1. המערער הורשע בעבירה של גרימת מוות בהתרשלות, לפי סעיף 304 לחוק העונשין, תשל"ז - 1977 ובעבירה של אי מתן זכות קדימה בצומת, לפי סעיף 64 (ד) לתקנות התעבורה, תשכ"א - 1961, בעטיה של תאונת דרכים בה היה מעורב. עונשו נגזר ל-6 חודשי מאסר, מהם 3 חודשים לריצוי בפועל והיתרה מותנית לשנתיים, שלא יעבור עבירה מהסוג שבה הורשע. כמו כן, נפסל רשיונו הצבאי והאזרחי למשך 3 שנים, שמהן ינוכו ימי הפסילה המנהלית שבה היה שרוי. הערעור כוון הן כנגד ההרשעה והן לעניין העונש. 2. וזו התשתית העובדתית עליה נסבו טיעוני הצדדים: מדובר בתאונה קטלנית שארעה ביום 10 מאי 1993, בסביבות השעה 07:30 לערך. המערער שימש כנהג ביחידתו שהוצבה ברמת-הגולן זה למעלה משנה. ביום המדובר היה על המערער להוביל ציוד ממחנה צנובר למחנה בירנית. להלן מהלך האירועים כפי שתאר זאת המערער באמרתו שנגבתה בצוהרי יום התאונה (ת/1): "לפני שיצאתי ישנתי היטב לילה קודם בבוקרו של 10.5.93 אכלתי ארוחת בוקר והייתי ערני. בדקתי את הרכב כולל גלגל ספר, מראות תקינות, וכאשר ראיתי שהכל תקין, התחלתי לנסוע לכיוון שער היציאה. ברצוני לציין שהמ"מ שלי, סג"מ צחי, תידרך אותי לנסיעה, דיבר איתי על ציר הנסיעה, ואמר לי לנסוע לאט ובזהירות". בדיקה שגרתית על-ידי הקצין התורן גילתה שאחד הגלגלים לא מחוזק מספיק, והורה למערער לחזק אותו ורק אז לצאת לנסיעה. "מאחר והדרך היחידה להגיע חזרה למחלקה זה לבצע פרסה במקום, אז התחלתי בנסיעה. הגעתי לתמרור עצור. עצרתי - משמאלי עמדה מיכלית מים שהסתירה לי את שדה הראיה בצד שמאל. התקדמתי מעט קדימה. נראה לי שעמדתי פחות או יותר בקו הדמיוני שעל שפת הכביש עם כיוון חציית הצומת. חיכיתי עד שנהג המיכלית המשיך בנסיעה והשדה ראיה התפנה לי. לא ראיתי רכב המגיע מימין או משמאל לצומת. התחלתי בנסיעה ונצמדתי לאי התנועה המצוייר על הכביש מימין לצומת, במטרה להתחיל פניית פרסה בצומת. כאשר הגעתי בערך לאי התנועה הבחנתי בטנדר סובארו לבן שהגיע משמאל לצומת במהירות גבוהה. באותו רגע נבהלתי ובלמתי את הרכב. אני חושב שהרכב האזרחי היה באותו רגע במרחק של כ - 60 מ' מרכבי, אני מעריך. הרכב המשיך בתנועה, הייתי בהילוך שלישי מתוך שישה הילוכים קידמיים ברכב, והתחלתי בנסיעה בהילוך שלישי כי ככה מקובל וככה התרגלתי. ואז שמעתי חריקת בלמים. באותה עת הסתכלתי לכיוון הסובארו וראיתי שהוא מתקדם במהירות אל רכבי, ואז לחצתי על דוושת הדלק כי חשבתי לפנות מייד את הצומת, אבל לא הספקתי להניע את רכבי קדימה כי לקח לי זמן להזיז את הרגל מדוושת הבלם אל דוושת הגז, ואז ארעה ההתנגשות". (ההדגשות של בית-הדין). כתוצאה מההתנגשות נכנס חלק מהמכונית האזרחית אל מתחת לרכב הצבאי ונהג הרכב האזרחי - יעקב אוחיון ז"ל - נהרג. המקום בו ארעה התאונה הינו הצטלבות של שני כבישים - האחד, הוא הכביש המוביל מכיוון המחנה לעמדת ה - ש. ג. וממשיך לכיוון הכביש הבין-עירוני, והשני - הכביש הין- עירוני. ליד הצש. ג . בכביש היציאה מהמחנה מוצב תמרור "עצור", אך לא היה קיים קו עצירה. 3. את עיקר חטאו של המערער ראתה התביעה הצבאית באי-ציותו לתמרור "עצור" ובכך שלא נתן זכות קדימה לרכב האזרחי, אשר כתוצאה ממעשה זה גרם לתאונה ולמותו של המנוח. סנגורו של המערער סבר כי אין לייחס אשמה למרשו, וזאת בשל שני נימוקים עיקריים: ראשית טען, זכות הקדימה היתה של המערער מאחר שתמרור ה"עצור" לא הוצב כדין. לפיכך נטען על-פי תקנה 64 (א) (1) לתקנות התעבורה, תשכ"א- 1961, המערער היה מימינו של המנוח, ולו היתה זכות הקדימה. שנית, המערער עצר להוראת התמרור ונתן זכות קדימה והתאונה ארעה מאחר שהרכב האזרחי נסע במהירות מופרזת ולכן המערער לא יכול היה להבחין בו במועד. בית-הדין קמא לא קיבל את גירסת ההגנה והרשיע את המערער בעבירות שיוחסו לו. בית-הדין קמא, הגם שקבע כי המערער ציית לתמרור "עצור", מצא כי לא נתן זכות קדימה לרכב האזרחי. קביעה זו התבססה על ממצאיו של הבוחן המשטרתי לפיה היה למערער שדה ראיה של כ- 400 מ' ואף המערער אישר כי היה לו שדה ראיה פתוח בהגיעו לקו העצירה הדמיוני, שם עצר בפעם השניה. אמנם המנוח נסע במהירות גבוהה למדי, אולם בית-הדין קבע כי המערער יכול היה להבחין בו בעוד מועד, או שהבחין בו אך סבר שיוכל להשלים את פנייתו בביטחה, כך או כך אשם הוא משום שלא נתן זכות קדימה לרכבו של המנוח. למען הסר ספק, התייחס בית-הדין לחובות המערער בהנחה כי תמרור ה"עצור" לא הוצב כדין וקבע כי מדובר בדרך ולא בצומת ועל כן, לפי תקנה 64 (ב) (2) לתקנות התעבורה, תשכ"א - 1961, היה על המערער לתת זכות קדימה לרכב שנע בכביש הבין עירוני אף אם לא קיים היה תמרור "עצור" במקום. בנוסף, נקבע שהמערער התכוון לבצע פניית פרסה, ומשכך לפי תקנה 44 לתקנות התעבורה, חובת הזהירות לבצע את הפנייה בביטחה - נחה על המערער. כקביעה אחרונה נאמר כי מכל מקום היתה מוטלת על המערער חובת זהירות כוללת, בהתאם לתקנה 21 לתקנות, ואף אם התמרור הוצב שלא כדין, ידע המערער כי יש לתת זכות קדימה לרכבים בכביש הבין - עירוני. 4. עו"ד רויטגרונד, אשר טען למערער גם בבית-הדין קמא, שב והעלה שורה של טענות כנגד ההרשעה וביקש לזכות את מרשו ולחילופין ביקש להמיר את ריצויו של עונש המאסר בפועל שהוטל עליו, לריצוי על דרך עבודה צבאית. לטענת הסנגור המלומד, מקום התאונה הינו מסוכן מטבעו בהעדר שדה ראיה מספיק לשמאל, כיוון ממנו הגיע המנוח. עצירה בשלט "עצור" מחייבת להמשיך ולהגיע לנקודה שהיא מעבר לקו הדמיוני של הצומת, נקודה שגם מומחה התביעה לא ידע להצביע עליה במדויק. מכל מקום ובכל מצב בולט כל רכב הבא מתוך המחנה (כיוון נסיעתו של המערער) אל תוך מסלול נתיב הכביש בו עשה המנוח את דרכו ועל כן, מה לנו כי נלין על אופן נהיגתו של מרשו. בתמיכה לטענה זו ביקש שנאמץ, בניגוד לבית-הדין קמא, את חוות-דעתו של המומחה מטעם ההגנה אשר קבע כי כדי ששדה ראייתו של המערער יהיה אופטימלי לשמאל, עצירתו תהיה כך שהחלק הקדמי של המשאית יבלוט באופן שחלק משמעותי של מסלול נסיעת המנוח יחסם. עוד טען, כי תמרור ה"עצור" בו עסקינן, הוצב שלא כדין מאחר שלפי מפות שהציג, מיקומו הינו מחוץ למחנה הצבאי ורשות התמרור האזרחית אינה יודעת עליו דבר. משכך, מדובר בצומת שזכות הקדימה נתונה לרכב שבא מימין (רכבו של המערער) ולכן נהג הסובארו המנוח היה חייב לתת זכות קדימה למערער ולא להיפך. טענת הסנגור היא שאין תימוכין לסברה כי המערער ביקש לעשות פניית פרסה כדי לשוב על עקבותיו. עובדתית, התאונה ארעה במקום ובמצב, מבחינתו של המערער, שאין בו כדי להעיד כי התכוון לבצע פניית פרסה ומכל מקום, סבר הסנגור כי את תקנה 44 לתקנות התעבורה, שעניינה פניית פרסה, יש ליישם רק כשפניית פרסה נעשית על-גבי אי-תנועה מסומן על פני הכביש. התובע הצבאי ביקש לדחות טענה אחרונה זו של הסנגור, כמו גם את טענותיו האחרות, בציינו שתקנה 44 (א) לתקנות התעבורה, תשכ"א- 1961, קובעת שאסור לבצע פניית פרסה במקום שהיא מהווה סיכון לעוברי הדרך. עולה ברורות מהודעתו של המערער כי זו היתה כוונתו, גם אם התאונה ארעה בראשיתה של הפניה. התובע הצבאי ביקש להותיר על מכונן את קביעות בית-הדין קמא כי מדובר בתמרור "עצור" שהוצב כדין וכי על המערער היה מוטל הנטל להוכיח שלא כך הוא, והוא לא עמד בנטל זה. מכל מקום, אפילו הוכח כך כדבעי, זכות הקדימה היתה לרכבו של המנוח שנע בדרך הבין-עירונית ואין מדובר בצומת בה זכותו של המערער קודמת, במיוחד כאשר להבדיל מהמצב המשפטי - אם תתקבל טענת הסנגור בדבר אי-חוקיותו של התמרור, בפועל, ולמעשה התייחס המערער אל התמרור כתמרור מחייב וכך העיד כי נהג לגביו, כמו עשרות מחבריו. באשר לצורך להתקדם אל מקום בו שדה הראיה הוא אופטימלי וחסימת חלק מנתיב הנסיעה של המנוח, ביקש התובע הצבאי להותיר את קביעת בית-הדין קמא כי גם אם חייב היה המערער להתקדם לנקודה רלוונטית בכיוון נסיעתו כדי לראות ככל האפשר והדרוש לשמאלו ובכך אף לחסום חלק מן הנתיב, היה צריך להיוותר מרווח מספיק למכונית החוצה. לאחר ששקלנו את טיעוני הצדדים ועיינו בתיק בית-הדין קמא והראיות אליהן הופנינו על-ידי באי-כח הצדדים, באנו לכלל מסקנה שיש לדחות את הערעור על שתי חלופותיו. בקשת הסנגור כי נתערב בממצאים העובדתיים ובממצאי האמון שנתן בית-הדין בעדים השונים אין לה בסיס והיא עומדת בניגוד להלכה הפסוקה (ע 88/87 ו - ע 68/372) שאין דרכה של ערכאת ערעור להתערב בקביעותיה של הערכאה דלמטה, אלא במקרים חריגים וכאשר קביעות אלה אינן מעוגנות כדבעי בראיות שבאו בפני בית-הדין קמא. במקרה שלפנינו נימק בית-הדין קמא היטב מדוע בחר להעדיף את גירסת הבוחן המשטרתי שהגיע למקום סמוך לאחר התאונה, על-פני המומחה מטעם ההגנה שביקר במקום רק לאחר כשנה ומחצה ובעבור זמן רב ושלאחריו נערכו במקום הרלוונטי לתאונה שינויים. עוד נימק בית-הדין קמא כדבעי את ההסתמכות על עדות רמ"ד תשתית באג"א ועל התרשים ת/4, המבססים את חוקיות התמרור שהוצב בגבולות המחנה הצבאי על פני המוצגים ס/6, ס/7 ו-ס/8, שיכלו רק לומר כי אין לרשויות האזרחיות מידע על תמרור כזה, המאושש דווקא את הקביעה כי מדובר בתמרור שנקבע כחוק על-ידי רשויות הצבא בשטח הנתון לצבא ונסיונו של בא-כח המערער בטיעוניו הארוכים בפנינו לערער קביעה זו לא נשא פרי. אלא שגם כך נקבע כי המערער לא הפר בפועל את חובת העצירה בתמרור והשאלה המכרעת היא האם חייב היה ליתן זכות קדימה לרכבו של המנוח. בית-הדין קמא מצא, בין היתר גם על סמך עדותו של המערער, כי לא היתה לו בעיה של שדה ראיה ואף שהמנוח נסע במהירות גבוהה, ניתן לקבוע אחת משתיים-או שהמערער ראה את הסובארו וסבר כי יספיק לבצע את שחשב לבצע או שלא הבחין ברכב כלל או שהבחין בו מאוחר, זאת לנוכח עדותו של המערער בבית-הדין קמא ומכאן אשמתו המוכחת של המערער. בית הדין קמא לא עשה מלאכתו קלה ובחן את קרות התאונה גם בהנחה שהיה מוכח כי תמרור ה"עצור" הוצב שלא כדין והציב שלוש אפשרויות חלופיות: האחת-לשיטתו של עד ההגנה, המהנדס ויסמן, שאין עסקינן ב"צומת" כהגדרתו בתקנות התעבורה אלא במפגש של כביש בין- עירוני עליו נסע המנוח עם כניסה ויציאה מחצרים ממנו הגיח המערער, משכך חלה על המערער תקנה 64 (ב)(2) לתקנות התעבורה, תשכ"א- 1961, מכוחה היה על המערער ליתן זכות קדימה לרכב שנע בכביש הבין- עירוני- קרי למנוח. השניה-הקביעה שאין עליה עוררין, כפי גם המשתקף מהודאתו כי התכוון לבצע פניית פרסה, מטילה על המערער מכח תקנה 44 לתקנות התעבורה, תשכ"א- 1961, חובת זהירות לבצע הפניה ללא הפרעה לתנועה. על כן, גם בהעדר תמרור ואפילו מדובר ב"צומת" שלמערער זכות הקדימה לגבי הרכב הבא מימינו, אין באלה כדי לפוטרו מחובת הזהירות המוטלת עליו מכח תקנה 44 כאמור. והשלישית-המערער היה מחוייב בחובת הזהירות הכללית מכח תקנה 21 לתקנות התעבורה, משום שבהנחה שתמרור ה"עצור" לא היה חוקי, דבר שלא היה בידיעת המערער, הרי שמדובר במצב משפטי להבדיל מן המצב העובדתי בהיותו מודע שהיוצאים ממחנה "צנובר" מצייתים לתמרור, כפי שעשה גם הוא, ומכבדים את זכות הרכב שנע בכביש הבין-עירוני ולא להיפך. התוצאה המתבקשת בהליכה בכל אחת מן החלופות שפורטו לעיל, היתה הרשעתו של המערער ונראה כי אין מנוס מכך, כפי שעשה בית-הדין קמא. ולעניין העונש - בית-הדין קמא קבע כי רשלנותו של המערער "ולא היתה מן הגבוהות" ומאחר ועברו כחייל ואף כנהג נקיים מדופי, סבר כי נתן להסתפק בעונשי- המינימום הקבועים בחוק, קרי: 3 חודשי מאסר לריצוי בפועל, מתוך מאסר כולל בן 6 חודשים ופסילה מנהיגה במשך 3 שנים, בניכוי 90 ימי פסילה מנהלתית. הסנגור ביקש כי אם ידחה ערעורו לעניין ההרשעה נתערב ונקל בעונשים שהושתו על המערער בשים לב למהירות נהיגתו של המנוח ותרומתו לתאונה, ונורה כי המאסר לריצוי בפועל שהושת על המערער, ירוצה בדרך של עבודה צבאית. התביעה הצבאית התנגדה לכך משום שלדידה מדובר ברשלנות גבוהה למדי- אי כיבוד זכות הקדימה של המנוח אפילו נסע במהירות מעל למותר וכוונת המערער לבצע פניית פרסה בכלי רכב כבד ואיטי במקום בו ארעה התאונה. גם בעניין זה לא מצאנו להתערב בקביעותיו של בית-הדין קמא. הקורה בכבישי הארץ הינו בבחינת טרוף מערכות המחייב נקיטת צעדים חמורים והטלת עונשים כנגד האחראים לכך שיש בהם ממש, במיוחד במקרים בהם קופחו חיי אדם כבמקרה זה. לא ראינו מקום להקהות עונשים אלה, שהינם בגדר המינימום הקבוע על-פי החוק, על-ידי הוראה כי המאסר בפועל ירוצה על דרך עבודה צבאית, זאת משום שאין אנו תמימי דעים עם בית-הדין קמא, שהרשלנות במקרה זה לא היתה גבוהה. כוונתו של המערער לבצע פניית פרסה חייבה מן הסתם נהיגה במהירות נמוכה, כדי לאפשר ביצוע הפניה ופירוש הדבר חסימת הכביש הבין- עירוני לזמן לא קצר בגוף גדול, כבד ומסורבל-המשאית בה נהג המערער, בעוד עמדה בפניו הברירה להמשיך ולהיכנס לחלק המחנה הממוקם מעבר לכביש ולבצע את הפניה כדי לשוב לבסיס, כפי שביקש, בצורה בטוחה לחלוטין. ראשית חטאת בעצם ההחלטה לבצע פניית פרסה באותו מקום שאף עמדה בניגוד להוראות שהיו קיימות בבסיסו שגם אחרים נהגו לעשות כן-כפי שצויין בהודאתו והמשכה ותוצאתה קיפוח חיי אדם, אשר הפכו לחזיון נפרץ במקומותנו והצורך להלחם בהם מחייבים ענישה הולמת. הערעור נדחה לפיכך, והמערער יתייצב לריצוי עונש המאסר ביום 15.8.95, בבס"ר חמ"צ 396 עד לשעה 11:00 בבוקר. מקרי מוותמשפט תעבורהאי עצירהתמרוריםרשלנות