הנתבעות 1-3 (להלן: "הנתבעות") עותרות להורות על ביטול צו העיקול הזמני שניתן לבקשת התובעים, ביום 4/11/08, עד לסכום של 2,500,001 ₪ (בש"א 19970/08). העיקול התבקש, והוטל, על שלושה סוגי נכסים- (א) כל הכספים והזכויות לקבלת כספים, חשבונות וזכויות אחרות מכל סוג, להם זכאיות התובעות בפדרציה הישראלית לתקליטים וקלטות בע"מ (להלן:" הפדרציה ") ; (ב) כל הזכויות, לרבות זכויות היוצרים ב"הקלטות הראשיות" של הקטלוג העברי שבבעלות הנתבעות, המוחזקות אצלן או אצל הפדרציה הישראלית; (ג) כל הזכויות של הנתבעות כמפיקות בהקלטות הראשיות של הכותרים המפורטים בנספח א' לבש"א 19970/08. בכתב התביעה, שהוגש ביום 4/3/04, נטען כי הנתבעות הסתירו את היקף המכירות והרווחים הנובעים ממכירת תקליטי התובעים, וסירבו לשלם להם את מלוא התגמולים שלטענתם, הם זכאים לקבלם, בגין מכירות יצירותיהם המוסיקליות. התובעים עתרו לחייב את הנתבעות בסכום של 2,501,000 ₪ (הוערך לצורכי אגרה). במסגרת ההליך, ניתנו, בין היתר, החלטות בעניין גילוי ועיון במסמכים, וכן מונה רו"ח עופר אלקלעי, לצורך עריכת דוחו"ת בדיקה בנוגע לנתונים עובדתיים-כספיים מסויימים. התובעים והנתבעות הגישו זה מכבר תצהירי עדות ראשית. כלומר, התביעה מתנהלת במשך פרק זמן לא מבוטל, במשך למעלה מארבע שנים, ומצויה בשלב מתקדם, בעוד שהבקשה להטלת עיקול הוגשה רק ביום 5/11/08. השאלה המקדמית היא, האם הבקשה להטלת צו עיקול לוקה בשיהוי. ברע"א 8630/05 ניר שיתופי- אגודה ארצית להתיישבות עובדים עבריים בישראל בע"מ נ' עיריית הוד השרון (10/4/07), נקבע בהקשר זה- "כאשר נטען כי תביעה הוגשה תוך שיהוי בוחן בית המשפט את ההשתהות שבהגשת התביעה- קרי, את משך הזמן שחלף מהמועד בו קמה עילת התביעה ועד המועד שבו הוגשה התביעה...אף כאשר נטען שיהוי בגדרה של בקשה למתן סעד זמני בוחן בית המשפט את יסוד ההשתהות. ואולם, המועד ממנו נבדקת ההשתהות בהגשת בקשה למתן סעד זמני אינו המועד בו קמה עילת התביעה, אלא המועד בו קם הצורך בסעד זמני. אעיר, כי פעמים רבות המועד בו קמה עילת התביעה והמועד בו קם הצורך בסעד זמני חד הם, אך אין אלו פני הדברים תמיד. חשיבותו של המועד בו התעורר הצורך בסעד זמני נובעת מאופייה של בקשה למתן סעד זמני. ככלל, נדונה בקשה למתן סעד זמני בטרם נתבררה התביעה לגופה וממילא בטרם קבע בית המשפט כי עומדת לתובע הזכות לה הוא טוען. משכך, לא ייעתר בית המשפט לבקשה, אלא אם המבקש שכנעו כי דוחק הנסיבות מחייב התערבות מוקדמת על דרך של מתן סעד זמני. מבקש שהשהה בקשתו יתקשה לשכנע את בית המשפט כי אכן קיימת בה דחיפות המצדיקה מתן סעד זמני (ראו, רע"א 5240/92 חלמיש חברה ממשלתית עירונית לשיקום הדיור בת"א-יפו בע"מ נ' אשרז עיבוד נתונים בע"מ, פ"ד מז(1) 45; רע"א 6872/05 קייזמן נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ (לא פורסם); רע"א 920/05 חסין אש תעשיות בע"מ נ' קוניאל אנטוניו (ישראל) בע"מ (לא פורסם))...". בבקשה להטלת עיקול נטען כי ביום 27/10/08 הגישה חברת "הכשרת היישוב" בשמה ובשם חברת מעריב אחזקות בע"מ תביעה כנגד הנתבעות, על סך 7,355,408 ₪ (ת"א 2110/08, עותק מכתב התביעה צורף כנספח א' לבקשה). לטענת התובעים, מהתביעה האמורה עולה, כי קיים חשש ממשי שהנתבעות התנהלו במרמה, ובאופן שיצר מראית עין של תזרים מזומנים שלילי. מכאן, כי לפחות מבחינת התובעים, הבקשה להטלת עיקול הוגשה בעיתוי המאוחר-יחסית, מפאת התרחשותו של מאורע עובדתי, שלא היה בר-ציפייה בשלב מוקדם יותר. לפיכך, וללא קשר לטיבה של התביעה האמורה והשלכתה לענייננו, הבקשה להטלת עיקול אינה מאופיינת בשיהוי. עניין מקדמי-דיוני נוסף, הוא שאלת הצורך בצירוף תצהיר מטעם הנתבעות, כתמיכה לבקשתן לביטול עיקול. התובעים השיגו על העדר התצהיר, וטענו כי משמעות הדבר היא, אי הכחשת טענותיהם בדבר תרמית והברחת נכסים, המצדיקים את הטלת העיקול. באופן רגיל, הצדק עם התובעים, כלומר, העדר צירוף תצהיר נגדי מטעם משיב לבקשת ביניים, עשויה להוביל לקבלת עמדתו העובדתית של המבקש, אלא שבכל הנוגע לבקשה לביטול צו עיקול (או תגובה בבקשה להטלתו), נטל השכנוע מוטל על מבקש העיקול, ולאור זכותו הקניינית של הנתבע, יש לייחס חשיבות רבה לכמותן ואיכותן של הראיות המתיימרות להטות את נטל השכנוע לטובת התובע-מבקש (ע"א (תל אביב-יפו) 3143/07 , ע"א (תל אביב-יפו) 3236/07 שיר משכנות וותיקים בע"מ נ' הליגה למניעת מחלות ריאה ת"א (23/10/07); בש"א (י-ם) 4120/06 קופת חולים לאומית נ' אבו עסב ואח' (7/1/07)). במילים אחרות, נטל השכנוע להראות כי קיים צורך ענייני בעיקול מוטל לעולם על מבקש העיקול, וגם לאחר שהעיקול הוטל, והנתבע-המשיב ביקש את ביטולו, עדיין על התובע-המבקש להוכיח כי קיימת הצדקה להותירו על כנו. בהתאם לכך, אי צירוף תצהיר לבקשת הנתבעות לביטול העיקול, אין משמעותו הסכמה פסיבית לנטען בבקשת התובעים להטלת עיקול, ולפיכך, משקלן של טענות הנתבעות בבקשתן, אינו נגרע בשל העדר התצהיר. לעצם העניין, התובעים ביססו, כאמור, את הצורך הלכאורי בהטלת עיקול, בעיקר על הנטען בתביעה שהגישה חברת "הכשרת היישוב" כנגד הנתבעות, ביום 27/10/08. התביעה האמורה נסבה על הפרה נטענת של התחייבויות הנתבעת 1 ושני גורמים נוספים (מ.א. רויכמן תקשורת בע"מ ומר חנני רויכמן), שעוגנו במסגרת "הסכם משולש" שנערך ביום 14/4/03 בין חברת מעריב החזקות בע"מ, חברת מ.א. רויכמן והנתבעת 1, ולפיהן היא היתה אמורה לשלם סכום של 5,000,000 ₪ תמורת רכישת כל הון המניות המונפק והנפרע בנתבעת 1. בנוסף, על פי הנטען בתביעה האמורה, הנתבעת 1 הפרה את התחייבותה לפרוע לחברת מעריב, בתשלומים מוסכמים, חוב שהיה לה כלפיה, בסך 5,000,000 ₪ . חברת הכשרת היישוב טענה, כי קיים חשש ממשי לכך שהנתבעים בהליך האמור, החלו לנהל את הד ארצי במרמה ותוך הברחת נכסים, וכל זאת תוך שהנתבעים טוענים כי תזרים המזומנים של הנתבעת 1 אינו מאפשר להם לעמוד בהתחייבויותיהם כלפי התובעת. במסגרת חקירתו הנגדית של התובע 2, נאמרו בהקשר זה הדברים הבאים- "ש: תעיין סעיף 16 לתצהירך. אתה מציין בו שהתביעה שצרפת לבקשתך הוגשה ע"י מעריב והכשרת הישוב. היכן מעריב מופיעה כתובעת בהכשרת הישוב? למה אתה רושם את מעריב כשבכתב התביעה התובעת היחידה היא הכשרת היישוב? ת: לאחר התייעצות עם בא כוחי. ... ש: מה טוענים נגד הד ארצי בכתב התביעה? ת: טוענים שאתם מבצעים פעולות של העדפת נושים. שאתם מבריחים נכסים. שאתם משתמשים במימון דק ויש לכם סכנה שיש סיכוי שלא תשלמו את הכספים המגיעים להם. ש: בכתב התביעה של הכשרת הישוב היכן הם טוענים שהד ארצי מצויה בקשיים כלכליים. ת: מפנה לנספח ט' לתצהיר- מה שהם טוענים פה שאתם מפירים התחייבויות. לא משלמים. ש: היכן הכשרת הישוב טוענת שהד ארצי מצויה בקשיים כלכליים? ת: חלק מהדברים נעשו בהתייעצות עם עורכי הדין בנוגע לאותם קשיים". (עמ' 1 לפרוטוקול). במסגרת הבקשה הנוכחית והסיכומים, מנסות הנתבעות להראות, כי התביעה בת"א 1368/04 אינה מבססת טענה בדבר העדר חוסן כלכלי, אלא להפך, שכן בכתב התביעה אוזכרו הנכסים והזכויות שנרכשו על ידי הנתבעת 1 (זכיון הפצה של חברת "וורנר", זיכיון להפצת סרטי קטלוג יוניברסל ו-100 מכונות אוטומטיות). מכאן, טוענות הנתבעות, כי גם לשיטתה של חברת הכשרת היישוב, הנתבעת 1 צוברת כל העת נכסים, על חשבון תזרים המזומנים. בנוסף, מצטטות הנתבעות (חלק) מסעיף 67 לכתב התביעה בת"א 1368/04, לפיו הנתבעת 1 ממשיכה לשלם חובותיה לנושים אחרים שונים, וטוענות כי משמעות אימרה זו היא, שגם מבחינת התובעים, הנתבעת 1 משלמת את התשלומים השוטפים לכל הגורמים הרלוונטיים. בסיכומיהם, טוענים התובעים, ובצדק, כי הטענה הגלומה בסעיף האמור לא צוטטה באופן מדוייק. בסעיף 67 לתביעה בת"א 1368/04, טענה חברת הכשרת היישוב, כי הנתבעים התנהלו תוך תרמית, מימון דק והעדפת נושים אסורה, שכן למיטב ידיעתה, הנתבעת 1 ממשיכה לשלם את חובותיה לנושים אחרים, ובמקביל טענה כי תזרים המזומנים שלה אינו מאפשר לה לשלם את חובה לחברת הכשרת היישוב. מכאן, טענתה העובדתית של חברת הכשרת היישוב בדבר תשלום חובותיה של הנתבעת 1 לנושים שונים, נטענה בהקשר שלילי ובלתי לגיטימי לחלוטין, ועל מנת להדגים את עמדתה העובדתית של חברת הכשרת היישוב, בדבר הברחת נכסיה של הנתבעת 1. מובן, כי לא ניתן להיבנות מטענת חברת הכשרת היישוב בדבר העדפת נושים, לצורך ביסוס עמדת הנתבעות בדבר יכולתן לפרוע חיוב עתידי, ככל שיוטל עליהן במסגרת פסק דין שיינתן לטובת התובעים, וודאי שלא ניתן לקבוע כי יכולת נטענת זו, שוללת את החשש להכבדה על ביצוע פסק הדין, ככל שיינתן לטובת התובעים. עם זאת, ולמרות הטעם לפגם הקיים בציטוט חלקי של הסעיף הרלוונטי בתביעה המקבילה, איני סבור כי יש בעצם קיומה של התביעה, על שלל הטענות הנטענות בה, בכדי להעיד על חשש להכבדה על ביצוע פסק הדין, ככל שיינתן לטובת התובעים. אמנם, עובדות נטענות, המעידות על מעשי מרמה מצד הנתבע, מעוררות חשש שאי מתן צו העיקול הזמני יכביד על ביצוע פסק דין עתידי (רע"א 228/99 אוחנה נ' מזור (15/3/99); בש"א (תל אביב-יפו) 10671/07 אלקוסר נ' חכים (8/1/08)), אלא שעיקרון זה ישים, כאשר העובדות התרמיתיות נטענות במסגרת ההליך הנדון, בו מתבררת בקשת העיקול או ביטול העיקול, והוא אינו רלוונטי במצב שבו טענות התרמית, עליהן מסתמך התובע, נטענות בהליך אחר לחלוטין. מכאן, כי הטענות בת"א 1368/04, כשהן בפני עצמן, אינן מעידות על חשש עתידי להברחת נכסים, או לנקיטת כל מהלך אחר שיש בו בכדי להכשיל את ביצועו של פסק דין פוטנציאלי. מסקנה זו מתחזקת על רק העובדה הפשוטה, שחברת הכשרת הישוב, היא התובעת בת"א 1368/04, אינה צד להליך הנוכחי. למעשה, משמעותה של התביעה האמורה לענייננו, היא עקיפה בלבד, ומסתכמת בכך שחברת מעריב היא חברת בת של חברת הכשרת היישוב, והיא החזיקה בעבר במניות הנתבעת 1 (כך על פי סעיף 2 לכתב התביעה בת"א 1368/04). אמנם, ייתכן כי הפרת התחייבויותיה הכספיות של הנתבעת 1 כלפי חברת מעריב, גורעת מיכולת הפירעון העתידית של הנתבעת 1, אך אפשרות זו אינה יכולה להצדיק את הותרת העיקול על כנו, וודאי שלא ניתן לקבוע כי הטענות התרמיתיות הנטענות במסגרתה, מקנות אופי "תרמיתי" גם לטענות התובעים בהליך הנוכחי. הנתבעות טוענות בסיכומיהן, כי תביעת הכשרת היישוב נסבה על מחלוקת פרשנית אודות הסכמות עסקיות בין הצדדים (ולכן, לשיטתן, אין בה בכדי להקים חשש להכבדה). בנוסף, טוענות הנתבעות, כי תביעת חברת הכשרת היישוב, ככתב טענות של צד המצוי בסכסוך משפטי, מציגה את התמונה העובדתית באופן חד צדדי, ולא ניתן לגבש מסקנה אובייקטיבית מכוח האמור בה. אני מסכים עם טענות אלה באופן חלקי. על פי רוב, כאמור, טענות תרמית הנטענות במסגרת ההליך, עשויות לגבש חשש סביר להכבדה על ביצוע פסק הדין, ככל שקיימות ראיות מהימנות לכאורה לביסוסן, וזאת למרות שהן נטענות בכתב טענות, שמטיבו, אינו לחלוטין אובייקטיבי. לעומת זאת, טענות תרמית הנטענות במסגרת הליך עצמאי, שהצדדים לו אינם חופפים לצדדים בהליך הנוכחי, אינן מגבשות, באופן אוטומטי, חשש כאמור, אלא אם כן קיימות ראיות מהימנות לכאורה עצמאיות המעידות על כך. בענייננו, לא התרשמתי שקיימות ראיות מהימנות לכאורה עצמאיות, המעידות על חשש כאמור. בסעיפים 25 ו-26 לתצהירו, טען התובע 2: "לידי הגיע מידע ממספר מקורות שונים על פיהם הד ארצי ו/או חברות הבת מטעמה החלו לאחרונה לבקש לשנות הסדרי תשלום עם ספקים, ובמקרים מסוימים להחליף אמצעי תשלום אחד באמצעי אחר לרבות החלפת בנקים בהם מתנהלים חשבונות החברה. זאת ועוד, ממידע נוסף שקיבלתי עולה כי הד ארצי הפרו את ההסכם עם חברת "וורנר" וכי בקרוב תוגש תביעה אף בעניין זה כנגד הד ארצי. המדובר על התחייבות לתשלום מינימלי של תמלוגים שנתיים אשר הד ארצי מפגרת בתשלומם ובשל כך ינקטו כנגד הד ארצי הליכים משפטיים אף בעניין זה". מדבריו של התובע 2 בחקירתו הנגדית, עולה תהייה מסויימת בדבר מידת מודעותו לגבי חובות הנתבעת 1 לספקים- "ש: העובדה שהד ארצי משלמת (או) לא משלמת לספקים היא עובדה מהותית בעיניך בבקשה לעיקול? ... ת: אין לי מידע אם משלמת לספקים. ש: הסתמכת על כתב התביעה של הכשרת הישוב. בסעיף 67. ת: סליחה, יש לי מידע שהיא לא משלמת לספקים. יש פה יומיים אחרי הגשת העיקול הוגשה עוד תביעה שלא שילמתם לחנות הדגל טאוור רקורד". (עמ' 2 לפרוטוקול). מייד לאחר מכן, התנגד ב"כ הנתבעות להגשת כל חומר שלא צורף קודם לכן, במסגרת הליך העיקול. עמדתו התקבלה בהחלטתי מאותו מועד, וקבעתי, כי ניתן היה להגיש תצהיר משלים לקראת החקירה הנגדית ולצרף את המסמך האמור, ומשלא נעשה כן, קבעתי כי אסתפק בדברי התובע 2 , תוך שמירת זכותם של הצדדים לשוב ולהידרש לשאלת קבילות ומשקל הדברים בסיכומים. התובעים טוענים בסיכומיהם, כי עצם ההתנגדות של ב"כ הנתבעות להצגת המסמך היא תמוהה, ותומכת בטענת התובעים בדבר המעשים החמורים והקשיים הכלכליים של הנתבעת 1. במסגרת הסיכומים, ותוך כדי התייחסות לסוגייה האמורה, איזכרו התובעים את מספר ההליך שבמסגרתו הוגשה התביעה האמורה, וכן התייחסו לזהות התובעת באותו הליך. התובעים לא צירפו עותק מהתביעה לסיכומיהם, אלא רק איזכרו את קיומה, ומבחינה זו, הם לא הוסיפו נופך נוסף לטענת התובע 2 בחקירתו הנגדית, וממילא גם לא התנהלו בניגוד לאמור בהחלטתי. העדרה של התביעה האמורה מהמסמכים שהוגשו במסגרת ההליך, בהחלט מקשה על ההתרשמות לגבי שאלת קיומם של חובות הנתבעת 1 לספקים. במצב הדברים הנוכחי, כל שניתן לקבוע הוא, כי אין אינדיקציה ראייתית ברורה לקיומם של חובות לספקים, ולכן לא ניתן להביע עמדה פוזיטיבית בהקשר זה. מאחר שכאמור, נטל השכנוע מוטל על התובעים להוכיח את דבר קיומם של חובות מעין אלה, כחלק מהוכחת רכיב החשש להכבדה, הרי שהמסקנה המתחייבת היא, כי טענת התובעים בדבר קיומם של חובות אינה מעידה על חשש סביר להכבדה על ביצוע פסק דין פוטנציאלי, ככל שיינתן לטובתם. כאמור, התובע 2 טען בתצהירו, כי הוא קיבל מידע לפיו הנתבעות הפרו את התחייבותן מכח ההסכם עם חברת "וורנר", לתשלום תמלוגים שנתיים, וכי בקרוב תגיש חברת וורנר תביעה כנגד הנתבעות. התובע 2 עומת עם טענה זו בחקירתו הנגדית- "ש: תציג ראיות שהחלו הליכים משפטיים ע"י וורנר נגד הד ארצי. ת: התייחס לגבי וורנר מיוזיק על הקטלוג שהפצתם בין 2003 ל-2004 ...נחכה ונראה. לא נקבתי בכמה ימים אם יקח 20 יום...כתבתי בימים הקרובים". (עמ' 6 לפרוטוקול). מתקבל הרושם, כי אין לתובעים ידיעה ממשית בדבר עצם הגשתה של תביעה מטעם וורנר מיוזיק כנגד הנתבעות, ואולי משום כך, השמיטו התובעים טענה זו מסיכומיהם. מכאן, כי הנתון הראייתי הקונקרטי היחיד המגבש, לשיטת התובעים, חשש להכבדה על ביצוע פסק דין פוטנציאלי לטובתם, הוא תביעת הכשרת היישוב כנגד הנתבעת 1 (ושני גורמים נוספים), ואופי הטענות המועלות במסגרתה. תביעה זו, בפני עצמה, אינה מגבשת חשש כאמור. כפי הנראה, קיימת תביעה נוספת כנגד הנתבעות, אך הצדדים מנועים מלהתייחס אליה, וממילא גם אין בכוונתי להיבנות ממנה לצורך הליך העיקול הנוכחי. התובעים טוענים כי קיימים פגמים דיוניים המאפיינים את התנהלות הנתבעות במסגרת הליך גילוי המסמכים, שהובילו לצורך במינוי רו"ח-בודק, על פי תקנה 123(א) לתקנות סדר הדין האזרחי. איני מבחין בקשר ישיר בין טענה זו לבין הצורך הנטען בהותרת העיקול על כנו. מסקנתי היא, כי לא קיימות ראיות מהימנות לכאורה לקיומו של חשש סביר שאי מתן הצו יכביד על ביצוע פסק הדין, כמשמעות המונח בתקנה 374(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. גם אם קיים יסוד של אמת בטענות התובעים בדבר אופן התנהלות הנתבעות ומשמעות הגשת התביעה (או התביעות) כנגדן, הרי שהוא אינו מגובה בנתונים קונקרטיים,להבדיל מספקולציות. מכאן, כי אין הצדקה להותיר את העיקול על כנו (בייחוד בהתחשב במגמת צמצום היקף המקרים שבהם יינתן או יוותר על כנו צו עיקול, ראו- רע"א 6614/06 כפרית תעשיות (1993) בע"מ נ' ICC (4/1/07); רע"א 9736/07 קראוס נק הראל בית השקעות בע"מ (5/12/07)). בנוסף, הנתבעות פירטו בסיכומיהם שורה של התרחשויות עתידיות, הצפויות לנבוע מהותרת צו העיקול על כנו- גל של בקשות לעיקולים כנגדן; פגיעה בתזרים המזומנים; פגיעה באשראי הבנקאי; פגיעה בהתקשרויות עתידיות ופגיעה במוניטין. תוצאות עתידיות נטענות אלה, הן אפשריות בעקבות צו עיקול הניתן כלפי כל גוף עסקי, ומידת הסתברותן היא פונקציה של היקף פעילות הגוף העסקי. בענייננו, הנתבעות הן קבוצת חברות הפעילות בענף המוסיקה בישראל במשך 60 שנים, ועל פי הנטען, הן מעסיקות כ- 300 עובדים (טענה שלא נסתרה). אין ספק, שקיימת בציבור הרחב מודעות גבוהה לפעילותן של הנתבעות בתחום המוסיקה, ודווקא מודעות זו, מעידה על הנזק הפוטנציאלי (תדמיתי וכלכלי) העלול להיגרם לנתבעות, ככל שצו העיקול יוותר על כנו. לעומת זאת, לאור האופי הספקולטיבי של טענות התובעים לגבי קיומו של חשש סביר להכבדה על ביצוע פסק דין עתידי, איני סבור כי צפוי להיגרם להם נזק משמעותי, ככל שצו העיקול יבוטל. במילים אחרות, מאזן הנוחות (כמשמעו בתקנה 362(ב)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי) נוטה לטובת הנתבעות, ומצדיק גם הוא, את ביטול צו העיקול. הנתבעות טוענות בסיכומיהן, כי בינן לבין חברת מעריב קיים הסכם שיפוי הקובע כי בכל מקרה שבו ייפסקו לטובת התובעים סכומים כלשהם, חברת מעריב תישא בתשלומם. לטענתן, התובעים היו מודעים לקיומו של הסכם השיפוי, אך בחרו להסתירו. הסכם השיפוי הנטען, מגולם באחד הסעיפים של הסכם מכר המניות, ולטענת הנתבעות, קיומו מעיד על כך שחברת מעריב, כחברה מבוססת, מגבה את התחייבויותיהן הכספיות, באופן המייתר את חששותיהם של התובעים. כפי שטוענים התובעים בסיכומיהם, אני בספק עד כמה ניתן להיבנות מהסכם שיפוי שנערך עם חברת בת של חברה-תובעת בהליך אזרחי מקביל, ובכל מקרה, לא ניתן לקבוע כי הסכם השיפוי אכן מייתר את חשש התובעים, כל עוד התביעה המקבילה לא נדונה והוכרעה. מכל מקום, חששות התובעים הם ספקולטיביים בעיקרם, ולכן אין בהם בכדי להצדיק את הותרת העיקול על כנו. לקראת סיום כתיבת החלטה זו הועברה ללשכתי "בקשה דחופה למידע נוסף", שהוגשה מטעם התובעים. לא ראיתי לנכון לבקש את תגובת הנתבעות. גם בהנחה שהוטל עיקול מסוים בהליך מסוים על ידי בית משפט השלום על נכסי חברת בת של הנתבעת 1, אין בכך כדי להטות את הכף לטובת התובעים דנא. בהתחשב במסקנה זו, מתייתר הצורך לדון בשאלת קיומו של התנאי המצטבר לקיומן של ראיות מהימנות לכאורה לקיומה של עילת תביעה, כמשמעות המונח בתקנה 362(א) לתקנות סדר הדין האזרחי. מעבר לכך, לטעמי, מן הראוי להימנע כעת מדיון מהותי בטענות העובדתיות שבהליך העיקרי, המצוי בפתחו של שלב ההוכחות, שכן גירסאותיהם הנגדיות של הצדדים צפויות להתברר במסגרתו, ואין להקדים את בירורן, הקרוב ממילא (גם לא כקביעות לכאוריות בהחלטת ביניים החסרות כל תוקף מחייב, ביחס לפסק הדין). הבקשה לביטול עיקול מתקבלת. העיקולים יבוטלו. הוצאות ההליך, בסך 10,000 ₪ + מע"מ - לפי תוצאת פסק הדין. אני מעכב ביצועה של החלטה זו עד ליום 21.12.08. צירוף תצהירמסמכיםעיקול