השופט לנדוי: המנוח נפטר ביום 13.5.1946. הוא היה בעל חלקת אדמה ועליה שני בתים, ברחוב אלנבי 81, תל אביב. הנכס רשום עד היום בספרי האחוזה בשמו של המנוח. ביום 3.10.1962 נתן בית-המשפט המחוזי בתל אביב יפו צו לפיו מונתה החברה לנאמנות של בנק לאומי לישראל בע"מ להיות מנהלת העזבון של המנוח. ביום 16.8.1965 התקשר עזבון המנוח, באמצעות מנהלת העזבון, עם העותרת השניה בחוזה למכירת הנכס ורישומו בספרי האחוזה בשם העותרת השניה. העותרים ביקשו את הסכמתו של רשם הקרקעות בתל אביב לעיסקה, והלה דרש מהם אגרה בשיעור של 7.5% משווי הנכס, לפי חשבון זה: אגרת רישום מכר, לפי סעיף 1 של התוספת לתקנות העברת מקרקעין (אגרות), תשט"ז-1956, שהיו אותה שעה בתקפן (להלן: התקנות) 3% תוספת מחצית מזה לרשות המקומית 1.5% אגרת רישום ירושה לפי סעיף 6 (ב) (4) וסעיף 6 (ח) של התוספת הנ"ל 2% תוספת מחצית מזה לרשות המקומית 1% טענת העותרים מכוונת נגד החיוב באגרת רישום הירושה (והתוספת עליה לרשות המקומית). רשם הקרקעות ביסס את דרישתו על הסעיף 6 (ח) של התוספת לתקנות, האומר וזה לשונו: "האגרה המשתלמת לפי סעיף זה [דהיינו אגרת רישום הירושה], תשולם גם במקרה של רישום מקרקעי העזבון על שם אפוטרופוס או מנהל עזבון וגם במקרה של רישום עיסקה שבוצעה על-ידי האפוטרופוס או מנהל העזבון במקרקעי העזבון במישרין; ובמקרה האחרון תשולם האגרה בנוסף לאגרה בעד רישום אותה עיסקה." התקנות הותקנו על-ידי שר המשפטים בתוקף הסעיף 16 (ו) לפקודת העברת קרקעות, המסמיך אותו לקבוע אגרות "בעד רישום ובקשר עם רישום". העותרים טוענים שבתקינו את הסעיף 6 (ח) לתוספת חרג שר המשפטים מסמכותו ועל כן הסעיף בטל, מפני שלמעשה אינו מתבצע במקרה דנן שום רישום ירושה, אלא הנכס יעבור במישרין משם המנוח אל שם הקונה, ובאין רישום אגרת רישום מנין? צורה אחרת של אותה טענה היא שהטלת האגרה בגין רישום ירושה מפלה את הקונה דנן לרעה לעומת קונים אחרים החייבים רק באגרת רישום המכר. הוראה דומה לסעיף 6 (ח) קיימת בתקנות האגרות עוד משנת 1939 (ראה עתון רשמי, תוספת 2, ע' 1247), בלי שעלה עד כה על דעת מישהו להטיל ספק בתקפה. נראה לי שגם נסיונו של בא-כוח העותרים לעקור את ההוראה מן השורש נדון לכשלון. אחת מתשובותיו של ד"ר חשין בשם המשיבים היתה שגם מנהל עזבון, ולא רק היורשים, חייב לרשום את העזבון על שמו, לפי סעיף 13 של פקודת העברת קרקעות, ועל כן לא תישמע מנהלת העזבון דנן, אשר השתמטה ממילוי החובה הזאת, בטענתה שאין היא חייבת באגרת רישום הירושה. לטענה זו אין יסוד בלשון הסעיף 13, המדבר על יורשים ועל נוחלים ולא על מנהלי עזבון, ולא נוכל לקרוא אל תוכו מה שאין בו, תהיה הסיבה לניסוח הסעיף כפי שנוסח אשר תהיה. אבל משום כך דוקא היתה חובת הרישום המוטלת על היורשים יוצרת הפליה בלתי צודקת בכל אותם מקרים, בהם נתמנה מנהל עזבון, אם נכונה גירסת העותרים: בעוד היורשים חייבים, לפי חומרת הסעיף 13, ברישום בשמם וממילא גם באגרת רישום הירושה, יהא מנהל העזבון פטור מעולה של אגרה זו? אדרבא, הצדק דורש שכדי למנוע בל הפליה כזאת תוטל אגרת רישום הירושה גם על מנהל העזבון, אפילו אין הוא חייב ברישום העזבון בשמו - והרי זו מטרת הסעיף 6 (ח) סיפה. אינני רואה כל קושי בקיום הסעיף 6 (ח) הנדון בתוך מסגרת הסעיף 16 (ו) של הפקודה: מחוקק המשנה היה יכול להבחין מבר בין אנשים חיים ממכר, בו המוכר הוא עזבון הפועל באמצעות מנהלו, ולהטיל אגרה מוגדלת על מכר מן הסוג השני: גם זו וגם זו הינה אגרת רישום של עיסקה, אלא לכל אחת משתי העיסקאות מהות שונה, וכפי שראינו ישנה הצדקה מלאה להגדלת האגרה, כדי למנוע הפליה בין עזבון שיש לו מנהל לבין עזבון המנוהל על-ידי היורשים עצמם. אין לנו להרהר אחרי כינוי התשלום בעד הרישום בתורת "אגרה", כי במונח זה בחר המחוקק הראשי עצמו, בסעיף 16 (ו) של הפקודה. אש, השירות אותו נותן הרשם ברשמו מכר בין חיים אינו שונה, או אינו שונה בהרבה, מזה הניתן על-ידו, כאשר המוכר הוא מנהל עזבון. אבל אין ללמוד מכאן שהתוספת הנגבית במקרה האחרון בגין הירושה הופכת למס, שאסור להטילו אלא בחוק הכנסת, כאמור בסעיף 6 של פקודת סדרי השלטון והמשפט, תש"ח-1948. אגרות רישום המקרקעין כולן כאחת הן "מעין יצור כלאיים בין מחיר ומס", כביטויו של השופט ויתקון (וראה ע"פ 74/58, פד"י, כרך יד, ע' 365, [1], ב-ע' 389, 390), ואפשר לומר שיסוד המס בולט בהן הרבה יותר מיסוד המחיר. אך היא הנותנת, שאין לפסול אגרת רישום זו או אחרת בגלל יסוד המם שבה. לפי סעיף 15 (2) של התקנות הנושא באגרת הרישום הוא "מי שהזכות שהיא נשוא העיסקה נרשמת על שמו", כלומר במקרה דנן הקונה, היות ורישום הירושה אינו נעשה בפועל (וראה עכשיו תקנה 20 (2) של התקנות החדשות משנת תשכ"ו, בע' 1869). מר שוב טוען שבכך מקופחת הקונה מאת מנהל עזבון לעומת קונים אחרים. לטענה זו יש משקל כלשהו רק כאשר המוכר נפטר אחרי עשיית ההסכם למכור; אם הוא נפטר עוד לפני כן, כבר יודעים שני הצדדים למכר שמגיעה אגרת הרישום הנוספת בגין הירושה ותשלום האגרה הינו ענין למשא ומתן ביניהם, כמו כל חיוב כספי אחר. במקרה של פטירת המוכר אחרי עשיית ההסכם היה זה מתקבל על הדעת שהעזבון ישא באגרה הנוספת, שלא היתה צפויה מראש. כפי הנראה אינו מאפשר הנוסח הקיים של התקנות את הטלת החיוב הזה על העזבון, כאשר אין הוראה על כך בהסכם המכר. אולי יש כאן המקום לתיקון מתאים של התקנות. אך אין זה ענין לנו לענות בו בעתירה זו, בו היו הצדדים עצמם יכולים לפתור את הבעיה ביניהם בהסכם המכר, ולא שמענו מפי באי-כוחם שהם לא עשו כן בפועל. לדעתי יש לבטל את הצו-על-תנאי. השופט מני: אני מסכים. השופט קיסטר: אני מסכים. הוחלט לבטל את הצו-על-תנאי. בא-כוח המשיבים ויתר על הוצאות בעתירה זו. ירושהאגרה