מחוז ומבקר מוסמך (ת/16א) וברכה גור אריה- (עמ' 23-25) מרכזת בכירה בנושא חוק הגנת הצרכן במשרד (להלן: "ברכה"). שלושתם ערכו ביקורת בתאריך שבכתב האישום בחנות ובמחסן של הנאשמים. בביקורות נמצאו כ-140 חבילות חיתולי בד לתינוקות בלתי מסומנים כחוק, כשהם ארוזים ומוכנים לשיווק ומכירה (להלן: "החיתולים"). העד הרביעי מיכאל גרוסברג - (עמ' 27-37) אזרח שהתלונן נגד הנאשמים, תלונתו המקורית הוגשה לאגף הטקסטיל בירושלים (להלן: "גרוסברג"). להגנה העידו ארבעה עדים: הנאשם (עמ' 37-46), יוסף רוזנר - משווק מוצרי טכסטיל (עמ' 47-49), גיל כהן - בעל רשת "מוצצים" - שיווק מוצרי תינוקות (עמ' 50-53), דויד צפוני - עובד בחברה לשילוח בינלאומי ועמילות מכס (עמ' 53-57). ב. מהחומר שבפני עולה תשתית כדלקמן: 1. הנאשמים עוסקים בין השאר בייבוא ושיווק מוצרים לתינוקות, כולל חיתולי בד. הנאשמים משתמשים בשם עיסקי "ד"ר רון- ייבוא בגדי איכות ויוקרה לתינוקות". 2. לנאשמים מחסן במושב אחיעזר (להלן: "המחסן") וחנות ברחוב מרכולת 12 -פינת רחוב מטלון בת-אביב (להלן: "החנות"). המכירה בחנות לסיטונאים בלבד (עמ' 13 ש' 10). 3. אדם עלום שם, שזהותו לא הובהרה במשפט (להלן: "המתלונן"), עומד מאחורי התלונה שהוגשה נגד הנאשמים בתאריך כל שהוא לפני דצמבר 2004 (עמ' 29 ש' 18-20). המתלונן הביא תלונתו בפני גרוסברג, עובד בחברת אופיס טקסטיל בע"מ, שהיא חברה ציבורית (עמ' 29 ש' 18), וחבר בכיר בוועדת הטקסטיל של מכון התקנים (עמ' 28 ש' 2). גרוסברג רואה עצמו כבעל מעמד בכיר בתעשיית הטכסטיל (עמ' 27 ש' 6). 4. בעקבות פניית המתלונן, בתאריך 29.12.04 קנה גרוסברג בחנות "מוצצים" בראשון לציון מוצר שייבאו הנאשמים - שישה חיתולי בד ארוזים כחבילה אחת ושילם עבורם 19.90₪ (ת/17- החיתולים ת/17א- קבלה). 5. לאחר קניית החיתולים ת/17 פנה גרוסברג בעל פה (עמ' 29 ש' 10), ואולי גם בכתב לגב' ליכט מאגף הטקסטיל בירושלים (להלן: "התלונה"). לשאלות מה תפקידה של גב' ליכט באגף הטקסטיל ומדוע החליט לפנות דווקא אליה, לא ניתנה תשובה במשפט. 6. התלונה הגיעה למשרד התמ"ס ב - 1.03.05. מיד למחרת ב- 2.03.05 יצאו שלושת עדי התביעה מרינה, חייט וברכה לבצע פעולות בקרה וחקירה (עמ' 5 ש' 15 ועמ' 13 ש' 14-15), כשפניהם מועדות לחנות. 7. בחנות בוצעה פעולה ביקורת בת שני שלבים: א. מרינה נכנסה לחנות לערוך קניה מבוימת. בקשתה למכור לה חבילה חיתולים סורבה. ברוך הרצל עובד החנות העמיד אותה על העובדה שהמכירה בחנות לסיטונאים בלבד. ב. מרינה הזדהתה כעובדת משרד התמ"ס. בנוכחות ברוך, עשתה שימוש בסמכותה, תפסה שתי חבילות חיתולים (מוצגים ת/2 א-ב), ערכה דו"ח תפיסה ת/2 ורשמה נגד הנאשמת "ד"ר רון בע"מ הלבשת ילדים" דו"ח בגין אי סימון/ סימון מטעה (ת/1). כעולה מ-ת/1 ו-ת/2, סרב ברוך לחתום על הדוחות. על פי ת/1 היו בחנות 90 חבילות חיתולי בד בלתי מסומנות כחוק, שנמצאו על המדף למכירה. חייט צילם בחנות את התמונות ת/5א-ב (עמ' 16 ש' 14). 8. מהחנות נסע הצוות למחסן. בנוכחות מאיה צעידי, עובדת של הנאשמים, ערכה ברכה ביקורת במחסן (עמ' 23 ש' 15-17). על פי סמכותה, היא תפסה שתי חבילות חיתולים שסומנו ת/6 א-ב, ערכה גיליון תפיסה ת/6 ורשמה נגד נאשמת 2 דו"ח אי סימון/סימון מטעה ת/7. מאיה חתמה על הדוחות. על פי ת/7 נמצאו במחסן כ -50 חבילות חיתולים בלתי מסומנים מוכנים לשיווק. על כל האריזות היתה כתובת "ד"ר רון" (דו"ח ת/7). במחסן צילם חייט את התמונות ת/8א-ד (עמ' 16 ש' 21). 9. מלבד עובדי משרד התמ"ס מרינה ברכה וחייט ועובדי הנאשמים ברוך ומאיה, לא נכחו בזמן התפיסות עדים נוספים. (מרינה עמ' 12 ש' 3-6, חייט עמ' 17 ש' 2-3, ברכה עמ' 23 ש' 25). 10. לאחר הביקורות, זימנה מרינה את הנאשם לחקירה (ת/10). הנאשם התייצב ב- 17.03.05 ומסר את ההודעה ת/12. 11. ב- 24.11.05, כמעט שנה לאחר שגרוסברג רכש את ת/17 בחנות מוצצים, הוא זומן למשרד התמ"ס, מרינה חקרה אותו ורשמה את הודעתו - ת/18. 12. שתי עובדות המשרד מרינה - (עמ' 14 ש' 15-16) וברכה (עמ' 24 ש' 19) הודו, שאין ראיה ו/או מידע פוזיטיביים להוכיח, שצרכן ספציפי הוטעה בפועל וחשב שד"ר רון הוא רופא שמעניק שירותים רפואיים. 13. מרינה (עמ' 14 ש' 3-7) וחייט (עמ' 20 ש' 18-22) העידו, שהרישום "ד"ר רון" הטעה אותם לחשוב, שרופא עומד מאחורי השם הזה. חייט הוסיף שהיה משוכנע שד"ר רון הוא רופא ילדים כשם שד"ר פישר הוא רופא. לדעתו, יש לאבחן את השם "ד"ר רון" מהשם "ד"ר שקשוקה", שכן ד"ר שקשוקה מעיד על עצמו שהוא עוסק במזון (עמ' 20 ש' 18-19). ג. אמינות העדים: ההכרעה בשאלות המשפטיות מחייבת דיון באמינות דברי העדים ושאר הראיות שבפני והערכת משקלם המשפטי. עדי התביעה - אני מאמינה לעדויותיהם של שלושת עובדי משרד התמ"ס בכל הנוגע לביקורות שערכו בחנות ובמחסן. אני מאמינה להם, שהם מצאו בחנות ובמחסן כ-140 חבילות חיתולים ללא סימון. העובדה שהתפיסות נעשו ללא נוכחות עד, להוציא עובדי משרד התמ"ס, עולה בבירור מהדוחות שרשמו, וכפי שציינתי לעיל הם לא מכחישים עובדה זו, והודו בה בבית המשפט. כשנחקרה לענין זה בבית המשפט, אמרה ברכה כדלקמן עמ' 24 ש' 8-11: "צריך שיהיו עדים, אנו מוצאים מסביבה. מדובר במחסן ששם לא באים אנשים שלא קשורים. זה לא רחוב או שכונה או עיר שאפשר לתפוס מישהו מהרחוב". ש. האם אתם יודעם שאתם צריכים לזמן? ת. אם אין, אז מה נעשה החתמתי את מרינה כשותפה לביקורת. ש. החתמת אותה כעדה? ת. לא. גם חייט, שנכח בחנות בעת התפיסה, הודה שהדבר נעשה שלא בנוכחות עדים, ולשאלה מדוע ענה (עמ' 17 4-6): "לפעמים אין אנשים במחסן ובחנות ולפי הייעוץ המשפטי שקיבלנו אנחנו יכולים לתפוס בהעדר עדים אזרחיים ועובדי המשרד יכולים לשמש כעדים". עיון בגיליונות התפיסה ת/2 ו-ת/6 מעלה, שחייט בת/2 וברכה בת/6 חתמו כעורכי התפיסה. הטופס מייחד מיקום ספציפי לרישום שמות העדים ולחתימותיהם, ואף מוסיף משבצת לכתיבת הסבר במקרה בו נערך חיפוש ללא עדים. אופן מילויים של ת/2 ו-ת/6 משקף סטייה מהדרישות, שלא ניתן לה כל הסבר בנושא הקשור לזכיותיהם החוקתיות של הנאשמים לקניין ופרטיות. לא נעלמה מעיני טענתה של מרינה, שעל פי ייעוץ משפטי, עובדי משרד התמ"ס הנוכחים בתפיסה נחשבים כעדים. גם אם אקבל, שההוראות סובלות פרשנות כזו, עובדי משרד התמ"ס בשמשם כעדים חייבים לחתום ככאלה ולא להתעלם מהחובה, כמשתקף מ-ת/2 ו-ת/6. החתימה איננה עניין פורמאלי גרידא, מעמדו של עובד רשות כעד, להבדיל ממבצע פעולה, מטיל עליו אחריות וחובת דיווח עצמאית, שיכול ותהא לה השלכה על תוכן עדותו של כל אחד מהעדים. מרינה העידה (עמ' 12 ש' 23-28), שב-23.11.05 (שבועיים לפני הופעתה למתן עדות בבית המשפט) ביקרה בחנות "רון לתינוק" ברמלה. לדבריה, ראתה שנמכרים שם חיתולי בד שהנאשמים מייבאים. מרינה לא התייחסה בעדותה לשאלת סימונם או אי סימונם של המוצרים האלה, וגם לא אמרה במפורש שראתה צרכן פרטי קונה אותם. חייט העיד (עמ' 19 ש' 23), שב-1.12.05 הלך לחנות מוצצים בראשל"צ. הוא הודה שלא ראה מכירה לצרכן קמעונאי (עמ' 20 ש' 5). אף אחד מהם לא הסביר למה וביוזמת מי יצא לפעולה כאמור לעיל. אף אחד מהם לא מצא לנכון לתעד בדו"ח את שראה ועשה. העדר רישום ותיעוד פוגע מהותית באפשרות לבדוק את זיכרונם ואמינותם של העדים, ופוגע בהגנת הנאשמים. במיוחד רואה אני טעם לפגם בכך, שהרבה אחרי הגשת כתב האישום, זמן קצר לפני שנקראו העדים חייט ומרינה להעיד בבית המשפט, הלכו לחנויות, בהן מוצגים למכירה מוצרים שהנאשמים מייבאים. ברור לי שהפעולה נעשתה לתכלית אחת בלבד - על מנת לבסס את האישום בגין אי סימון. מושכל ראשון הוא, ואין כאן שום חידוש, שחובת התביעה לאסף את כל הראיות הדרושות לביסוסן לכאורה של העבירות המיוחסות לנאשם, קודם הגשת כתב אישום, ומיד לאחר הגשתו לאפשר לנאשם ו/או לסניגורו לעיין ולצלם החומר (ראו לעניין זה בספרו של כב' השופט קדמי "על סדר הדין בפלילים" חלק שני, הליכים שלאחר כתב אישום (א), מהדורה מעודכנת, תשס"ג-2003, עמ' 707 ואילך). להעדר תיעוד המסביר מדוע, וביוזמת מי ממש בערב שמיעת ההוכחות, נעשו פעולות חקירה נוספות ומה בדיוק הן העלו, יש משקל ראייתי מסוים. המצב הזה מבסס את הרושם, שהעדים, למרות היותם עובדי ציבור, האמונים על ביצוע תפקידם באופן הוגן ושיוויוני, ביצעו פעילות שמעבר למקובל, כדי להביא להרשעת הנאשמים. משכך, מחוייב בית המשפט בבחינת עדויותיהם במשנה זהירות. יחד עם זאת הודאתם של מרינה וחייט, שלא ראו בחנות קמעונאית מכירה או הצגה למכירה מוצרים שאינם מסומנים, מוכיחה שבהעידם בבית המשפט לא טפלו על הנאשמים אשמות שווא. ומכאן מסקנתי, שהמחדלים אינם שוללים את אמינותם הכללית של שלושת עובדי משרד התמ"ס. גרוסברג - בפתח עדותו הציג גרסה תמימה מאוד. בהיותו אב לתאומים בני שנתיים קנה ב- 29.12.04 בחנות "מוצצים" חבילה ובה שישה חיתולים של "ד"ר רון", כעולה מהמוצגים ת/17+ת17א. כמשיח לפי תומו המשיך ואמר, שלאחר הקנייה בדק את החבילה ונוכח שאיננה מסומנת. רק בהמשך ובהדרגתיות איטית, נחשפו והתגלו מניעיו האמיתיים של העד, הנוטלים מגרסתו את תמימותה, ונותנים לה יותר מקורטוב של אינטרסנטיות, חסרת אובייקטיביות. העד לא הלך לחנות מוצצים כלקוח תמים, אלא עשה זאת במטרה מפורשת, הקשורה לתפקידו הבכיר במערכת הטקסטיל, לקוחו-חברו המתלונן ועל מנת לעזור למתלונן. לגבי המתלונן יש להדגיש מספר עובדות מהותיות: א. הוא מתחרה עיסקי של הנאשמים. ב. הוא שומר על אנונימיות באופן מוחלט בעזרתו הפעילה של גרוסברג, שקיבל על עצמו את תפקיד "המתלונן הנגלה". ג. התייחסותו של גרוסברג למתלונן כאל "לקוח שלי" (עמ' 29 ש' 18-19) מעידה על שיתוף, אם לא זהות, אינטרסים לקידום עסקי שניהם. גרוסברג הודה שהכעס על היצף השוק הישראלי בסחורה זולה מסין הביא אותו להתלונן לאחר דין ודברים בינו לבין לקוחו, וללא קשר לטיב הסחורה שהנאשמים מייבאים (עמ' 27 ש' 10-11 ועמ' 28 ש' 14-16). גרוסברג, שמצא להתייחס יותר מפעם לתפקידיו הבכירים בחברת טקסטיל ובוועדה שבמכון התקנים, יודע או מוחזק כיודע, שתלונה יש להגיש ב"צינורות המקובלים" ולא באמצעות שיחות טלפון לנושאי תפקידים, (שטיב קשריו עימהם לא הוברר), באופן שריח בחישה עולה מהן. מאז הקניה ועד שנחקר במשרד התמ"ס (ת/18) חלפו 11 חודשים. לא קיבלתי הסבר שיניח את דעתי באשר לסיבת השיהוי. משכך גרסתו של גרוסברג היא בגדר עדות כבושה וככזו משקלה מועט ביותר אם בכלל. ראו לעניין זה בספרו של כב' השופט י.קדמי על הראיות, חלק ראשון, מהדורה משולבת ומעודכנת, תשס"ד-2003, עמ' 440 ואילך. בתחילת עדותו אמר גרוסברג, שהבחין באי הסימון לאחר הקניה (עמ' 27 ש' 6-7). אמרה זו איננה מתיישבת עם טענתו שכבר בחנות הבחין ש-ת/ 17 לא מסומנת, וזאת בתשובה לשאלה מפורשת של בית המשפט (עמ' 35 ש' 10). גרוסברג הודה שלא פנה לבעל החנות בעניין אי הסימון, ולא ידע לומר מדוע. פניה כזאת היא דבר מתבקש מעצמו, בהתחשב בחרדתו של גרוסברג לקיום הוראות החוק, עליה העיד (עמ' 35 ש' 17-19). הפגמים בעדותו של גרוסברג, והודאתו שבתחתית השקית ת/17 נמצאו שריטות (עמ' 31 ש' 3-4), אותן ראיתי כשהמוצג הוגש בפני, מביאים למסקנה, שמשקל גרסתו לא עולה על משקל טענת הנאשם, שמלכתחילה מדבקה הודבקה על ת/17 עליה נכתבו כל פרטי הזיהוי שמחייב החוק, אותה יתכן שהוסרה לאחר שהמוצר יצא מתחום אחריות הנאשמים. מחמת הספק, אינני יכולה לקבוע כעובדה, שהחיתולים ת/17 הגיעו לחנות "המוצצים" בלתי מסומנים, וכך הם הוצגו למכירה ונמכרו לגרוסברג, כשהם בלתי מסומנים. עדי ההגנה - הנאשם - הנאשם סרב לחתום על הודעתו, ולא הסביר מדוע (ת/12 עמ' 2 ש' 40). בחקירה הודה, שחלה עליו חובת סימון, ושהוא האחראי לסימון המוצרים שבחנות (ת/12 עמ' 2 ש' 14). הוא זיהה את המוצגים שנתפסו, והודה שיובאו על ידי החברות שלו. לנאשם לא היתה תשובה לשאלה, מדוע המוצרים שנתפסו בביקורת אינם מסומנים כנדרש בחוק (ת/12 עמ' 2 ש' 22, ש' 26 ש' 38). הנאשם התחייב לסמן את כל המוצרים שיגיעו במשלוח הבא (ת/2 עמ' 3 ש' 8). לקראת סוף החקירה הוסיף, שלא היה מודע לחובה לציין על האריזה את מספר פריטים שבתוכה (ת/2 עמ' 3 ש' 11). הנאשם אמר, שמבחינתו "ד"ר רון" הוא שם מסחרי כמו "ד"ר שקשוקה", והודה שאין לו תואר ד"ר ולא תואר אקדמי אחר כלשהו (ת/12 עמ' 3 ש' 9-10). בבית המשפט קבל הנאשם על ההליכים שנוקט נגדו משרד התמ"ס לאחר שנים של שיתוף פעולה. לטענתו, לא ראוי ולא צודק שהמשרד יחלץ לעזרת מתחריו, שרוצים לחסלו עסקית. הנאשם הדגיש, שהוא פועל בגלוי, וביקש ליתן משקל לעובדה שאת השם "ד"ר רון מוצרי תינוקות" אישר ורשם כסימני מסחר רשומים. הנאשם ביקש לקבל, שבחר בשם המסחרי "ד"ר רון", שלדעתו מביע את השמחה הכרוכה בטיפול בתינוקות, ומתיישב היטב עם איורי הבלונים והדובונים שעל גבי האריזות (עמ' 41 ש' 21-22). לדעתו, השם, שצבר מוניטין איננו מטעה. לדבריו, למרות פעילותו מסחרית העניפה במשך שנים, שום לקוח, שהוא אכן לקוח ולא מתחרה, לא התלונן נגדו (עמ' 37 ש' 23-24). הנאשם תיאר את תהליך סימון המוצרים בחו"ל, וטען שרובם ככולם מסומנים בארץ ייצורם, טרם הגיעם ארצה (עמ' 39 ש' 24-27 ועמ' 40 ש' 6 ואילך). העדר בסימון שנגרם עקב תקלה, אם יש כזה, מתוקן על ידי הדבקת מדבקות, שגם הן מודפסות בחו"ל, וזאת עוד בטרם יצאה הסחורה מהמחסנים שלו (עמ' 42 ש' 8-9). שאר עדי ההגנה עמיל המכס, בעל חנות "מוצצים" והסוכן כולם קשורים לפעילות הנאשמים, דיברו בשבחם, ובאופן טבעי תומכים בעדויותיהם בגרסת הנאשם. באשר לאמינות הנאשם ועדיו עלי להעיר שניים: את תיאור סימון המוצרים בחו"ל והדבקת המדבקות במקרה של תקלה העלה הנאשם רק בעדותו בבית המשפט, למרות שבחקירה נשאל יותר מפעם אחת מדוע נתפסו בחנות ובמחסן מוצרים בלתי מסומנים. שתיקתו בחקירתו אומרת דרשני באשר לאמינות גרסתו בבית המשפט. הנאשם לא הפנה את החוקרים לעדי הגנה, ולא ביקש שיזומנו וימסרו הודעות במהלך החקירה. מכאן, שגם עדויותיהם, והסברו של הנאשם לעניין סימון המוצרים הם בגדר גרסה כבושה, שמשקלה הראייתי מועט. דיון ומסקנות לאחר ששמעתי העדים, עיינתי במוצגים ובסיכומיהם בכתב של ב"כ הצדדים, הגעתי למסקנות שיפורטו להלן, תוך התייחסות נפרדת לכל אחת מהעבירות שיוחסו לנאשמים. א. קיפול שיש בו כדי להטעות ייאמר כבר כאן, שהתביעה זנחה אישום זה. עדי התביעה לא העידו על כך. בשלב הצגת המוצגים לא הופנתה תשומת ליבי לנפח האריזות. לכשעצמי - התרשמתי שנפח האריזות תואם שש יחידות חיתולים ולא מעבר לכך. גם בסיכומיה לא נדרשה התובעת לנושא זה. אין באמור כאן לפטור הנאשמים מחובתם לציין את מספר הפריטים שבכל אריזה, אך הטיעון שהקיפול מנופח ומטעה לא הוכח. ב. אי סימון אין מחלוקת בין ב"כ הצדדים, שהנאשמים עוסקים בייבוא חיתולים, ובחנות מתבצעת מכירה סיטונאית בלבד (עמ' 13 ש' 10). המחלוקת מתמקדת בשאלה, האם על הנאשמים חובה לסמן מוצרים אלה טרם ייבואם לארץ, כפי שטוענת התובעת, או שמא חובת הסימון חלה רק מרגע שהמוצר מוצג למכירה ונמכר לצרכן קמעונאי, כפי שטוען הסנגור. כדי להכריע במחלוקת יש לבדוק כיצד מסווגים החיתולים בחוק כפי שיפורט להלן. ג(1)- המסגרת החוקית ההוראות החוקיות הרלוונטיות לחובת הסימון מעוגנות בחוק, בצו ובתוספת לצו שיצא מלפני שר המסחר והתעשייה כדלקמן: החוק - סעיף 17 לחוק קובע לאמור: (א) על עוסק לסמן על גבי טובין המיועדים לצרכן או במצורף להם פרטים בדבר - (1) שם המצרך וכינויו המסחרי; (2) ארץ הייצור; (3) שם היצרן, מספר זהותו ומענו, ואם המצרך מיובא - שם היבואן, מספר זהותו ומענו; מיום 1.1.2005 תיקון מס' 14 ס"ח תשס"ד מס' 1950 מיום 19.7.2004 עמ' 454 (3) שם היצרן היצרן, מספר זהותו ומענו, ואם המצרך מיובא - שם היבואן היבואן, מספר זהותו ומענו; (4) כמות המצרך ופירוט חמרי היסוד שמהם הוא מורכב. (ב) השר רשאי לקבוע בצו - .... (3) חובה לסמן טובין לפני יבואם; השר עשה שימוש בסמכותו בצו הגנת הצרכן (סימון טובין), התשמ"ג - 1983 (להלן: "הצו") ובסעיף 3 לצו קבע חובת סימון כללית על מוצרים כדלקמן: (1) שם המצרך וכינויו המסחרי; (2) הסימן המסחרי הרשום אם ישנו כזה; (3) שם הדגם ומספר סידורי, אם ישנם; (4) היות המצרך מסוג ב' אם איכותו נמוכה מהרגיל או שהוא פגום; (4א) אם המצרך מוחדש - המלה "מוחדש" ותאריך החדשתו. (5) שם היצרן ומענו, ואם המצרך מיובא - שם היבואן ומענו; (6) ארץ הייצור; (7) כמות המצרך - (א) הכמות תצויין ביחידות של מספר או ביחידות של אורך, שטח, נפח או משקל - הכל על פי השיטה המטרית; בסעיף 8(ב) לצו התייחסות ספיצפית למוצרי הלבשה מיובאים, החייבים סימון עוד בארץ ייצורם, טרם הגיעם לישראל: "מוצרי הלבשה, כהגדרתם בסעיף 10 לתוספת השנייה..., יסומנו כאמור בצו זה לפני יבואם, או במחסן רישוי, כמשמעותו בסעיף 1 לפקודת המכס". סעיף 10 לתוספת השנייה קובע שמוצר הלבשה הינו: "מוצר המיועד או העשוי לשמש לבוש לגברים, נשים או ילדים, למעט גרביים וכובעים, המורכב ביסודו מסיבי טקסטיל או מעור..." ג (2)- דיון עינינו הרואות, שכל המוצרים המיובאים חייבים סימון. מחוקק המשנה מצא לייחד מוצרי הלבשה (להבדיל ממוצרי טכסטיל אחרים כגון בדים, מפות, מגבות וכו'), והטיל חיוב לסמנם עוד בהיותם בחו"ל, טרם ייבואם לארץ. מוצרי לבוש שיובאו לישראל ללא סימון אין לשחרר ממחסן רישוי כהגדרתו בסעיפים 1-14 לפקודת המכס. מצב משפטי זה מעלה לדיון את השאלה האם חיתולי בד הם בגדר מוצרי הלבשה כהגדרתם בסעיף 10 לתוספת השניה בצו, וחייבים סימון בחו"ל. התביעה לא הוכיחה למה יועדו חיתולי בד. בסיכומים נטען (עמ' 2 פסקה 4) ש"חיתול בד הינו מוצר הלבשה שייעודו המקורי הינו לחתל בו תינוקות ומכל מקום עשוי לשמש למטרה זו פעולת החתלה היא בגדר הלבשה". לעומת טענת התביעה, העיד הנאשם שחיתולי בד, כמו המוצגים, משמשים כיום לכיסוי עגלה או להנחה על הכתף (עמ' 38 ש' 9-10) וכך גם טען הסנגור בסיכומיו (עמ' 7 פסקה 40). ייעודו של מוצר הוא עניין עובדתי שאיננו בגדר ידיעה שיפוטית, ואף על פי כן מן המפורסמות הוא, שמזה שנים קיימת אבחנה בין חיתולי נייר לשימוש חד פעמי המכונים "טיטולים", ואלה משמשים לחיתול של תינוקות, לחיתולי בד שייעודם העיקרי כפי שהעיד הנאשם. מוכנה אני לקבל, שלעיתים בשעות מצוקה או צורך גם חיתולי בד יכולים לשמש לספיגת הפרשותיו של תינוק, אך באותה מידה ניתן לעשות שימוש במגבת ו/או פיסות בד אחרות. כך או כך לטעמי, עם כל חשיבותו של חיתול עבור תינוק, בהעדר הוכחה, אינני מוכנה לקבוע שחיתול הוא פריט לבוש או פריט העשוי לשמש כלבוש. חיתול בד, כמוהו כעלה תאנה שאיננו בגד, ולא ניתן, לדעתי, לקרוא לו פריט לבוש. אם המחוקק/או מחוקק המשנה חפץ להחיל גם על חיתולי בד חובת סימון בחו"ל, עליו לומר זאת במפורש. לאחר פסילת עדותו של גרוסברג כפי שפורט לעיל, אין בפני ראיה לביסוס מסקנה באשר למכירתם ו/או הצגתם למכירה קמעונאית של חיתולי בד בלתי מסומנים. בביקורות במחסן ובחנות הסיטונאית נמצאו אמנם כמויות מסחריות לא גדולות של חבילות בלתי מסומנות. יחד עם זאת, לאור העובדה שעל הנאשמים כיבואנים חלה חובת הסימון רק עובר למכירה לצרכן, והיתה להם עדיין האפשרות להוסיף על האריזות מדבקות המכילות את הסימון החסר, טרם הוצאתן למכירה קמעונאית, מוצאת אני לזכות הנאשמים מהעבירות המיוחסות להם בכל הנוגע לאי סימון טובין. ד. השמות "ד"ר רון" ו"ד"ר רון ייבוא בגדי איכות ויוקרה לתינוקות" והטעיית הצרכן ד (1) הוראות החוק הרלוונטיות לסוגיית הטעיית הצרכן - סעיף 2 לחוק קובע: "(א) לא יעשה עוסק דבר - במעשה או במחדל בכתב או בעל פה או בכל דרך אחרת - העלול להטעות צרכן בכל עניין מהותי בעסקה (להלן - הטעיה); בלי לגרוע מכלליות האמור, יראו עניינים אלה מהותיים בעסקה: (1) הטיב, המהות, הכמות והסוג של נכס או שירות; (2) המידה, המשקל, הצורה והמרכיבים של נכס; .... (4) השימוש שניתן לעשות בנכס או בשירות, התועלת שניתן להפיק מהם והסיכונים הכרוכים בהם; מיום 20.5.1988 תיקון מס' 1 ס"ח תשמ"ח מס' 1250 מיום 20.5.1988 עמ' 82 (4) השימוש שניתן לעשות בנכס או בשירות, או התועלת שניתן להפיק ממנו מהם והסיכונים הכרוכים בהם; (5) דרכי הטיפול בנכס; (6) זהות היצרן, היבואן או נותן השירות; מיום 20.5.1988 תיקון מס' 1 ס"ח תשמ"ח מס' 1250 מיום 20.5.1988 עמ' 82 (6) זהות היצרן היבואן או נותן השירות; (7) השם או הכינוי המסחרי של הנכס או השירות; .... (10) החסות, העידוד או ההרשאה שניתנו לייצור הנכס או למכירתו או למתן השירות; .... (14) חוות דעת מקצועית או תוצאות של בדיקה שניתנו לגבי טיב הנכס או השירות, מהותם, תוצאות השימוש בהם, והסיכונים הכרוכים בהם; בסעיף 23 (א)(1) לחוק שהוא הסעיף העונשי נקבע: (א) עוסק שעשה אחד מאלה, דינו - מאסר שנה או קנס פי שבעה מן הקנס כאמור בסעיף 61(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 11 (להלן -חוק העונשין) - (1) עשה דבר העלול להטעות צרכן בניגוד להוראות סעיף 2; "עשה דבר העלול להטעות צרכן בניגוד להוראות סעיף 2" כב' השופט סוקול בת.פ. 3133/00 מ"י נ' אפריל רשת חנויות קוסמטיקה בע"מ (פורסם באתר המשפטי בנבו) פסק: "...השימוש בביטוי "עלול" משמעו כי בין יסודות העבירה לא נדרש כי יתקיים "רכיב תוצאתי פיסי", אלא די בקיומו של רכיב תוצאתי פוטנציאלי". עינינו הרואות, שגם בהגדרת העבירה וגם לצד העונש, בחר המחוקק להשתמש בצירוף המילים "עלול להטעות". העבירה איננה עבירה תוצאתית, והיא מתקיימת משמוכח פוטנציאל להטעייה אף ללא הוכחת הטעייה בפועל. ד (2) מן הכלל אל הפרט אני מתעלמת מדברי גרוסברג שבהודעתו ת/18 אמר מפורשות: "לעניות דעתי השימוש בשם ד"ר הוא הטעיית הציבור". כמפורט לעיל הסתייגתי מעדותו של גרוסברג, ואף על פי כן מוצאת אני להיזקק לדבריו בבית המשפט, לפיהם למרות שלא ניתן להסיק באופן חד משמעי שמאחורי השם "ד"ר רון" מוצרי תינוקות עומד רופא, יש אפשרות סבירה שרופא יעסוק בשיווק מוצרי תינוקות (עמ' 31 ש' 14). זוהי אמרה שקולה, המתיישבת עם עדויותיהם של חייט ומרינה, שהעידו שהשם ד"ר רון הטעה אותם. טענת הנאשם, שהוסיף לשם הפירמה שלו את התואר "ד"ר" כשם שעסקים אחרים עושים זאת מסברת את האוזן, אך איננה יכולה לבסס פטור מאחריות. א. אין דינם של ד"ר שקשוקה, ד"ר גב, ד"ר פט, ד"ר סאונד ואף לא ד"ר בייבי, כפי שהציג הסנגור בחקירותיו במהלך המשפט, כדינם של ד"ר פישר, ד"ר מרטין וד"ר רון. להבדיל מאחרים, שלושת האחרונים הם שמות של בני אדם. במשפט שבפני אני פטורה מלהכריע בלגיטימיות השימוש שעושים האחרים בתואר "ד"ר", ואינני יודעת אם הם בעלי תואר אקדמי אם לאו. יודעת אני, ועל כך אין מחלוקת, שהנאשם איננו בעל תואר אקדמי (עמ' 38 ש' 7). הוספת תואר אקדמי גבוה מוכר ונפוץ לשמו של אדם, איננו בר השוואה להוספתו למונח/מושג שרלוונטי לתחום עיסוק מוגדר, כמו כל אחד מ"הדוקטורים" בדוגמאות שהביאו הנאשם וסנגורו. ד"ר שקשוקה - מעיד לכאורה על עצמו שעיסוקו מכירת מזון, ובעיקר מאכלי ביצים ועגבניות. ב. אך גם אם אצא מהנחה לצורך הויכוח שדין אחד לד"ר רון ולד"ר שקשוקה, הרי שבמשפט שבפני עלי להידרש לאשמת הנאשמים בלבד. אין בעובדה שאולי גם אחרים עושים מעשה זהה כדי להפוך את המעשה ללגיטימי ולהפחית מאשמתם ו/או אחריותם של נאשמים שהובאו לדין. כך פסק בית המשפט העליון מפי כב' השופטת שטרסברג-כהן בע"פ 2567/97 - ד"ר איילון בן-רפאל לחמן נ' מדינת ישראל (תק-על 98(3), 368 ,עמ' 375: "טענת המערער כי הוא פעל על-פי הנהוג והמקובל..., תוך הבנה כי המעשים הנעשים על-ידו נעשים על-ידי רבים אחרים ולפיכך מותרים הם, אינה יכולה להועיל לו, גם אם נכון הדבר, ודינה להידחות כפי שנדחתה לא אחת על ידי בית משפט זה שקבע הלכה באומרו: "העובדה שגם אחרים נותנים באותה כוונה ולאותה מטרה, אינה משנה את אופייה של הנתינה ואינה הופכת את הנוהג הנפסד הזה למעשה כשר, מבחינה משפטית." ג. גם טענת הנאשם, שבחר בשם "ד"ר רון" כדי להמחיש ש"ילדים זה שמחה", איננה משכנעת. התואר ד"ר לא בהכרח מבטא שמחת ילדים, ואין בו להוסיף על השמחה שבשם "רון". השם רון הוא שם של אדם, וכשהוא נלווה וצמוד לתואר ד"ר הוא מכיל אמרה שעלולה להטעות. נכון שד"ר רון נכתב בצמוד למילים "ייבוא בגדי איכות ויוקרה לתינוקות". יחד עם זאת, עיון בתמונות ת/5א מעלה שבפרסומי הנאשמים, מושם דגש על "ד"ר רון" והוא מובלט ביחס ל"ייבוא בגדי איכות ויוקרה לתינוקות". עיון בתמונות ת/8ג מעלה, שבנוסף לכיתוב על השקית קיים כיתוב של מדבקה "ד"ר רון Dr Ron חיתולי בד רכים וסטריליים לתינוק מידות 80X80 100% כותנה משובחת". גם אם עיסוקו הנוכחי של ד"ר רון ייבוא, וגם אם מופיעים התואר והשם ד"ר רון על גבי עטיפות מעוטרות בבלונים ודובונים, אין בכך לאיין את הרושם העלול להיווצר אצל צרכן מן היישוב, שהיבואן הוא בעל תואר אקדמי שלישי-ד"ר, ואין לו סיבה לחשוב שלתואר הזה אין שום משמעות. ד. למקרא העובדה שהיבואן הוא ד"ר, עלול צרכן מן היישוב לטעות שליבואן ידע וניסיון מיוחדים, לאו דווקא בתחום הרפואה, המשמשים אותו בעת בחירת המוצרים שהוא מעמיד למכירה. במיוחד נכונים הדברים לגבי המוצרים המתיימרים להיות סטריליים, עובדה שבוודאי קשורה לתחום הטיפולי - הרפואי או תחום משיק אחר. סוף דבר - על סמך מכלול הראיות שבפני אני מוצאת לזכות הנאשמים מאי סימון והטעייה בניגוד לסעיפים 17(א) ו-6 לחוק. אני מרשיעה את הנאשמים 2 ו-3 בהטעיית צרכן בציון התואר ד"ר, שהוא עניין מהותי בעסקה, כפי שפורט בגוף הכרעת הדין. צרכנותסימון מוצרים