בפני בקשה לביטול פס"ד אשר ניתן בהיעדר הגנה ביום 2.12.10 על ידי כב' הרשמת ורדה שוורץ. עובדות והליכים רלבנטיים ביום 21.10.10 הגיש המשיב תביעה כספית ולפינוי מושכר בסדר דין מקוצר. על בסיס אישור מסירת התביעה לאשת המבקש ביום 24.10.10, ניתן פס"ד בהיעדר הגנה כנגד המשיב. ביום 17.11.11 הוגשה בקשה לביטול פסק הדין שניתן בהיעדר הגנה. להשלמת התמונה אציין כי בין הצדדים מתנהלים הליכים רלוונטיים בגין אותה הפרת החוזה הנטענת בתיק מס' 31817-06-11 (שלום ת"א), אשר בו עיקר המחלוקת הינה כספית. טענות המבקש לטענת המבקש, כתב התביעה לא נמסר לו כדין. בסמוך למועד מסירת כתב התביעה לאשתו, עזב את הבית עקב סכסוך עימה לתקופה של מספר שבועות ושהה במושב אביבים שבצפון. בתקופה זו, הקשר עם אשתו היה דל וזו לא עדכנה אותו בדבר תביעה שהוגשה. יתרה מכך, גם לאחר שחזר לביתו, אשתו לא עדכנה אותו בדבר כתב התביעה שנמסר לה. המבקש טוען בחקירתו ובתצהירו שרק ביום 11.10.11, היום בו הגיע למשרד ב"כ המשיב, נודע לו כי הוגשה נגדו תביעה וניתן כנגדו פס"ד. את פסה"ד קיבל ב"כ המבקש רק ביום 3.11.11, עת צילם אותו מתיק ביהמ"ש. עוד מוסיף המבקש כי בידיו טענות הגנה טובות למול תביעתו של המשיב: · ראשית, טענה לכפל פיצוי. המשיב תבע תשלום דמי שכירות ובנוסף לכך פיצוי מוסכם בשל אי פינוי דירה מושכרת לתקופה של 8 חודשים בערך. לטענתו, אין באפשרות המשיב לקבל תרופות כפולות המשרתות אינטרס אחד. לפיכך, טוען המבקש כי המשיב אינו זכאי לדמי שכירות בסך של 92,432 ₪ ובנוסף לכך פיצוי מוסכם בסך של 280,800 ₪ בגין אותה תקופת הפרה, תקופת אי פינוי המושכר. · לגופו של עניין, טוען המבקש כי סע' 14 לחוזה השכירות שנחתם בין הצדדים אשר מסדיר את הפיצוי המוסכם, מהווה תניה גורפת. לפי סעיף זה, ישלם המבקש למשיב פיצוי בסך גבוה בסך של 1,200 ₪ עבור כל יום של איחור בפינוי המושכר. תניה זו גופרת משום שאינה מבחינה בין איחור קל בפינוי המושכר לבין איחור ניכר. לפיכך, קמה חזקה לכאורה כי מדובר בפיצוי מופרז וראוי להפחתה על ידי ביהמ"ש. · המבקש מוסיף טענה לפיה משחולט סך של 33,000 ₪ על חשבון דמי השכירות, לא ניתן לתבוע פיצויים מוסכמים. · בדירה המושכרת מושא התביעה היו ליקויים רבים וחמורים- ארונות שבורים, אין תריסים, רטיבויות, אינסטלציה פגומה וכו'. ליקויים אלו תוקנו ע"י המבקש לאחר סירובו של המשיב לתקנם. · טענה נוספת, היא כי בחודש יולי 2011, הציע המשיב למבקש לשלם דמי שכירות, ללא פיצוי מוסכם והוצאות, כאשר המבקש ומשפחתו ימשיכו לגור בדירה עד ליום 1.10.11 . המבקש הסכים לכך בכפוף לכך שישלם שכירות עד למועד הפינוי בפועל. בפועל, הדירה פונתה בטרם המועד האמור, ביום 1.8.11, כך שעד מועד הפינוי זכאי המשיב לדמי שכירות ולא לפיצוי המוסכם כעולה מהצעת המשיב, לטענת המבקש. בהתאם לכך, עד ליום 20.7.11 שילם המבקש למשיב סך של 53,000 ₪. ביום 10.10.11 שילם המבקש סך של 60,000 ₪ וביום 11.10.11 סך נוסף של 10,000 ₪. בסך הכל המבקש שילם למשיב סך של 123,000 ₪. טענות המשיב ביום 22.12.11 הוגשה תגובת המשיב לבקשת המבקש לביטול פסק הדין. המשיב טוען כי הבקשה לביטול פס"ד מוגשת באיחור ניכר ובחוסר תום לב. המבקש הסיג גבול לביתו של המבקש למשך 11 חודשים מבלי לשלם שכר דירה. לעניין המצאת כתב התביעה, טוען המשיב כי המסירה בוצעה כדין לאשת המבקש. לעניין טענות המבקש בדבר אי הידיעה אודות פסק הדין שניתן כנגדו, מציין המשיב כי עם קבלת פסק הדין נפתח תיק הוצאה לפועל והחלו הליכי גבייה מסיביים לפינויו של הנכס, לרבות צווי פינוי, עיקולי מטלטלין, עיקולי מקרקעין ותפיסת רכב. מוסיף המשיב כי פינוי הדירה ביום 1.8.11 נבע מצו הפינוי שנקבע לאותו היום. עוד מוסיף המשיב כי המבקש שילם לאור פעולות הגבייה הללו בתיק ההוצאה לפועל אשר נפתח לגביית פסק הדין אותו מבקש המבקש לבטל. משלא הוגשה בקשה להארכת המועד להגשת בקשה לביטול פס"ד, אין מקום להיעתר לבקשה המאוחרת לביטול פסק הדין מחובת הצדק וכי זכות המשיב לסופיות הדיון גוברת. המשיב מציין שלאחר שניתן פסק הדין ובמהלך השנה החולפת ידע המבקש כי מתנהלים כנגדו הליכי הוצאה לפועל לגביית החוב, הן כתוצאה מהליכי ההוצאה לפועל והן כתוצאה ממפגשים ומהשיחות שניהלו המבקש והמשיב במטרה ליישב את המחלוקת. · ביום 5.12.10, 3 ימים לאחר מתן פסק הדין, נכח המבקש במשרדו של ב"כ המשיב ושילם סך של 20,000 ₪ על חשבון החוב. · בחודש אוקטובר 2010 ולאחר תפיסת הרכב של המבקש, שילם המבקש למשיב 60,000 ₪. · לאחר תפיסת הרכב, שילם המבקש 10,000 ₪ נוספים על חשבון החוב. המשיב מוסיף כי בקשה לביטול פסק דין בשלב זה, מהווה זלזול בבית המשפט ובסדרי הדין. לעניין סיכויי הגנה של הנתבע המבקש, טוען המשיב כי סיכויי הגנת המבקש קלושים. לפי לשון סע' 14 לחוזה השכירות שנערך בין הצדדים, רשאי המשיב לדרוש בנוסף לפיצוי המוסכם לדרוש את כל התשלומים החלים על פי החוזה. על כן ולאור העובדה שאומד דעתם של הצדדים משתמש מפורשות מהחוזה, יש לכבד את רצון המתקשרים ואת חופש החוזים. המסגרת הנורמטיבית: תקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 (להלן - "התקנות"), שבה מעוגנת סמכותו של בית המשפט לבטל פס"ד שניתן בהיעדר הגנה, קובעת כך: "ביטול החלטה על פי צד אחד ניתנה החלטה על פי צד אחד או שניתנה באין כתבי טענות מצד שני, והגיש בעל הדין שנגדו ניתנה ההחלטה בקשת ביטול תוך שלושים ימים מיום שהומצאה לו ההחלטה, רשאי בית המשפט או הרשם שנתן את ההחלטה - לבטלה, בתנאים שייראו לו בדבר הוצאות או בעניינים אחרים, ורשאי הוא, לפי הצורך, לעכב את ההוצאה לפועל או לבטלה; החלטה שמטבעה אינה יכולה להיות מבוטלת לגבי אותו בעל דין בלבד, מותר לבטלה גם לגבי שאר בעלי הדין, כולם או מקצתם." לפי תקנה 214 לתקנות, הוראות תקנה 201 הנ"ל חלות גם במקרה של ביטול פס"ד שניתן בהיעדר בקשת רשות להתגונן, או בשל החלטה לדחות בקשת רשות להתגונן שניתנה על פי צד אחד או שניתנה בשל אי התייצבות מצהיר. בקשה לביטול פס"ד חייבת להיתמך בתצהיר לגבי כל העובדות הנטענות בה, שאחרת תידחה הבקשה, אלא במקרים חריגים (ראו: ע"א 64/53 כהן נ' יצחקי, פ"ד ח 395 (1954)). בהלכה הפסוקה נעשתה אבחנה בין שני סוגים עיקריים של מקרים לגביהם מתבקש ביטול לפי תקנה 201 הנ"ל: מקרים שבהם פסה"ד פגום בהליך נתינתו ומקרים שבהם פסה"ד בלתי פגום, כאשר הפגם המדובר מתבטא בדרך-כלל בכך שמסירת כתב הטענות שעל בסיסה ניתן פסה"ד בוצעה שלא כדין, אם כי הפגם עשוי להתבטא גם בדברים אחרים, למשל בכך שפסה"ד בהיעדר הגנה ניתן למרות שבמועד מתן פסה"ד היה קיים בתיק ביהמ"ש כתב הגנה, שהוגש באיחור (ראו: ע"א 12/86 עיזבון ריגלר נ' קזרו, פ"ד מב (3) 422 (1988)). לכל אחד משני סוגי המקרים הנ"ל נתייחד דין שונה, כמפורט להלן. ביטול מחובת הצדק: במקרים מן הסוג הראשון הנ"ל (מקרים שבהם פסה"ד פגום בהליך נתינתו) ההלכה היא שביהמ"ש חייב לבטל את פסה"ד, אך ורק לאור הפגם שדבק בו וללא התייחסות לטענות בעל הדין שכנגדו ניתן פסה"ד ולסיכויי הצלחתן להתקבל וללא התייחסות לשאלה אם פסה"ד מוצדק לגופו של עניין. ביטול כזה נעשה "מתוך חובת הצדק" (ראו: ע"א 64/53 כהן נ' יצחקי, פ"ד ח 395 (1954); רע"א 5664/09 עו"ד הניג נ' פוריץ (פורסם באתרים משפטיים, 14.10.09)). ביטול על-פי שיקול דעת ביהמ"ש: במקרים מן הסוג השני הנ"ל (מקרים שבהם פסה"ד לא פגום בהליך נתינתו) ההלכה היא שביהמ"ש לא חייב לבטל את פסה"ד, אלא נתון בידיו שיקול דעת רחב אם לבטלו, כאשר שיקול הדעת צריך להתחשב בשתי השאלות הבאות: השאלה מהי סיבת מחדלו של בעל הדין להגיש את כתב הטענות במועד או להתייצב במועד (להלן - "שאלת סיבת המחדל"); והשאלה מהו הסיכוי שטענות בעל הדין שחדל לגופו של עניין יתקבלו, אם ייבוטל פסה"ד (להלן - "שאלת סיכויי ההצלחה"). עפ"י ההלכה הנוהגת, שאלת סיכויי ההצלחה היא השאלה החשובה יותר, וזאת מאחר, שבעוד שברגיל ניתן "למחול" לבעל הדין על מחדלו אם ניתן לפצות את בעל הדין שכנגד בפסיקת הוצאות על הנזק והטרחה המיותרים שנגרמו לו בשל המחדל, הרי שאין צידוק ענייני לבטל פס"ד אם ברור מראש שגם אם ייבוטל פסה"ד צפוי להינתן לאחר-מכן פס"ד דומה לאור היעדר טענות ראויות לגופם של דברים (ראו: ע"א 64/53 כהן נ' יצחקי, פ"ד ח 395 (1954)). יחד עם זאת, "יהיו מקרים בהם המחדל הוא כה משמעותי עד שיהא בו כדי להאפיל על התשובה לשאלה השניה" (ע"א 1782/06 משרד הבינוי והשיכון נ' סולל בונה בע"מ (פורסם באתרים משפטיים, 6.4.08)). מודגש, כי, בהתאם להלכה הפסוקה, יש לברר במסגרת בקשה לביטול פס"ד בהיעדר הגנה את שתי השאלות הנ"ל, בבחינת תנאים מצטברים לביטול פסה"ד, אולם די בקביעה שלא מתקיים אחד משני התנאים כדי לדחות את הבקשה ובמקרה כזה אין צורך בבחינת התקיימות התנאי השני (ע"א 2201/07 חונינסקי נ' אטלנטיס מולטימדיה בע"מ (פורסם באתרים משפטיים, 2.2.09); רע"א 6379/09 פלוני נ' פלונית (פורסם באתרים משפטיים, 19.8.09); רע"א 4861/09 שחיבר נ' לוי (פורסם באתרים משפטיים, 4.10.09). כך, למשל, באותן הלכות (רע"א 2201/09 + רע"א 6379/09 + רע"א 4861/09) קובע בית המשפט העליון כי כאשר בחינת הדברים מלמדת שמחדלו של בעל הדין להתגונן נגוע בזלזול בהליכים המשפטיים הרי שדי בכך כדי להביא לדחיית בקשתו לביטול פסה"ד ואין צורך לבחון כלל את שאלת סיכויי ההצלחה; וכך גם, למשל, בהלכה הנ"ל ב-רע"א 6379/09 קובע בית המשפט העליון כי בהיעדר כל הסבר למחדל אי-ההתגוננות במועד, אין להידרש לסיכויי ההגנה. בבירור שאלת סיבת המחדל יש להתחשב בשאלת המשנה הבאה: האם המחדל נובע מזלזול בבית המשפט וללא כל סיבה סבירה, שאז הנטיה היא לדחות את הבקשה לביטול פס"ד (אלא אם הדבר יגרום ל"עיוות דין בולט"), או שמא נובע המחדל מ"צירוף נסיבות אומלל", מאי-הבנה או מהיסח דעת או אף מרשלנות מסוימת מצד בעל הדין או בא-כוחו, שאז הנטיה היא לקבוע שיש בסיבת מחדל מסוג זה כדי להביא לביטול הבקשה לביטול פס"ד, בתנאי כמובן שמתקיים גם התנאי השני בדבר סיכויי ההצלחה (ע"א 32/83 אפל נ' קפח, פ"ד לז (3) 431 (1983); ע"א 2201/07 חונינסקי נ' אטלנטיס מולטימדיה בע"מ (פורסם באתרים משפטיים, 2.2.09); רע"א 4861/09 שחיבר נ' לוי (פורסם באתרים משפטיים, 4.10.09). ואילו בבירור שאלת סיכויי ההצלחה המבחן הוא מבחן של הגנה אפשרית, ולאו דוקא בטוחה. הנטל המוטל על המבקש הוא לשכנע שלכאורה יש לו הגנה אם יוכיח אותה, ואין על המבקש בשלב הבקשה לביטול פסה"ד להוכיח ממש את הגנתו (ע"א 276/62 פרידמן נ' פרידמן, פ"ד יז 349 (1963); ע"א 32/83 אפל נ' קפח, פ"ד לז (3) 431 (1983)). יצוין, כי בעל דין שמבקש לבטל פס"ד מחובת הצדק בטענה שכלל לא קיבל את כתב הטענות, לוקח בכך סיכון, שאם ייקבע (בניגוד לטענתו) שהוא כן קיבל את כתב הטענות, כי אז הבקשה תידחה אך בשל כך שלא מתקיים בבקשת הביטול התנאי ההכרחי הראשון הנ"ל בדבר הצבעה על סיבת המחדל שבאי-הגשת כתב הטענות במועד (רע"א 6379/09 פלוני נ' פלונית (פורסם באתרים משפטיים, 19.8.09)). יש לציין, כי, באופן כללי, הפעלת סמכותו של בית המשפט לפי תקנה 201 לתקנות צריכה להיעשות תוך מתן משקל רב לזכות הגישה לערכאות ותוך חתירה לתוצאה מידתית, כך שעל בית המשפט לשאוף ליתן לבעל דין את יומו בבית המשפט תוך ריפוי מחדלים דיוניים בהטלת הוצאות (ראו: רע"א 1958/00 נדב נ' סלון מרכזי למכונות כביסה וטלוויזיה בבית אל על, פ"ד נה (5) 43 (2001); רע"א 1643/00 פנינת טל השקעות ובנייה בע"מ נ' פקיד שומה - ירושלים, פ"ד נה (4) 198 (2001); רע"א 3521/04 רוזנפלד נ' בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ (פורסם באתרים משפטיים, 16.1.05). יחד עם זאת, ההתחשבות הנ"ל בזכויותיו הדיוניות של בעל הדין אינה בלתי מוגבלת, וכאשר בעל הדין מפגין זלזול בהחלטות ובהליכים הדיוניים, בית המשפט לא ייעתר לבקשה לביטול פסה"ד, כאשר בית המשפט מבהיר שהגשמת ערך חתירת המשפט לאמת ולצדק צריכה להיעשות על בסיסם של הכללים הפרוצידוראליים (ראו: ע"א 1782/06 משרד הבינוי והשיכון נ' סולל בונה בע"מ (פורסם באתרים משפטיים, 6.4.08); רע"א 7151/09 שלומוביץ נ' מדינת ישראל - רשות המיסים (פורסם באתרים משפטיים, 1.10.09)). דיון ומסקנות לאחר ששמעתי את טענות המבקש והמשיב בחקירתם בדיון שנערך בפניי, סבורני כי הבקשה לביטול פסה"ד לא הוגשה במועדה וכי היה צורך בהגשת בבקשה להארכת מועד להגשת הבקשה לביטול פס"ד. משלא הוגשה בקשה להארכת מועד, אני דוחה את בקשת המבקש לביטול פסק הדין. ראשית, אין חולק כי אשת המבקש קיבלה את כתב התביעה. בחקירתו הצהיר שבתקופה זו לא גר בבית וכאשר חזר לביתו, אשתו לא עדכנה אותו בדבר הגשת התביעה. אין ספק כי טענה זו בעייתית כשלעצמה שכן לא מתקבל על הדעת שאשת המבקש תתעלם מתביעת פינוי שהוגשה כנגד בעלה, אשר בסופה עלולה היא, בעלה וילדיה למצוא עצמם מפונים מביתם, כל שכן כאשר המבקש לא מצא לנכון לצרף תצהיר של אשתו התומך בטענותיו אלה. אוסיף כי המבקש בחקירתו לא ידע לענות כמה זמן נעדר מביתו ומתי שב לביתו, כך שלא מצאתי את גרסתו מהימנה. שנית, אינני מקבל את טענת המבקש כי לא ידע שניתן פס"ד כנגדו עד ליום תפיסת רכבו במסגרת הליכי ההוצאה לפועל. כפי שעולה מחקירת הצדדים, מיום מתן פסק הדין ובמשך שנה עד להגשת הבקשה שבפני התקיימו מספר אירועים מהם ניתן להסיק את ידיעת המבקש שניתן פס"ד כנגדו (ואדגיש, מבלי צורך להזדקק לנספחים שצורפו לתגובת המשיב ואשר נמחקו מתגובתו במהלך הדיון): · לאחר מתן פסק הדין, פתח המשיב בהליכי הוצאה לפועל אגרסיביים כנגד המבקש אשר כללו בין היתר עיקול מיטלטלין, צו פינוי ותפיסות רכב ואף חולטו כספים בשל כך. · בתיק ההוצאה לפועל ישנו אישור מסירת אזהרה חתום אשר המבקש מכחיש שזו חתימתו. · המבקש מכחיש את עיקול המיטלטלין אשר התבצע בדירתו ובו ציין המעקל כי המבקש "זרק עליו כסא". לאור חזקת תקינות המעשה המנהלי, אינני סבור כי מעקל ישקר ששהה בבית המבקש לשם ביצוע עיקול מיטלטלין כאשר אין לו שום אינטרס לעשות כן. · לאשת המבקש הומצא צו פינוי ליום 1.8.11 וזו ברבה לחתום על גבי אישור המסירה. המבקש פינה את הדירה ערב מועד הפינוי- לכאורה בתקופה בה טוען כי חל הסכם פשרה לפיו יישאר המבקש בדירה עד לחודש אוקטובר 2011. עצם פינוי הדירה בסמוך למועד הצו ולא במועד שנקבע בפשרה הנטענת, מעיד על כך שידע המבקש על צו זה. · המבקש טוען כי הגיע לפשרה עם ב"כ המשיב לפיה תוארך תקופת שהייתו במושכר. במסמך אשר ביקש המבקש עצמו לצרף לבקשה מופיע סעיף "אגרות והוצאות". מכאן שהיה על המבקש להבין במעמד זה כי הוגשה כנגדו תביעה לביהמ"ש. יתרה מכך, המבקש שילם בתקופה שלאחר פסק הדין סכומים נכבדים לב"כ המשיב. תמוהה בעיני העובדה שבתקופה שלאחר שניתן פסק הדין ממהר המבקש לשלם למשיבה סכומי כסף נכבדים בעוד שלאורך התקופה בה סירב להתפנות מהמושכר לא שילם אף לא שכר דירה. מכאן, סבורני כי ידע המבקש על פסק הדין שניתן כנגדו. · המבקש מצהיר כי נודע לו על מתן פסק הדין כנגדו בתאריך 10.10.11, מועד תפיסת הרכב ומוסיף כי בשלהי חודש אוקטובר 2011 ב"כ המשיב עדכן אותו בדבר פסק הדין שניתן ורק ב- 3.11.11 עיין בא כוחו של המבקש בפסק הדין. אציין, כי אין חובה על המשיב אשר ניתן פס"ד לטובתו להמציא את פסק הדין לנתבע. על כן, גם אם אקבל טענות אלה של המבקש, הרי שהמבקש שוב התמהמה בהגשת הבקשה לביטול פסק הדין וזו הוגשה בחלוף 30 ימים ממועד הידיעה הנטען (10.10.11). סיכום אשר על כן, סבורני כי היה על המבקש להגיש בקשה להארכת מועד לבקשה לביטול פס"ד. לאור הנימוקים שלעיל ומשלא הוגשה בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לביטול פס"ד, אני מורה על דחיית הבקשה לביטול פס"ד. המבקש ישלם את הוצאות המשיב בסך של 1,000 ₪. פינוי מושכרמקרקעיןשכירותפינויפינוי דירה