בפני תביעה כספית שעניינה תשלום פיצוי מוסכם, מכח הסכם מכר דירה מיום 16.12.10, לפיו רכשו התובעים דירה מהנתבע. בהתאם להסכמה דיונית, הצדדים הגישו טיעוניהם בכתב בצירוף המסמכים הרלוונטיים. לעניין החוב לועד הבית - היה על הנתבע לשלם את החוב לועד הבית עד למועד מסירת החזקה בדירה ביום 10.3.11 ולהציג לתובעים אישור בעניין זה (סעיף 7.8 להסכם המכר). הנתבע שילם את החוב, בסך 3,300 ₪, רק ביום 19.3.12 - לאחר הגשת התביעה. התובעים טוענים כי נגרם להם נזק עקב האיחור בכך שלא נמסר להם ע"י הועד שלט לחניה. הנתבע טוען כי מדובר בחוב בגין שיפוץ, ששוכר הדירה לא שילם לועד, כי התובעים לא פנו לנתבע בעניין זה עד להגשת התביעה, ומיד עם קבלתה פנה ושילם את החוב לועד. מעיון במסמכים שצורפו לסיכומי התובעים, שוכנעתי כי היו מספר פניות לב"כ הנתבע ולרעייתו של הנתבע, הן מצד התובעים והן ישירות ע"י ועד הבית, לגבי החוב הנ"ל, אך החוב שולם רק כשנה מאוחר יותר, לאחר הגשת התביעה. כמו כן עולה כי אכן לא נמסר לתובעים שלט לחניה בבניין בעקבות החוב של הנתבע לועד, ועל כן נאלצו התובעים לפנות לועד באמצעות ב"כ בחודש מאי 2011. לא ברור אם בעקבות אותה פניה נמסר להם השלט, או שרק לאחר קבלת התשלום מהנתבע במרץ 2012, אך הדעת נותנת כי אילו לא נמסר השלט היה המשך לתכתובת ולפיכך אצא מהנחה שהשלט נמסר זמן מה לאחר קבלת המכתב. אני דוחה את טענת הנתבע כאילו פניה לבא כוחו אינה שקולה לפניה אישית אליו בעניין התשלום לועד, שכן היה ברור לתובעים כי בא כוחו בהסכם המכר, עו"ד יוז'וק, המשיך לייצגו גם בתכתובת שנגעה לביצוע ההסכם, והלה אף השיב בשמו של הנתבע למכתבי התובעים. הנתבע טוען עוד, כי בעקבות הפניה לבא כוחו, הודיע האחרון לב"כ התובעים כי הוא מקזז כנגד החוב של הנתבע לועד, חוב של התובעים לנתבע בגין תשלום באיחור של תמורת המכר, בשני התשלומים האחרונים, שלשיטתו מזכה את הנתבע בריבית בסך 5,028 ₪ בגין 41 ימי איחור, בהתאם להסכם. ברם, טענה זו, שהנתבע חזר עליה גם בכתב הגנתו, לא הוכחה כדבעי. לא הוכחו מועדי התשלום בפועל ע"י התובעים, ולא צורף כל מסמך בענין זה למעט מכתב התראה של עו"ד יוז'וק מיום 10.2.11 ביחס לתשלום מיום 1.2.11, ומיום 9.3.11 ביחס לתשלום מיום 20.2.11. בהתחשב בכך שאיחור של שבוע לא נחשב כהפרה, לפי סעיף 12.3 להסכם, לא הוכח אלא איחור של שבועיים במצטבר. לפיכך טענת הקיזוז הוכחה רק כדי סך של 2,500 ₪, ולא היה בה עילה לאי תשלום החוב לועד הבית ע"י הנתבע. בגין הפרה זו של הסכם המכר (סעיף 7.8) אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובעים סך של 15,000 ₪, וזאת בהתחשב בעגמת הנפש, בהוצאות המשפטיות של שליחת מכתבים לב"כ הנתבע ולועד בנושא זה, ולהגבלת השימוש בנכס. אציין בהתייחס לטענת התובעים, כי אין מדובר, להשקפתי, בהפרה יסודית שמעניקה זכות לפיצוי המוסכם, הן לפי סעיף 12.1 להסכם שאינו כולל את סעיף 7 בכלל ההפרות המוגדרות כיסודיות, והן לפי גובה הסכום שנקבע בהסכם כפיצוי מוסכם, כ-140,000 ₪, שאין בינו לבין הנזק הנטען כל יחס מידתי. לעניין תשלום דמי שכירות - התובעים טוענים כי הדירה היתה מושכרת לשוכר מטעם הנתבע ביום המסירה, וכי הנתבע לקח לעצמו את דמי השכירות ולא העביר אותם לתובעים גם ביחס לתקופה שממועד המסירה ואילך, היינו מיום 10.3.11 עד 10.4.11. הנתבע מצביע על התחשבנות שנערכה בין התובע, בכתב ידו, לבין אשת הנתבע בעניין זה ביום 11.3.11, היינו יום למחרת המסירה, ובו חושב סך של 5,460 ₪ כחלקם היחסי של התובעים בשכר הדירה שגבה הנתבע (נספח 4 לכתב ההגנה), ובהמשך לכך הועבר סך של 5,000 ₪ בשיק של הנתבע לפקודת התובע ביום 17.3.11 (נספח 5 לכתב ההגנה). לטענת הנתבע שולם סך 460 ₪ במזומן. התובעים לא סתרו התחשבנות ותשלום אלה שבוצעו לכאורה בהסכמה, ולפיכך אני דוחה את התביעה בעניין זה. לעניין אי פינוי רהיטים מהדירה - התובעים טוענים כי הנתבע השאיר בדירה רהיטים ישנים, אך הנתבע משיב לכך כי הדירה היתה מושכרת כמרוהטת ועל כן לא היה יכול לפנות רהיטים מהדירה תוך תקופת השכירות מבלי להפר את הסכם השכירות. אני מעדיפה את טענת הנתבע בעניין זה ובהעדר הוראה ברורה בהסכם המכר, לפיו נמכרה הדירה as is , ומשידעו התובעים כי הדירה מרוהטת ומאוכלסת בעת המסירה, רשאים היו התובעים לפנות את הרהיטים (מקרר וארון) על חשבונם, אם לא היו מעוניינים בהם, לאחר סיום תקופת השכירות. לפיכך אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובעים סך של 15,000 ₪, וכן הוצאות משפט בסך 3,000 ₪ ואגרה. רהיטים (תביעות)פינוי