הנאשם לא התייצב להכרעת הדין למרות שמועד הכרעת הדין הודע לו בנוכחותו. ע"פ האמור בכתב האישום, בתאריך 5.11.00 נהג הנאשם ברכב מס' 89-305-69, ברח' הדקלים בפרדס חנה לכיוון צומת עם רח' הצפירה. סמוך לצומת, בכיוון נסיעת הנאשם, היה מוצב תמרור ב- 37. באותה עת נסעה לכיוון הצומת מצד ימין מכונית פרטית, והנאשם, אשר לא ציית לתמרור ב- 37, לא נתן זכות קדימה לרכב שנסע בדרך החוצה, נכנס לצומת, חסם את דרכה של הפרטית וכתוצאה מכך נגרמה תאונה. כתוצאה מהתאונה נחבלה נהגת הפרטית וכן נגרם נזק לכלי הרכב המעורבים. הנאשם מואשם בעבירות של נהיגה רשלנית, נהיגה בחוסר זהירות, אי ציות לתמרור ב - 37 והתנהגות שגרמה נזק לרכוש וחבלה בגוף. ראיות התביעה. עדת התביעה הראשונה היתה נהגת הרכב שהיה מעורב בתאונה, דגנית הרצוג. לדבריה, נסעה ברח' הצפירה והגיעה לצומת, ואז הגיע רכב הנאשם במהירות, לא עצר בעצור, נכנס לצומת והיא התנגשה בו למרות שניסתה לעצור. לדבריה, ההתנגשות היתה בתוך הצומת, באמצע, והיא פגעה ברכב הנאשם בחלקו האחורי. עד תביעה נוסף היה השוטר זיו ברדה, באמצעותו הוגשה הודעת הנאשם במשטרה (ת/2), ניסוי שדה ראייה שערך (ת/3) ותרשים התאונה (ת/4). ע"פ עדותו, לנאשם היה שדה ראייה פתוח למרחק של 80 מ' לפחות, כאשר סמוך לתמרור ב - 37 היה קו עצירה ברור ובולט לעין. ראיות ההגנה מטעם ההגנה העיד הנאשם עצמו. לדברי הנאשם הוא עצר סמוך לתמרור, "ראה את הכביש", "לא היה אף אחד", הסתכל שמאלה וימינה ואז הבחין ברכב "המתחיל להגיע". הנאשם אומר, שחשב שהרכב רחוק מדיי ואז יצא לצומת, אך מאחר והרכב שהתקרב לצומת נסע מהר ולא "חשב" שהוא נוסע "כל כך מהר", אירעה התאונה. יחד עם זאת, בסוף עדותו בביהמ"ש אומר הנאשם, ש"כנראה לא נתתי זכות קדימה". למעשה אין מחלוקת שאכן הנאשם התקרב לצומת, כאשר בכיוון נסיעתו היה מוצב תמרור ב- 37, ואין מחלוקת שנכנס לצומת ובתוך הצומת אירעה תאונה בינו לבין רכב שהגיע לצומת, כאשר לרכב האחר זכות הקדימה. השאלה היא, האם לאור הראיות והעדויות עמדה התביעה בנטל המוטל עליה להוכחת עובדות כתב האישום. סעיף 64 (ד) לתקנות התעבורה מחייב נהג, אשר בכיוון נסיעתו קיים תמרור "עצור" (ב-37) לעצור את רכבו, טרם היכנסו לדרך החוצה, וליתן זכות קדימה לתנועה בדרך החוצה. הנאשם, כאמור, מודה בקיום התמרור בכיוון נסיעתו. אין מחלוקת או לפחות לא הופרכה קביעת עד התביעה, השוטר זיו ברדה, שלנאשם היה שדה ראייה לכיוון ימין, הוא כיוון נסיעת רכב הנהגת המעורבת, של לפחות 80 מ', כאשר קביעה זאת נעשתה על בסיס ניסוי שדה ראייה. למעשה, הנאשם עצמו מאשר בעדותו, שטרם חציית הצומת הסתכל שמאלה וימינה והבחין שמימין מתחיל להגיע רכב. ברור הוא שאם הנאשם הבחין ברכב המתקרב לצומת, מחובתו היה להימנע מלהיכנס לצומת, כל עוד קיים חשש שהרכב המתקרב, ואשר לו זכות הקדימה, יגיע לצומת בטרם יספיק להשלים את חצייתו. העובדה שהנאשם סבר שהרכב רחוק ויספיק להשלים את החצייה בטרם יגיע, אין בה כדי למנוע את המסקנה ההכרחית שהנאשם הפר את חובתו ליתן זכות קדימה וכי נהג ברשלנות ובחוסר זהירות. למעשה די בעובדה שלמרות שהבחין ברכב המתקרב נכנס לצומת ואירעה תאונה בצומת כדי להביא למסקנה שהנאשם לא נתן זכות קדימה לרכב זה. גם אם הייתי מקבל את דברי הנאשם שהרכב המתקרב נסע מהר, ואין אני מקבלה, שכן אין לה ביסוס ממשי בראיות ומדובר בהערכתו בלבד, הרי על נהג אשר לו החובה ליתן זכות קדימה לצפות אפשרות שרכב המתקרב לצומת יסע במהירות גבוהה מן המותר ולכלכל שיקוליו בהתאם. כל עוד קיים חשש שרכב המתקרב לצומת יגיע אליו בטרם יספיק לחצותו ואפילו רכב זה נוסע מהר, היה עליו להימנע מלהיכנס לצומת, ואם עשה כן, הרי הפר את חובתו וביצע עבירה של אי מתן זכות קדימה - עבירה הגלומה במסגרת אי ציות לתמרור ב - 37. יודגש שאף הנאשם עצמו בעדותו, בעמ' 6 מול שורה 5, מודה למעשה שכנראה לא נתן זכות קדימה. אשר על כן, אני קובע כי התביעה הוכיחה מעבר לכל ספק סביר שהנאשם ביצע את העבירות המיוחסות לו וכתוצאה מכך, אני מרשיע אותו בעבירות המפורטות בכתב האישום. גזר - דין המדובר בתאונת דרכים שנגרמה עקב אי ציות לתמרור ב - 37. לנאשם רשיון נהיגה משנת 99. אני דן את הנאשם לתשלום קנס בסך 1300 ש"ח. אני פוסל את הנאשם מלקבל או מלהחזיק רשיון נהיגה לתקופה של 3 חודשים בפועל. אני פוסל את הנאשם מלקבל או מלהחזיק רשיון נהיגה לתקופה של 3 חודשים על תנאי למשך שנתיים. לנאשם זכות ערעור תוך 45 יום. משפט תעבורהאי ציות לתמרורתמרורים