בפני ערעור על גזר דינו של בית-משפט לתעבורה (כב' השופטת שדמי) בתיק ת"ד 12325/07 מתאריך 2.9.08, לפיו הורשע המערער על-פי הודאתו בכך שלא ציית לתמרור ב-37, ולא איפשר להולך רגל להשלים חצייתו בביטחה במעבר חציה, וכן נהג בקלות ראש - עבירה על תקנה 64(ד), 22(א) ו- 67(א) לתקנות התעבורה התשכ"א - 1961, ועבירה על סעיף 62(2) בקשר עם סעיפים 38(2) ו- 27ב לפקודת התעבורה (נוסח חדש) התשכ"א - 1961 (להלן: "פקודת התעבורה"). על המערער נגזרו העונשים הבאים: א. פסילה בפועל מלקבל או מלהחזיק רשיון נהיגה לתקופה בת 4 חודשים. ב. פסילה על תנאי מלקבל או מלהחזיק רשיון נהיגה לתקופה בת 5 חודשים למשך שנתיים. ג. קנס בסך 2,000 ש"ח או 20 ימי מאסר תמורתו. טיעוני ב"כ המערער לטענת ב"כ המערער, בית-משפט קמא התעלם מוותק הנהיגה הרב של מרשו במשך עשרות שנות נהיגה, וכן התעלם מכך שהמערער הודה ונטל אחריות למעשיו. ב"כ המערער התייחס לנסיבות העבירה, הגם שאלו לא נמסרו בחקירת המערער במשטרה, וציין כי מרשו הגיע לצומת, עצר והתבונן לשני הצדדים, ונכנס לצומת לאחר שראה שאין רכב המתקרב לצומת. רק כאשר סיים כמעט את חציית הצומת הגיע אופנוע במהירות, ומחמת הבהלה החליק ופגע בחלקו האחורי של הרכב. עוד לדבריו, המערער פיצה את נהג הקטנוע, והלה אף פנה למשטרה והודיע כי אין לו אינטרס בניהול ההליך הפלילי. לטענת ב"כ המערער, מרשו ביקש לצרף שני דוחות שהינם ברירת קנס, ובשל כך היה על ביהמ"ש להחמיר עם מרשו רק בעניין הקנס, על מנת שלא יצא החוטא נשכר מבחינה כלכלית מעצם הצירוף, אך ביהמ"ש לא היה צריך להחמיר עם המערער בעניין הפסילה בגין הדו"חות שצורפו. ב"כ המערער אפוא עותר לבית-המשפט לבטל את גזר דינו של בית-משפט קמא, ולהטיל על מרשו פסילה בפועל שתפחת מתקופת המינימום. טיעוני ב"כ המשיבה ב"כ המשיבה מתנגד להתערבות בגזר דינו של בית-משפט קמא, וזאת מאחר והענישה לטענתו, איננה חורגת מהענישה המקובלת המוטלת במקרים דומים. עוד ציין ב"כ המשיבה, כי קיימת חובת פסילת מינימום בת 3 חודשים. ברם, נוכח התייחסותו של ב"כ המערער לנסיבות ביצוע העבירה, שלא הועלו בבימ"ש קמא, מצא ב"כ המשיבה לנכון להוסיף ולציין, כי המערער התנהג לאחר ביצוע העבירה שלא כאדם נורמטיבי, באשר הוא סירב למסור בחקירתו אם הוא זה שנהג ברכב המעורב בתאונה, ואם אכן פגע בקטנוע. המערער המשיך ושמר על זכות השתיקה גם במהלך שיחה טלפונית שקיים עימו שוטר. עוד הוסיף וטען ב"כ המשיבה, כי המערער ביצע בסמוך לארוע שתי עבירות בטיחותיות: במקרה אחד לא איפשר להולך רגל לעבור בבטחה במעבר חציה, ובמקרה אחר פנה בניגוד לחץ, קרי: נהג בניגוד לכיוון הנסיעה. ב"כ המערער התייחס לפסק דין נוסף של בימ"ש לתעבורה ת"א נגד המערער מתאריך 13.4.08, המתייחס לדו"ח ברירת קנס לפיו המערער לא ציית לתמרור ב-3, והמערער טען כי לא ביצע עבירה זו, והתכחש לרישום בגליון ההרשעות הקודמות. אשר על כן, הורה מותב זה לב"כ המשיבה להמציא את הכרעת הדין וגזר הדין של בימ"ש קמא בתיק הנ"ל. גזר דינו של בית-משפט קמא בית-משפט קמא ציין כי המערער אומנם נוהג שנים ארוכות, ובעברו רק 13 הרשעות קודמות, אלא שהמערער שהינו כיום כבן 80, החל לבצע בשנתיים האחרונות עבירות תעבורה, והפך להיות נהג המסוכן לשלום הציבור, לאחר שהורשע בעבירות של נהיגה רשלנית: כניסה לצומת מבלי לתת זכות קדימה לנהג קטנוע שנהג בדרך החוצה לו, וגרם להתנגשות בין שני כלי הרכב. כמו כן, לא ציית לתמרור שאסר עליו פנייה שמאלה, ואח"כ לא נתן זכות קדימה להולך רגל שחצה במעבר חצייה. דיון עסקינן בנהג שהיה נהג זהיר ביותר במשך עשרות שנות נהיגה, אלא שלאחרונה, אולי בשל גילו, החל להסתבך בביצוע עבירות המסכנות את שלום הציבור. המערער טען כנגד הרשעה נוספת מתאריך 13.4.08 בגין אי-ציות לתמרור ב-3 בכך שבעת שנסע ברח' דיזנגוף בתל-אביב, פנה שמאלה לרח' בר-כוכבא שלא בהתאם להוראת התמרור. משנעצר המערער ע"י השוטר, טען כי חשב שמותר לנסוע כך החל משעה 18.00. המערער זומן כדין לדיון בבימ"ש לתעבורה בתאריך 13.4.08 ולא התייצב, ובימ"ש קמא גזר עליו קנס בלבד בסך 120 ש"ח, וזאת בשל העובדה שהוא נוהג שנים כה רבות כשעברו התעבורתי אינו מכביד. אינני סבורה כי יש לראות בהכחשת המערער את ביצוע העבירה בתאריך 13.4.08 כנסיון להתעלם מביצועה, ונראה כי המערער הכחיש את ההרשעה לאחר שסבר להאמין כי העבירה בוצעה באזור חיפה (ראה טיעוני בא כוחו), ולו היה ב"כ המשיבה מבהיר לו על אתר כי מדובר בנהיגה ברח' דיזנגוף בתל-אביב עת פנה לרח' בר-כוכבא - סביר להניח שהיה נזכר בביצוע עבירה זו. ב"כ המערער טען טענה שובת לב ואוזן, ולפיה צרוף דו"חות ברירת קנס אינו אמור להביא להטלת פסילה לתקופה ארוכה יותר מתקופת פסילת המינימום, והיה על ביהמ"ש להסתפק רק בהטלת קנס גבוה יותר. ענישה בשל צרוף דו"חות ברירת קנס לא תתמצה רק בתשלום קנס, והעניין תלוי בנסיבות כל מקרה ומקרה, שאם אכן מדובר בדו"ח ברירת קנס של חניה במקום אסור שאיננו מסכן את תנועת הציבור - יסתפק ביהמ"ש בהטלת תוספת קנס, אך אם מדובר בצרוף דו"חות מהם עולות עבירות שיש בהן כדי לסכן הולכי רגל או המשתמשים בדרך - אזי לא מנוע ביהמ"ש לקבוע עונש של פסילה לתקופה ארוכה יותר מזו שהיה הנהג מקבל בשל עבירה אחת, כפועל יוצא מהעבירות שצורפו. ומן הכלל אל הפרט: לעבירה נשוא הערעור - אי ציות לתמרור עצור ותן זכות קדימה לתנועה בדרך החוצה ונהיגה בקלות ראש שגרמה לחבלה לנהג הקטנוע ולנזק לכלי הרכב המעורבים, צורפו שני תיקים נוספים שעניינם אי ציות לתמרור ב-3, ואי מתן זכות קדימה להולך רגל שחצה במעבר חציה. בנוסף לכך, הסתבר כי קיימת הרשעה נוספת למערער מתאריך 13.4.08, שאף עניינה אי ציות לתמרור ב-3 האוסר פניה שמאלה. פועל יוצא מכל האמור לעיל, שלא ניתן לקבוע כי בימ"ש קמא שגה בעת קביעת תקופת הפסילה, ואף לא ניתן לומר שגזר הדין שכלל עונש של פסילה בן 4 חודשים - חודש אחד מעבר לתקופת פסילת המינימום - מהווה ענישה חריגה באופן המצדיק התערבות של בימ"ש לערעורים. לאור כל המקובץ לעיל, הערעור נדחה. משפט תעבורהאי ציות לתמרורתמרוריםקנס