רקע 1.העותרת מחזיקה בנכסים אחדים בצפת, ומנהלת בהם מעונות יום. את עתירתה היא הגישה על מנת לעצור בעד העירייה-המשיבה מלנקוט נגדה בהליכים מינהליים לגביית ארנונה, מים ואגרת ביוב ביחס לארבעה מעונות יום, הליכים שבמסגרתם הוטלו עיקולים על נכסי העותרת. הסך הכולל של החוב לו טענה המשיבה עומד על 796,974 ₪. 2.ביתר פירוט אנו מדברים על ארבעה נכסי מקרקעין, שלפי הטענה הוחזקו בידי העותרת, ואלו הם: מעון "גני הדר", נכס ברחוב ירושלים, מעון "ליד שיקמה" ומעון "מצפה האגם". 3.בתום דיון שנתקיים בעתירה נסתבר, כי חלק הארי של החוב איננו מבוסס: הנכס ברח' ירושלים לא הוחזק מעולם בידי העותרת, ולכן אין היא חייבת בכל סכום שהוא הנוגע לו; ומעון "גני הדר" הוחזק על ידה עד שנת 1993, שאז הועבר לידי העיריה-המשיבה, וזו העבירה אותו להחזקתו של גוף אחר. על כן אין יסוד לחיוב הנוגע ל"גני הדר", כי אם חוב בגין מים וביוב עד לשנת 1993, וכן חיוב בגין ארנונה, שהעיריה טוענת כי הוא חיוב בגין פינוי אשפה בלבד, שירות שניתן למעונות "ליד שיקמה" ו"מצפה האגם". ופינוי אשפה אמרנו, ולא ארנונה, כיוון שהעותרת פטורה מתשלום ארנונה, כמי שמנהלת מעונות יום, על כך אין חולק. 4.פועל יוצא מן הדברים הללו הגיעו בעלות הדין לידי הסכמה, כי ביחס לשתי הפלוגתאות הנ"ל שנותרו במחלוקת יכריע בית המשפט, לאחר שכל צד ישכנע בעמדתו. למען הדיוק אביא את ההסכמה במלואה ולפי לשונה, כפי שנתבטאה בפרוטוקול הדיון מפי ב"כ הצדדים, כך: "מתוך כלל החוב לו טוענת המשיבה נותרו שני ראשי חוב, שהמשיבה סבורה שהעותרת חבה לה, והעותרת כופרת בחוב. בשתי פלוגתאות על בית המשפט להכריע, ואלו הן: א. המשיבה טוענת לחוב בגין מים (11,302 ₪) וביוב (4,760 ₪) עבור הנכס בגני הדר עד שנת 1993. העותרת טוענת כי שילמה את החוב זה מכבר. ב. המשיבה חייבה את העותרת בתשלום עבור פינוי אשפה. העותרת טוענת, כי אגרת פינוי אשפה היא חלק בלתי נפרד מן הארנונה, ולכן הפטור שלה מתשלום ארנונה חל גם על חיוב זה." מים וביוב ב"גני הדר" 5.כאמור, המשיבה דורשת מן העותרת כי תשלם לה עבור מים וביוב עד לשנת 1993. העותרת טענה, כי שילמה סכום זה, ומכל מקום אין זה הוגן, כי דרישת התשלום תופנה אליה למעלה מעשור שנים לאחר מעשה, לאחר שלא באה אליה כל דרישה משך שנים, ולאחר שמי שטיפלה מטעמה בנושא הלכה, בינתיים, לבית עולמה. 6.במחלוקת זו שנפלה בין בעלות הדין הנני מבכר את עמדת העותרת. ראשית אומר, כי סבירה בעיני עדותה של נציגת העותרת, שהעידה כי העותרת נהגה לשלם באופן סדיר את כל חשבונותיה באותן שנים. העירייה המשיכה וסיפקה מים למעונות בלא שבא כל סימן שהוא אודות העדרו של תשלום. העדרה של כל פנייה מצד המשיבה, המצביעה על אי תשלום חוב זה או אחר, מחזקת את עמדת העותרת, לפיה תשלום חשבונות המים והביוב אכן נעשה כסדרו. על כך אוסיף, כי ככל שיכולה היתה לעמוד למשיבה חזקת התקינות של מעשיה, ודיוקם של פנקסיה, חזקה זו נסתרה במקרה שלפנינו, לאחר שנוכחנו לדעת, כי העירייה ביקשה לחייב את מעון "גני הדר" במים ואגרת ביוב גם לאחר שנת 1993, שנה שבה הוחזר לה (לעיריה-המשיבה) הנכס, משמע לידיה שלה. על כך נוספת הטעות האחרת עליה עמדתי למעלה, לפיה הנכס ברחוב ירושלים מעולם לא הוחזק בידי העותרת, ובכל זאת ביקשה המשיבה לחייבה בתשלום מסים הנוגעים לנכס זה. טעויות אלו סודקות סדק בחזקת התקינות, וכשמצטרפים אליה הטעמים שעמדתי למעלה, משמע חלוף השנים הרבות בהן לא באה כל דרישת תשלום או הודעה על אי תשלום חוב וכד', וכל אלה מביאים למסקנה, כי לחוב עד לשנת 1993 בגין מים וביוב עבור "גני הדר" אין יסוד. 7.על כך אוסיף, בלא שאתן את דעתי לשאלה הנכבדה הנוגעת להתיישנות חוב מסוג זה בהליכים מינהליים, כי במקרה שלפנינו גרמה המשיבה נזק ראייתי לעותרת. כאמור, מי שטיפלה באופן שוטף בעת הרלוונטית (1993) בענייניה של העותרת הלכה בינתיים לבית עולמה. דרישה של המשיבה לתשלום חשבונות עבור תקופה שלפני כ-14 שנה, כשהמנוחה אינה יכולה עוד לסייע בהוכחת התשלום, גרמה נזק ראייתי לעותרת. פועל יוצא מכך, אין בידי המשיבה לדרוש תשלום עבור חוב זה הנוגע לשנת 1993. 8.סיכומה של נקודה, יש לקבל את עתירת העותרת ככל שהיא נוגעת לדרישה לתשלום מים ואגרת ביוב עבור מעון "גני הדר" עד לשנת 1993. חיוב בארנונה 9.בשנים הרלוונטיות חייבה המשיבה את העותרת בתשלום, שבחשבונות שצורפו לכתב התשובה זכה לעיתים לכינוי "ארנונה", ולעיתים לכינוי "אשפה". מפי נציג המשיבה שמענו, כי החיוב המדובר נעשה עבור סילוק אשפה. העותרת טוענת, כי חיוב זה איננו כי אם מסווה לחיוב בארנונה, והרי מחיוב זה היא הופטרה. המשיבה טוענת, כי חרף הפטור, הדין מתיר לה לחייב את העותרת בדמי פינוי אשפה. 10.ברע"א 1816/97 מדינת ישראל נ' עיריית חיפה, פ"ד נד(2) 16 (2000) פסק בית המשפט העליון, כי "אגרת פינוי אשפה היא במהותה ארנונה", ולכן - גוף הַפָּטוּר מתשלום ארנונה, פטור גם מתשלום "אגרה" זו. הלכה זו לא נשתנתה בדנ"א 2687/00 עיריית חיפה נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(4) 332 (2002). מהלכה זו מתבקש, כי החיוב שחייבה המשיבה את העותרת בגין אגרת אשפה צריך שיתבטל. ואף על פי כן מבקשת המשיבה לשכנע, כי הנסיבות שסבבו את הפסיקה דשם שונות מאלו שלפנינו. על מנת להבין את טענת המשיבה אביא תחילה מתוך דברים שנאמרו בדנ"א 2687/00 הנ"ל לאמור: "נקודת המוצא לדיון היא כי מכוח סעיף 3(ב) לפקודת הפיטורין אין המדינה חבה בארנונה. הלכה היא כי ארנונה היא במהותה "מס", כיוון שהיא משתלמת דרך כפייה לרשות ציבורית בלי שהאזרח מקבל תמורה ישירה בעד כספו... המחלוקת סבה על שאלת סיווגה של אגרת פינוי האשפה שהוטלה בחוק העזר. במחלוקת שנפלה בין הצדדים בסוגיה זו דעתנו היא כי אגרת פינוי האשפה היא במהותה ארנונה. חרף השימוש בחוק העזר בשם "אגרה" וחרף לשונו של סעיף 27 לחוק העזר, שלפיו האגרה משתלמת "בעד פינוי אשפה", הלכה למעשה משתלמת אגרת פינוי האשפה עבור מגוון שירותים שאין בינם לבין פינוי אשפה דבר. שירותים אלה כוללים, בין השאר, שירותי ניקיון, תחזוקת כבישים וגנים, ניקוז מים, תאורת רחובות ורמזורים, שירותי כבאות, פיקוח וטרינרי, איכות סביבה ועוד... בנסיבות אלה אין לקבוע כי אגרת פינוי האשפה משתלמת בזיקה לשירות מסוים של פינוי אשפה, ולפיכך אין לאפיינה כ"אגרה" אלא כארנונה שהמדינה הייתה פטורה ממנה לפי סעיף 3(ב) לפקודת הפיטורין." 11.המשיבה טוענת, כאמור, כי היא חייבה את העותרת באגרת אשפה על פי סעיף אחר לחוק העזר (ס' 7 לחוק עזר לצפת (הוצאת אשפה), תש"ך-1960), ובגין פינוי אשפה בלבד, ולא כל שירות מוניציפלי אחר. טענה זו אין בה כדי לסייע בידי המשיבה, אף שלפי לשונו של סעיף זה לחוק העזר הוא אכן מדבר על "הוצאת האשפה, הזבל והפסולת". כשם שראינו בדנ"א 2687/00 הנ"ל, לשונו הברורה של הסעיף דשם לחוק העזר לא שינתה מן המסקנה, כי לפי מהותה - אגרת האשפה אינה כי אם ארנונה. יתרה מזו, אפילו היה בסעיף 7 הנ"ל לחוק העזר לבסס חיוב באגרת אשפה, אין זה ברור כלל ועיקר, כי על סעיף זה נשענה המשיבה בחיוב שחייבה את העותרת. מתוך דפי החשבון שצורפו לכתב התשובה ניתן ללמוד, כי עד שנת 1998 נרשם "תק' ארנונה", בשנים 1999-2002 נרשם "תק' אשפה", ובשנים 2003 ואילך "תק' ארנונה". יכול, וכיתוב "תק' אשפה" משמעו אותו סעיף 7 לחוק העזר. אפילו אניח כך, החיוב לשנים שעד 1998 איננו נשען על סעיף 7 הנ"ל. ואשר לשנים 1999 עד 2002, אפילו אניח, כאמור, כי "תק' אשפה" משמע סעיף 7 לחוק העזר, עדיין לא יכולתי לראות, מתוך החשבונות או מתוך עדותו של נציג המשיבה, כי החיוב נעשה לפי המנגנון שנקבע בסעיף 7 לחוק העזר, קרי חיוב באגרה על פי נפח מיכלי האשפה. החיוב איננו נגזר, על פני הדברים, מתוך נפח המיכלים, להם אין זכר בחשבונות אלו. אין זאת, כי אם המשיבה נהגה כשם שנהגו רשויות מקומיות רבות אחרות, וחייבו גופים הפטורים מארנונה, בארנונה בשיעור מופחת. אלא שכפי שראינו בדנ"א 2687/00 הנ"ל, לחיוב שכזה אין בסיס חוקי. 12.המשיבה מבקשת להישען, בניסיון לשכנע בחוקיותו של החיוב בארנונה חלקית, על תקנות משנת 2000, שנתנו בידה, לטענתה, לחייב את העותרת בחיוב ארנונה בסכום מופחת. דברים אלו מקורם בתיקון משנת 2000 לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג-1992, שהוסיף לחוק את סעיף 9(ג1), סעיף שהעניק לשרי האוצר והפנים סמכות לקבוע כללים לחיובם בארנונה של גופים הפטורים ממנה. בתקנות לשנת 2000, שהותקנו מכוח סמכות זו נקבע, בין היתר, כך: 1. שיעור הארנונה הכללית הארנונה הכללית אשר תשולם בשל הנכסים המפורטים בסעיפים 4 ו-5 לפקודת מסי העיריה ומסי הממשלה (פטורין), 1938 (להלן - נכסים פטורים), תהיה בשיעור של חמישה אחוזים מן התעריף הנמוך ביותר ברשות המקומית בשל מבנה או קרקע, לפי הענין; ואולם אם היה ברשות המקומית סיווג מתאים או סיווג דומה לנכסים פטורים, תשולם הארנונה הכללית בשיעור של אחוז אחד מן הארנונה כללית שהיתה משולמת ברשות המקומית אלמלא הוראות סעיפים 4 ו-5 האמורים, והכל בהתאם לסכומים ולסוגי הנכסים הנוהגים באותה רשות מקומית, באופן שלא יקבע סיווג נפרד לנכסים פטורים. 2. אי תשלום אגרות בשל נכסים פטורים לא תשולם אגרת סילוק אשפה או כל אגרה אחרת, המשולמת לרשות המקומית בידי מי שפטור מתשלום ארנונה כללית, ובלבד שסכום הארנונה הכללית אשר תשולם בשנת 2000, בשל נכס מסוים מן הנכסים האמורים, לא יפחת מסכום האגרות כאמור, ששולם בפועל לרשות המקומית בשל אותו נכס, באחת מן השנים 1997, 1998 או 1999, לפי הגבוה, בתוספת שיעורי העדכון שנקבעו מדי שנה, בתקנות לפי פרק ב' לחוק ההסדרים". 13.ובכן, אפילו היה בתקנות אלו כדי לסייע בידי המשיבה, לא היו אלו יכולות לבסס את החיוב כי אם לשנת 2000 בלבד, שכן התקנות לא הוארכו בשנים העוקבות, ולא חוקקו במקומן תקנות דומות. מכל מקום, כפי שביקשה המשיבה לשכנע בטיעוניה בפניי, החיוב באגרת אשפה לא נשען על הוראת חוק ההסדרים והתקנות שהותקנו על פיו, כי אם על חוק העזר המתיר את החיוב באגרת פינוי אשפה, כפי שהדבר משתקף גם מתוך החשבונות, והכיתוב "תק' אשפה" שבהם. וכשם שראינו למעלה, חיוב שכזה נפסל בהחלטת ביה"מ העליון, בדנ"א 2687/00 הנ"ל. גם לשנת 2000 אין יסוד לחיובה של העותרת בארנונה, איפוא. 14.הפטור הניתן לעותרת מתשלום ארנונה מקורו בפקודת מסי העיריה ומיסי הממשלה (פיטורין), 1938. פקודה זו תוקנה בשנת 2002, והוסף לה סעיף 5ג, המסדיר תשלום ארנונה בסכום מופחת לגופים, הזוכים, על פי אותה פקודה, לפטור מתשלום ארנונה. דא עקא, אותו תיקון עצמו פטר מעונות יום גם מן התשלום החלקי (ראו נא סעיף 5ג(ה)(4) לפקודה). אין חולק, כי העותרת מנהלת בנכסיה, אלה שבגינם היא חויבה בארנונה, מעונות יום. על כן, משנת 2003 היא זכאית לפטור מלא מארנונה, על פי אותו תיקון הנזכר מעלה. 15.יוצא איפוא, החיוב בארנונה, בין שלבש כסות של אגרת אשפה ובין של ארנונה בסכום מופחת, לא היה לו בסיס חוקי, ולכן יש לראותו כבטל. אין על העותרת לשלמו, ואין בידי המשיבה לגבותו הימנה. סיכום 16.מן המקובץ עולה, כי עתירתה של העותרת במקומה היתה. המשיבה לא תגבה כל סכום שהוא מן העותרת, מן הסכומים שביקשה לחייבה בהם, אלה שבגינם הוגשה העתירה. 17.בטרם סיום ראיתי ליתן את דעתי לפרשייה אחת, ששבה ועלתה בסיכום טענות המשיבה. דבריי מכוונים לכך, שבעקבות הטלת עיקול על כספים של העותרת התחייבה נציגה שלה בפני נציגי המשיבה לשלם, על חשבון החוב (שהוצג כעולה, בשעתו, על 600,000 ₪), סך של 300,000 ₪. לאחר שוך סערת העיקול, שלא איפשר תשלום משכורות לעובדיה של העותרת, פנתה האחרונה בעתירה לבית משפט זה (העתירה שקדמה לעתירה הנוכחית) וביקשה לשכנע, כי אין היא חבה בכל סכום שהוא. או אז שלפה המשיבה את התחייבותה הכתובה של העותרת לשלם לה סך 300,000 ₪, על חשבון. העותרת השיבה, כי המסמך נולד בחטא, ויש לראותו כבטל, ולכל היותר יש לבטלו, משום הנסיבות בהן נכרת. הואיל וטענה זו נתונה, לפי מהותה, לבית משפט אזרחי כי יתן את דעתו לשאלת תוקפו של ההסכם, נמחקה העתירה, מתוך הבנה, כי בידי בעלות הדין לפנות לבית משפט אזרחי שיכריע בסוגיה. אלא שהדבר לא נעשה, וכל אחת מבעלות הדין סברה, כי על חברתה לפנות לבית משפט אזרחי. משחלפו חודשים אחדים ממחיקת העתירה שבה המשיבה והטילה עיקול על כספי העותרת. לכן שבה האחרונה והגישה את עתירתה הנוכחית. 18.את כל אלה הקדמתי על מנת לומר, כי לאחר שבעקבות הדיון שנתקיים בעתירה נתברר על פני הדברים, כי עיקר החוב לו טוענת המשיבה איננו מבוסס (כמפורט מעלה), וכיוון שכך לא עולה סכום החוב השנוי במחלוקת על כמה עשרות אלפי ₪, לא היה מקום כי המשיבה תמשיך ותחזיק, בסיכום טענותיה, באותו הסכם, עליו החתימו נציגיה את העותרת, לתשלום סך 300,000 ₪, שהמשיבה מבינה, ודאי היום, כי לידתו בחטא היתה. וככל שצריך הדבר, ועל מנת למנוע התדיינות עתידית אציין, כי לאחר שגם לפי דרכה של המשיבה החוב אינו מגיע לסכום של 300,000 ₪, אין למסמך זה כל משמעות, והמשיבה לא תוכל להישען עליו על מנת לדרוש מן העותרת תשלום כלשהו. 19.סוף דבר הנני מקבל את העתירה ומורה למשיבה להימנע מלגבות מן העותרת איזה מבין הסכומים שבהם היא ביקשה לחייב את העותרת, כפי שנזכר בעתירה. המשיבה תישא בהוצאות העותרת בסך של 10,000 ₪. ארנונהפסולתאגרהפינויפינוי אשפה