השופטת אסתר קובו: 1. המערער יעקב אזולאי (להלן: "המערער") שלח באמצעות הדואר, מלכודות עכברים ארוזות באריזה, אשר, לדבריו, הוזמנה באופן מיוחד על-פי המלצת מנהלת סניף הדואר המרכזי בבת-ים. למלכודות נגרם נזק. לטענת המערער, אירע הנזק עקב טיפול לא-הולם ואיחסון לא-נאות של דבר הדואר, ומכאן תביעתו לפיצוי מאת רשות הדואר המרכזית, היא המשיבה (להלן: "המשיבה"). 2. בית המשפט קמא (כבוד השופטת י' שטופמן) דחה את התביעה על הסף מהטעם שהיקף אחריותה של המשיבה צומצם לדבר דואר רשום בלבד, על פי המגבלות המפורטות בסעיף 77 של חוק רשות הדואר, תשמ"ו-1986 (להלן: "חוק רשות הדואר"). אין חולק על כך כי דבר הדואר, היינו, מלכודות העכברים הארוזות, לא נתקבל למשלוח בדואר תמורת קבלה, ומסירתו לא היתה טעונה אישור, ככתוב בסעיף 77(א)(1) לחוק. משמע, אין הוא בכלל דבר דואר רשום. 3. השאלה העומדת היא, אם הוראת סעיף 77(ב) בדבר אחריות הרשות לנזק במקרה של טיפול בדבר דואר בצורה רשלנית, עומדת עצמאית ובמנותק מהוראת סעיף 77(א) ומהמגבלות שנקבעו בו, כגירסת המערער, או שמא תאמר שסעיף 77(ב) כפוף לאמור בסעיף 77(א), והוא מצטבר לתנאים ולמגבלות שנקבעו שם, במובן זה שעל התובע פיצוי בגין נזק להוכיח גם רשלנות. 4. בספרו של כבוד השופט פרופ' א' ברק, פרשנות במשפט ("נבו" הוצאה לאור, כרך ב) מצינו: "טבעי הוא כי החוק כפי שעבר את תהליך החקיקה הוא שיהווה את המסגרת לפרשנות של השופט. החוק, אינו רק הסעיפים עצמם אלא גם כאמור אביזרי החקיקה השונים, שם החוק, החלוקה לפרטים, כותרת הפרטים, כותרת המשנה, כותרות השוליים והפיסוק, כל אלה הם חלק בלתי נפרד מהחוק, על כן הם עשויים ללמד על תכליתו. הפרשן חייב לפנות לאביזרי החקיקה באותה מידה שהוא חייב לפנות ללשון החקיקה, שכן אלה כאלה הם חלק מהחוק" (ראה עמ' 319). וכן: "על תכלית החקיקה לומד השופט מלשונה הטבעית והרגילה... אין להניח כי הוראות אלו מיותרות ויש להניח כי כל הוראה באה להוסיף הסדר משלה" (עמ' 321 ו-322 שם). א. סעיף 77 בא בפרק ו', שכותרתו היא "אחריות וחסינות"; כותרת השוליים של הסעיף היא "אחריות לדבר דואר פנים", ונוסחו כדלקמן: "77. (א) על אף האמור בחוק זה או בכל דין אחר, לא יהיו הרשות, עובדיה וכל הבאים מטעמה אחראים לנזק, גניבה או אובדן של דבר דואר פנים, כולו או חלקו, שאירעו במהלך השירותים הניתנים על ידי פקיד דואר בתפקידו ועקב שירותים אלה, אלא אם כן נתקיימו כל אלה: (1) דבר הדואר נתקבל למשלוח בדואר תמורת קבלה ומסירתו טעונה אישור; (2) במקרה של נזק, אובדן חלקי או גניבה מתוך דבר הדואר - הדבר הובא לידיעת פקיד הדואר בעת מסירת דבר הדואר או בהזדמנות הסבירה הראשונה לאחר מכן; (3) במקרה של גניבה או אובדן של דבר הדואר כולו - השולח או הנמען הביא את הדבר לידיעת פקיד דואר מיד לאחר שנודע לו; (4) הנזק או האובדן לא נגרמו מחמת אריזה בלתי מספקת או בלתי מתאימה, או מחמת טיבו של דבר הדואר, או באשמתם של השולח או של גורמים שבידי שמים. (ב) הרשות תהא אחראית לנזק שנגרם לדבר הדואר, אם הוכיח השולח כי בעת שנתקבל דבר הדואר למשלוח ברשות טיפל בו פקיד דואר בצורה רשלנית". 5. הרישא של סעיף 77(א); הוא הנותן, כי על הבא לתבוע נזק, לקיים "כל אלה", ובכלל "כל אלה" גם היות משלוח דבר הדואר, משלוח רשום. בדין קבעה כבוד השופטת קמא, כי על-פי הרישא הנ"ל ביקש המחוקק לתת חסינות לרשות הדואר בפני תביעות בגין אובדן, גניבה או נזק של דבר דאר ולצמצמן למקרים ולתנאים העונים על האמור שם. על כן חולשת החסינות על סעיף 77(א) וסעיף(ב) כאחד. 6. סעיף 77(א) דן בתנאים מוקדמים שעל התובע נזק או אובדן או גניבה, למלא אחריהם, ובכך לקנות לו מעמד בבואו לדרוש פיצוי. סעיף 77(ב) בא להוסיף על 77(א) בקובעו כי על התובע פיצוי נזק בהבחנה מתביעה של אובדן או גניבה, שאז אחריותה של הרשות היא מוחלטת, בהתקיים התנאים הקבועים בסעיף 77(א), להוכיח בנוסף כי היתה רשלנות בטיפול של פקיד הדואר. ראוי להפנות גם לנוסח סעיף 77(ב) הדן "בדבר הדואר". הדגש הוא על דבר דואר ידוע בשונה מדבר דואר סתם. היינו, דבר הדואר הידוע והמוגדר בסעיף 77(א) לעיל. 7. קביעה כי סעיף 77(ב) איננו מוגבל לתנאים הקבועים בסעיף 77(א), דהיינו, בצורך שדבר הדואר נמסר תמורת קבלה ומסירתו טעונה אישור, תעמיד את רשות הדואר בפני מצב בו תהיה חשופה לתביעות המבוססות על דברו של השולח בלבד, הטוען כי שלח דבר דואר, וזה אבד או נגנב, או נגרם לו נזק, בעוד רשות הדואר לא תוכל לבדוק את אמיתות דברו. חוסר האפשרות להתגונן כראוי בפני תביעה כזו, הביא את המחוקק להגבלת האחריות רק לאלה הממלאים אחר הצורך ברישום ובקבלה. הרישום מביא לאיזון נאות בין אינטרס השולח לבין ההגנה על הרשות. 8. על כן אני ממליצה לדחות את הערעור. הנשיא א' וינוגרד: אני מסכים. השופט עודד מודריק: זהו ערעור על פסק-דינו של בית-משפט השלום בתל-אביב, אשר מחק על הסף את תביעת המערער נגד רשות הדואר. בכתב התביעה טען המערער, כי בשנת 1991 ייצר כמה אלפי מלכודות לעכברים, אותן ביקש להמציא לקונים בכל רחבי הארץ, באמצעות משלוח דבר דואר. הוא צרר את המלכודות באריזות שהתקין במיוחד, בעצה אחת עם מנהלת סניף הדואר בבת-ים. מסניף הדואר נשלחה מכונית ועליה הועמסו האריזות ונשלחו ליעדיהן באמצעות הסניף הנ"ל. רוב מניין ובניין המלכודות (יותר מ-80% מהן) הגיעו ליעדן כשהן מעוכות, שבורות ובלתי-שמישות. לפי הטענה, הנזק נגרם, בין היתר, על ידי הטיפול הרשלני שנעשה בדברי דואר אלה, בסניף הדואר. עד שהיא באה לבחון ולברר את טענות העובדה והמשפט שנטענו בכתב התביעה, הקדימה השופטת הנכבדה של הערכאה קמא ודקדקה בהוראת סעיף 77 לחוק רשות הדואר, ומצאה כי לרשות פטור מאחריות בשל טענת התרשלות, ולפיכך מחקה את התביעה. המערער טען כי עניינו נופל בגדר האחריות של הרשות מכוח סעיף קטן (ב) של סעיף 77 לחוק נ"ל. טענתו נדחתה כיוון שהשופטת סברה שסעיף 77 לחוק הנ"ל עשוי מקשה אחת ומצמצם את אחריות הרשות לדבר דואר רשום בלבד. הואיל והחבילות הנדונות לא נשלחו בדואר רשום, אין הרשות נושאת באחריות לנזק שנגרם להן. מכאן הערעור. ניתן להצביע על שתי דרכים לפרשנותה של ההוראה הכלולה בסעיף 77 לחוק רשות הדואר. הדרך האחת לומדת מהוראת הדין שכוונתה היתה לצמצם את אחריות הרשות לנזק, לגניבה או לאובדן של דבר דואר רשום בלבד ("דבר דואר שנתקבל למשלוח בדואר תמורת קבלה ומסירתו טעונה אישור"). ובתחום המצומצם הזה מובחן היקף האחריות הנוגע לאובדן ולגניבה של דבר דואר רשום מזה הנוגע לנזק לדבר דואר רשום. הרשות נושאת באחריות מוחלטת במקרה של גניבה או אובדן של דבר דואר רשום (סעיף-קטן (א) ובהתקיים תנאיו) ואילו בנדון נזק לדבר דואר, כאמור, היא נושאת באחריות רק במקרה של טיפול רשלני מצד פקיד הדואר (סעיף-קטן (ב) ובהתקיים תנאיו). לפי הגישה הפרשנית הזאת שני חלקי סעיף 77 לחוק, קשורים זה בזה, והוראת החלק השני לא נועדה אלא לצמצם את היקף האחריות הקבועה בחלק הראשון. הדרך השנייה לומדת מהוראת הדין היקף אחריות רחב יותר המוסב על כתפי הרשות. לפי גשה זו כל אחד משני חלקיו של סעיף 77 לחוק נועד להסדיר סוג שונה של משלוחי דואר. הצד המאחד את שני חלקי ההוראה הוא, שהם דנים ב"דבר דואר פנים" (מכאן הביטוי "דבר הדואר" הנזכר בחלק השני. תכליתו לשוב ולאזכר את עובדת הדיון ב"דואר פנים"). החלק הראשון (סעיף-קטן (א) ובהתקיים תנאיו) קבע אחריות מוחלטת של הרשות הן לנזק והן לגניבה, או לאובדן של דבר דואר פנים. החלק השני (סעיף קטן (ב) ובהתקיים תנאיו) קובע את אחריות הרשות בגין התרשלות בטיפול בדבר דואר פנים. לדעתי, דיוק בלשון ההוראה סובל את שתי דרכי הפרשנות כאחת. המבקש לסמוך דרך פרשנית אחת על המשמעות הלשונית של ביטוי זה או אחר, מיקומו בהוראה וסמיכות החלקים תחת קורת-גג של סעיף אחד - ימצא על נקלה טיעון נגד, המאופיין באותם מרכיבים על דקדקנות בלשנית ממש. איני רואה צורך להרבות ולהפליג בדרך ביאור כזאת ולשקול את ההבחנות השונות בקו ובמשורה. לפנינו, אם כן, "מקרה קשה" המצריך הוצאת מקרא מידי פשוטו וחדירה לתכלית החקיקתית ולטיבו של מאזן האינטרסים שביטויו בהוראת הדין הנזכרת. לפי השקפתי, הדרך הראויה להינקט היא הדרך הפרשנית השנייה. ענייננו בהטלת אחריות על "רשות הדואר" בגין פעולה רשלנית. הרשות היא תאגיד ציבורי המהווה אורגן של המדינה להפעלת שירותי דואר (ראו פרק ב' לחוק. התבנית הפורמאלית; דהיינו, טיבה של האישיות המשפטית שבאמצעותה מפעילה המדינה את השירות - אינה רלוואנטית לדיון זה). סוגיית הטלת אחריות על המדינה או על רשויות ציבוריות הפועלות מטעמה בנזיקין בגין פעולה רשלנית עברה תהליך התפתחות, הן במישור הדין והן - ואולי במיוחד - באמצעות ההלכה הפסוקה (לתיאור מקיף של פני הסוגיה, מרכיביה ותהליך ההתפתחות ראו ד"ר ישראל גלעד, "האחריות בנזיקין של רשויות ציבור ועובדי ציבור" משפט וממשל כרך ב (תשנ"ה) בעמ' 339). מגמת ההתפתחות סוכמה על ידי הנשיא שמגר בע"א 915/91 [1] כך: "בעבר היתה המדינה חסינה בפני תביעות. זה אינו המצב כיום. שעתו היפה של המשפט הישראלי היתה, כשבוטלה החסינות המיוחדת של המדינה (ראה חוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), תשי"ב - 1952). ואכן הפסיקה העניפה שהתפתחה בארץ הטילה חבות על המדינה כל אימת שזו התרשלה בביצוע תפקיד זה או אחר. אם בתחילה היססו בתי המשפט להטיל אחריות בשל החשש מפני הרתעת יתר, והחשש מפני יצירת נטל כספי כבד מדי על המדינה (ד"נ 6/66 שחאדה נ' חיל, פ"ד כ(4) 617) הרי שגישה זו השתנתה וכיום המגמה השלטת היא של הכרה בחובת זהירות של השלטון כל אימת שזה צריך היה לצפות את הנזק שנגרם לתובע ... התפתחות זו מעוגנת בהשקפה כי לא קיים שוני בין המדינה לבין 'אזרח רגיל', ועל זו כזה לנהוג בזהירות ובהעדר רשלנות ביחסיהם עם הזולת. לפיכך, אם המדינה, באמצעות אחד משלוחיה או מבצעי סמכויותיה גרמה, ברשלנות, לנזקיו של פלוני, אין כל סיבה שהלה ישאר ללא פצוי רק משום שגורם הנזק היה המדינה ולא אדם פרטי. תוצאה כזו אינה שוויונית ואינה צודקת" (ע"א 915/91 [1]). איני רואה מדוע יהא דינה של "רשות הדואר" שונה. מה הטעם להוציאה מן הכלל ולא להחיל עליה את מדיניות השיפוט הנ"ל ביחסים שבינה לבין האזרחים מקבלי השירות? מהי ההצדקה להניח בידי עובדי רשות הדואר דווקא "חופש התרשלות" מבלי שלאזרח הניזוק יהיה סעד מתאים? אילו קבע זאת המחוקק בפירוש - ניחא. אולם מקום שהוראתו "סובלת" הן פירוש הפוטר מאחריות והן פירוש המטיל אחריות, האם אין מדיניות השיפוט הנ"ל עדיפה? חברתי, השופטת קובו היתה, כנראה, ערה לשאלה הנזכרת ועל כן ראתה לבאר: "קביעה כי סעיף 77(ב) אינו מוגבל לתנאים הקבועים בסעיף 77(א).. תעמיד את רשות הדואר בפני מצב בו תהיה חשופה לתביעות המבוססות על דברו של השולח בלבד הטוען כי שלח דבר דואר וזה אבד או נגנב או נגרם לו נזק כאשר רשות הדואר לא תוכל לבדוק את אמיתות דברו. חוסר האפשרות להתגונן כראוי בפני תביעה כזו, הביא את המחוקק להגבלת האחריות רק לאלה הממלאים אחר הצורך ברישום ובקבלה. הרישום מביא לאיזון נאות בין אינטרס השולח לבין ההגנה על הרשות" (סעיף 7 לחוות-דעתה). לדברים אלה שני היבטים: היבט כלכלי, שעיקרו עומס-יתר על קופת הציבור, והיבט ראייתי, שעיקרו בכך שהרשות לא תוכל להתגונן בפני תובענות נזק מן הסוג הנדון. שני ההיבטים הם בבחינה הא בהא תליא. ההיבט הראשון אינו חדש. הוא נטען ונשקל עד כה כל אימת שעלתה סוגיית האחריות של רשויות הציבור לנזקו של הפרט (ראה מאמרו הנ"ל של ד"ר גלעד בעמ' 354 355, וכן ע"א 915/91 [1], סעיפים 25, 26). בכל זאת, נטיית ההלכה הפסוקה (כמתואר לעיל) היא לבחון את היחס רשות - אזרח על-פי אמות המבחן של היחס מזיק - ניזוק במשפט הפרטי (הגישה הזאת אגב, אינה בלתי מסויגת אך סייגיה אינם ממין הנוגע לענייננו (ראו בעניין זה ע"א 915/91 [1] הנ"ל). יצוין, כי סכומי הפיצוי בהם נושאת הרשות מוגבלים לאור התקנות שהוצאו בעניין זה. גם ההיבט הראייתי אינו מכריע בעיניי. ראשית, איני רואה כיצד תתגבר המדינה על "הקושי הראייתי" בכל הנוגע לתובענות בעניין דברי דואר רשומים. כל שמבחין בין דבר דואר רשום לבין דבר דואר שאינו רשום הוא העובדה שהרישום מוכיח את קבלת דבר הדואר לטיפול הרשות. הרישום אינו מעיד דבר לעניין דרכי הטיפול בדבר הדואר וגם בעניינים אלה עלולה הרשות להיחשף "לתביעות המבוססות על דברו של השולח בלבד". ההבדל הוא רק בצמצום מספר התביעות הנובע מצמצום אחריותה של הרשות לדברי דואר רשומים בלבד. מכאן, שלא "הנטל הראייתי" אלא ההיבט הכלכלי הוא הנימוק המכריע לפי חוות-דעתה של חברתי הנכבדה. איני מתיירא לא מן הנטל הכלכלי שעל הרשות ולא מן הנטל הראייתי. מנגד לחיסכון, לכאורה, המושג על ידי הקופה הציבורית בפטור מאחריות הניתן לה, ניצב החסר הברור שנוצר לפרט, ואני חושש שבאיזון משאבים כולל ובניתוח כלכלי אמיתי, עלולה המדינה להינזק יותר דווקא ממצב שבו אין לניזוק תרופה כנגד המזיק (ראו בעניין זה הערותיו של ד"ר גלעד בעמ' 353-354 של מאמרו, ובמיוחד הערת השוליים בעמ' 41 שם; וראו גם את טיעוניה של המדינה, בע"א 429/82 [2], בעמ' 736, ואת השקפת השופט ברק, בספרו בעמ' 291 שם). שאלת הנטל הראייתי צריכה לבוא על פתרונה באמצעות פרשנות שיפוטית. הוראת סעיף 77(ב) - בהנחה שהיא עומדת לעצמה, כהשקפתי - מטילה על השולח (התובע) נטל לא-מבוטל. עליו להוכיח, כי דבר הדואר נתקבל למשלוח ברשות (בנסיבות סעיף-קטן (א), רישום דבר הדואר מעיד על קבלתו); עליו להצביע על התרשלותו של פקיד הדואר. איני סבור שעצם היווצרות הנזק תעיד על התרשלות פקיד הדואר. יפים לכאן דבריו של השופט ברק בע"א 429/82 [2] הנ"ל (בעמ' 740): "...כל שידרש מאותם שוטרים הוא לנקוט מיומנות של השוטר הסביר, זאת ולא מעבר לכך. בקביעתה של מיומנות זו יש להתחשב, כמובן, באמצעים העומדים לרשות המשטרה, ובשאר המטלות המוטלות עליה ובנסיבות הענין האחרות..." ומה שם השוטר (שנטען כלפיו כי התרשל בכך שלא מנע יציאה מן הארץ של מי שהיה נגדו צו-עיכוב יציאה) ניצב כנגד טיעון של התובע בדבר התרשלותו וכנגד העובדה כי הנזק נגרם בעניין שהיה בטיפולו, מבלי יכולת אלא להצביע על סבירות שיטות עבודתו, מסגרתה ותנאיה - אף פקיד הדואר בענייננו כאן. אכן, נראה כי ההתפתחות בפסיקה בפרשנות החסינויות הסטטוטוריות שבסעיף 7 (א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] ובסעיף 3 לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), וקביעת גדרי עוולת הרשלנות בקשר להן, הינה ברוח הזה (ראו ד"ר גלעד במאמרו, עמ' 375-378. ד"ר גלעד אף מבהיר כי חוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה) הוחל על רשויות שונות, ביניהן רשות הדואר. ראו שם הערת שוליים 133). מכאן, לדעתי, מתבקש כי יש לפרש את הפטור של הרשות מאחריות בדרך שנתפרש הפטור של המדינה לפי חוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה). גם בדברים הבאים, מפי השופט ברק, הנני מוצא סימוכין להשקפתי: "... איננו נוקטים כל עמדה בשאלה אם השוטר הפך את החובה הקונקרטית המוטלת עליו - אם חובה כזו תמצא - ואף איננו קובעים כל עמדה בשאלת הקשר הסיבתי. אכן דעתי היא כי מרכז הכובד של הבעיות הקשורות לאחריות השוטר צריך למצוא פתרונו במסגרתן של סוגיות אלה. אפילו מוטלת חובה (מושגית וקונקרטית) על שוטר, אין הוא חייב למנוע נזק. חובתו אינה אלא לנקוט אמצעי זהירות סבירים כדי למנוע נזק. אמצעי הזהירות עצמם הם פונקציה של האפשרויות הסבירות העומדות לרשותו ושל נתונים נוספים העשויים להביא לידי כך, שאפילו קיימת חובת זהירות, אין היא אפשרית בנסיבותיו של מקרה ספציפי. כאמור, שאלות אלה ואחרות אינן עומדות להכרעתנו, שהרי התביעה נדחתה על הסף, וכל שאנו עושים הוא להחזירה לסף הכניסה, מכאן ועד לסוף ההליך - ארוכה הדרך" (ע"א 429/82 [2] הנ"ל, עמ' 742). מבעד לאמרי שפר אלה ולאורם, אני מבקש להחיל, MUTATIS MUTANDIS את, גישת האחריות הנזיקית-העקרונית על רשות הדואר בשל התרשלות פקידיה, אם זו הוכחה כדבעי ובמידה שאפשר להוכיחה בנסיבות של מקרה ספציפי. אף אני הייתי מציע לקבל את הערעור ולהחזיר את העניין דנן אל סף הכניסה של ההליך השיפוטי, אלא שבניגוד לע"א 429/82 [2], השקפתי היא השקפת מיעוט, ובכך תוסר השאלה הנדונה ממדוכת הדיון. אפשר ששעתה עוד תבוא. הוחלט ברוב דעות לדחות את הערעור. המערער יישא בהוצאות המשיבה ושכ"ט עו"ד בסך 7,500 ש"ח + מע"מ + הפרשי הצמדה וריבית מהיום. דואר רשוםדואר