בכתב האישום שהוגש נגד הנאשם נטען כי ביום 16.3.2000 במסגרת תיק פלילי 6372/98 בית משפט שלום חיפה, הורשע הנאשם בעבירה של בניה ושימוש ללא היתר, בניגוד לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה - 1965 (להלן: "חוק התכנון") וזאת במקרקעין הנמצאים סמוך לעוספיה, בחלקה 6 בגוש 17156 (להלן: "המקרקעין"). בגזר הדין שניתן ביום 16.3.2000 צווה הנאשם להרוס עד ליום 22.6.01 יסודות, קורות ועמודים לבניית בית מגורים, בשטח של כ- 150 מ"ר (להלן: "המבנה") ולהפסיק את השימוש ביסודות המבנה ו/או במבנה. ביום 10.12.01 ביקר במקרקעין מפקח מטעם המאשימה, מר יובל ליפשיץ (להלן: "המפקח") וראה כי המבנה לא נהרס, וזאת בניגוד לצו בית משפט. בכתב האישום נשוא גזר דין זה נטען כי הנאשם לא קיים ביודעין את צו בית המשפט ובכך עבר העבירה של אי ציות לצו בית משפט - בניגוד לקביעות הסעיף 210 לחוק התכנון והבניה. עוד נטען בכתב האישום כי המפקח, בעת ביקורו במקרקעין, מצא כי בניית הבית הושלמה וכי הבית מאוכלס וזאת בניגוד לצו זמני למניעת פעולות שהוצא במסגרת ב"ש 3419/98 בית משפט שלום חיפה ביום 13.12.98 וכי הנאשם הינו מי שהשלים את בניית המבנה ו/או מי שהוחזק שהייתה מוטלת עליו החובה להשיג היתר ו/או מי שהוחזק כבעלי המקרקעין. בכתב האישום נטען כי על המקרקעין חלה תוכנית ג/400 שפורסמה למתן תוקף בילקוט פרסומים 989 מיום 10.1.63 המייעדת המקרקעין כקרקע חקלאית. כן עולה כי על המקרקעין חלה התוכנית המאושרת ג/566 שפורסמה למתן תוקף בילקוט פרסומים 1560 בעמ' 157 מיום 16.10.69 המייעדת המקרקעין כפארק הכרמל. המקרקעין אף הוכרזו כקרקע חקלאית בהודעה בדבר אכרזה על קרקע חקלאית שפורסמה ביום 18.2.68. אשר על כן, עשה הנאשם במקרקעין שימוש חורג ללא היתר. הוראות החיקוק המיוחסות לנאשם בגין פריט אישום זה הינן: בניה ללא היתר - עבירה על סעיפים 145, 204 (א), 205, 208 (א), 218 ו- 223 לחוק התכנון וסימנים ד' ו- ה' לפרק ו' לחוק העונשין, תשל"ז - 1977. שימוש חורג בקרקע חקלאית ללא היתר - הוראות התוספת הראשונה וסעיפים 156, 204 (א), 204 (ג), 205, 208 (א), 218 ו- 223 לחוק התכנון וסימנים ד' ו- ה' לפרק ו' לחוק העונשין, תשל"ז - 1977. בישיבת ההקראה מיום 23.9.03 הודה הנאשם בעובדות כתב האישום ככל שהינן מתייחסות לאי הריסת המבנה ולעבירה של אי ציות לצו בית משפט. הנאשם כפר בעבירות של בניה ללא היתר ושימוש חורג ללא היתר ובגין עבירות אלו נשמעו הוכחות מטעם הצדדים. בישיבת בית המשפט מיום 21.1.04 חזר בו התובע מעובדות כתב האישום המתייחסות לעבירות של בניה ללא היתר ושימוש חורג בקרקע חקלאית ללא היתר והעבירות המיוחסות לנאשם בגין כך. באותה ישיבה ניתנה הכרעת הדין בעניינו של הנאשם בה הורשע הנאשם, על פי הודאתו, בעובדות האישום של אי ציות לצו הריסת מבנה ובעבירה של אי ציות לצו בית משפט המיוחסת לו וזוכה מן העבירה של שימוש חורג בקרקע חקלאית ללא היתר ומן העבירה של בניה ללא היתר. בטיעוניו לעניין העונש ביקש התובע להשית על הנאשם עונש של מאסר בפועל כאשר הפנה את תשומת לב בית המשפט לכך שעונש המאסר המקסימלי על עבירה זו הינו שנה אחת. כן ביקש להטיל על הנאשם קנס מרתיע כאשר הקנס המקסימלי הוא 26,000 ₪. התובע הפנה לפסיקה של בית המשפט העליון לפיה העונש הראוי לעבירה מסוג זה הינו מאסר בפועל. ב"כ הנאשם טען כי הנאשם הינו קורבן למחדלי המערכות השונות, דהיינו הרשות המקומית וועדות התכנון למיניהן כולל הועדה המחוזית. לדבריו, מדובר במשפחה נורמטיבית לחלוטין, שבנתה בנין על קרקע פרטית ולא פלשה לכל קרקע אחרת, לא של המדינה ולא של המינהל. זאת ועוד; הקרקע גובלת עם שטח השיפוט של הכפר ונמצאת ברצף טריטוריאלי עימו. עוד הוסיף כי הנאשם הינו נכה וכל קנס רק יכביד ויטיל עליו ועל משפחתו מעמסה בלתי ניתנת לנשיאה. הנאשם אף הוא ביקש להקל עמו וטען כי הינו מובטל המתפרנס מקצבת נכות מביטוח לאומי ואין ביכולתו לפרנס את משפחתו. בע"פ (תל-אביב-יפו) 4648/98 - מדינת ישראל נ' יעקב סער, תק-מח 2000(1), 1325 ,עמ' 1326 בהרכב 3 השופטים : ד' ברלינר - אב"ד, א' בייזר, ז' המר נקבע כי: "עברייני בניה דינם מאסר בפועל, לא כל שכן עבריינים שמורשעים בשל אי קיום צו ביהמ"ש, הפוגע קשות בשלטון החוק". בע"פ 4603/90 אדירים חברה לבנין ועבודות נגד מדינת ישראל, פד"י מז (2) 529 בהרכב 3 - השופטים : ש' נתניהו, א' מצא, מ' חשין נקבע כי : "המציאות מלמדת שמטרת ההרתעה עדין לא הושגה. השטח עדין פרוץ ומדיניות השלטת החוק דורשת נורמות ענישה מחמירות שיהיה בהן כדי למגר את התופעה הפסולה הזו. כבר נפסק לא אחת כי ההפקרות השוררות בנושא העבירות על חוק התכנון מחייבת הטלת עונשים מרתיעים. רק עונש מאסר יש בו להרתיע מפיתוי לגריפת הון בדרך של עבריינות על חוק התכנון. חומרה מיוחדת נודעת לעבירה המהווה הפרה של צו בית משפט". ברע"פ 23/83 פור נגד מדינת ישראל, לח' (534 (1, בעמ' 535 בהרכב 3 - השופטים ד' לוין, י' טירקל, א' גולדברג נקבע כי: "מדיניות הענישה, אשר נקבעה על-ידי בית משפט זה מכבר, מורה לבתי המשפט בדרגה הראשונה להחמיר בדינם של עבריינים, המפרים צווי בית משפט בנושא הבניה הבלתי חוקית. בדרך כלל העונש הראוי יכלול בין מרכיביו עונש מאסר לריצוי בפועל. הנסיון מלמד, שכל עונש הרתעה אחר אין בו כח ההרתעה הדרוש". בעמ"ק (ראשון-לציון) 2051/02, מדינת ישראל נ. עוף ראשון, תק-של 2002 (3), עמ' 16 נקבע כי: "בית המשפט העליון וכן בתי המשפט המחוזיים קבעו בשורה של פסקי דין, כי העונש ההולם נאשם אשר לא קיים צו שיפוטי הוא מאסר בפועל". מן המקובץ לעיל עולה ההלכה כי בתחום זה של הפרת צווים שיפוטיים יש מקום להטלת עונשי מאסר בפועל. בכך מביעה החברה את סלידתה מהתנהגותם העבריינית של אנשים המפירים בריש גלי את חוק התכנון והבניה ומעבר לכך מפרים אף צוי בית משפט שניתנו לענין זה. על כל אדם המפר צו בית משפט לדעת, כי בית המשפט מתייחס בחומרה יתרה לעבירות אלו - ונותן ביטוי להתייחסות זו בעונשי מאסר מתאימים. זאת ועוד; מן הנתונים שבאו בפני בית המשפט עולה כי בעוד שבעת מתן גזר הדין בת.פ. 6372/98 הנ"ל נמצאה בנית המבנה רק בתחילתה - יסודות, קורות ועמודים, הרי שכיום המבנה הושלם ואף אוכלס על ידי הנאשם ובני משפחתו, וזאת גם אם לא הורשע בכך. עם זאת, הנני מודעת לכך שבנסיבות מיוחדות הוטלו על מי שלא מילאו צוי בית משפט עונשים של מאסר על תנאי וזאת בנוסף לרכיבי ענישה נוספים, אך לא ניתן להסיק מפסקי דין אלה מסקנה זהה לענייננו, כאשר הנסיבות שם היו שונות. (ע"פ 546/00 (חיפה), דביר נ. מדינת ישראל, תקדין מ"ח, 2000 (2), 861 וע"פ 909/00 (חיפה), פרידמן נ. מדינת ישראל, תקדין מ"ח, 2001 (1), 11906. לקביעתי, גם אם נסיבותיו האישיות של הנאשם קשות כל כך, במיוחד בכל המתייחס לנכותו ולמצבו הכלכלי, הרי שהמעשים החמורים בוצעו כאשר נתונים אישיים אלה מתקיימים ואם בחר הנאשם לבצע העבירה נשוא גזר דין זה כשהינו נכה ואינו עובד לפרנסתו - אין לו אלא להלין על עצמו. מכל מקום, לא אמצה עימו את הדין. אשר על כן, הנני דנה את הנאשם למאסר לתקופה של 12 חודשים מתוכם ירצה הנאשם מאסר בפועל למשך 3 חודשים והיתרה מאסר על תנאי למשך 3 שנים. התנאי הוא כי הנאשם לא יעבור העבירה על סעיף 210 לחוק התכנון והבניה, עליה הורשע. כן הנני דנה את הנאשם לתשלום קנס כספי בסך של 5,000 ₪ או 50 ימי מאסר תמורתו. הקנס ישולם ב-10 תשלומים חודשיים רצופים ושווים של 500 ₪ כל אחד החל מיום 16.4.04 ואילך. אם לא ישולם אחד מן התשלומים במועדו - יחול פרעון מיידי של כל היתרה. בהיותי מודעת לכך כי העבירה של אי ציות לצו בית המשפט הינה עבירה נמשכת, המתחדשת כל העת, ולאור טענות ב"כ הנאשם כי נעשות פעולות שיאפשרו קבלת היתר לבניה, הנני קובעת כי תחילת מניינה של תקופת המאסר על תנאי תחושב מיום 16.12.04 ואילך, וזאת על מנת לאפשר לנאשם קבלת ההיתר. אי קיום צו בית משפטצווים