התובע קיבל 10% ממניות חברה פרטית, העוסקת בתחום התוכנה, כנגד התחייבותו להעמיד לחברה אשראי, לצורך פעילותה השוטפת. לאחר שהחברה לא עמדה ברווחים הצפויים, עפ"י התוכנית העיסקית, הגיש התובע תביעה אישית כנגד הנתבע (שהיה הבעלים של מחצית ממניות החברה), לתשלום סך של 1,321,768 ₪, למימוש אותם רווחים, שהחברה הייתה אמורה להרוויח, אבל לא נתקבלו בפועל. רקע וטענות הצדדים:- 1. התובע, רואה חשבון במקצועו, שימש בזמנים הרלוונטיים לתובענה כרואה החשבון של חברת SYS-I אינטרנשיונל סיסטם טכנולוגיות ולידציה בע"מ (להלן: "החברה"); אשר הוקמה ע"י הצד השלישי, מר יעקב סער. הנתבע הצטרף לחברה בשלב מאוחר יותר והפך לבעלים של מחצית ממניותיה. 2. המחלוקת מתמקדת בהסכם שנחתם ביום 1.6.1998, ע"י ארבעה גורמים: התובע, הנתבע, הצד השלישי והחברה (להלן: "ההסכם"), לפיו 10% ממניות החברה הועברו אל התובע בתמורה להתחייבותו של התובע להעמיד אשראי בחשבון החברה בסך של 100,000 $. במסגרת ההסכם נכללה התחייבות של החברה להשתדל שלא לגלוש להפסדים ולעמוד בתוכנית העיסקית (להלן: "התוכנית העיסקית"). עפ"י התוכנית העיסקית החברה אמורה הייתה להרוויח, במהלך חמש השנים הראשונות לפעילותה, עד לסוף שנת 2002, סך של 2.5 מליון דולר (עפ"י הפירוט שלהלן: בשנת 1998: 15,000 $; בשנת 1999: 160,000 $, בשנת 2000: 405,000 $, בשנת 2001: 775,000 $ ובשנת 2002: 1,145,000 $). התובע מסיק מכך שחלקו ברווחים, צריך לעמוד על סך של 250,000 דולר ארה"ב, בהתאם לשיעור אחזקותיו של התובע במניות החברה (10%). 3. להלן מס' סעיפים רלבנטיים לענייננו, מתוך ההסכם הנ"ל: "2. שטינר מתחייב להעמיד לרשות החברה אשראי בסך 100,000 $ ארה"ב...דרך העמדת בטחונות..." 3. סער וזלוביץ יעבירו כל אחד 5% מהון מניות החברה לשטיינר תמורת ערכן הנקוב..." ... "5. שטיינר יהא זכאי לעמלה בשעור של 3% בגין העמדת הבטחונות תמורת כל שנת מס או חלקה..." ... "11. החברה מתחייבת לשמור בדקדקנות על תכניתה העיסקית שנערכה על בסיס מזומן ובכל מקרה של סטייה כלפי מטה מהתוכנית העיסקית יוקצו לשטיינר מניות נוספות בערכן הנקוב, ביחס בין אחוז הסטייה מהתוכנית העיסקית ל - 100% ממניות החברה.... 12. במהלך התוכנית העיסקית החברה תשתדל לא לגלוש להפסדים...ידוע כי שנת 1998 יכולה להסתיים בהפסד של כ- 15,000 $ ארה"ב" (ההדגשה שלי - ע.ר.). 4. התובע טוען כי ההסכם נחתם על רקע מצג שהוצג לו, בדבר רווחים נאים הצפויים מהחברה; מצג שהפך להתחייבות כלפי התובע בהסכם שנחתם כאמור ביום 1.6.1998. עוד טוען התובע כי ההסכם מהווה התחייבות של הנתבע, לעמוד בתוכנית העיסקית של החברה, וכניסתו של התובע לחברה הייתה על רקע הרווחים הצפויים ובהסתמך על התחייבותו של הנתבע לעמוד בתוכנית העיסקית. התובע מבסס את תביעתו על שתי עילות נפרדות. האחת - כי הנתבע הפר את ההסכם הנ"ל, בכך שהחברה לא עמדה בתוכנית העיסקית (סעיף 20 לתביעה); והשניה - טענה כי הנתבע הפר את חובת האמונים וחובת הזהירות (סעיף 21 לתביעה). הסכום הנתבע בתובענה (1,321,768 ₪) מורכב מארבעה סכומים, כמפורט בסעיף 20 לכתב התביעה וכדלקמן: הראשון: הואיל ולתובע 10% ממניות החברה, יש לשלם לו, לטענתו, אובדן רווח בשעור של 10% מהרווחים הצפויים (אשר לא נתקבלו בפועל), בהתאם לתוכנית העיסקית ולמשך 5 שנים ובסה"כ - 250,000 דולר ארה"ב. השני: התשלום בסך של 150,000 ₪, שהתובע נאלץ לשלם לחשבון החברה, בעקבות התחייבותו של התובע כלפי בנק המזרחי. השלישי: עמלה בגין העמדת אשראי לחברה בסך של 3,000 דולר לשנה, בכפל של חמש שנים ובסה"כ- 15,000 דולר ארה"ב (סעיף 3 להסכם). הרביעי: תוספת ריבית והצמדה לשער הדולר בסך של 71,768 ₪. 5. הנתבע טוען כי מעולם לא התחייב באופן אישי כלפי מישהו בחברה (גם לא כלפי התובע) בהתחייבות כלשהי וכי מדובר בתביעה דמיונית וקפקאית, שהוגשה תוך קנוניה בין התובע וצד ג', שהוא ידידו של התובע. הנתבע מוסיף וטוען, כי הוא היה מעונין בהצלחת החברה ואולם מי שיזם, יסד, פעל ומשך בחוטים של החברה היה צד ג' וכי התוכנית העיסקית, שצורפה להסכם, הייתה פרי תיכנונו של צד ג' בלבד וביוזמתו הבלעדית, ואילו הנתבע הוא זה שהביע ספקות באשר ליעדים שנקבעו בתוכנית. הנתבע טוען עוד, כי הוא מעולם לא נפגש עם התובע וראה אותו לראשונה רק בחודש ספטמבר 1998, בביהמ"ש המחוזי בבאר שבע, לאחר שהחלו הסכסוכים המשפטיים בין הצדדים. הנתבע טוען שאין מקום לפסוק לתובע סעד כספי כלשהו, לאור האמור בסעיף 11 להסכם, כי במקרה של אי-עמידה בתוכנית העיסקית: "ובכל מקרה של סטייה כלפי מטה מהתוכנית העיסקית יוקצו לשטיינר מניות נוספות בערכן הנקוב...". הנתבע טוען עוד כי ההסכם והנספחים נחתמו בתחילה רק ע"י התובע, החברה וצד ג' ורק לאחר מכן, חתם הנתבע על ההסכם, במעמד נפרד, כאשר הנספחים, ביניהם התוכנית העיסקית, לא נחתמו ע"י הנתבע. 6. ההודעה לצד שלישי:- הנתבע שלח הודעת צד שלישי, כנגד מייסד החברה מר יעקב סער, בטענה שהוא זכאי לשיפוי בשל כל סכום שייפסק כנגדו, במידה וייקבע שעליו לשלם, וזאת עד לסכום ההודעה לצד שלישי (500,000 ₪). צד ג' טוען, כי יש לדחות את ההודעה לצד ג', בין היתר, בשל הסכם שנערך בינו לבין הנתבע, הכולל התחייבות הדדית "שלא לתבוע בכל דרך שהיא איש את רעהו" [סעיף 7 א' להסכם שצורף לכתב ההגנה מטעם הצד השלישי]. 7. העובדות שאינן שנויות במחלוקת:- לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, במסמכים שהוצגו לעיוני, בעדויות בעלי הדין ופרוטוקול הדיון, לרבות סיכומי בעלי הדין, נראה שאלו הן העובדות שאינן שנויות במחלוקת: א. החברה הוקמה במקור, ע"י על ידי הצד השלישי. ב. התובע, רואה חשבון במקצועו, שימש בזמנים הרלוונטיים לתובענה, כרואה החשבון של החברה ומתוקף תפקידו הכיר את החברה והפוטנציאל הכלכלי שבה. ג. הנתבע היה שכיר בחברת תדיראן ועבד בחברה, במקביל, במשרה חלקית בלבד. הנתבע קיבל מחצית ממניות ההחברה, ללא השקעת הון מצידו, מאחר והיה בעל הידע המקצועי הדרוש לקידום ולביצוע הפרוייקטים של החברה. ד. בהתאם להסכם, שנחתם ביום 1.6.08, הועברו לתובע 10% ממניות החברה, כנגד התחייבותו של התובע להעמיד לחברה אשראי. בפועל, האשראי הועמד לחברה באמצעות בנק המזרחי, וזאת לאחר שהתובע חתם על כתב ערבות לתשלום חובות החברה, עד לסך של 100,000 דולר ארה"ב. ה. אין מחלוקת שהחברה לא הניבה את הרווחים עפ"י התוכנית העיסקית ושכתוצאה מכך אף אחד מהצדדים, וביניהם התובע, לא זכו לקבל רווחים כלשהם. ו. למרות שהנתבע התחייב להעמיד לחברה אשראי בסך של 100,000 דולר, הרי שבסופו של דבר הנזק היחיד שנגרם לנתבע, שהוא נאלץ לשלם חוב של החברה לבנק המזרחי, בסך של 150,000 ₪. ז. אומנם ההסכם המדובר נעשה רק בתחילת חודש יוני 1998 ואולם כבר ביום 29.7.1998, פחות מחודשיים לאחר מכן, שלח צד ג' מכתב לנתבע (עם העתק לתובע), בנוגע להפסקת עבודתו של הנתבע בחברה. 8. נטל ההוכחה:- ככלל, על התובע להוכיח את תביעתו ברמת ההוכחה הדרושה במשפט האזרחי, בבחינת "המוציא מחברו עליו הראיה" והמשמעות היא שעל התובע להביא ראיות הדרושות להוכחת כל היסודות המקימים את עילת תביעתו, במידה הדרושה לביסוס פסק דין לזכותו. אומר כבר עתה, כי התובע לא עמד בנטל להוכחת תביעתו הואיל ומדובר בתביעה חסרת כל עיגון בהסכמים שבין הצדדים ונשענת על התפלפלות משפטית חסרת שחר. מכאן שבתוצאה הסופית, הוריתי על דחיית התובענה. 9. הפלוגתאות השנויות במחלוקת:- לאחר עיון כאמור בכל מה שהובא לעיוני, נראה שאלו הן הפלוגתאות השנויות במחלוקת:- א. הסיבות שהובילו להאטה בפעילות החברה. ב. הנתבע לא היה צד לניסוח ההסכם. ג. הנתבע לא התחייב באופן אישי כלפי התובע. ד. ההסכם לא כלל התחייבות לעמידה ביעד של רווחים, מוגדרים מראש. ה. הנתבע לא נושא בחובת אמונים, עפ"י סעיף 254 לחוק החברות. ו. התובע לא הוכיח זכאותו האישית לקבלת הכספים הנתבעים בתובענה. ז. זהות התובע. ח. ההבחנה בין המקרה דנן למקרה המתואר בפס"ד מפעלי הטחינה. אדון בטענות אלו עפ"י סדר הופעתן לעיל. 10. הסיבות שהובילו להאטה בפעילות החברה מתוך העדויות שנשמעו הגעתי למסקנה שהסיבה העיקרית, אשר הובילה להאטה בפעילות החברה היה המהלך שהוביל צד ג', בעידודו של התובע, לסילוקו של הנתבע מהחברה. סילוק הנתבע נסוב על רקע סירובו של הנתבע לעזוב את עבודתו בחברת תדיראן [שם עבד כשכיר] ועל רקע מצבה הכלכלי של החברה שהיה בכי רע. צד ג' החל מסוף שנת 1997 להפעיל על הנתבע לחצים משמעותיים, כדי לגרום לו לעזוב את החברה ולוותר על מניותיו בחברה. הלחצים שהופעלו על הנתבע היו רבים ומגוונים. בתחילת שנת 1998 הוציא צד ג' החלטה השוללת מהנתבע אפשרות לקבל משכורת מהחברה לחודשים בפברואר עד מאי 1998. בחודש אוגוסט 1998 נסע הנתבע בשליחות החברה לארצות הברית ועם חזרתו לארץ, ועוד בשדה התעופה, צד ג' לקח ממנו את המחשב הנייד, אשר שימש אותו לצרכי החברה. מייד כשחזר הנתבע ארצה מצא מכתב מתאריך 29.7.1998 (נ/16), אשר נחתם ע"י צד ג' ושהעתק ממנו נשלח לתובע, על פיו כאילו הנתבע הודיע על עזיבתו את החברה, למרות שלא מסר הודעה כזו. ביום 14.9.1998 קיים צד ג' ישיבת מועצת מנהלים של החברה (אף אחד לא נכח בישיבה, למעט צד ג' בעצמו) בה הוחלט שהחברה פוטרת את הנתבע "מביצוע כל עבודה נוספת עבורה". כמו כן הוחלט על ניתוק קו הטלפון של החברה שהותקן בביתו של הנתבע, ניתוק קו הפלאפון וניתוק החיבור לאינטרנט ששימש את הנתבע בעבודתו עבור החברה. ביחס לרכב, אשר שימש את הנתבע נקבע בהחלטה, כי "התשלומים עבור הרכב יופסקו החל מיום 28.10.1998, יום סיום העסקתו" של הנתבע. הנתבע התבקש להחזיר לחברה את ציוד המחשוב שהיה ברשותו, ציוד משרדי, כרטיס אשראי, כרטיס בזקכארט, וכיוצ"ב (ראה נ/42). הנתבע וצד ג' ניהלו חליפת מכתבים אין סופית וצד ג' המשיך ללחוץ על הנתבע לעזוב את החברה, בניגוד לרצונו, מתוך מטרה לקנות את מניותיו במחיר נמוך. במכתב מיום 9.9.1998 ששלח צד ג' לעו"ד של הנתבע, ציין: "אין אנו מעוניינים בשרותיו של מרשך יותר...מרשך יפרוש לאלתר מהחברה" (נ/35). צד ג' יזם כאמור את ניתוק קו הטלפון וקו האינטרנט, שהיו בביתו של הנתבע ואשר שימשו אותו לצרכי עבודתו בחברה. הנתבע קיבל הודעה (שיקרית) מהבנק על אובדן או גניבה של כרטיס האשראי שהיה ברשותו, למרות שהכרטיס לא נגנב (נ/51). בנוסף לכל אלו הנתבע סולק (פיזית) ממשרדי החברה, שהיו בישוב עומר, בליווי צעקות איומים והנפת יד, דבר שהוביל גם להגשת תלונה במשטרה בדבר איומים (נ/84). הנתבע ניסה לחזור ולעבוד בחברה, אך צד ג' מנע זאת ממנו בכל תוקף. גם פניותיו של הנתבע אל התובע לא הועילו (ראה לדוגמא נ/40). התובע היה מכותב לחלק גדול מחליפת המכתבים שבין הנתבע לצד ג' ואולם התובע לא עשה דבר כדי למנוע את סילוקו של הנתבע מהחברה. בדלית ברירה, תוך ניסיון להגן על זכויותיו, פנה הנתבע בתובענה לביהמ"ש ובבקשה לקבלת סעדים זמניים (נ/44). ביהמ"ש דחה את בקשתו של הנתבע לסעדים זמניים, דבר שלמעשה איפשר לתובע ולצד ג' להמשיך לשלוט ולנהל את החברה, חרף המחלוקות שהיו בין הנתבע לצד ג'. החברה הגישה אף היא תובענה כנגד הנתבע ובסופו של דבר, בחודש נובמבר 2000, נחתם הסכם לסילוק הדדי של התובענות, במסגרתו הנתבע העביר את כל מניותיו בחברה לצד ג' (נ/91). בהסכם הפשרה אשר נחתם ע"י החברה, הנתבע וצד ג' נקבע, בין היתר,ש"הצדדים מצהירים...(ש)אין להם כל תביעה ו/או דרישה ו/או טענה איש כלפי רעהו, והם מתחייבים לא לתבוע בכל דרך שהיא איש את רעהו" (התובע היה מעורב בפשרה שנתגבשה, אך לא חתם על הסכם הפשרה). ראוי לציין בהקשר זה, כי בתחילת שנת 1998 או בסמוך לכך גייסה החברה מהנדסת מערכות במשרה מלאה, אשר עבדה במקביל לעבודתו של הנתבע ולמעשה יכלה לבצע את התפקיד שהנתבע עסק בו. בסעיף זה עמדתי על הסיבות שהובילו להאטה בפעילות החברה ואולם אין ללמוד מכך, שהדברים שצויינו כאן הביאו לכך שהחברה לא הצליחה לעמוד בתוכנית העיסקית. לאי העמידה בתוכנית העיסקית קיימות סיבות נוספות שהראיות לגביהן הובאו בפני ביהמ"ש רק באופן חלקי בלבד. ייתכן שהמחלוקות בין צד ג' לנתבע השפיעו, במידת מה, על התוכנית העיסקית במהלך של כשניים או שלושה חודשים (ואולי קצת יותר) ממועד חתימת ההסכם ועד שהנתבע נוטרל מכל פעילות בחברה. לאחר שהנתבע נוטרל מכל פעילות בחברה ולאחר שבית המשפט דחה את בקשתו של הנתבע להטלת סעדים זמניים, נראה שלא צריכה להיות מחלוקת שהאחריות לפעילותה של החברה, לרבות העמידה בתוכנית העיסקית, היו מונחים על כתפי הצד השלישי והתובע. ניתן, אולי, ללמוד על הקונפליקט האמיתי בתיק זה, מתוך דבריו של ב"כ התובע במהלך קדם המשפט שהתקיים ביום 15.1.2006, בעמ' 2 לפרוטוקול אמר: "בידי הנתבע היה המידע להצלחת החברה" ומנגד, מס' שורות לאחר מכן (בעמ' 3 לפרוטוקול) הבהיר ב"כ התובע שגם התובע היה שותף לדעתו של צד ג' בעניין סילוקו של הנתבע מהחברה: "אני מאשר שנכון שרצינו שהנתבע יעזוב את החברה". כאמור, מצד אחד, החברה הייתה זקוקה לידע והניסיון של הנתבע לצורך קידום הפעילות העיסקית, ומצד שני, החברה, בניצוחו של צד ג' ובעידודו של התובע, סילקו את הנתבע מהמשך עבודתו בחברה. התובע לא הרים את הנטל להוכיח, שהנתבע היה האשם המרכזי בהאטה בפעילות החברה ואף לא הורם הנטל שההליכים המשפטיים שננקטו ע"י הנתבע "שיתקו את החברה" עד כדי כך שמנעו מהחברה להשיג את היעדים המוגדרים בתוכנית העיסקית. ביהמ"ש סבור, מנגד, שדווקא צד ג' הוא האשם העיקרי בהאטה בפעילות החברה ומכל מקום אין צורך להמשיך ולדון בנסיבות נפילתה של החברה, מעבר למה שנאמר עד כה, שכן גם התובע סבור שאין צורך בכך לאור כך שתביעתו מתבססת על הפרת ההסכם שנחתם [ולא מכוח אחריותו של הנתבע לקריסתה של החברה] וראה הדברים שאמר בעניין זה ב"כ התובע בעמ' 4 לפרוטוקול: "הגשנו את התביעה כנגד הנתבע. התובע סבור ברמת התנהגות הצדדים שאכן הנתבע הוא זה שאחראי לנפילת החברה, נוכח התנהגותו, אם כי נכון שלא היינו צריכים להוכיח שהוא אחראי ומספיקה התחייבותו, אך מצאנו לנכון לציין זאת בכתב התביעה..." (ההדגשה שלי - ע.ר). כמו כן ראה טענות התובע בסעיף 28 לסיכומיו: "תביעת התובע הינה על בסיס חוזי פשוט, ובהקשר זה כלל לא משנה מי אשם היה בשיתוק שנגרם" לחברה. 11. הנתבע לא היה צד לניסוח ההסכם ההסכם מיום 1.6.1998, עליו מבסס התובע את תביעתו, נוסח ע"י התובע בעצמו ביחד עם צד ג', כאשר הנתבע לא היה מעורב באף אחד משלבי הניסוח. ראה תשובותיו של התובע בחקירתו הנגדית: ש: מי ניסח את ההסכם? ת: מר סער ואני...זה לא נעשה במכה אחת...היו אולי 4 -5 טיוטות עד שההסכם נחתם...בכל הפגישות אני נוכחתי ביחד עם צד ג' והנתבע לא היה באף פגישה" (ראה עמ' 18 לפרוטוקול). מצאתי לקבל את גרסתו של הנתבע, כי גם התחזית העיסקית של החברה הוכנה ע"י צד ג' והנתבע לא היה מעורב בהכנת התחזית העיסקית. משנשאל התובע, בעמ' 15 לפרוטוקול, האם דיבר עם הנתבע בקשר לתחזית העיסקית השיב הנתבע: "דיברתי עם סער" (הכוונה לצד ג' - ע.ר.). כאמור, אין מחלוקת שהנתבע חתם על ההסכם במועד נפרד, מהמועד שההסכם נחתם ע"י התובע וצד ג', ואולם יש להדגיש בהקשר לכך שהנתבע מעולם לא חתם על הנספחים שצורפו להסכם, ביניהם התוכנית העיסקית של החברה (עליה מבסס התובע את תביעתו). הנתבע והתובע מעולם לא נפגשו האחד עם השני עד לחודש ספטמבר 1998, עת נפגשו לראשונה, בביהמ"ש המחוזי בבאר שבע, לאחר שהחלו הסכסוכים המשפטיים בין הצדדים. לפיכך, טוב היה עושה התובע אילו היה נמנע מלטעון למצגים כביכול שהנתבע הציג בפניו, לפני החתימה על ההסכם, שכן התובע והנתבע לא נפגשו עד לחתימה על ההסכם והנתבע לא הציג בפני התובע מצג כלשהו. לפיכך ומכל האמור לעיל, ניתן לקבוע שהתחייבותו של הנתבע, היא זו המפורטת בהסכם בלבד ולא בכל מצג אחר. מאחר והתובע ניסח את ההסכם, ביחד עם צד ג', הרי שעפ"י הכלל הראייתי, במידה וקיימים שני פירושים אפשריים, הרי יש לפרש את ההסכם בניגוד לעמדת המנסח (התובע). 12. הטענה כי הנתבע נטל על עצמו התחייבות אישית כלפי התובע:- טענתו המרכזית של התובע, כי ההסכם כולל בחובו התחייבות אישית של הנתבע לעמוד ביעדים שהוגדרו בתוכנית העיסקית (2.5 מליון דולר בחמש שנים). בסעיף 11 להסכם נקבע, באופן מפורש, כי ההתחייבות לשמור על התוכנית העיסקית הינה התחייבות של החברה (להבדיל מהתחייבות של הנתבע): "החברה מתחייבת לשמור בדקדקנות על תכניתה העיסקית...". בסעיף 12 נקבע, כי: "במהלך התוכנית העיסקית החברה תשתדל לא לגלוש להפסדים" (ההדגשה שלי - ע.ר.). לכאורה נראה, על פני הדברים, שלא צריכה להיות מחלוקת שמדובר בהתחייבות של החברה בלבד, כאשר הנתבע לא נטל על עצמו התחייבות אישית כלשהי. התחייבותו של הנתבע מתחבאת, לפי שיטתו של התובע, בפתיח ההסכם מעצם הגדרת הביטוי "חברה". התובע מתייחס לנתבע, לצד ג' ולחברה כגוף אחד. לטענתו של התובע ההגדרה בפתיח ההסכם: "שלשתם יחד וכל אחד מהם לחוד - להלן החברה", מטילה על הנתבע וצד ג' התחייבות אישית, להתחייבויות החברה שבהסכם. המילה "חברה" או "החברה" מפורטת בהסכם לפחות 25 פעמים. נראה שלא יכולה להיות מחלוקת שרוב הפעמים שמופיעה המילה "חברה" בהסכם, היא בהקשר של החברה עצמה, כאישיות משפטית נפרדת מבעלי מניותיה וראה דוגמא לכך בסעיף 2 להסכם: "שטיינר מתחייב להעמיד לרשות החברה אשראי...". אם נפרש את ההסכם באופן המבוקש על ידי התובע, הרי שהתובע יימצא כמי שהפר את ההסכם, הואיל והתחייבותו להעמיד אשראי לחברה, משמע (לשיטתו) התחיבות להעמיד אשראי גם לנתבע וגם לצד ג' (לכל אחד מהם באופן אישי). כמובן שהפרשנות שהתובע מציע, איננה הגיונית כלל ועיקר. משנתבקש התובע להסביר כיצד המונח "חברה" מתיייחס במרבית המופעים רק לחברה עצמה, כאישיות משפטית נפרדת מבעלי מניותיה, השיב, בעמ' 20 לפרוטוקול: "המילה 'חברה' שמופיעה בהואיל הראשון, זה לא הכוונה לשלושת הצדדים, אלא לכל מקרה ונסיבותיו, במקרה הזה זה החברה עצמה בלבד...". בפתח ההסכם צויינו הדברים הבאים: "...הואיל ולחברה תוכנית עסקית המצ"ב והחתומה ע"י החברה ושנבחנה על ידה בדקדקנות...". לאור כך שהתוכנית העיסקית לא נחתמה ע"י הנתבע, יש בכך כדי לחזק את עמדת הנתבע, כי המונח "חברה" מתייחס לחברה עצמה בלבד, כאישיות משפטית נפרדת. אין זה הגיוני, לא מבחינה מעשית ולא מבחינה כלכלית, שהנתבע וצד ג' הסכימו ליטול על עצמם התחייבות אישית, לשלם לתובע את הרווחים המלאים לפי התוכנית העיסקית, בסך של רבע מליון דולר, בעוד שההתחיבות המלאה שהתובע לקח על עצמו איננה עולה על 100,000 דולר (התחייבות שהסתכמה, בסופו של דבר, ב- 150,000 ₪). התחייבות לשלם סכום כה נכבד הייתה צריכה להיות מפורשת ומדוייקת. בענייננו התובע היה זה שניסח את ההסכם, וכאמור עפ"י הכלל הראייתי, במידה וקיימים שני פירושים אפשריים, הרי שיש לפרש את ההסכם בניגוד לעמדת המנסח (התובע). מן הפן המעשי, הרי כזכור, עבודתו של הנתבע בחברה הופסקה בסוף חודש יולי 1998, או בסמוך לאחר מכן והנתבע כבר לא היה בעל השפעה על הנעשה בחברה ואילו מי שניהל את החברה והיה בעל השפעה בה במהלך התקופה הרלוונטית, של התוכנית העיסקית (המתפרסת עד סוף שנת 2002), היו התובע וצד ג' בלבד. לכן גם אם קיימת התחייבות אישית של הנתבע (ולדעתי התחייבות כזאת איננה קיימת), רואים את הנתבע כמשוחרר מהתחייבותו ולו בשל העובדה שהנתבע לא יכל לקיים את ההתחייבות לאחר שסולק מהחברה ע"י התובע וצד ג'. אני מפנה בעניין זה לדברי ב"כ התובע בעמ' 3 לפרוטוקול שאישר: "אני מאשר שנכון שרצינו שהנתבע יעזוב את החברה". כאמור, סילוקו של הנתבע מהחברה יוצר מניעות, בהגשת התובענה כנגד הנתבע, לגבי התקופה שמתחילה בהפסקת עבודתו של הנתבע בחברה ועד לסוף שנת 2002 (סוף התוכנית העיסקית). זאת ועוד, הנתבע הציג, במסגרת תיק המוצגים שהוגש מטעמו, מסמך חתום ע"י התובע [נושא תאריך 24/10/2000 - מסומן נ/90], לפיו הנתבע העביר את המניות שבבעלותו למר סער ובכפוף לכך הודיע התובע שאין לו התנגדות שבנק מזרחי ישחרר את הנתבע מערבותו לחובות החברה. ייתכן שניתן ללמוד מכך גם על ויתור מצידו של התובע; שכן לא ייתכן שמצד אחד יסכים התובע לשחרר את הנתבע מהתחייבויותיו כלפי בנק מזרחי ומצד שני מבקש התובע בתביעתו זו, לחייב את הנתבע בתשלום אותם כספים שהתובע נאלץ לשלם לבנק המזרחי (150,000 ₪). למרות תמיכתו העקבית של צד ג' בעמדת התובע, נראה שבעניין זה גם צד ג' סבר שהתובע איננו צודק בפירוש שהוא מייחס להסכם. משנשאל צד ג' האם בשלב כלשהו במו"מ התחייב בפני התובע, שאם החברה לא תצליח לעמוד בתוכנית העיסקית, אז הוא או אדם אחר ישלם לתובע את הרווחים עפ"י התוכנית העיסקית, השיב: "...התשובה שלילית. דהיינו שלא עלה בעת המו"מ ...שאני או משהו אחר ישלם לתובע משהו" (עמ' 32 לפרוטוקול). לטעמי, קריאה של ההסכם מעלה באופן ברור ביותר כי הנתבע לא התחייב באופן אישי, אלא שההתחייבות האפשרית היחידה היא של החברה. לפיכך ומכל המקובץ אני קובע שכוונת הצדדים, כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה, מביאה למסקנה שהנתבע לא התחייב באופן אישי כלפי התובע, וככול שקיימת התחייבות כזאת, הרי שמדובר בהתחייבות של "החברה" בלבד. לפיכך ומכל האמור לעיל, סבורני כי דין טענת התובע בעניין התחייבותו האישית של הנתבע כלפיו להידחות ומאחר והתובענה, כאמור, מתבססת על טענה זו, הרי שדי בדחיית טענה זו כדי לדחות את התובענה כולה; ואולם, לפנים משורת הדין, אדון גם ביתר הטענות שהובאו בפני. 13. האם ההסכם כולל התחייבות לעמידה ביעד של רווחים מוגדרים מראש ? השאלה שעומדת להכרעה בפרק זה, היא האם ההסכם כולל התחייבות לשלם לתובע סכום מוגדר מראש, בסך של רבע מליון דולר, עד לסוף שנת 2002 ( תום התקופה עפ"י התוכנית העיסקית). גם תשובה לשאלה זו תיענה בשלילה. על מנת לבחון טענה זו, מן הראוי לעמוד על פרשנות ההסכם שבין הצדדים והחיקוק הרלוונטי בעניין זה הוא סעיף 25 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג - 1973 (להלן: "חוק החוזים"), שקובע: "(א) חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה, ובמידה שאינה משתמעת ממנו - מתוך הנסיבות. (ב) חוזה הניתן לפירושים שונים, פירוש המקיים אותו עדיף על פירוש שלפיו הוא בטל. (ג) ... (ד)...". בהלכת אפרופים בע"א 4628/93 פד מט 2 265 נקבע, בין היתר ע"י כב' הנשיא א. ברק כי: "המסר הנורמטיבי העולה מתוך סעיף 25(א) לחוק החוזים הוא כפול: ראשית, אמת המידה המרכזית לפרשנות חוזה הוא אומד דעתם של הצדדים לחוזה. אלה הם המטרות, התכליות, היעדים, והאינטרסים (הסובייקטיביים, אשר מצאו ביטוי חיצוני) אשר הצדדים ביקשו (במשותף) להגשים באמצעות החוזה. אומד דעת זה יכל שישתמע מתוך החוזה, ויכול שישתמע מתוך הנסיבות; שנית, אם לאחר בחינת לשון החוזה והנסיבות החיצוניות עדיין קיימת התנגשות בין אומד הדעת של הצדדים כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה, לבין אומד הדעת של הצדדים כפי שהיא משתמעת מתוך הנסיבות, יד אומד הדעת של הצדדים המשתמע מתוך הנסיבות על העליונה". בעניין פרשנות ההסכם, וכדי להעמיד את לשונו של ההסכם על פי הפרשנות הראויה, יש להתחקות אחר כוונת הצדדים, תוך התייחסות ללשון החוזה, לרוח החוזה ולהשתמעות מהנסיבות. התובע מביא בסיכומיו ציטוט מתוך ספרה של פרופ' גבריאלה שלו [דיני חוזים, עמ' 301 - 302]: לפיו: "...המקור האמין והחשוב ביותר לאומד-דעתם של הצדדים הוא החוזה עצמו. כשם שתהליך פירוש החוזה הוא השלב הראשון בפתרון בעיות משפטיות חוזיות, כך מהווה מיצוי הטקסט החוזי את השלב הראשון בפירוש החוזה... כאשר לשון החוזה מצביעה בבירור על דעתם של הצדדים, אין צורך ואין הצדקה ללכת אל מעבר לה. חזקה על לשון ברורה ומפורשת שהיא מביעה את כוונת הצדדים ומשקפת את רצונם... לשון זו יש לנסות ולקרוא כפשוטה, במשמעותה הטבעית והרגילה". בענייננו, נראה כי מאחר וההסכם בין הצדדים נערך ע"י התובע וצד ג', אזי הוא ערוך בלשון עממית, הברורה לכל. ולכן, גם כוונת הצדדים, המשתקפת מתוך ההסכם, היא כוונה ברורה, מובנת ומפורשת. התובע ציטט בסיכומיו, גם את פסק דינו של כב' השופט דנציגר בעניין לוי נ' נורקייט [ע"א 5856/06, תק-על 2008 (1), 840], לפיו מקום בו לשון החוזה מפורשת יש ליתן לעובדה זו משקל מכריע בפרשנות ההסכם, עד כי לעיתים אין להידרש לכוונות הצדדים. לטעמי, יש בכך משום תמיכה נוספת לפרשנותו של הנתבע להסכם. הוראות ההסכם הרלוונטיות הם סעיפים 11 ו- 12 לאמור: "החברה מתחייבת לשמור בדקדקנות על תכניתה העיסקית שנערכה על בסיס מזומן ובכל מקרה של סטייה כלפי מטה מהתוכנית העיסקית יוקצו לשטיינר מניות נוספות בערכן הנקוב, ביחס בין אחוז הסטייה מהתוכנית העיסקית ל - 100% ממניות החברה...." (סעיף 11); "...במהלך התוכנית העיסקית החברה תשתדל לא לגלוש להפסדים..." (סעיף 12) ההדגשה שלי - ע.ר.). סבורני, כי הפרשנות המוצעת ע"י התובע הינה מרחיקת לכת וכי ההסכם לא כלל כל התחייבות לשלם לתובע סכום מוגדר מראש, בסך של רבע מליון דולר ולהלן יפורטו הטעמים לכך: א. התוכנית העיסקית הינה מסמך אשר בא להגדיר את דרישות השוק, הצורך, קהל היעד והמתחרים. מסמך זה נותן תמונה כוללת על הצורך במוצר והכדאיות העיסקית אל מול שווקי היעד. בענייננו התובע מבלבל בין "תוכנית עיסקית" לבין "תוצאות עסקיות" שכן, נהוג להתייחס אל "תוכנית עיסקית" כאל שלב בתהליך התפתחות החברה. התוכנית העיסקית הנה תוצר של תהליך התכנון העסקי. תוכנית עיסקית טובה יודעת להתמודד עם שינויים, ולהתאים את עצמה לתרחישים שונים, היא כלי עזר ניהולי בעסק שמנוהל נכון, מתעדכנת ומתחדשת כל הזמן בהתאם לשינויים בשוק ובחברה. די בכך שהתוכנית העיסקית הוכנה לתקופה כה ארוכה מראש (חמש שנים), כדי להטיל ספק בדבר יכולתה של החברה לנבא את תנאי השוק ולקיים את התוכנית העיסקית. ב. בסעיף 12 להסכם נקבע, כי "במהלך התוכנית העיסקית החברה תשתדל לא לגלוש להפסדים", דהיינו: בהתייחס לפרשנות ההסכם, החברה היא זו שהתחייבה "להשתדל" שלא לגלוש להפסדים להבדיל מהתחייבות מטעם הנתבע. הפרשנות של התובע לפיו ההסכם כולל התחייבות לשלם לו סכום מוגדר מראש, אינה יכולה לעמוד, כאשר הובהר מנגד שהחברה "תשתדל לא לגלוש להפסדים". החיוב "לשמור בדקדקנות על התוכנית העיסקית" אינו יכול לעמוד ביחד עם האפשרות "להשתדל שלא לגלוש להפסדים", שהרי מדובר ב"דבר והיפוכו". התוכנית העיסקית, שצורפה כנספח להסכם אינה חתומה על ידי הנתבע ולכן יש לפרש את ה"הואיל" השני בהסכם - "והואיל ולחברה תוכנית עיסקית המצ"ב והחתומה על ידי החברה ושנבחנה על ידה בדקדקנות" - כסעיף המחייב את החברה בלבד ומתייחס להתחייבותה של החברה בלבד. ג. התובע טוען כי הוצג בפניו ע"י הנתבע מצג שווא, לפיו הוא ירוויח רווחים נאים מהשקעתו בחברה, אולם, המצג היחיד, שהוצג בפני התובע, הוא שהחברה תנסה לקיים את התוכנית העיסקית ככל יכולתה, דהיינו: "החברה תשתדל לא לגלוש להפסדים...". הצד השלישי, בסעיף 24 לסיכומיו תומך בטענה זו ומדגיש כי "החברה מעולם לא התחייבה להרוויח סכום כזה או אחר של כסף, אלא לשמור בדקדקנות על תוכניתה העיסקית". נראה כי התחייבות להשתדל אינה התחייבות לקיים, אלא משמעה התחייבות לנסות ככל שניתן לקיים, ולא מעבר לכך. ד. סבורני כי במקרה שבפנינו אין הגיון כלכלי שכן אילו היה מדובר בהבטחה לרווח הנטען, אזי היה מדובר "בהשקעה חלומית", שיכלה אף למשוך משקיעים רבים נוספים, כדוגמת התובע. התובע טוען כי בנוסף להפסד הרווחים שהיו צפויים לחברה, הפסיד גם את הסך של 150,000 ₪, אותם נאלץ להפקיד בחשבון החברה. אולם, מאחר והרעיון המרכזי, העומד מאחורי כל השקעה כלכלית, קובע כי אותו אדם, המעונין להשקיע מכספו רוכש סיכויים וסיכונים, הרי שנראה שכך היה גם במקרה זה. דהיינו: התחייבות מעין זו, יכול ותצליח ובאותה מידה יכול ותיכשל. הכל תלוי בגודל ההשקעה והסיכון שאותו משקיע מוכן להקריב בהשקעה בה בחר. ה. בהסכם, נקבע סעיף המורה מה יעשה במידה והחברה לא תעמוד בתוכנית העיסיקית. במקרה כזה יש להקצות לתובע מניות נוספות. לכן, גם אם אכן הופרה ההתחייבות (ואינני אומר שהתחייבות כזו קיימת), אזי הפיצוי המוסכם צריך לתת את המענה המתאים, באמצעות העברת מניות ולא בדרך אחרת. ו. לפיכך גם בסוגיה זו בשאלה האם ההסכם כולל התחייבות לשלם לתובע סכום מוגדר מראש ומאחר והתובע ניסח את ההסכם, ביחד עם צד ג', הרי שעפ"י הכלל הראייתי, במידה וקיימים שני פירושים אפשריים, הרי יש לפרש את ההסכם בניגוד לעמדת המנסח (התובע). התוצאה הפרשנית המתקבלת, היא שהצדדים הגבילו את עצמם להוראות ההסכם, בו נקבע מראש, שבמקרה והחברה לא תעמוד בתוכנית העיסקית, יש להקצות לתובע מניות נוספות. ראה לעניין זה חקירתו של צד ג' בעמ' 32 לפרוטוקול - "ש. האם נכון שהסנקציה היחידה שביקש התובע לעצמו היא שבמידה והחברה לא תצליח לעמוד בהתחייבות העיסקית היא זו המפורטת בסעיף 11 או 12...? ת. נכון". ז. בית המשפט מתקשה לתת אמון בטענתו של התובע (בסעיף 10 לסיכומיו), לפיה כניסתו לחברה הייתה על רקע התחייבות שקיבל להכנסות מובטחות ומוגדרות מראש. בעניין זה יש להפנות לכתב ההגנה שהגיש התובע בבית המשפט המחוזי (נ/56), בגלגולו הקודם של הסכסוך בין הצדדים, כאשר שם לא היה זכר לטענה דומה. משנתבקש התובע ליתן הסבר לכך, בעמ' 22 לחקירתו הנגדית, השיב: "...אני לא יודע אם זה כל הטענות - אני לא עו"ד". ח. הטענה בדבר התחייבות חוזית לרווח מוגדר מראש, היא טענה חסרת בסיס, ואין לה כל עיגון בהסכם. כל אדם שיקרא את ההסכם, יבין את כוונת הצדדים העולה ממנו בצורה ברורה ומפורשת, בעניין התחייבויות החברה וכן בעניין הסנקציה שנקבעה במקרה של אי עמידה בתוכנית העיסקית (העברת מניות). לפיכך, לאחר שערכתי בחינה מדוקדקת של נסיבות העניין, גם על רקע תכליתו ונסיבות כריתתו של ההסכם, הרי שהגעתי לאותה מסקנה ממש, לפיה לא ניתן ללמוד על כוונה אחרת מזו העולה מן הפירוש המילולי. ומשכך, אין לי אלא לקבוע, כי לשונו של ההסכם ברורה במידה שאינה מותירה מקום לספק בדבר כוונת הצדדים, ולפיכך אם נאמוד את דעת הצדדים מתוכה, ללא נסיבות חיצוניות, יש לקבוע שההסכם איננו כולל התחייבות לשלם לתובע סכום מוגדר מראש, בסך של רבע מליון דולר. לפיכך ולאור כל האמור לעיל, סבורני כי הפרשנות הנכונה של ההסכם היא הפרשנות המוצעת ע"י הנתבע. כמו כן, מצאתי להעדיף את גרסתו של הנתבע, על פני גרסתו של התובע, מאחר ועד זה עשה רושם על בית המשפט של עד שניתן להסתמך על דבריו. 14. האם הנתבע נושא בחובת אמונים עפ"י סעיף 254 לחוק החברות:- חובת האמון קיימת כאשר לאדם יש שליטה על נכסים של זולתו. חובת האמון היא חובה אישית, והיא כוללת בחובה גם את החובה למנוע ממנהלים אחרים הפרת חובתם שלהם. סעיף 254 לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן: "חוק החברות") קובע כדלקמן: "254. חובת אמונים (א) נושא משרה חב חובת אמונים לחברה, ינהג בתום לב ויפעל לטובתה, ובכלל זה - (1) יימנע מכל פעולה שיש בה ניגוד ענינים בין מילוי תפקידו בחברה לבין מילוי תפקיד אחר שלו או לבין עניניו האישיים; (2) יימנע מכל פעולה שיש בה תחרות עם עסקי החברה; (3) יימנע מניצול הזדמנות עסקית של החברה במטרה להשיג טובת הנאה לעצמו או לאחר; (4) יגלה לחברה כל ידיעה וימסור לה כל מסמך הנוגעים לעניניה, שבאו לידיו בתוקף מעמדו בחברה. (ב) אין בהוראת סעיף קטן (א) כדי למנוע קיומה של חובת אמונים של נושא משרה כלפי אדם אחר". בסעיף 254 לעיל נקבע, כי חובת הזהירות וחובת האמונים הן חובות של "נושאי משרה" בחברה. נושא משרה מוגדר בסעיף 1 לחוק החברות וכולל: "דירקטור, מנהל כללי, מנהל עסקים ראשי, משנה למנהל הכללי, סגן מנהל כללי, כל ממלא תפקיד כאמור בחברה אף אם תוארו שונה, וכן מנהל אחר הכפוף במישרין למנהל הכללי". בענייננו הנתבע אומנם היה הבעלים של מחצית ממניות החברה ואולם הנתבע לא שימש כמנהל בחברה ומכאן שהנתבע לא יכול להיחשב כ"נושא משרה". כבר ציינתי קודם לכן, כי ייתכן שהמחלוקות בין צד ג' לנתבע השפיעו, במידת מה, על התוכנית העיסקית במהלך של כשניים או שלושה חודשים (ואולי קצת יותר), ממועד חתימת ההסכם ועד שהנתבע נוטרל מכל פעילות בחברה. לאחר שהנתבע נוטרל מכל פעילות בחברה ולאחר שבית המשפט דחה את בקשתו של הנתבע להטלת סעדים זמניים, נראה שהאחריות לפעילותה של החברה, לרבות העמידה בתוכנית העיסקית, היתה מונחת לפתחם של הצד השלישי והתובע. בנסיבות העניין אינני יכול לקבל את טענת התובע, כאילו הנתבע היה זה שהכשיל את התוכנית העיסקית של החברה. סבורני, כי בנסיבות העניין, התובע (ביחד עם צד ג') גרם בעצמו לנזק שנגרם לחברה, שהרי התובע התנגד להימצאותו של הנתבע בחברה, ומאחר והנתבע, בסופו של דבר, סולק מהחברה, אזי הנתבע לא יכול להחשב כמי שהכשיל את הפעילות העיסקית. לסיכומו של דבר, הטענה כי הנתבע הפר את חובת האמונים המוטלת עליו מכוח סעיף 254 לחוק איננה יכולה להתקבל, הן בשל כך שהנתבע סולק מהחברה בסמוך לאחר חתימת ההסכם והן בשל כך שלנתבע לא היו סמכויות ניהול ו/או שליטה בחברה ולכן הוא איננו בגדר "נושא משרה בחברה". טענות התובע, לפיהן אילו החברה הייתה ממשיכה בפעילות שוטפת רגילה, אזי היא הייתה מגיעה ליעדים שהוצבו בפניה, הן טענות שהתובע לא עמד בנטל להוכיחם, מאחר ואין אפשרות להגיע למסקנה שלולא העימותים והויכוחים בין התובע, הנתבע וצד ג', הייתה החברה יכולה לממש את יעדיה ולהגיע לרווחים נאים. צד ג' הודה בחקירתו שהחברה הייתה נתונה במצב קשה כבר מתחילת פעילותה [ראה עמ' 33 לפרוטוקול]: "ש. אני מפנה אותך לסעיף 12 של אותו הסכם, אני מבקש לאשר לי שלא הייתם מודעים לכך שיכול להיות מצב שהחברה לא תצליח לקיים את התוכנית העיסקית, אלא אפילו הייתם סבורים שיכול להיות שהיא אפילו תגלוש להפסדים ? ת. אני משיב שיכול להיות, שהשנה הראשונה ב - 98, צפינו שהחברה תגלוש להפסדים עד 15,000 דולר... לקחנו בחשבון גם את האפשרות שהתוכנית העיסקית לא תצא לפועל ויהיו הפסדים גם מעבר לתכנון שבתוכנית העיסקית...". סבורני כי התובע לא הרים את הנטל של הקשר הסיבתי בין העימותים שהתרחשו על פני מס' חודשים (עד שהנתבע נוטרל מכל פעילות בחברה) לבין אי-עמידה ביעדים של התוכנית העיסקית, למשך שנים נוספות לאחר מכן. לפיכך ומכל האמור לעיל, הגעתי לכלל מסקנה שהנתבע לא נושא בחובת אמונים כלפי התובע. 15. שיעור הנזק הנטען:- בעניין זה ניתן לקבוע כבר עתה שהתובע לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח את נזקיו, גם בשים לב לכך שהתובע לא הוכיח את זכאותו האישית לקבלת הכספים הנתבעים בתובענה. התוכנית העיסקית התייחסה לרווחים הצפויים לחברה ולא הייתה שום התחייבות שהחברה תחלק רווחים לבעלי המניות (ביניהם - התובע). בהלכה הפסוקה נקבע, כי בעל מניות אינו רשאי לתבוע את הפסד רווחיה של החברה, אף לא במסגרת נזקיו האישיים, שכן נזקים אלה אינם אלא נזק משני לנזקיה של החברה. בעניין זה מצאתי להפנות לע"א 3051/98 ברוך דרין נ' חברת השקעות דיסקונט בע"מ ואח' . פ"ד נט(1) 673 שם נקבע, כי - "הנזק לו טוען המערער הוא בירידת שווי החזקותיו ... השאלה הנשאלת היא, לפיכך, האם אמנם נגרם נזק אישי לבעל מניות - נזק המעניק לו זכות אישית - בשל פעולות שעשו אורגנים של החברה, ואשר הביאו לירידת ערך מניותיו בחברה? התשובה היא, ככלל, בשלילה (פרשת "מגן וקשת", עמ' 326)... אכן, אפשר שבעקבות העסקה נפגע שווי ההחזקות שבידי בעלי המניות מן הציבור. אלא שנזק זה, ככל שאמנם התקיים, הוא באופן טיפוסי נזק משני. זהו נזק אשר נגזר מנזקה של החברה. הוא אינו עומד בפני עצמו, כנזק המקים עילת תביעה אישית". עמדה על הדברים גם כב' השופטת שטרסברג-כהן בפרשת מגן קשת בע"מ [ראה ע"א 2967/95 - מגן וקשת בע"מ נ' טמפו תעשיות פ"ד נא(2) 312] לאמור "...הכלל הוא, בעיקרון, כי כאשר בעל מניות סובל נזק בלתי תלוי בנזק אותו סובלת החברה, קמה לו תביעה אישית בלתי תלויה בנזק שנגרם לחברה. אולם אם הנזק נגרם לבעל מניות עקב ירידת ערך החברה ושווי מניותיה וכל בעלי המניות ניזוקים באותה מידה, לא קמה - בדרך כלל - לבעל מניות, עילת תביעה אישית. זהו נזק משני המשקף את נזקי החברה...". דברי התובע בחקירתו הנגדית יעידו על הרציונל העומד ביסוד הלכה זו, בעמ' 21 לפרוטוקול: "ש:...על פי טענתך בהסכם הזה יש התחייבות לתוכנית עסקית מסויימת, נכון? ת: כן ש:אין בהסכם זה התחייבות לשלם לך סכומי כסף מסויימים. ת:נכון, אין הבדל בעיניי בין קבלת כסף או העלאת שווי המניות. ש:לו הייתה ממולאת כלפייך ההתחייבות לתוכנית העסקית התוצאה הייתה שהיה יותר כסף בקופה של החברה. ת:נכון. ש:אין בתוך ההסכם שום התחייבות או אפילו התייחסות למה יעשה בכסף הזה שיהיה בתוך הקופה של החברה. ת:נכון. ש:ז"א שבהחלט יכול להיות שהכסף הזה שהיה נכנס לקופה של החברה היה משמש למטרות אחרות מאשר להביא לך דיווידנדים, נכון? ת:כן אבל בגבולות העניין . . . ש:האם נכון שלו רצתה החברה להעניק לך דיווידנטים הייתה צריכה להתקבל החלטה על ידי האסיפה הכללית של החברה. ת:כן. ש:האם נכון שהחלטה כזו מעולם לא התקבלה בחברה? ת:כן". כאמור, התוכנית העיסקית התייחסה לרווחים צפויים של החברה והתובע אינו רשאי לתבוע את הפסד רווחיה של החברה. התובע לא תבע את החברה [שהיא זו שצריכה להיות בעלת הדין הרלוונטית], ולא ביקש מניות בתמורה לאי העמידה בתוכנית העיסקית. הצד השלישי בעדותו [בעמ' 40 לפרוטוקול] הדגיש "הכוונה בסעיף 11 היא במידה והחברה עושה כל מה שיש ברשותה כדי להוציא את התוכנית העיסקית לפועל, בעלי המניות לא צריכים להוציא מכיסים ולשלם למר שטיינר..." (ההדגשה שלי - ע.ר). כמו כן, מציין הצד השלישי בסיכומיו [סיפא לסעיף 25] "אילו היתה בהסכם התחייבות לשלם לו את רווחי החברה בכל מקרה שבו לא תרוויח סכום כזה או אחר, היה נכלל סעיף כזה בהסכם באופן מפורש". בסיכומיו, טוען התובע כי, בהתאם להוראות סעיף 15 (ב) לחוק החוזים (תרופות), אין בפיצוי המוסכם שנקבע בחוזה כדי למנוע מהנפגע לתבוע את הנזק בפועל שנגרם לו מהפרת החוזה. ואולם, התובע לא הוכיח כי נגרם לו נזק; לא הביא כל ראיה או נתון היכולים להוות בסיס למסקנה בעניין רווחיה הצפויים של החברה, או אם בכלל היו רווחים לחברה במידה ומי מהצדדים היה פועל בדרך כזו או אחרת; התובע לא הציג בתמיכה לטענותיו הסכמים, שהיוו פוטנציאל להתקשרות של החברה עם גורמים אחרים ושאולי היו יכולים להוכיח רווח צפוי כלשהו; התובע לא תמך את טענותיו, בעניין הרווחים הצפויים ושיעורם בחוות דעת מומחה, ואף לא הוכיח את הקשר הסיבתי בין מעשיו של הנתבע לבין הנזק שלכאורה נגרם. התובע גם לא הוכיח את ראש הנזק המתייחס לעמלה [בסך של 3,000 דולר לשנה], שהוא היה זכאי לקבל, בעקבות העמדת אשראי לחברה. התובע אישר בחקירתו הנגדית שהחברה שילמה לו סכומי כסף בגין העמלה ומשנשאל כמה כסף קיבל אמר: "...אני לא זוכר, אך מעט" (עמ' 17 לפרוטוקול). לגבי הסכום של 150,000 ₪, שהתובע נאלץ כביכול לשלם לחשבון החברה, הרי שאין הסבר מדוע התובע התנדב לשלם את מלוא הסכום ומדוע החוב לא שולם, לפחות באופן חלקי, ע"י צד ג'. יש לציין, בכל מקרה, כי ההסכם לא כולל כל התחיבות לשפות את התובע, במידה שהוא יאלץ לפרוע את ערבותו. מלשון החוזה ברור, כי התובע לא קיבל 10% ממניות החברה סתם כך ב"מתנה". התמורה שהתובע שילם, ככיכול, עבור המניות הייתה, סופו של יום, התשלום בסך 150,000 ₪, שהתובע הפקיד בחשבון החברה. מעבר לכך, אין כל הצדקה לחייב את הנתבע בתשלום זה גם לאור העובדה שהתובע נתן את הסכמתו לשחרורו של הנתבע מהתחייבויותיו לבנק. לפיכך, אני קובע שהתובע לא הניח כל תשתית ראייתית להוכחת הנזק שלכאורה נגרם לו. 16. זהות התובע:- במקרה שבפני מצאתי להתייחס גם לאישיות התובע מאחר ומדובר בתובע שידע את מהות הסיכויים והסיכונים העומדים בפניו. מדובר ברואה חשבון במקצועו, בעל ניסיון של 30 שנה במקצוע [ראה עמ' 22 לפרוטוקול], ואף משמש כשותף לא פעיל בשני עסקים נוספים [ראה עמ' 20 לפרוטוקול]. התובע שימש בזמנים הרלוונטיים לתובענה כרואה החשבון של החברה והחל מספטמבר 98 שימש כמנהל בחברה [ראה לעניין זה סיפא של עמ' 25 לפרוטוקול]: "התובע אכן מה - 13/9/98 היה מנהל בחברה.. מה- 14/9/98 התובע היה מנהל בחברה יחד עם צד ג' ומשם ואילך צפונה". התובע ידע או יכל לדעת את מצב החברה לאשורו, את הפוטנציאל הכלכלי האמיתי שהיה טמון בחברה ואף ידע שהחברה אינה מניבה רווחים ומצויה בשפל כלכלי, עד כדי כך שבעלי המניות לא קיבלו שכר, לפחות מחודש פברואר 98. לעומתו, הנתבע היה עובד שכיר של חברת תדיראן, במשך מרבית הזמן עבד מביתו. עיקר עבודתו הייתה עבודה טכנית / מקצועית בתחום התוכנה. לפיכך ולאור הנסיבות, הגעתי לכלל מסקנה שהתובע, כאמור, ידע בפני מה הוא עומד ולו רק בשל היותו רואה החשבון של החברה. 17. ההבחנה בין המקרה דנן למקרה המתואר בפס"ד מפעלי הטחינה:- בסיכומיו, מביא התובע את פסק הדין בעניין מפעלי הטחינה [רע"א 3557/02 י.י. מפעל טחינה נ' ביכורי השדה, פ"ד נח (1) 162], שם קבע בית המשפט העליון כי מצב בו הגילוי כי החוזה, בו נתקשר אדם, אינו משתלם לו כלכלית, אינו עילה לביטולו כדין של חוזה, וודאי שאינו עילה למתן פטור מתשלום פיצויים בגין הפרת חוזה. באותו מקרה, מי שהתקשרה בחוזה, ניסתה למצוא את דרכה החוצה, בדרך של ביטול החוזה, מאחר וגילתה שהתקשרותה בחוזה לא הייתה כדאית בצורה קיצונית והוכח כי נגרם לה נזק כספי משמעותי. פסק הדין הנ"ל שונה מהמקרה שבפנינו, משום שהשאלה העיקרית בתובענה שבפני אינה מתמקדת בכדאיות ההסכם, אלא בפרשנותו ובשאלה האם מכוחו קמה התחייבות אישית של הנתבע כלפי התובע ואם לאו. 18. סוף דבר א. לפיכך ומכל המקובץ לעיל, אני מחליט להורות על דחיית התובענה. ב. בהתחשב בהליכים שהתקיימו, בסכום הנתבע בתובענה ובכללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימלי המומלץ), תש"ס-2000, החלטתי לחייב את התובע לשלם לנתבע שכ"ט עו"ד בסך של 50,000 ₪ (כולל מע"מ). כמו כן אני מחייב את התובע לשלם לנתבע הוצאות משפט בסך של 2,000 ₪. ג. לאור דחיית התובענה, הרי שאין עוד צורך לדון בהודעה ששלח הנתבע לצד ג' מכאן שאני מורה על דחיית ההודעה לצד ג'. בהתחשב בסיכוייו הטובים של צד ג' להדוף את התובענה שהוגשה נגדו, אני מחייב את הנתבע לשלם לצד ג' שכ"ט עו"ד בסך של 20,000 ₪ (כולל מע"מ). ד.דיני חברותתוכנית עסקית