בסוגיית רשלנות רפואית של פסיכיאטר בית המשפט ציין כי "דומה כי הגנה על חולה הנפש והטיפול בו מזה וההגנה על שלום הציבור מזה, היא לתכלית ראויה. הפגיעה צריכה להיות מידתית. אין לפגוע בחירותו של חולה הנפש מעבר לדרוש להגנה עליו, לטיפול בו או להגנה על שלום הציבור. אין לאשפז חולה נפש אשפוז כפוי בבית חולים אם ניתן לטפל בו ולהגן על שלום הציבור באמצעות טיפול מרפאתי כפוי; ואין לכפות טיפול אם ניתן להשיגו ללא כפיה. תמיד יש לנקוט באמצעי המגשים את המטרה הראויה, ושפגיעתו בחולה הנפש היא הקטנה ביותר. כך הוא הדין בדרך כלל (ראה בג"ץ 3477/95 בן-עטיה נ' שר החינוך, התרבות והספורט, פ"ד מט(11 ,1 ( 5); כך הוא הדין לעניין הטיפול בחולה הנפש (ראה ע"ש (י-ם) 81/92 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"מ התשנ"ג (ג) 223, ..."(ההדגשה שלי) (רע"פ 2060/97 ,וילצ'ניק נ' הפסיכיאטר המחוזי , פ"ד נב(1), 697 ,708). העיקרון של טיפול מידתי על פיו לעולם יש ליתן את הטיפול הפחות מגביל ככל שהינו ראוי, מוכר גם כעקרון בסיסי, על ידי מחלקת בריאות הנפש של ארגון הבריאות העולמי (ראה בעניין זה מאמרו של פר' אמנון כרמי, טיפול בבריאות הנפש וחובות הרופא ונושאים אחרים, רפואה ומשפט, גליון 16-אפריל 1997, עמוד 123). על כן יש לקבוע כי ההתחשבות בשיקול המידתיות נעשתה כדין. וכי אין בשאיפת הרופאים לאתר טיפול פחות מגביל למנוחה, משום רשלנות. שיקול הדעת שיש לשקול בקביעת תנאי האשפוז הוסדר אף בחוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א-1991 (להלן:"החוק") ובתקנות טיפול בחולי נפש, תשנ"ב-1992. אשפוז במחלקה סגורה היה מתאפשר בענייננו רק באשפוז כפוי, על כן יפות לגביו הוראות סעיף 9 לחוק. תנאים לאשפוז כאמור הם תנאי סעיף 6(1) ו-(2) לחוק. תנאים אלה כוללים מצב בו קיים סיכון מיידי לחולה או לזולתו. תנאי זה כל הדעות (לפחות לעניין המיידיות) לא התקיים בענייננו. על כן לא היה ראוי היה בענייננו, על רקע האבחון ויתר הנסיבות להורות על אשפוז כפוי, לכן אף לא ניתן היה ממילא לאשפז המנוחה במחלקה סגורה. תקנה 19(ב) לתקנות מסמיכה את הרופא לקבוע תנאים של הסתכלות מיוחדת או השגחה מיוחדת, להלן יובאו השיקולים: "(ב) הוראת רופא לפי תקנת משנה (א) תינתן לפי שיקול דעתו בהתאם למצבו של החולה על סמך בדיקה רפואית, לרבות במקרים אלה: (1) החולה עלול לסכן את עצמו או את זולתו סיכון פיסי או עלול לגרום פגיעה חמורה ברכוש; (2) החולה נמצא במצב גופני קשה או משתנה; (3) החולה מקבל טיפול העלול להביא לשינוי פתאומי במצבו; (4) החולה נמצא במצב של אי שקט פסיכומוטורי ניכר; (5) החולה עלול לעזוב את המחלקה או את בית החולים ללא רשות; (6) על פי בקשת החולה." תנאי הפיקוח של הסתכלות מיוחדת הוגדר בתקנה 25. תנאי הפיקוח של השגחה מיוחדת (צמידות בפועל כל העת) הוגדר בתקנה 26. תקנה 19(ב) אינה מחייבת ומנחה לגבי ההעדפה לאלו מהסדרי הפיקוח, ונלמד ממנה שיקול דעת רחב , דהיינו, כי בהתקיים כל התנאים שפורטו עד כה, ניתן להורות אם על הסתכלות מיוחדת ואם על השגחה מיוחדת, אך גם כי יש ליישם את שיקול הדעת באופן מידתי. אין בסעיף הוראה לנקיטה באמצעי הפיקוח שיבטיח בכל מחיר מניעת כל סיכון. ההנחיה היא אחרת, כאמור, לשיקול דעת ליישום מידתי, על פי עוצמת הקריטריונים ולפי הצורך. התחום הנפשיפסיכיאטריהרפואהתביעות רשלנות רפואיתרשלנות