1.הנאשם הואשם בעבירה מסוג ברירת משפט, בגין אי ציות לתמרור ד-14, בנגוד לתק' 22(א) לתקנות התעבורה. 2.הנאשם הוזמן לבימ"ש ובישיבת "ההקראה" כשנשאל לתשובתו לכתב האישום אמר שהוא ניסה למנוע תאונה והוא מבקש שהשוטר לא יגיע לבימ"ש למתן עדות, כי הוא מודה בעובדות כתב האישום. 3.התביעה זימנה לעדות את השוטר שכתב לנאשם את הדו"ח והשוטר העיד ע"פ התרשומת שכתב בדו"ח לגבי נסיבות המקרה. הדו"ח התקבל וסומן ת/1. מתרשומת השוטר עלה שבתאריך 14.10.07, יום א' הוא עמד בתפקיד על אי התנועה הבנוי שבצומת רוקח - שטרית בתל אביב. בשעה 10:20 הוא הבחין ברכב בו נהג הנאשם נוסע בשד' רוקח, מכוון מזרח למערב, בנתיב השני מימין. הרכב "נדחף" לנתיב הימני תוך כדי עליה על השטח המקווקו המסומן שם על הכביש - תמרור ד-14. השוטר הורה לנאשם לעצור בצד והסביר לו את מהות העבירה. השוטר כתב בדו"ח את דברי הנאשם, כדלקמן: "מגני התערוכה נסעו בטורים צפופים לכוון הפניה לקריית עתידים, לא הצלחתי להשתלב בנתיב ימני אלא לקראת הפניה ימינה, גם שם לא נתנו לי להשתלב והשתלבתי בפניה ... מבלי לפגוע בתנועה. עליתי על האי תנועה אבל זה לא רלוונטי ....". הנאשם חתם ליד תגובתו הרשומה. בעדותו בבימ"ש הוסיף השוטר שהוא עמד שם בתפקיד לצורך אכיפת עבירות של קיפוח זכות שימוש בדרך ואי ציות לתמרור ד-14. לדבריו, בשעת האירוע היה עומס רב של תנועת מכוניות בכוון הנסיעה ימינה משד' רוקח לרח' שטרית. במקום היו נהגים שנדחפו לראש הטור, לכן הוא עמד במקום כדי לרשום דוחות על עבירות אלה. השוטר הכחיש את טענת הנאשם שהוא השתלב לנתיב הימני לפני השטח המקווקו (תמרור ד-14) ומונית חתכה אותו מימין. 4.הנאשם העיד בבימ"ש ותאר את מצב התנועה בכביש - "פקוק לחלוטין". כלי הרכב נעו באיטיות רבה. הוא נסע, לדבריו, בנתיב האמצעי וניסה להשתלב לנתיב הימני כ-50 מ' לפני הצומת הנדון, אלא שהדבר היה בלתי אפשרי בשל הקירבה בין כלי הרכב שנסעו בנתיב הימני. לבסוף פנה פנייה רחבה ימינה לרח' שטרית. אז מונית, שנסעה מימינו, "חתכה" אותו ואילצה אותו לעלות על אי התנועה (ד-14) כדי לא להתנגש בה. הנאשם לא הכחיש שאמר לשוטר את מה שכתב בדו"ח ב"דברי הנאשם" והוסיף שהוא גם אמר לשוטר שמונית חתכה אותו מימין, למרות שהדבר לא נרשם. 5.בשלב זה בקשה ב"כ התביעה להזהיר את הנאשם כי לאור עדותו, תבקש להרשיע אותו גם בעבירה של קיפוח זכות שימוש בדרך בכך שהשתלב לפני כלי רכב אחרים שהמתינו לפנות ימינה וקיפח בכך את זכותם להשתמש בדרך. 6.אמו של הנאשם, שנסעה עמו ברכב, העידה בבימ"ש ואמרה שאין לה רשיון נהיגה והיא אינה יודעת מהו תמרור ד-14, התמרור בו הואשם בנה שלא ציית לו. היא אישרה את גירסת בנה, שהם נסעו בנתיב המרכזי וממנו פנו ימינה בקשת רחבה כדי להשתלב לפניה ימינה, אך סתרה את גירסתו באמרה שהפניה ימינה בוצעה כ-10-15 מ' לפני הצומת ולא 50 מ' כטענת הנאשם. גם היא טענה שמונית "חתכה" אותם מימינם והוסיפה שכתוצאה מכך נאלץ בנה לסטות שמאלה כדי להתחמק מפגיעת המונית. 7.לאחר ששמעתי את העדים, שקלתי דבריהם והתרשמתי מהופעתם בבית המשפט וקראתי את סיכומיו הארוכים של הנאשם, מצאתי שעובדות כתב האישום הוכחו בפני מעל לכל ספק סביר. זאת עשיתי לאחר שהזהרתי את עצמי שמדובר בעדות יחידה במשפט פלילי. 8.למעשה לא היתה מחלוקת בין הצדדים לגבי העבירה בה הואשם הנאשם - אי ציות לתמרור ד-14. הנאשם למעשה הודה בבצוע העבירה כבר מהתחלת הדיון בבימ"ש וגם בפני השוטר במקום בו נעצר. טענת ההגנה של הנאשם היתה שהוא נאלץ לבצע את העבירה מאחר ומונית שנסעה מימינו "חתכה" אותו ולא איפשרה לו לפנות ימינה לפניה. השוטר טען שהוא לא ראה כדבר הזה. השוטר עשה עלי רושם אמין. לא מצאתי כל סיבה מדוע ירצה השוטר לטפול אשם שווא על הנאשם שהוא כלל לא מכיר. הוא עמד שם בתפקיד לצורך אכיפת הציות לתמרור ד-14 וקיפוח זכות שימוש בדרך של נהגים, אשר "נדחפים" ימינה לטור של כלי הרכב הממתינים לתורם לפנות ימינה ומקפחים בכך את זכותם לפנות בתורם ימינה. הכוונה היא לנהגים שעוקפים בעזות מצח וחוצפה את העומדים בתור ומקדימים אותם שלא כדין ובניגוד לכללי הנימוס האלמנטרי. אמנם ב"כ התביעה בקשה להזהיר את הנאשם שלא היה מיוצג, שהיא תבקש להרשיע אותו גם בעבירה של קיפוח זכות שימוש בדרך וזאת לאור עדותו של הנאשם עצמו, שתאר כיצד נדחף לטור הצפוף של כלי הרכב שהתקדמו באיטיות אל הצומת, כדי לפנות ימינה. אלא שמאחר והנאשם לא היה מיוצג ע"י עורך דין, החלטתי לדחות את בקשתה. 9.גם אם היה כטענת הנאשם להגנתו שמונית שנסעה מימינו לא איפשרה לו לפנות ימינה, לא הייתי מוצאת בכך כל הגנה. אם היתה מונית שנסעה מימינו של הנאשם, היא זו שנסעה שם כדין, כי זה הנתיב שהיה מסומן ומיועד לפניה ימינה בלבד. משנסעו כלי הרכב בנתיב הימני בצפיפות, כטענת הנאשם, לא היה לרכב בו נהג הנאשם מקום להכנס לפני המונית. נראה לי במקרה זה שהנאשם הוא זה ש"חתך", או סטה לפני המונית ולא להיפך, שהרי סטה ימינה לפני המונית שנסעה בנתיב הימני. הסטיה ימינה בוצעה קרוב לצומת, אחרת לא היה עולה על השטח המקווקו המסומן על הכביש - תמרור ד-14. תימוכין לכך ניתן למצוא בעדותה של עדת ההגנה מטעמו - אמו, אשר סתרה את גירסתו שסטה ימינה כ-50 מ' לפני הצומת. 10.בסיכומיו טען הנאשם שעומדת לו הגנת זוטי דברים, מאחר ועליית הרכב כ-50 ס"מ על אי התנועה אינה גורמת שום נזק ואינה פוגעת בשום אינטס חברתי. אני דוחה מכל וכל טענת הנאשם. כב' השופטת (בדימוס) שטרסברג כהן הביעה דעתה בנדון ב- רע"פ 1555/00 וכתבה כדלקמן: "כאשר מסומנים סימני דרך כחוק, על נהג לציית להם גם אם אין הם עולים בקנה אחד עם שיקול דעתו. האינטרס הציבורי מחייב שלא להשאיר בידי נהגים שיקול דעת במקום בו נקבעו סימנים ותמרורים מחייבים כחוק". גם כב' השופט ע. זמיר התייחס לטענת זוטי דברים בעבירות תעבורה וכך כתב בע"פ 1436/96: "האינטרס הציבורי בעבירות התנועה כולל - ואף אולי בעיקר - בעבירות הקלות, הוא לחנך את עולם הנהגים לשים יתר דגש ותשומת לב לדרך נהיגתם, וכדי שכל נהג ישים לבו לדרך וישים לבו לדרך נהיגתו... חשוב הדבר - מבחינת האינטרס הציבורי שהוא ימלא אחר כל חוקי התעבורה כולל אותם התנהגויות עפ"י חוקי התעבורה שאם לא נוהגים כלפיהם יש בהם משום עבירות קלות. עבירה קלה כשלעצמה אינה ניתנת להפטר מאחריות בגין זוטי דברים". ובע"פ 64/97 כתב : "כאשר דרך הנהיגה גורמת הפרעה ואי נוחות לרכבים אחרים, אין כל מקום לומר שניתן לפטור את עובר העבירה מאחריות עפ"י ההגנה של "זוטי דברים". 10.לסיכום האמור לעיל, מצאתי שהוכח בפני שהנאשם עבר את העבירה שיוחסה לו בכתב האישום, לפיכך הנני מרשיעה אותו באי ציות לתמרור ד-14, בניגוד להוראות תק' 22(א) לתקנות התעבורה. משפט תעבורהאי ציות לתמרורתמרורים