התובעים הנם הבעלים של דירה בת 4 חדרים וגג הנמצאת ברחוב הענבל 4/8 פ"ת (להלן: "הדירה"). התובעים השכירו את דירתם לנתבעים - בהתאם להסכם שכירות שנחתם בין הצדדים ביום 12.06.00. בהסכם נקבע שעל הנתבעים לפנות את הדירה לא יאוחר מיום 31.07.02, כשהיא במצב טוב ותקין, וריקה מכל אדם וחפץ. הצדדים אינם חלוקים על כך שביום 05.07.02, במהלך פגישה אקראית בין הצדדים בבריכה של כפר סירקין, אמרו הנתבעים לתובעים כי ברצונם להאריך את תקופת השכירות בחודשיים (עד ל - 30.09.02). הצדדים גם אינם חלוקים באשר לעובדה לפיה נשארו הנתבעים בנכס עד 30.09.02, ודהינו חודשיים מעבר לתקופת השכירות כפי שנקבעה בחוזה. מחלוקת נטושה בין הצדדים אם השארות הנתבעים במושכר מעבר לתקופה שנקבעה בחוזה היתה בהסכמה או שמא בניגוד לדעת התובעים. התובעים טוענים כי הביעו התנגדות נחרצת להארכת תקופת השכירות, ואילו הנתבעים טוענים כי התובעים הסכימו להארכת החוזה. לטענתם, עם תום תקופת השכירות ע"פ החוזה הגיעו הצדדים לכלל הסכמה בע"פ באשר להארכת תקופת השכירות. זאת באשר למחלוקת העובדתית. באשר למחלוקת המשפטית: התובעים טוענים שבנסיבות ההפרה נגרמו להם נזקים והם זכאים לפיצוי בשני ראשים: האחד: סך בשקלים השווה ל - 6,000 דולר - פיצוי מוסכם בגין הפרת החוזה בהתאם לסעיף 21 ו - 24 להסכם. השני: 2,400 ₪ - דמי שימוש במושכר בגין 60 ימי אחור בפנוי מיום הפינוי המוסכם 31.07.02 ועד 30.09.02 - מועד הפינוי בפועל. זאת ע"פ סעיף 21 להסכם השכירות הקובע תשלום סכום בשקלים השווה ל - 40 דולר בגין כל יום של אחור בפינוי המושכר. הנתבעים כופרים בחיובים אלה משני טעמים: האחד - עובדתי: כאשר כאמור הם טוענים להארכת תוקפת השכירות בהסכמה. השני - משפטי: גם לולא היתה הסכמה - כגרסת הנתבעים - כי אז לטענתם לא ניתן לתבוע את הפיצוי המוסכם כאשר הם שוללים תחולת סעיף הפיצוי המוסכם על פינוי באחור. זה המקום להעיר אעיר כי טענה זו לא בא זכרה בכתב הטענות, אך למרות זאת, והגם שהתובעים מתנגדים להרחבה, מצאתי לנכון להידרש לה כפי שיפורט בהמשך. טענה נוספת - גם אם קמה תחולה לסעיף הפיצויים המוסכמים מראש, הרי שהפיצוי מוגזם ונקבע ללא יחס סביר לנזק שעלול היה להיגרם ומסיבה זו אין לפסוק את סכום הפיצוי המוסכם. הראיות: ראיות התביעה: עד תביעה 1 - התובעת: עדותה בחקירה ראשית הוגשה בתצהיר - ת/1 ונחקרה בחקירה נגדית. בנוסף הוגשו המוצגים ת/2 (א) ות/2 (ב). עד תביעה 2 - התובע: עדותו בחקירה ראשית נמסרה בתצהיר - ת/3 - נחקר בחקירה נגדית. לת/3 צורפו מוצגים סומנו ת/4 א' - ז'. ראיות הגנה: עד הגנה הנתבע יצחק צמני - עדותו בחקירה ראשית הוגשה בתצהיר - נ/1. נחקר בחקירה נגדית. לתצהירו צורפו המוצגים - סומנו נ/2 א' - ז'. דיון: שקילת העדויות, והמוצגים וטיעוני הצדדים, מביאה אותי להעדפת גרסת התובעים על גרסת הנתבעים וזאת כפי שיפורט להלן: הארכת תקופת השכירות מעבר לתקופה הנקובה בהסכם - האמנם? כאמור, אין מחלוקת כי הדירה הושכרה לנתבעים על פי חוזה השכירות, שנחתם בין הצדדים - מוצג ת/4א. תקופת השכירות בהתאם לחוזה, הינה כאמור בסעיף 4.1 - 1.8.00 עד 31.7.02. בהתאם לסעיף 4.4 לחוזה היו התובעים זכאים לכתחילה לסיים השכירות ב- 31.7.01 - באם ימצא קונה לדירה ובתנאים האמורים באותם סעיפים. סופו של דבר שביום 29.7.01 חתמו הצדדים על הסכמה, לפיה תמשך השכירות מיום 31.7.01 עד לתאריך 31.7.02. (ראה מוצג ת/2 (ב)). בבואי לשקול מהי הגרסה העדיפה לענין המחלוקת הנוגעת להארכת החוזה והאם השכירות הוארכה מעבר לתקופה שנקבעה בת/2 (ב) כטענת הנתבעים, או שמא לא הוארכה בהסכם וכי לא היתה כל הסכמה מצד התובעים לכך, אני נדרשת לשקילת מכלול הראיות. ממכלול הראיות עולה תשתית ראייתית ברורה וחד משמעית, אשר מביאה אותי למסקנה כי מעבר למה שהוסכם ברורות ומפורשות בכתב באשר לתקופת השכירות, לא היתה כל הסכמה נוספת בעל"פ. ואף אם לא אדרש לצורך הענין לדיני הראיות הקובעים מנגנון להוכחת טענה כנגד מסמך בכתב, הרי שהשתכנעתי מהראיות ומהנסיבות האופפות את התנהלות הצדדים באשר למוסכם, כי אין ממש בטענת הנתבעים לפיה התובעים הסכימו על הארכת השכירות מעבר לאמור במסמך בכתב. גרסת הנתבעים לפיה, ניתנה הסכמה בעת פגישה בבריכת השחייה, איננה מתקבלת על דעתי ואיננה מתיישבת עם התנהלות הצדדים וביחוד התנהלות התובעים מתחילת הקשר החוזי ועד להגשת התביעה. ובמה דברים אמורים: ראשית לכל, התובעים הביעו דעתם כבר בחוזה באשר ל"שליטתם" בתקופת השכירות כאשר בתקופת השכירות נקבעה ל - 24 חודשים (סעיף 4.1 לחוזה), אך ע"פ סעיף 4.3 הם היו רשאים לקצר תקופת השכירות בהתקיים תנאים האמורים בשכירות. לענין זה ראה גם סע' 4.4 אשר בו השאירו השוכרים בידיהם את הזכות לסיים את השכירות ב - 31.07.01 (כלומר שנה(!) לפני תום השכירות החוזית) באם ימצא קונה לדירה. בכך מלמדים התובעים על עצמם שהם הקפידו לשמור את יכולת הפינוי בידיהם ככל שניתן. הארכת תקופת השכירות מעבר לחוזה - בפגישה אקראית ובשיחה בעל-פה - כפי שנטען ע"י הנתבעים, אינה מתיישבת עם הקפדה על זכויות המשכיר באשר לתקופת השכירות ומשכה, כפי שעולה מהחוזה כאמור לעיל. גם מהעובדה שבסופו של דבר למרות האמור בסעיף 4.4 חתמו הצדדים על הסכמה ביום 29.07.01 להמשיך השכירות עד ליום 31.07.02 (מוצג ת/2 ב'), אני למדה שהתובעים הקפידו על זכויותיהם במושכר והקפידו לעגן את כל הנוגע להשכרת דירתם לנתבעים במסמך בכתב. אמונים על הקפדה זו בכל הנוגע לדירתם, הקפידו התובעים בהמשך הדרך, לכשהוברר להם שהנתבעים מתכוונים לפנות את המושכר חודשיים לאחר המועד - להעלות את התנגדותם לכך על הכתב ולא הסתפקו במתן הודעה בעל-פה לענין זה. כך חזרו והודיעו בכתב על התנגדות ביום 14.07.02. בהמשך פנו לנתבעים באמצעות בא-כוחם ביום 18.08.02 וחזרו על התנגדותם להשארות הנתבעים במושכר ואף התרו בנתבעים כי במחדלם לפנות הדירה במועד הם מפרים את החוזה, מה שמקים זכאות התובעים לפיצויים המוסכמים. ביום 25.08.02 ענו הנתבעים באמצעות בא כוחם לפניית ב"כ התובעים במכתב - נ/2 ב', בו הם מעלים טענה כי הסכם השכירות הוארך בהסכמה עד ליום 01.10.02, וכי הנתבעים רואים בחזרת התובעים מהסכמה זו הפרה יסודית של ההסכם המקימה זכאות לקבל הפיצויים המוסכמים בסך 6,000 $. ב"כ התובעים ענה על מכתב זה במכתב מיום 01.09.02 - ת/2 (ד). השתלשלות הענינים וההתכתבויות וכן העתוי בהעלאת טענת ההגנה מביאה אותי למסקנה כי גרסת הנתבעים באשר ל"הארכת השכירות בהסכמה" אין בה ממש, וכל כולה לא באה לעולם אלא כדי להדוף טענות התובעים להפרת החוזה ולפיצויים בגין ההפרה. טענת "הארכת תקופת החוזה" בעל פה, בפגישה אקראית עומדת בסתירה להתנהלות התובעים לכל אורך הדרך, ואינני מקבלת אותה. התנהלות התובעים עולה בקנה אחד עם גרסת התובעת בסע' 11 לתצהירה, לפיה כעורכת דין במקצועה היא מודעת לחשיבותו של המסמך הכתוב, ואכן כדבריה כל שינוי או תוספת שנעשו - נעשו בכתב. השתכנעתי כי אכן כך הוא וכהוכחה לאמיתות הטענה ראה המוצג ת/2 (ב). מהעדויות שלפני התרשמתי כי אכן פני הדברים היו כטענת התובעת בתצהירה כאשר היא מעידה כי כשהנתבע פנה אליהם ביום 05.07.02 בפגישה אקראית בבריכה ובקשם להאריך החוזה - השיבה כי ישוחח על כך עם בעלה, וכי בעלה נתן תשובה שלילית. גם ההסבר לתשובה השלילית מתקבל על הדעת. טענת התובעים לפיה התאימו מועדי הפינוי באופן שיתאימו למועד טרם תחילת שנת הלימודים מתקבלת על הדעת. לגרסתם, מרבית האנשים עוברים דירה במהלך הקיץ - לפני תחילת הלימודים. כך היה בהשכרת הדירה לנתבעים וכך התכוונו לעשות גם לאחר פינוי הדירה ע"י הנתבעים. ההתרשמות הינה כי יש ממש בגרסת התובעת, לפיה לאחר שנתנה לנתבע תשובה שלילית לבקשתו להארכה - הודיע הנתבע כי "הוא נשאר בדירה וכי זו עובדה". ההתרשמות מהראיות הינה כי הנתבע, מודע לעובדת הימצאותם בדירה החליט להעמיד את התובעים בפני עובדה מוגמרת. עדות זו מוצאת לה חיזוקים בגרסת הנתבע עצמו. לענין זה ראה עדות הנתבע בעמ' 17 לפרוטוקול, אשר מתאר השתלשלות ענינים שאינה מתיישבת עם גרסת "ההסכמה" כביכול בפגישה בבריכה וכך מעיד הנתבע: "ש. בשתי תקופות השכירות הראשונות שלמתם מראש את שכה"ד. ת. כן. ש. מדוע לא שלמתם את תקופת השכירות הנוספת מראש, בהתאם להסכמות וההבנות. ת. כי הוא לא הסכים אחרי זה לקחת. ש. מה זה אחרי זה. הלו אמרת שטרם שהארכתם את התקופה הנוספת הייתה הסכמה. מדוע בעת ההסכמה לא שלמת מראש. ת. היתה הסכמה בע"פ שאני אוכל להשאר עם התראה של 3 חודשים, אני בנתיים בעל משפחה אני לא יכול לחכות להתראות אלה וחפשתי במקביל דירה, שישכירו לי ליותר מ - 3 חודשים, כשמצאתי זו היתה דירה בבניה, שהיתה מוכנה חודשיים אחרי החוזה, מראש ידעתי שהוא לא מתכוון להשכיר אותה שוב, הוא רצה למכור, הוא אמר לי "אני לא משכיר אותה יותר אני רוצה למכור אותה", כשבאתי והודעתי, אז הודעתי לו... לא נתתי לו כסף, קודם כל כי זה היה בבריכה שהודעתי לו.... זה לא היה כל כך מהר שהוא התנגד בהתחלה אמר "אחשוב על זה" אחרי זה הרים לי טלפון ואמר "אני לא יכול להשאיר את הדירה ריקה, והכל, ארצה להשכיר אותה" אמרתי לו "בסדר תחפש שוכר מהזמן שאני עוזב, אבל הסכמת על הקטע של 3 חודשים" הוא אמר "אף אחד לא ירצה להשכיר לחודש הזה, אתה יודע שזה יולי אוגו', גם אתה רצית יולי אוג'" ואמרתי לו "אבל דברנו על זה שאתה לא רוצה להשכיר אחרת אני הייתי שוכר ממך, מה רע בי? הכל היה בסדר" הוא אמר "תראה אנסה למצוא שוכרים מהתקופה הזו" אחרי שבוע משהו כזה, לא זוכר בדיוק כמה ימים התקשר שוב פעם, אמר לי "לא, תפנה את הדירה" אמרתי שאני לא יכול לפנות את הדירה, אין לי לאן. וכך הוא כל פעם שינה את דעתו, יום אחד התקשר אלי לא מהעבודה, אלא מהדרך שלו מהעבודה, הייתי בבית, ואמר שהוא רוצה לבוא לקחת את התשלום על החודשיים האלה והוא מוותר על התביעה, אמרתי לו "בסדר תבוא" והוא לא בא. מרשך שינה את דעתו כל הזמן. גם אחרי המכתב שלו הוא אמר שהוא מוותר על זה, עוד אחרי המכתב שלו, והוא לא הגיע, ואחרי זה צלצל אלי עוד פעם שהוא מתעכב ויגיע למחרת. ש. למה לא שלחת לו שיק בדואר על 1,300 דולר. ת. לא קרה משהו שלא אשלם לו את מה שאני חייב. הוא היה מקבל את הכסף ברגע שהינו מסכימים. וגם כשלא הסכים לקחת את השיק שלחתי לעוה"ד שלו." הנה כי כן, גם מגרסת הנתבע אשר לכתחילה מנסה לצייר תמונה של הסכמה על הארכת השכירות, עולה כי אין המדובר בהסכם חד משמעי שנעשה בעל פה, אלא, אפילו לגרסתו, מדובר ב"שברירי שיחות", כאשר עולה מגרסתו, כי לכל היותר היה דין ודברים חדשות לבקרים בנסיון להגיע להסכמה. זאת, בהנחה שאני מאמצת את גרסתו. עם זאת, בהיות הגרסה עמומה ובלתי מתקבלת על הדעת, ומאידך גרסת התובעים הינה גרסה חד משמעית, ברורה ומתיישבת עם הנסיבות האופפות ועם נסיון החיים, אני מעדיפה בכל מקרה את הגרסה הברורה של התובעים, וקובעת כי לא היה כל הסכם בעל פה המאריך את החוזה. מתשובות הנתבע בח.נ. עולה כי אין המדובר בגרסה חד משמעית לפיה כביכול היתה הארכה בעל"פ של הסכם השכירות כפי שהנתבעים בקשו לצייר לכתחילה, וגם מגרסתו עולות ספקות באשר להסכמת התובע. חוזה בעל"פ או הסכמה בעל"פ להארכת השכירות ודאי שאין כאן. עמימות נוספת באשר לאותה "הסכמה" בעל"פ עולה מדברי הנתבע גם בנושא תנאי אותו "הסכם" כביכול בעל"פ. אם אכן מדובר בהסכמה בעל"פ להארכת חוזה הרי שאותה "הסכמה" כביכול צריכה היתה לכלול תנאי אותה הסכמה, והנה מסתבר שבאשר לאחד הרכיבים החשובים של "הסכם שכירות" או הסכם "להארכת" שכירות שענינו תנאי השכירות - התשלום - לא נטען ע"י הנתבע דבר וחצי דבר לגביהם. לכשנשאל הנתבע "מה היו התנאים של ההסכמה, מה היה שכר הדירה" (עמ' 15) הוא עונה: "ת. אותו דבר. ש. כמה זה. ת. 650 דולר. ש. כמה כסף שלמת ב - 1.10. ת. בעצת בא כוחי, אנחנו שלמנו לפי החוזה המקורי בשנה הראשונה. ש. בניגוד להסכמה שבע"פ לכאורה שהיתה צריכה להיות 650 דולר. זה מה שאמרת כרגע. הסיכום היה אותו דבר, כלומר 650 דולר אבל עדיין שלמת 600 דולר. ת. כן." אם אכן היה הסכם בעל"פ להארכת חוזה שכלל תנאי השכירות בתקופת ההארכה, לא ברור לשם מה נדרש הנתבע ל"עצת" בא כוחו באשר לגובה דמי השכירות, שהרי אם אכן היה חוזה בין הצדדים - הרי שעל הנתבעים היה לפעול על פי תנאי אותו חוזה ולא להידרש לעצת בא כוחם. מול העדות הלא ברורה של הנתבע ואשר אינה מציגה עמדה חד משמעית, עומדת גרסתם הברורה והחד משמעית של התובעים. שקילת כל הראיות והנסיבות מביאה אותי להעדפת גרסת התובעים לפיה כל הסכמות הצדדים מצאו ביטוי בכתב - במסמכים שהוצגו, וכי לא היתה כל הסכמה בעל"פ - לא בפגישה "אקראית" בבריכה ולא בכל מועד או סיטואציה אחרת אשר בה הוסכם על הארכת תקופת החוזה בכל פרק זמן שהוא. הפרה: המסקנה המתבקשת הינה, כי משפינו הנתבעים את הדירה חודשיים לאחר מועד הפינוי המוסכם ובניגוד לחוזה, הפרו הנתבעים את התחייבותם החוזית לפנות הדירה במועד. הפיצוי: שאלת תחולת סעיף הפיצויים המוסכמים לענייננו: לטענת הנתבעים, כפי שהיא מוצאת ביטוי לראשונה בסכומיהם, לא קמה תחולה לסעיף הפיצויים המוסכמים מראש וזאת מאחר שנושא האחור בפינוי לא בא בגדר הסעיפים המנויים בסעיף 24 לחוזה. אומר תחילה כי הנתבע עצמו נדרש להחלת סעיף הפיצויים בגין טענתו לפיה התובעים הפרו את ההסכם. הכוונה למוצג נ/2' אשר הוגש ביוזמת הנתבע ולבקשתו: נ/2 ב' הינו מכתב ב"כ של הנתבעים שהוגש ביוזמת הנתבעים כמוצג מטעמם! ובו צויין כי חזרת התובע מההסכמה להארכת הסכם השכירות מהווה הפרה יסודית של ההסכם: "... באופן המקים למרשי את הזכות לקבל את הפיצויים המוסכמים בסכום של 6,0000 $ בהתאם לס' 24 להסכם." דא עקא שרק נקבל הטענה שכך הפרת סעיף מהסעיפים המנויים בסע' 24 רישא מהווה הפרת תניה עיקרית שהפרתה תהיה הפרה יסודית המקנה זכות לצד המקיים לפיצוי מוסכם, כי אז לא ברור על סמך מה דורשים הנתבעים עצמם את הפיצוי המוסכם מראש בגין טענה שאיננה באה בגדר אחד מהסעיפים המנויים בס' 24. ולציין כי המדובר במכתב שהוגש כמוצג ע"י הנתבעים עצמם! אך גם אם אתעלם מענין זה, עדיין סבורה אני כי אי פינוי דירה במועד בא בגדר הפרת תניה עיקרית, וזאת מכל אחד מהנימוקים הבאים בנפרד: ס' 24 המונה ומפרש את הסעיפים אשר מהווים תניה עיקרית שהפרתה תהיה הפרה יסודית המקנה למשכיר הזכות לבטל החוזה ולדרוש מהשוכר פיצויים מוסכמים ומוערכים מראש בסך השווה ל - 6,000 $. אחד מהסעיפים המנויים בס' 24 הנו סע' 21. סע' 21 דן מפורשות באי פינוי המושכר במועד. אם לא תמצא לומר כי התניה העיקרית שהפרתה מהווה הפרה יסודית והמצויה בס' 21 הנה תנאי של פינוי במועד, הרי מהי אותה תניה עיקרית המצויה בס' 21 לחוזה?! סע' 21 מדבר מפורשות על אי פינוי המושכר במועד. הבאתו במנין הסעיפים אשר ס' 24 משתרע עליהם מחייבת פרשנות לפיה אי הפינוי במועד אכן יביא להפעלת הסעיף. ושמא תאמר שהפרת סעיף 21 לצורך הפעלת סע' 24 משמעה אי תשלום דמי השימוש עבור כל יום של פיגור - הרי גם מפן זה התגבשה העילה להפעלת סע' 24 לעניננו, שהרי אין מחלוקת שהנתבעים לא עמדו גם בחובה זו של תשלום דמי שימוש עבור כל יום פיגור בסך בשקלים של 40$. ויתירה מזו, לא זו בלבד שלא עמדו בחיוב זה ע"פ סע' 21, ולא שולמו דמי השימוש כפי שנקבעו, אלא ששלמו דמי שכירות עבור החודשים הנוספים פחות מכפי שהיו צריכים לשלם - גם לו היו נמצאים בדירה אותה עת בהסכמה ובדין! (ולעניין זה ראה עדות הנתבע עצמו כאמור לעיל). הנה כי כן, בין אם לצורך התגבשות העילה לפי סע' 24 ד' בגין אי פינוי הדירה או שמא לפי נוסחו של ס' 21 בגיין אי תשלום דמי שימוש עבור התקופה. הרי כך או כך התגבשה עילה להפעלת סעיף הפיצויים! סכום הפיצויים: ב"כ הנתבעים מזמין את ביהמ"ש לבחון את סעיף הפיצויים ולקבוע כי הסכום נקבע ללא יחס סביר לנזק שעלול היה להיגרם. כאמור, לטענת ב"כ התובעים אין מקום לאפשר דיון זה. ותוך שטענת התובעים בענין זה לנגד עיני, אני מחליטה לדון בטענה לגופא: יצויין כי מאחר שהנושא לא עלה בטענות ההגנה, והתובעים הופתעו מטענה זו, לא היה בידי התובעים להביא ראיות לענין זה. בנסיבות אלה של "הפתעה" אין לי אלא להידרש להגיון הדברים ולנסיבות האופפות, כפי שהם עולים מהתיק. המדובר בסכום שנקבע בהסכמה ע"י הצדדים בהסכם. בכך הביעו דעתם הצדדים את רצונם. סבירות: שקילת סכום הפיצויים שהוסכמו מראש מול שכה"ד שנקבע, וכן מול מהות הנכס מושא החוזה, מביאה אותי למסקנה שהמדובר בסכום מדוד, שקול וראוי לנסיבות הענין. ויצויין, כי סכום הפיצויים המוסכמים בא להבטיח פני החשש שהדירה לא תפונה במועד. מהחוזה שהוגש עולה שהמדובר בנכס שעל פי הגדרתו הינו: "דירת מגורים בת 4 חדרים + גג, בקומה רביעית של בניין הנמצא ברח' העינבל 4/8 פ"ת שכונת הדר גנים." (ראה המבוא לחוזה - ת/4 א'). כאשר מדובר בנכס מסוג זה, הדעת נותנת ונסיון החיים מלמד שבעליו של נכס כזה ירצה להבטיח מצב בו שוכר עלול שלא לפנותו ובכך תשלל תקופה מסוימת מהבעלים בנכס הנאתו מרכושו. קדום פני הרעה במקרה כזה על דרך של העמדת סנקציה בסכום בשקלים השווה ל - 6,000 דולר הינו סביר ביותר. לא זאת אף זאת, סכום פיצוי מוסכמים צריך גם להוות תמרור אזהרה לשוכר שלא יפר את החוזה ויחזירו הדירה לבעלים במועד. הנה מסתבר שלא היה מדובר בתמרור שצבעו כה עז, ולא היה בסכום שהוסכם עליו כדי להתריע ולהתרות בנתבעים שלא יפרו ההסכם ולא ישארו בדירה מעבר למועד שנקבע בהסכם. מצאתי כי הפיצוי המוסכם בסכום כפי שנקבע ובהתחשב בתכליתו על פי אופי החוזה והמושכר הנו סכום המבטא את כוונת הצדדים המלאה, הוא ראוי, מדוד והולם, ואין להפחית ממנו או לגרוע ממנו כל סכום שהוא. דמי שימוש בגין כל יום אחור: הסעיף הקוצב תשלום דמי שימוש בגין כל יום אחור הנו סע' 21 לחוזה. מנוסח החוזה - סעיף 21 וסעיף 24, ומהעובדה שסעיף 21 מוזכר מפורשות בסעיף הפיצוי של סעיף 24, עולה כי הצדדים הכפיפו את סעיף 21 למרותו של סעיף 24, ובכך הביעו דעתם כי סעיף 21 הדן בתשלום דמי שימוש בגין כל יום אחור ידור בכפיפה אחת עם סעיף הפיצויים לפי סעיף 24. אין המדובר בטעות או חוסר שימת לב אלא הכפפה מפורשת וברורה. זאת ועוד, אין בדמי שימוש עבור ימים בהם הנתבעים החזיקו בדירה מעבר למוסכם, כדי להוות פיצוי על עצם ההפרה. דמי השימוש נועדו לפצות על עצם השימוש ואילו הפיצוי נועד לפצות על עצם העובדה שהנתבעים במחדלם שללו לתקופה מסויימת מהתובעים חזקה בנכס יקר (דירה בת 4 חדרים + גג) שבבעלותם. סוף דבר: השתכנעתי כי תקופת השכירות ע"פ המסמכים לא הוארכה. השתכנעתי כי על פי המוצגים שהוגשו ע"י עדי התביעה ועדויות התביעה, כי על הנתבעים יהיה לפנות הדירה ביום 31.07.02 ואילו הם פינו את הדירה רק ביום 30.09.02. אני מוצאת כי הנתבעים במחדלם לפנות הדירה במועד ובמעשיהם כאמור לעיל, הפרו את החוזה הפרה המקימה חובתם לשאת בפיצוי המוסכם כפי שנקבע בסע' 21 ו - 24 להסכם, וכן מחובתם לשאת בדמי שימוש בסך בשקלים של 40 דולר לכל יום של אי פינוי. אשר על כן, אני מחייבת את הנתבעים ביחד ו/או לחוד לשלם לתובעים את מלוא סכום התביעה כשהוא נושא הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה ועד לתשלום המלא בפועל. בנוסף ישאו הנתבעים ביחד ו/או לחוד בהוצאות האגרה כשהם נושאים הפרשי הצמדה כדין מיום תשלומה ועד התשלום המלא בפועל, וכן שכ"ט עו"ד בסך של 5,000 ₪ כשהוא נושא הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד התשלום המלא בפועל. מקרקעיןפינויפינוי דירה