פתח דבר: עניינו של פסק דין זה הוא הכרעה בארבע תביעות שהוגשו בין בני זוג נוצרים בנושאים הבאים: מזונות אשה, מזונות הילד המשותף, משמורתו ומפגשיו עם ההורה שאינו משמורן וחלוקת הרכוש. בנושאי המשמורת והביקורים הצדדים כמעט אינם חלוקים האחד על השני ודומה כי עיקר המחלוקת בין הצדדים סבה סביב עתירות התובעת למזונות אשה, בשעה שהיא עזבה את דירת הצדדים וכן סביב עתירה לפירוק שיתוף בדירה ועתירה לקבל מחצית שוויה אל מול טענות הנתבע, כי יש לנכות משווי הדירה הלוואות ומתנות שקיבל ו/או נטל בטרם הנישואין. ב"כ הצדדים לא הצליחו לגבש הסכמות כוללות ומשכך לא היה מנוס מבירור הליך ההוכחות שהתקיים אתמול בפניי וממתן הכרעה שיפוטית במכלול המחלוקות. א. יחסי הצדדים: 1. הצדדים משתייכים כאמור לעדה הנוצרית לטינית-קתולית והם נישאו זה לזו בנישואין תקפים ביום 26/7/2009. מדובר בזוג צעיר יחסית, כאשר התובעת היא בגיל 29 כיום והנתבע הוא בגיל 33 שנים (להלן יכונו לנוחות הדיון : "האשה" ו"האיש"). 2. כתוצאה מקיום היחסים המשותפים נולד לצדדים ילד משותף ביום 20/7/2010 ושמו ב.פ. (להלן : "הילד" ו/או "הקטין"). 3. יש לציין, כי לנישואין בין הצדדים קדמו אירוסים קצרים. 4. כשבעה חודשים קודם הנישואין, רכשו הצדדים יחדיו דירת מגורים משותפת ברחוב *** בעיר *** (להלן : "הדירה"). 5. הדירה נרכשה עוד קודם הנישואין, בעבור תשלום של כ-435,000 ₪ אשר שולמו על ידי הצדדים באמצעות הלוואת משכנתא משותפת מבנק טפחות בשיעור של כ-303,000 ₪ ובאמצעות כספים נוספים שגייס הנתבע מחסכונות שהיו בידו, כספי מתנה מאחיו והלוואות מבני משפחתו. הצדדים אף תפסו חזקה בדירה קודם הנישואין במספר חודשים. 6. אין חולק, כי הדירה שופצה על ידי הצדדים, כאשר שווי השיפוץ נטוש במחלוקת ובנוסף אין חולק, כי הצדדים רכשו ריהוט לדירה מחנות בשם "***" בעלות של 36,000 ₪, כאשר סך של כ-24,000 ₪ שולמו על ידי האיש וסך של 12,000 ₪ שולמו על ידי הורי האשה (ראה דברי הצדדים בחקירותיהם הנגדיות). כן נרכשו מטלטלין ומוצרי חשמל נוספים בעלות של מספר אלפי שקלים וזאת על ידי הנתבע ואין חולק, כי רוב המטלטלין עדיין מצויים בדירה נכון להיום. 7. האשה לא עבדה במהלך הנישואין והמגורים המשותפים ואילו האיש עבד ועובד כיום כנהג מונית עצמאי בעיר ***. 8. ככל הנראה לא צברו הצדדים זכויות פנסיוניות ו/או כספיות כאלה ואחרות. 9. במהלך שנת 2011 התעורר בקרבה של האשה חשד שמא האיש מקיים מערכת יחסים אינטימית עם אשה אחרת, כאשר האיש הכחיש מכל וכל קשר אינטימי כאמור וטען, כי מדובר בקשר עסקי, שעה שהוא נוהג להסיע את אותה אשה במונית בתמורה כספית. על רקע סכסוך זה עזבה התובעת את הדירה עם בנם הקטין של הצדדים בחודש מאי 2011 למשך כחודשיים ומחצה. 10. לאחר התערבות כומר הקהילה ובני משפחה, החליטו הצדדים לנסות לשם הנישואין והאשה חזרה להתגורר עם הקטין בבית הצדדים ב ***. 11. אלא שניסיון זה לא עלה יפה וביום 27/9/11 החליטה האשה לעזוב בשנית את הדירה יחד עם הקטין וזמן קצר לאחר מכן הוגשו התביעות שבכותרת. מאז נותר לו האיש להתגורר לבדו בדירה והוא משלם לבדו מלוא הלוואת המשכנתא מדי חודש בחודשו. ב. טענות ועתירות האשה: 12. האשה עתרה בכתב התביעה בתמ"ש 6017-11-11 לחיוב האיש במזונות בנם הקטין בסך של 3,300 ₪ בחודש המורכבים מסך של 1,500 ₪ צרכים הכרחיים, 1,500 ₪ בגין צרכים נוספים (שלא פורטו) ו-800 ₪ בגין עלויות המעון. בהקשר זה, נטען כי השתכרות הנתבע היא גבוהה ולכל הפחות יש להתחשב בפוטנציאל השתכרותו הגבוה לשם חיובו במזונות ראויים של אשתו ובנו. 13. כן עתרה האשה למזונות אשה בסכום של 2,000 ₪ בחודש. בהקשר זה טענה האשה, כי עזבה את הדירה מחמת הבגידה של האיש בה וקמצנותו ועל כן היא סבורה שאינה נחשבת לאשה מורדת ("נאשז") והיא עדיין זכאית למזונותיה. עוד יש לציין, כי בעת הגשת התביעה האשה לא עבדה ואילו כיום היא עובדת ומשתכרת 2,000 ₪ במשרה חלקית. 14. האשה ציינה, כי היא גרה בדירת הוריה אך מתכוונת לעבור לדירה משלה ועל כן עתרה גם לחיוב במדור בסכום של כ- 2,000 ₪ בחודש. 15. בתביעה למשמורת הקטין בתמ"ש 6077-11-11, עתרה התובעת למשמורת בלעדית ביחס לקטין. 16. בתביעה הרכושית שהגישה האשה, עתרה לפירוק שיתוף מיידי בדירה, באופן שהיא תימכר לצד ג' המרבה במחיר והיתרה לאחר סילוק הלוואת המשכנתא לבנק הממשכן תתחלק בין הצדדים בחלקים שווים. האשה לא הכחישה במהלך הדיון, כי האיש נטל הלוואות מקרובי משפחה כדי להשלים העלויות הנדרשות למימון רכישת הדירה ו/או שיפוצה, אך טענה כי ההלוואות לאותם קרובי משפחה סולקו ושולמו במלואם על ידי הנתבע במהלך החיים המשותפים (עמ' 16 שורות 10-15). ג. טענות ועתירות הנתבע: 17. הנתבע מסכים ליתן פסק דין למשמורת הקטין אצל האם ולקבע הסדרי ביקורים שנקבעו בהחלטות קודמות ובכך הוא סבור שניתן לסיים ההתדיינות בתמ"ש 6077-11-11 ובתמ"ש 5831-11-11 (ב"כ התובעת לא חלק על כך והסכים גם הוא לכך). 18. בעניין המזונות של הקטין, טען הנתבע כי ההחלטה למזונות זמניים מיום 22/12/11 מקובלת עליו והוא נכון להסכים לעגנה כפסק דין קבוע. בעניין עלויות בית ספר של הקטין, טען ב"כ הנתבע, כי הדבר אינו עומד על הפרק בשלב זה, ברם בעתיד, יסכים הנתבע לשאת במחצית מעלות בית ספר פרטי וגם הנתבע העיד כך. 19. בעניין המדור של האשה והקטין נטען, כי נכון להיום אין הוצאות מדור ולכן רכיב זה של התביעה מתייתר. 20. בעניין זכאותה של האשה למזונותיה, טוען הנתבע כי היא איבדה זכאותה למזונות אשה מהרגע שיצאה מבית הצדדים ולא שבה עוד, שכן על פי הוראות הדין האישי החל על הצדדים היא נחשבת לאשה מורדת ("נאשז") שיצאה מהבית ללא סיבה כדין. ב"כ הנתבע הוסיף, כי טענת הבגידה כלל לא הוכחה וממילא, עת חזרה האשה לדירה בחודש אוגוסט 2011 הפכה טענה זו לחסרת רלבנטיות, מה גם שטענות האשה לעניין העזיבה הסופית של הבית נגעו לטענות קמצנות של האיש ולא לטענות ו/או חשדות בגין בגידה. לאור כל אלה, נטען, כי יש לדחות התביעה למזונות אשה. 21. בכל הנוגע לתביעה הרכושית, נטען תחילה, כי התביעה לא הייתה בשלה וכי לא היה מקום לעתור לאיזון משאבים לפי הוראות חוק יחסי ממון, אך דומה כי הטענה נזנחה מאוחר יותר (ראה סיכומי הנתבע), מה גם שחלפה מעל שנה מאז הפרידה ועל פי התיקון לחוק יחסי ממון בין בני זוג, יכול בנסיבות אלו בית המשפט להורות על איזון המשאבים, אף מקום בו לא פקעו הנישואין. יחד עם זאת, סבור הנתבע כי יש להותיר הדירה המשותפת ברשותו, שכן שוויה לאחר ניכוי הלוואת המשכנתא המשולמת בלעדית על ידו וניכוי יתר ההלוואות שהוא התחייב בהן, הינו למעשה אפסי ואין מה לאזן בין הצדדים והדירה משמשת קורת גג יחידה לו ולבנו (כאשר הוא מבקר אצלו). ד. הכרעה בתביעות למשמורת והסדרי ראייה (תמ"ש 6077-11-11 ותמ"ש 5831-11-11) 22. הלכה למעשה, בתביעות אלו אין כיום מחלוקת בין הצדדים, כי ניתן לעגן במסגרת פסק הדין ההסדרים הזמניים שנקבעו בהחלטות קודמות. 23. מדובר בילד בגיל הרך (בגיל שנתיים), המוחזק בידי אמו, מתחנך במעון ומקיים הסדרי מפגשים נרחבים עם אביו הכוללים סידורי לינה על בסיס קבוע. לא נטעה אם נאמר כי במקרה שלפניי מדובר בשני ההורים המיטיבים עם הקטין והדואגים לטובתו, חרף הסכסוך הזוגי. 24. טובת הילד כפי שעלתה מתסקירים קודמים ומטענות הצדדים ובאי כוחם ועל פי ההתרשמות השיפוטית הכוללת היא איפוא להותיר המצב הנוכחי על כנו. 25. לפיכך ניתן בזה פסק דין הקובע כדלהלן: 25.1. הילד ב.פ. יישאר במשמורתה הקבועה והבלעדית של האשה גב' ש.פ.. 25.2. הסדרי מפגשים ראייה וקשר בין הנתבע לבין בנו הקטין יתקיימו במתכונת שהייתה נהוגה עד למתן פסק הדין ובהתאם לאמור בתסקירי הסעד ובהחלטתי מיום 7/2/2012. 25.3. כפועל יוצא ולמען הסר ספק מובהר כדלהלן: האב אוסף את הילד מהמסגרת החינוכית ביום ד' בצהריים ומשיבו לאמו למחרת בשעה 18:00. בשבוע שלאחר מכן, אוסף האב את הילד ביום ג' היישר מהמסגרת החינוכית בשעות סיומה ומשיב הילד לידי האם ביום ד' בשעה 18:00 וכך חוזר חלילה. בשבוע שבו מתקיים הביקור ביום ג', מתקיים מפגש נוסף בין האב לבין הקטין החל מיום שבת בשעה 14:00 ועד ליום ראשון בשעה 19:00. 25.4. עוד מובהר, כי נקודת האיסוף והחזרת הקטין, תמשיך ותהיה במקום נייטרלי ולא במקום מגורי האם, אלא אם כן הם יסכימו בכתב אחרת. 25.5. הצדדים יחלקו ביניהם את זמני ההורות עם הקטין בחגים ובחופשות ממוסדות חינוך על בסיס שוויוני ובהסכמה. ה. הכרעה בתביעת המזונות של האשה והקטין (תמ"ש 6017-11-11): ה.א. מזונות הקטין: 26. בכל הנוגע למזונות הקטין, ניתנה החלטה מפורטת למזונות זמניים ביום 22/12/2012 הקובעת, כי האב ישלם 1,300 ₪ למזונות הקטין ו-800 ₪ בגין המעון. 27. לאחר עיון בכתבי הטענות ובתצהירי עדות ראשית, שמיעת סיכומי הצדדים והתחשבות בזמני המפגשים הנרחבים בין האב לבין הקטין, לא מצאתי כל מקום לשנות מקביעתי זו באשר לסכום המזונות של הילד ואסביר: 27.1. יש לפתוח בכך, כי לא הובאו כל ראיות בכתב התביעה ובתצהיר עדות ראשית של האשה להוצאות מעבר לסכום שנקבע כמזונות זמניים של הקטין. למעשה, לא צורפה לתצהיר התובעת קבלה אחת ו/או אסמכתא כלשהי בכתב היכולה להעיד כיצד הגיעה התובעת לכך שהיא דורשת מהאב מזונות בסכום הנקוב בכתב התביעה ודומה, כי גם במהלך ההתדיינות, הדרישה הזו של האשה נגוזה. 27.2. במצב דברים זה של היעדר ראיות כלשהן, ברי כי אין כל מקום לסטות מהחיוב בדמי מזונות מינימליים בסך 1,300 ₪ כפי שהוסבר ובואר בהרחבה במסגרת ההחלטה למזונות זמניים. במצב דברים זה, גם נמנע הצורך להידרש לטענות התובעת בדבר שיעור הכנסותיו הנטען של הנתבע (אשר הסכים מצדו לעגן ההחלטה למזונות זמניים כמזונות קבועים). 27.3. כן לא הוסבר על ידי התובעת ובא כוחה, כיצד זה הסכום הזמני שנקבע בהחלטה למזונות זמניים אינו מספיק לצרכי הילד ואילו צרכים לא מצליחה האם לספק עקב "שיעורו הנמוך" של הסכום כנטען. 27.4. זאת ועוד, אי אפשר להתעלם מהעובדה שהילד חולק לפחות 2 יממות בשבוע (עם לינה) עם האב ובימים אלה האיש נושא בכל הוצאותיו האב ועל כן, ברי שאין להגדיל החיוב במזונות הקטין מעבר לזה שנקבע בהחלטת המזונות הזמניים. 27.5. עוד יש לקחת התחשבות בקצבת הילדים שמקבלת האם בסך 170 ₪ וכך יוצא שהתקציב הכולל שבידיה בגין הקטין מגיע ל-1,470 ₪ בחודש ומעבר לכך, מחוייב הנתבע במלוא עלויות הפעוטון. 27.6. מצד שני, לא ראיתי לנכון לקבל טענות האב ובא כוחו כי יש לחלק את הוצאות הקטין בין הצדדים בשיעור של 40% האם ו-60% האב ו/או כל חלוקה אחרת. מדובר בחבות במזונות על פי הדין האישי ובנסיבות שאינן יוצאות דופן או מצריכות התחשבות מיוחדת באב לצרכי חלוקה כאמור. הדין האישי מטיל החבות במלואה על האב, כאשר רק מקום שמדובר באשה אמידה היא אמורה להשתתף בסיפוק המזונות של הילד. התובעת שבפניי משתכרת -2,000₪ בחודש ובוודאי שאין מדובר במקרה שבו עסקינן באשה אמידה ו/או עשירה ועל כן דין טענה זו של הנתבע להידחות. 27.7. בכל הנוגע להוצאות מדור, הוכח בפניי כי מזה למעלה משנה שהאם גרה בדירת הוריה ללא תשלום הוצאות מדור כלשהן. ככל שהאם תעבור לדירה אחרת ותשלם דמי שכירות ייתכן ויהא מקום לברר עניין זה מחדש, בשים לב לזכאותה לסיוע בשכר דירה (או אי זכאותה בין היתר בשל אי התרת הנישואין) ובשים לב גם לשינוי במצבה האישי והכלכלי נוכח ההכרעה בתביעה הרכושית. על כן לא ראיתי לנכון לכלול בפסק דין זה חיוב האב בגין מדור והדבר יישאר לעת מצוא ככל שיחול שינוי בנסיבות. 27.8. באשר לעלויות חינוך בגין בית הספר, סבורני, כי ההחלטה באשר לזהות בית הספר צריכה להתקבל בהסכמה בין ההורים וככל שתהיה הסכמה, גם העלות בגין חינוך הילד בבית ספר פרטי (ככל שזו המגמה) צריכה להתחלק בין הצדדים בחלקים שווים. ה.ב. מזונות האשה: 28. גם בכל הנוגע למזונות האשה, לא מצאתי לשנות מהחלטתי למזונות זמניים (בה דחיתי עתירת האשה לחייב האיש במזונותיה הזמניים). אסביר כעת עמדתי זו: 28.1. כאמור, שני הצדדים הנם נוצרים קתולים; על הצדדים חל הדין האישי (מכוח הפנייה הקבועה בסעיף 2 לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), התשי"ט– 1959). הדין האישי החל על הצדדים אינו נתון במחלוקת ביניהם, זולת השאלה : האם עזיבת האשה את הבית הינה מוצדקת אם לאו. האם בגין עזיבה זו היא איבדה זכותה למזונות אשה אם לאו? 28.2. כאמור בסיכומי הצדדים ובכתבי הטענות, בסעיף 150 לחוק המעמד האישי של העדה הקתולית-לטינית, נקבע כי בעל חייב במזונות אשתו "עשירה או עניה גרה איתו או פרודה ממנו מכל סיבה שהיא שאינה באשמתה". אלא שצודק ב"כ האיש בטענה כי סעיף זה חש לקרוא בצמוד עם סעיף 157 לחוק ולפיו : לאשה מורדת אין מזונות ואשה מורדת היא זו שעזבה את הבית ללא סיבה מוצדקת בדין. 28.3. הפסיקה האזרחית שנדרשה לשאלת זכאותן של נשים (יהודיות, מוסלמיות ונוצריות) אשר עזבו את הבית לקבל מזונות אשה חרף העזיבה, ראתה לנכון להקל עמן מבחינת נטל הראיה המוטל עליהן בכל הנוגע להוכחת סיבת העזיבה (קל כנוצה בדין העברי, ואחריות להוכחת האשם בדין הקתולי לפתחו של האיש וכיו"ב כלים וראה אצל נוצרים קתולים תמ"ש (קר') 13083/01 פלונית נ' פלוני (27/04/2009) וביחס למוסלמים ראה: תמ"ש (טב') 2988-06-09 מ.ה. נ' א.ה.(8/08/2011) ; וביחס ליהודים ראה: ע"א 309/79 שדמי נ' שדמי, פ"ד לד(1) 309; ע"א 256/65 מילר נ' מילר, פ"ד יט(3) 171, 178; ע"מ (מחוזי-ת"א) 1165/02 ב' א' נ' ב' א' (01/07/2003); תמ"ש (ת"א) 23730/03 ע.ב נ' א.ב., (22/01/2006)). 28.4. שותף אנוכי לעמדה זו, ככל שמדובר בעזיבה מפאת אלימות של הבעל. ברם, כאשר מדובר בעזיבה מסיבה אחרת, איני סבור שיש מקום או צורך להקל בנטל ההוכחה עם האשה, מה גם שהחבות במזונות בעניינם של נוצרים קתולים עשויה להיות ללא מועד סיום, שעה שאין הליך של גירושין בעדה הקתולית וכך החיוב במזונות עשוי להימשך ללא תאריך תפוגה. 28.5. לאחר דיון נורמטיבי עקרוני זה נידרש איפוא לטענות הפרטניות שהעלתה האשה ככאלה המצדיקות עזיבת הבית. במקרה שלפניי הועלו כאמור שתי טענות לעזיבת הבית על ידי האשה : האחת, היא טענת הבגידה שלו עם אחת הלקוחות שמוסעות על ידו במונית מעת לעת והאחרת הינה "הקמצנות" או סירוב לזון את התובעים עת גרו יחדיו. 28.6. בכל הנוגע לטענת הבגידה, מדובר בחשד של האשה באיש ולא בטענה שהוכחה. העובדה שצורפו תרשימי שיחות טלפון אינה בגדר הוכחה לבגידה, מה גם שהנתבע הודה כי הוא מתקשר לרבים מלקוחותיו לתאם הסעות. אותה אשה שהנתבע חשוד בקיום יחסים עמה לא זומנה לדיון על ידי התובעת ואף לא הובאה כל עדות אחרת להוכחת אותו קשר אינטימי. הנתבע הכחיש כמובן קיומו של אותו קשר אינטימי ובית המשפט אינו יכול לקבוע ממצא כמבוקש על ידי האשה, כי האיש קיים מערכת יחסים אינטימית עם אשה אחרת. 28.7. זאת ועוד, במהלך הדיון, הסכים הנתבע להצהיר, כי הוא מוכן לוותר על הקשר העסקי עם אותה אשה ובלבד שהתובעת תחזור להתגורר בבית, הגם שהדבר יפגע בו כלכלית (מדובר על הכנסה של 1,500 ₪ בחודש מהסעותיה של אותה אשה לדברי האיש). חרף דברים מפורשים אלו, התובעת מסרבת לחזור להתגורר עם האיש. 28.8. בנוסף, יש ליתן משקל לעובדה שהאשה חזרה לחיות עם האיש תחת קורת גג אחת, לאחר שהעלתה טענות וחשדה לבגידה. לאחר שעזבה האשה בפעם השנייה לא היה זה בשל חשד לבגידה אלא אי סיפוק צרכי הבית. בעדותה בפניי העידה התובעת, כי ביקשה 100 ₪ מהנתבע והוא סירב ליתן לה סכום זה והדבר משול "לקש ששבר את גב הגמל" מבחינתה ולכן היא עזבה את הבית (עמ' 14 שורות 10-18 לפרוטוקול). היא פירטה ארוכות, כי עקב היעדר אוכל בבית וקמצנותו של הנתבע היא עזבה את הבית (ראה שם). טענות הבגידה לא הועלו כלל בעדות זו, כאשר היא נשאלה לעניין העזיבה את הבית ויש לראות בכך משום זניחת טענת הבגידה. גם בתצהיר עדותה הראשית, לא נאמר כי העזיבה האחרונה את הבית נעשתה בגין הבגידה. זאת ועוד, גם בכתב התביעה, לא טענת הבגידה היא שהיוותה בסיס לעזיבת הבית על ידי התובעת. 28.9. לא זו אף זו, התובעת הצהירה, כי בכל מקרה לא תחזור לבית, גם אם אותו קשר (מוכחש) של האיש עם אותה אשה ייפסק (ראה עמ' 15 שורה 12). משכך, איני מקבל הטענה שעזיבת הבית בשל הבגידה שהוכחשה על ידי האיש, מהווה סיבה מוצדקת לעזיבת הבית ולקבלת מזונות אשה בנסיבות העניין. 28.10. באשר לטענות בדבר קמצנות או היעדר מזון בבית שהביא את התובעת לעזוב את הדירה, גם טענה זו אינה מהווה סיבה מוצדקת כדין לעזיבת הבית. הדין האישי והאזרחי נותנים לאשה כלים להתמודד עם "קמצנות" או היעדר סיפוק מזונות. הרי ניתן היה להגיש תביעת מזונות אשה ללא עזיבת הבית ובית המשפט היה מבטיח את שימור רמת החיים וסיפוק צרכי האשה. אם גם אז לא הייתה מקוימת ההחלטה השיפוטית למזונות, היה ניתן להבין ולקבל העזיבה כעזיבה מוצדקת שאינה באשמתה של האשה. ניתן היה גם לפסוק מזונות אשה כעת בכפוף להתחייבות האשה לחזור למגורים בדירה, אך כאמור היא מסרבת לכך בכל תוקף. 28.11. זאת ועוד, לא הובאו ראיות כלשהן לעניין אותה "קמצנות" של הבעל ואף עלה בעדויות כי האיש הביא מעת לעת כספים במזומן כאשר גם האשה נטלה מכספים אלה לסיפוק צרכיה (ראה עמ' 21 שורות 17-22 לפרוטוקול). 28.12. אותה "קמצנות" נטענת לא פורטה כנדרש בתביעה או בתצהיר עדות ראשית ו/או בעדות התובעת מעל דוכן העדים ודומה, כי אירוע מריבה חד פעמי הוא זה שגרם לעזיבה בסופו של יום, כאשר התובעת החליטה, כי לא ניתן עוד לחיות עם הנתבע. 28.13. יש עוד לציין בהקשר זה, כי גם כאשר יש סיבה מוצדקת למרידה, הדעת הנותנת כי כאשר חולפת המניעה למגורים משותפים (אף במקרי אלימות, בוודאי במקרה של קמצנות), האשה אמורה לחזור לבית הצדדים לאחר תקופת מה או לאחר שהסיבה אינה קיימת עוד. במקרה שלפניי, האשה הצהירה כי בשום מקרה לא תשוב להתגורר ולחיות יחד עם הנתבע והיא עומדת על התרת הנישואין ועל מגורים בנפרד. נראה מוקשה בעיני איפואליתן פסק דין למזונות אשה המתנגדת בכל תוקף לשמר את הנישואין, להתגורר עם האיש, אשה העותרת לפירוק השיתוף בדירה באופן שלמעשה לא ניתן יהיה כלל להתגורר יחדיו בעתיד ומתנגדת בכל דרך ו/או אופן לשיקום החיים הזוגיים. 28.14. בשולי הדברים יש לציין, כי גם אם האשה הייתה זכאית למזונותיה, הרי מצבה כיום אינו דומה למצבה בעת הגשת התביעה. כיום האשה עובדת ומשתכרת כ-2,000 ₪ בחודש וזהו הסכום שנתבע במסגרת כתב התביעה (ראה סעיף 26 לכתב התביעה ותלושי השכר שהוגשו במהלך הדיון כמו גם אלה שצורפו לתצהיר עדות ראשית). 28.15. באחד מפסקי הדין החשובים בנושא מזונות אשהנוצריה, פסק כב' השופט מאזן דאוד, כי גם במקרים של פסיקת מזונות אשהנוצריה, יש מקום להתחשב בהכנסותיה וזאת בשל עקרונות צדק, שוויון והדדיות, הגינות ותום לב ומפאת הצורך להתאים הדין האישי לנסיבות החיים המודרניים. כך היו דבריו: "פרשנות זו של הדין , היא מחויבת המציאות ועולה עם עקרונות צדק, שוויון והדדיות , של תא משפחתי מודרני בו אין עוד חלוקה הקלאסית של תפקידי הצדדים, וכתוצאה מכך עיצוב מחדש של החובות הדתיות.פרשנות זו עולה בקנה אחד עם עקרון השוויון בין המינים, דיני ההגינות ותום הלב,ולאור כך יש להתחשב בהכנסות האישה בעת פסיקת המזונות. החלטתי זו ניתנה על סמך החוק המופעל בארץ(חוק המשפחה הביזנטי -قانون ألعائلةألبزنطي) , וכדי ללמוד גזרה שווה או בחינה השוואתית בחנתי את החוק הסורי והלבנוני החל על דין יווני-אורתודכסי לפי הוראות חוק "قانون الحق العائلي لطائفة الروم الأرثوذكس (חוק הזכות המשפחתית לעדה יוונית אורתודכסית) בסעיף 84 לחוק קובע: " إذا لم يتفق على النفقة بالتراضي فإنها تفرض قضاء على نسبة احتياجات طالبها وحالته الاجتماعية وثروة الملتزم بالنفقة وتحسب ما دامت الحاجة إليها وتعدل بالزيادة والنقصان أو تبطل إبطالاً كاملاً متى طرأ تغيير على ثروة الملتزم بالنفقة والمستحق النفقة أو متى ارتكب المستحق النفقة جريمة ضد المنفق عليه يستحق لأجلها العقاب." " אם לא הגיעו להסכם בדבר המזונות, היא נקבעת שיפוטית, בהתחשב בצרכים של התובע, מעמדו החברתי, עושרו של החייב במזונות, והיא נקבעת כל עוד נזקקים אליה, ומשתנה על ידי הוספה או הקטנה או ביטולה המלא,כל אימת, חל שינוי בעושרו של החייב במזונות או הזכאי למזונות ,או ביצע הזכאי למזונות עוולה כנגד החייב במזונות." הוראת חוק זה מורה מפורשות ולא דרך פרשנות שיש להתחשב בעושרו של הזכאי למזונות, והדבר רק מחזק את הדברים שציינתי על הצורך להתחשב בהכנסות האישה בעת פסיקת מזונותיה" (בש"א (קר') 1417/08 א. ל. נ' א. י (04/06/2008)) 28.16. לאור דברים אלו, הרי גם אם הייתה סיבת העזיבה של האשה מוצדקת, לא היה מקום לפסוק עבורה מזונות בנסיבות העניין ולפיכך, תביעתה למזונות אשה נדחית. 29. לפיכך, בכל הנוגע לתביעת המזונות, אני דוחה את תביעת המזונות של האשה ומקבל תביעת המזונות של הקטין. 29.1. ההחלטה למזונות זמניים הופכת בזה לפסק דין למזונות קבועים של הקטין. 29.2. מובהר, כי החיוב במזונות יעמוד על כנו עד הגיעו של הקטין לגיל 18 שנים ו/או לסיום לימודיו התיכוניים, לפי המאוחר מבין השניים. 29.3. החל משנת הלימודים הבאה, התשלום של הנתבע בגין הוצאות החינוך בגין גני ילדים/פעוטון יהיה בהתאם להוצאות שתשולמנה בפועל. 29.4. ההחלטה בדבר זהות בית הספר בו ילמד הקטין, תתקבל בהסכמה בין הצדדים והם חלקו בתשלום כל הוצאות החינוך בתקופת לימודים בבית הספר בחלקים שווים. ו. הכרעה בתביעה הרכושיתבתמ"ש 50257-11-11 30. לאחר הכרעה במחלוקות בעניין המשמורת, הביקורים, המזונות של הקטין ושל האשה, נותרה המחלוקת היחידה והיא נוגעת לעניין הדירה המשותפת. ו.א. איזון משאבים ופירוק שיתוף ללא פקיעת נישואין בין בני זוג נוצרים – האם אפשרי? 31. כיוון שמדובר בנוצרים שנישאו נישואין קתוליים ובשעה שהאיש מסרב להתיר קשר הנישואין בכל דרך, ייתכן כי גם אם הצדדים יחיו בפירוד, הרי שקשר הנישואין יישאר על כנו ולא יפקע לעולם במהלך חיי בני הזוג. האם עקב כך לא ניתן יהיה לבצע פירוק שיתוף או הסדר איזון משאבים בין בני הזוג? 32. שאלה זו מוצאת פתרונה בהוראת סעיף 5א לחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג– 1973 (להלן : "חוק יחסי ממון"), הקובעת, כי ניתן לאזן המשאבים בין בני הזוג, גם בטרם פקיעת הנישואין בפועל (ואף ללא שיפקעו הנישואין בפועל). להלן לשון החוק: "הקדמת המועד לאיזון המשאבים (תיקון התשס"ט) 5א. (א) הזכות לאיזון משאבים לפי סעיף 5 תהיה לכל אחד מבני הזוג אף בטרם פקיעת הנישואין אם הוגשה בקשה לביצועו של הסדר איזון משאבים לפי פרק זה והתקיים אחד מהתנאים המפורטים להלן: (1) חלפה שנה מיום שנפתח אחד מההליכים האלה: (א) הליך להתרת נישואין; (ב) תביעה לחלוקת רכוש בין בני הזוג, לרבות תביעה לפירוק שיתוף במקרקעין המשותפים לבני הזוג לפי חוק המקרקעין, התשכ"ט-1969, תביעה לפסק דין הצהרתי בדבר זכויות בני הזוג ברכוש, בקשה לביצוע הסדר איזון משאבים לפי פרק זה או בקשה לפי סעיף 11; (2) קיים קרע בין בני הזוג או שבני הזוג חיים בנפרד אף אם תחת קורת גג אחת במשך תקופה מצטברת של תשעה חודשים לפחות מתוך תקופה רצופה של שנה; בית המשפט או בית הדין רשאי לקצר את התקופה האמורה בפסקה זו אם ניתנה החלטה שיפוטית המעידה על קיומו של קרע בין בני הזוג" 33. במקרה שלפניי, מתקיימות כל העילות שבחוק יחסי ממון להקדמת מועד איזון המשאבים : ראשית, חלפה שנה מאז הוגשה התביעה לאיזון משאבים (סעיף 5א(1)(ב) לחוק) שנית, קיים קרע בין בני הזוג והם חיים בנפרד יותר משנה (סעיף 5א(2) לחוק). 34. זאת ועוד, במקרה שלפניי, אין חולק שאין למעשה כל "משאבים" משותפים זולת הדירה ותכולתה. מכיוון שמדובר במקרקעין ומכיוון שלא חלה עליהם הגנה סעיף 40א' לחוק המקרקעין או הגנת סעיף 6א' לחוק יחסי ממון (המאפשרת עיכוב הפירוק עד לסידור מגורים חליפי למי שמחזיק בילדים), הרי שיש לראות התביעה כתביעה לפירוק שיתוף ואין כל עילה לעכב בירורה ו/או הכרעה בה. 35. הדירה היא נכס מקרקעין משותף של הצדדים וכל צד רשאי בכל עת לעתור לפירוק שיתוף בה. זכות הקניין היא זכות יסוד חוקתית וכמוה היא הזכות לפירוק השיתוף (ראה: סעיף 3 לחוק היסוד: כבוד האדם וחירותו ; סעיף 37(א) לחוק המקרקעין, התשכ"ט – 1969 ; רע"א 1017/97 רדילביץ' נ' מודעי, פ"ד נב(4) 625 ; להתייחסות אל הזכות לפרק השיתוף בדירת המגורים כאל זכות חוקתית והחלת פסקת ההגבלה שבסעיף 8 לחוק היסוד : כבוד האדם וחירותו ראו בע"מ 8873/06 פלוני נ' פלונית, סעיף ט"ו לפסק דינו של כב' השופט רובינשטיין וסעיף 7 לפסק דינו של כב' השופט א.א. לוי ועוד ראו : תמ"ש (טב') 8856-07-10 פלוני נ' אלמונית (11/11/2010)) ; תמ"ש (נצ') 37498-11-09 מ.י. נ' פ.י. (27/08/2012)). 36. הותרת השיתוף בדירה על כנו ו/או מניעת האשה מלעתור להסדר איזון משאבים רק בשל העובדה שבדין האישי החל על הצדדים אין הליך של גירושין מהווה פגיעה בזכות יסוד חוקתית והיא אינה מתקבלת על הדעת. על בית המשפט לחתור להסדר משפטי שיאפשר מתן פתרון וחוק יחסי ממון מספק המכשיר המתאים לבעייתיות זו באמצעות המנגנון שבסעיף 5א' שבו. 37. לאור כל אלה, ברור שיש לקבל בחיוב עתירתה של התובעת לפרק השיתוף בדירה לאלתר, ללא כל שיהוי נוסף, חרף העובדה שהנישואין לא פקעו ואולי לא יפקעו כלל בחיי הצדדים. ו.ב. האם הלוואות שנטל האיש טרם הנישואין ומתנות שקיבל יקוזזו משווי הדירה? 38. השאלה השנייה שיש לדון בה והיא חשובה יותר מבחינת שני הצדדים, נוגעת לאופן שבו יש לפרק השיתוף ו/או להתייחס לתמורה שתתקבל במקרה של פירוק השיתוף בדירה. בהקשר זה, טוען האיש כי ישנם כספי מתנה שקיבל ואין לאזן אותם בין הצדדים וכן כספי הלוואות שטרם הושבו ואם ייעשה תחשיב רעיוני של שווי הדירה בניכוי יתרת המשכנתא לסילוק והכספים שקיבל במתנה ו/או בהלוואות מקרוביו, הרי לא תישאר כל תמורה בידי האשה. לפיכך, הוא מבקש למעשה כי במסגרת פירוק השיתוף בדירה, הזכויות תעבורנה להיות שלו בבלעדיות. 39. האיש מבקש לסמוך ידו על הוראת סעיף 5(א) לחוק יחסי ממון הקובעת נכסים שמוצאים ממסת האיזון: "הזכות לאיזון בפקיעת הנישואין (תיקונים: התש"ן, התשס"ט) 5. (א) עם התרת הנישואין או עם פקיעת הנישואין עקב מותו של בן זוג (בחוק זה - פקיעת הנישואין) זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג, למעט - (1) נכסים שהיו להם ערב הנישואין או שקיבלו במתנה או בירושה בתקופת הנישואין; (2) גימלה המשתלמת לאחד מבני הזוג על-ידי המוסד לביטוח לאומי, או גימלה או פיצוי שנפסקו או המגיעים על פי חיקוק לאחד מבני-הזוג בשל נזק גוף, או מוות; (3) נכסים שבני הזוג הסכימו בכתב ששוויים לא יאוזן ביניהם. (ב) בפקיעת הנישואין עקב מותו של בן-זוג יבואו, לענין הזכות, לאיזון המשאבים, יורשיו במקומו. (ג) בסעיף זה, "כלל נכסי בני הזוג" - לרבות זכויות עתידיות לפנסיה, פיצויי פרישה, קרנות השתלמות, קופות תגמולים וחסכונות." 40. בתגובה לטענה זו טענה האשה, כי אכן נטל האיש הלוואות מקרובי משפחה שונים (ולא קיבל כלל מתנות), אלא שלדבריה, הוא השיב את כל ההלוואות במהלך החיים המשותפים. בכל הנוגע לכספי חסכונות שהיו לנתבע, טענה האשה כי הם נטמעו במסגרת הדירה המשותפת ועל כן אין לנכותם מתוך יתרת התמורה שתתקבל ממכירת הדירה. 41. על מנת להכריע במחלוקת זו, סבורני כי יש להפריד בין הטענה של האיש למתנות לבין טענתו בדבר ההלוואות. כפי שאראה בהמשך, אם קיבל האיש מתנות, הרי שהן עצמן הוענקו על ידו במתנה לאשה באמצעות השקעתן בדירה ו/או בשיפוצה. ובאשר להלוואות שנטל האיש מבני משפחתו, הרי שככל שהם לא הוחזרו על ידו, וככל שקרובי משפחתו יוכיחו מתן ההלוואות יש להשיבן מהתמורה שתתקבל ממכירת הדירה. 42. אפרט כעת את הדרך שהובילה אותי למסקנתי זו: 42.1. יש לפתוח ולומר, כי הצדדים לא ערכו הסכם ממון ביניהם ולפיכך הם כפופים להוראות חוק יחסי ממון הקובע הסדר של איזון משאבים. 42.2. במסגרת הסדר איזון המשאבים וככל שצדדים לא מגיעים להסכמה באשר לאופן בו יבוצע קובעות הוראות סעיף 6 לחוק יחסי ממון ברירת מחדל מנחה: "6. (א) לצורך איזון המשאבים לפי סעיף 5 יש לשום את נכסי כל אחד מבני הזוג, פרט לנכסים שאין לאזן שוויים; משווי הנכסים האמורים של כל בן-זוג יש לנכות את סכום החובות המגיעים ממנו, למעט חובות בקשר לנכסים שאין לאזן שוויים. (ב) היה שוויים של נכסי בן הזוג האחד עולה על שוויים של נכסי השני, חייב האחד לתת לשני את מחצית ההפרש, אם בעין ואם בכסף או בשווה-כסף. (ג) באין הסכמה בין בני הזוג בשאלה מה מגיע מהאחד לשני או באיזו דרך יבוצע האיזון, יחליט בית המשפט או בית הדין לפי הנסיבות, ורשאי הוא לקבוע מועדי הביצוע, הבטחתו ושאר תנאיו, לרבות תוספת ריבית במקרה של ארכה או סילוק בשיעורים. (ד) בהחלטתו לפי סעיף קטן (ג) יתחשב בית-המשפט או בית-הדין בכל הנסיבות הקשורות במצבו הכלכלי של כל אחד מבני הזוג ובטובת ילדיהם הקטינים, ובאופן שימנע ככל האפשר - (1) גרימת אובדן מקור פרנסה סבירה לאחד מבני הזוג; (2) הפסקת קיומו או פגיעה בהמשך תיפקודו התקין של תאגיד או של מקום עבודה אחר; (3) פגיעה בצבירת הזכויות הסוציאליות של אחד מבני הזוג; (4) פגיעה ברווחת ילדי בני הזוג הקטינים." 42.3. עניין מקדמי במסגרת איזון המשאבים הוא הקביעה אלו הם הנכסים שמוצאים מכלל האיזון. בהקשר זה יש להטעים, כי הכספים שפירט הנתבע בסעיף 14 לתצהיר עדותו הראשית - כספי מתנות ו/או הלוואות, ניתנו לו כולם לשיטתו הוא, עוד בטרם הנישואין בין הצדדים. 42.4. כבר מטעם זה, ברור שלא זו בלבד שאין הנתבע יכול להיתלות בהוראת סעיף 5(א) לחוק יחסי ממון לעיל, שכן בסעיף זה מדובר על מתנות שמקבל בן הזוג במהלך הנישואין או על נכסים שהיו לו "ערב הנישואין", אלא שטענה זו עלולה להיות חרב פיפיות מבחינת הנתבע שכן לפיה אמור הנתבע לשאת לבדו בתשלום כל ההלוואות לבני משפחתו. 42.5. ניתן אמנם להקשות ולומר, כי אם חוק יחסי ממון מוציא מכלל האיזון מתנות שנתקבלו במהלך הנישואין, הרי מכוח קל וחומר, צריכה להישמר ההפרדה גם ביחס למתנות שנתקבלו קודם הנישואין (הדברים לא נטענו בפניי). 42.6. מנגד ניתן היה להקשות ולומר, כי "נכסים" הינם גם נכסים שליליים, כגון הלוואות ועל כן אם נלקחה הלוואה על ידי הנתבע לרכישת הדירה וההלוואה ניטלה לפני הנישואין היא בבחינת "נכס" נפרד שלו ורק עליו לעמוד בהחזרו. אלא שגם טענה זו לא הועלתה בפניי ואין צורך להידרש אליה. 42.7. הדברים נאמרים כדי להמחיש לצדדים ובאי כוחם, כי במקרה שלפנינו ברור שלא הייתה כל כוונת התחשבנות בין הצדדים במקרה של קרע ביחס לכספים ששימשו למימון רכישת הדירה (בין אם מדובר בנכסים "חיוביים" דוגמת מתנות קרובי משפחה ובין אם מדובר בנכסי "שליליים" דוגמת הלוואות מקרובי משפחה). ברור לכל, שאם נלקחה הלוואה על ידי הבעל למימון הדירה והוא אמור להחזירה במהלך החיים המשותפים מתוך השתכרותו ולא עשה כן, עדיין מדובר בהחזר משותף לכל דבר ששני בני הזוג אינם יכולים להתעלם ממנו. ללא ההלוואות לא יכולים היו הצדדים לרכוש הדירה. אין זה צודק, כי כעת כאשר מתבצע פירוק שיתוף, בהלוואות יחוב האיש לבדו. והוא הדין לעניין מתנה שקיבל הבעל מאחיו ואמו והוטמעה הרכוש המשותף. בכך שהטמיע האיש הכספים בדירה המשותפת הוא העניקם במתנה לאשתו. כיצד ניתן לבודד בדיעבד כספים אלה מהדירה שהפכה למעשה לרכוש משותף עם רישומה בלשכת רישום מקרקעין על שם שני הצדדים? 42.8. סבור אני, כי הן לפי דוקטרינת עירוב ומיזוג נכסים והן לפי דוקטרינת דיני המתנה, מקום שנרשמת דירת מגורים משותפת על שם שני הצדדים בחלקים שווים ואין הסכם ממון הקובע אחרת, אין זה משנה כיצד נרכשה ו/או מומנה והיא שייכת לשניהם בחלקים שווים. 42.9. ברור לבית המשפט, כי שני הצדדים לא תכננו לערוך הסכם ממון ו/או לא תכננו להיפרד ועל כן לא נתנו דעתם למקרה של חלוקה בלתי שוויונית של שווי הדירה במקרה של פרידה ו/או פקיעת הקשר. לכן גם לא נערך הסכם ממון. לכן לא נעשה רישום זכויות ביחס לדירה שאינו שוויוני. אך לכן חלות גם חלות הוראות הסדר איזון המשאבים שבחוק יחסי ממון על פי הפסיקה שפירשה אותן. 42.10. הפועל היוצא מהוראות הסדר איזון המשאבים ומהפסיקה שפירשה את הוראות החוק הוא שגם רכוש ונכסים שלכאורה מוצאים מהוראות איזון המשאבים, יכולים להיחשב חלק "מהרכוש והנכסים המשותפים" אם הוטמעו בו שכן הדבר מלמד על כוונת שיתוף ו/או על נתינת אותם נכסים חיצוניים במתנה לבן הזוג האחר. אמחיש כעת הדוקטרינות לעיל באמצעות הפסיקה. 42.11. נקבע בהלכה הפסוקה, כי משנרכש נכס במשותף ונרשם במשותף אין כלל מקום לחקור מהו מקור הכספים אותם השקיע כל אחד מן הצדדים בנכס. משנרשם נכס משותף בחלקים שווים, ככלל לא תישמע טענת אחד הצדדים כי השקיע יותר מחברו ברכישה וכי בשל כך עומדות לזכותו זכויות בעלות ביותר מאשר מחצית הנכס. 42.12. ביהמ"ש העליון מפי כב' השופט שמגר פסק זה מכבר בעא 66/88 תמר דקר נ' פליקס דקר, פ"ד מג(1) 122, 127 ביחס לטענות כגון דא: "כאשר הסכם לרכישת נכס נעשה על-ידי שני בני-זוג, יש בכך ביטוי לרצונם לחלק את הזכויות ביניהם באופן שווה, יהא חלקו בהשקעה של כל צד אשר יהא. ישנם מצבים תדירים, בהם בני הזוג הנישאים רושמים דירה על שם שניהם, והכסף ניתן על-ידי צד אחד בלבד. האם פירוש הדבר, שאחרי שנים ניתן יהיה לגלגל את העניין אחורה ולבטל שיתוף, שביטויו ברישום מקובל מאוד במציאות הישראלית, בהסתמך על המקורות הכספיים ששימשו כל צד במועד כלשהו בעבר? סבורני, כי יש להשיב על כך בשלילה. כאשר בני-זוג רושמים נכס בבעלות משותפת, הרי ההנחה היא, שבני הזוג התכוונו לאיזון ולשוויון, וכל תרומת יתר של צד אחד היא בגדר ויתור או מתנה של צד זה לצד האחר. תרומה כזו קשורה עם הנישואין, והיא מוצאת את ביטויה בהסכמה על רישום הבעלות המשותפת. גישה אחרת תרוקן את הרישום המקובל של שיתוף ברכוש בדירה של בני-זוג מתוכנו ותהפוך אותו לאות מתה." 42.13. הנה כי, גם במקום שבו אחד מבני הזוג משלם יותר מרעהו למימון רכישת הנכס, הרי מדובר למעשה במתנה אשר הושלמה עם רישום הנכס שווה בשווה בשם הצדדים (תמ"ש (י-ם) 16622/06 ו.א. נ' כ.מ. ; תמ"ש (י-ם) 21230/07 נ. ק. נ' ל. ק. (06/10/2011) ; תמ"ש (חי') 14560/01 ז.כ. נ' ג.כ. ; תמ"ש (ת"א) 15271/96 שלף נ' שלף (פורסם במאגרים – 8/11/2001)). 42.14. במקרים אחרים נקבע מפורשות, כי משנרשמה הדירה על שם שני הצדדים, ההנחה היא, כאמור, כי כל תרומת יתר הינה בגדר ויתור (ע"א 343/87 פרי נ' פרי, פ"ד מד(2) 154, 164 ; ע"א 384/88 זיסרמן נ' זיסרמן, פ"ד מג(3) 205). 42.15. המסקנה היא, איפוא, כי במצב בו בני זוג רושמים נכס בבעלות משותפת, חזקה עליהם שהתכוונו לשותפות שווה ביניהם ולשוויון, וכי כל תרומת יתר של צד אחד היא בגדר ויתור או מתנה של צד אחד לצד האחר. לגבי דידי, אין זה משנה מה מקורה של תרומת היתר (מתנה או הלוואה). 42.16. הלכה זו היא כה חזקה ומושרשת במשפטנו, עד כי גם במקרים שנעשה ניסיון לטעון שיש לבצע איזון בלתי שוויוני בדירה על פי ההשקעה בה, נדחה הניסיון על הסף. כך קבע כב' השופט גייפמן בהקשר זה בעניין שלף: "נתינת הכספים העודפים ע"י האשה לצורך רכישת הדירה, שנרשמה בחלקים שווים ע"ש שני בני הזוג, נשלטת ע"י דיני המתנה. כמתנה היא הושלמה עם נתינת הכספים, ולא ניתן לחזור ממנה כ- 18 שנה לאחר ביצוע העסקה. גם הוראת סעיף 8 (2) לחוק יחסי ממון, המסמיכה את בית המשפט לקבוע איזון החורג ממחצית, לא תוכל לסייע לאשה, מקום שדיני המתנה אינם מעניקים תרופה. ביישום הסדר איזון המשאבים ניתן להתוות 3 כללי יסוד בהקשר זה: א) הוראת סעיף 5 (א) לחוק יחסי ממון, המוציאה מהסדר איזון המשאבים נכס שקיבל בן-הזוג במתנה בתקופת הנישואין, חלה גם על מתנה שקיבל בן-הזוג ממשנהו, ולא רק על מתנה שקיבל בן-הזוג מצדדים שלישיים. (ב) הוראת סעיף 8 לחוק יחסי ממון, המקנה סמכות לבית המשפט לשנות את בסיס האיזון ואת שווי האיזון, לא חלה על נכסים שהוצאו בסעיף 5 (א) לחוק יחסי ממון מהסדר האיזון. (ג) דיני המתנה של הדין הכללי גוברים על הוראת סעיף 8 לחוק יחסי ממון" (תמ"ש (ת"א) 15271/96 דפנה שלף נ' יהודה שלף (08/11/2001)). 42.17. הנה כי, ברור איפוא שככל שהנתבע השקיע בדירה כספי מתנה שקיבל מאחיו ואמו ו/או מכל מן דהוא אחר ו/או כספי חסכונותיו, הרי בשעה שהצדדים לא רשמו הבעלות בדירה ביחס המבטא השקעות אלו ובשעה שהיא רשומה על שם שניהם בחלקים שווים, מדובר במתנה שהאיש העניק לאשתו עם רישום הזכויות בדירה על שמה ואין הוא יכול כעת לדרוש אותה חזרה. הוא הדין לעניין השבחת הדירה ו/או שיפוצה. 42.18. שונים במקצת הם פני הדברים ביחס לטענת האיש, כי לווה כספים מבני משפחה לשם מימון רכישת הדירה. אם אמנם נלקחו הלוואות כאמור, סבורני, כי יש לראותן כהלוואות משותפות לכל דבר ועניין. הטעם לכך הוא שיש לראות בחובות ו/או בהלוואות של כל צד, משום נכס שלילי שנכנס גם הוא לאיזון המשאבים. 42.19. הלכה פסוקה היא זה מכבר, כי השיתוף בנכסים כולל אף את השיתוף בחובות, (ראה תמצית הדברים מפי כב' השופטת שטרסברג-כהן בע"א 5598/94 נניקשווילי נ' נניקשווילי, פ"ד מט(5) 163 , 168-169 ; ע"א 3002/93 בן-צבי נ' סיטין, פ"ד מט(3) 5 16; ע"א 1967/90 גיברשטיין נ' גיברשטיין ואח', פ"ד מו (5) 667 ; רע"א 8791/00 שלם נ' טווינקו בע"מ ואח', פ"ד סב(1) 165). הלכות אלו אמנם מדובר על שיתוף בחובות (ובהלוואות) ביחס לבני זוג שנישאו לפני 1974 וחוק יחסי ממון לא חל עליהם,אך הפסיקה קבעה ובצדק רב, כי אותו עיקרון יפה גם לבני זוג שחוק יחסי ממון חל עליהם (תמ"ש (י-ם) 6852/97 פלונית נ' אלמוני, (11/3/1999) ; תמ"ש (י-ם) 21230/07 נ. ק. נ' ל. ק. (06/10/2011)). 43. בהליך שלפניי העידה התובעת, כי מימון הדירה נעשה חלק באמצעות הלוואת משכנתא וחלק באמצעות הלוואה מקרובי משפחה של הנתבע (עמ' 12 שורה 24, 26). זו גם עמדת הנתבע כמובן (וראה סעיף 14 לתצהיר עדותו הראשית וכן עמ' 23 – 24 לפרוטוקול). 44. מטעם הנתבע לא הובאו תצהירי צדדי ג' מטעם נותני ההלוואות כדי להוכיח טענותיו ו/או כדי להראות כי אכן מדובר בהלוואה ולא במתנה. זאת ועוד, בסעיף 14 לתצהיר עדות ראשית, זהות נותני ההלוואות נותרה עלומה, כך מספר הנתבע כי קיבל 60,500 ₪ מקרובת משפחה ללא ציון שמה וזאת ביום 2/1/2009 ועוד 40,000 ₪ מקרובת משפחה ביום 22/1/2009). רק במסגרת החקירה הנגדית טרח הנתבע לפרט את שם אחת מקרובות המשפחה שנתנה הלוואה וטען, כי מדובר בדודתו שגרה במצרים. 45. לכאורה ובשעה שמדובר בעדים שהנתבע יכול היה להעידם, ניתן היה לדחות הטענה כי ההלוואות עדיין לא סולקו על ידי הנתבע, שכן ההלכה היא, כי אי הבאת עד רלוונטי יוצרת הנחה, כי אילו הושמע העד היה בכך כדי לתמוך בגרסת היריב והסיבה לאי הבאתו היא החשש של בעל הדין מעדותו ומחשיפתו לחקירה שכנגד. בכך ניתן למעשה משקל ראייתי לראיה שלא הובאה (יעקב קדמי "על הראיות" חלק שלישי 1003 בע"מ 1649-1659). על אותו משקל, מקום שלא הובא קרוב משפחה אחד להעיד כי ההלוואות לא סולקו, הדבר פועל לחובת האיש. 46. אותם נותני הלוואות לא הגישו כל תביעה כנגד מי מהצדדים ולא ברור כלל אם הם עומדים על החזר ההלוואות (ראה למשל עדות הנתבע בעמ' 23 שורה 24 – 30 שם אמר שיחזיר לדודתו ההלוואות מתי שיהיה לו כסף וכי מדובר בהלוואות ללא ריבית). אותם נותני הלוואות יודעים על ההליך המתנהל בבית המשפט ובכל זאת לא ראו לנכון להגיש תביעה כנגד מי מבני הזוג (ראה שם). עם זאת, עת יינתן כעת פסק דין לפירוק השיתוף בדירה, יש מקום לאפשר להם לברר תביעתם כנגד בני הזוג ככל שיעמדו עליה. 47. לפיכך, הפתרון הראוי בנסיבות העניין הוא לדחות טענות הנתבע לייחוד כספי מתנה מאמו ואחיו ו/או כספי חסכונותיו שהושקעו בדירה ואין לנכותם משווי הדירה, חרף העובדה שניתנו לו במתנה עובר לנישואין, שכן הם הוטמעו בדירה ובכך ניתנו במתנה בחלקם לפחות לתובעת. 48. אני מוצא איפוא לנכון להיענות לתביעת האשה ולהורות על פירוק שיתוף מיידי בדירה, אך מעכב חלוקת חלק מהתמורה בין הצדדים במקרה שכזה, עד להגשת תביעות מטעם צדדי ג' ככל שתוגשנה עד ליום 1/1/2013. עיכוב הכספים יהיה עד לגובה של 100,000 ₪ (ההפרש בין הלוואת המשכנתא לשווי הדירה אשר מומן על פי הנטען בהלוואות מקרובי משפחה). 49. אבהיר, כי אין בכך כדי לומר שאני מקבל טענות האיש, שההלוואות לא שולמו במלואן או בחלקן למי מקרובי משפחתו והטוען להלוואה יידרש לעמוד בנטל השכנוע ובנטל הבאת הראייה על כל המשתמע מכך. 50. פועל יוצא, אני נעתר לתביעת האשה ומורה כדלהלן: 50.1. אני מורה בזה על פירוק השיתוף בדירה ברחוב *** הידועה כגוש: *** חלקה ** . 50.2. לצורך מכירת הדירה, אני ממנה את באי כוחם ככונסי נכסים של הדירה אשר ימכרו אותה לצד ג' המרבה במחיר ולכל צד מהצדדים שמורה הזכות להשוות הצעה של צד ג' לשם מימוש זכות קדימה. 50.3. אני דוחה את טענת הנתבע, כי יש לייחד כספי מתנות שקיבל מבני משפחתו מתוך שווי הדירה וכך לגבי השקעות אחרות ו/או שיפוצים בדירה שביצע מכספי חסכונותיו. 50.4. מתוך תקבולי מכירת הדירה תסולק בראש ובראשונה יתרת הלוואת המשכנתא לבנק טפחות. 50.5. מתוך היתרה שתישאר יעכבו הכונסים תחת ידיהם סך של 100,000 ₪ עד לא יאוחר מיום 1/1/2013 למקרה שצד ג' יגיש תביעה להשבת הלוואה שניתנה למי מהצדדים לשם רכישת הדירה. היה ולא תוגש תביעה ו/או יינתן צו עיקול על סכום זה עד ליום 1/1/13, תחולק מלוא היתרה בין הצדדים בחלקים שווים. 50.6. מתוך חלקה של התובעת יקוזז סך שווה ערך למחצית מתשלומי הלוואת המשכנתא ששילם הנתבע מאז חודש אוקטובר 2011 ועד למועד המכירה בפועל. 50.7. שכר טרחת כונסי הנכסים ייקבע לאחר מכירת הדירה. 50.8. כונסי הנכסים ירשמו הערה מתאימה בתוך 30 יום ויפעלו בשיתוף פעולה מלא. 50.9. במידת הצורך יגישו כונסי הנכסים פסיקתא לחתימה. 50.10. כונסי הנכסים יחלקו את תכולת הדירה ומטלטליה בין הצדדים. 51. בנסיבות, בהן חלק מהתביעות נתקבלו וחלק נדחו ולאור העובדה שהתובעת מיוצגת על ידי הלשכה לסיוע משפטי, לא יינתן צו להוצאות. 52.בגידה (ניאוף)מזונות