1. תביעה על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975 (להלן: "החוק"). 2. התובעות (להלן: "התובעת 1") (להלן: "התובעת 2") נפגעו בתאונת דרכים ביום 11/10/03. התובעות היו מעורבות בתאונה כנוסעות ברכב , אשר נהגו איבד את השליטה עליו ופגע בעמוד תאורה. (להלן : "התאונה"). התובעות קיבלו תשלום תכוף : התובעת 1 - 6,000 ₪ (נ/1) התובעת 2 - 10,000 ₪ (נ/4) 3. התביעה הוגשה ב- 15/4/2004, ונוהלה תחילה בפני כבוד השופטת פוקס. לצערי, ההליכים בתיק זה נמשכו יתר על המידה, ומעבר למידה. התובעת 1,ילידת 5/8/1978 נחבלה באיברי גופה השונים ואף נגרם לה חתך במצחה, אשר טופל על ידי פלסטיקאי. התובעת 1 אושפזה במחלקה הכירורגית בבית החולים רמב"ם מיום 11/10/2003 עד ליום 13/10/2003. הפגיעה העיקרית היתה ברגלה השמאלית. בדיקת C.T. של כף רגל שמאל מיום 29/10/2003, הדגימה שברי עקירה בבסיס עצמות המסרק שני-רביעי ובחלק הקדמי של עצמות הקונאיפורמים. התובעת 2, ילידת 20/10/1977, נחבלה בעיקר בירכה ימינית, ונגרם לה שבר בעצם הפמור - במפרק הירך. בהרדמה כללית בוצע ניתוח - שחזור וקבוע השבר בעזרת שלושה ברגים. התובעת עברה ניתוח נוסף להוצאת הברגים ואושפזה מיום 14/7/2005 עד ליום 16/7/2005. 4. התביעה הוגשה גם על ידי מר קוטוזוב טימופיי, נהג הרכב ועל ידי מר דמין יבגני ומר חנוכייב מקסים, שניים מנוסעי הרכב (להלן: "תובעים 3-5"). לאור סיום התיק בפשרה מחוץ לכותלי בית המשפט, נמחקו שמותיהם מכתב התביעה. 5. הנתבעות, כלל חברה לביטוח בע"מ ואבנר - אגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ (להלן: "הנתבעות") הינן המבטחות של הרכב (להלן: "הנתבעות"), על פי שיעור חלקן בפוליסה. 6. המחלוקת בין הצדדים היא על גובה הפיצוי המגיע לתובעות, ולא על עצם קרות אירוע התאונה והזכאות לפיצויים. חוות דעת מומחה 7. ביום 30/1/2006 מונה ד"ר קליגמן, כמומחה מטעם בית המשפט בתחום האורטופדי, (להלן: "המומחה"). וד"ר מילר, כמומחה מטעם בית המשפט בתחום הנוירולוגי לגבי התובעת 1. 8. ביום 21/1/2007, ב"כ התובעות ויתר על מינוי המומחה הנוירולוגי. התובעת 1 - הגברת אלאונורה אליגורשוילי 9. המומחה בדק את התובעת 1 ביום 21/3/2006, והגיש חוות דעתו ביום 4/4/2006. ד"ר קליגמן מצא, כי עקב התאונה, נגרם לתובעת 1 נזק במפרק ע"ש Lisfranc (המפרק בין עצמות המסרק לעצמות הטרסוס). פגיעה מסוג זה גורמת לדעתו, להגבלה בעמידה או הליכה ממושכת ודורשת נעלים אורטופדיות ומדרסים מתאימים. בנסיבות אלו, קבע ד"ר קליגמן, כי נכותה הצמיתה בגין החבלה בכף רגל שמאל היא בשיעור 10% בהתאם לתקנה 49(4) לתקנות. 10. המומחה השיב ביום 26/4/2006, לשאלות הבהרה, אשר נשלחו לו על ידי ב"כ התובעת 1, כי הצלקת במצחה של התובעת 1 הינה דקה ביותר ואינה בולטת. צלקת זו אינה חשופה, מוסתרת על ידי השיער, בקושי ניתן להבחין בה, הן בבדיקתה והן בתמונה המוגדלת אשר הועברה אליו. לפיכך קבע, כי לא נותרה נכות אסתטית בגינה. לא נתבקש מינוי מומחה בתחום הפלסטי. התובעת 2 - הגברת שליט שושנה 11. המומחה בדק את התובעת 2 ביום 21/3/2006, והגיש חוות דעתו ב- 5/4/2006. לעניין הפגיעה בירך ימין של התובעת קבע, כי - השבר התאחה בצורה תקינה בעמדה אנטומית, ללא נזק במפרק הירך, עם טווח תנועות מלא ותקין. על כן קבע, כי לתובעת 2 לא נותרה נכות אורטופדית בגין חבלה זו ולא נגרמו הגבלות בתפקודה ושיעור הנכות בגין החבלה בירך ימין עומדת על 0% בהתאם לתקנה 35(1) ב' לתקנות. ביחס לצלקת אשר אורכה 11 ס"מ ורוחבה 1 ס"מ, הממוקמת בירך ימין בצד החיצוני, היא מעט בולטת וכהה, ללא רגישות מקומית וגורמת לכיעור קל ביותר. בהתחשב במיקום הצלקת, מינה וגילה, קבע המומחה נכות אסטטית בגובה 5% בהתאם למחצית סעיף 75(1) ב'. 12. המומחה השיב לשאלות ההבהרה ביום 5/12/2006, אשר נשלחו לו על ידי ב"כ התובעת 2, ביום 27/11/06, כדלקמן : בכל הנוגע לפגיעה בירך - המומחה הופנה במסגרת השאלות למאמרים, אשר צורפו על ידי ב"כ התובעות. המומחה השיב, כי הסיבוך השכיח לאחר קיבוע שבר בצוואר הירך, הוא AVN (פגיעה באספקת הדם לראש עצם הפמור). הסיכון כאן, להתפתחות AVN בעתיד הוא בשיעור של 10% בלבד, וביטוי קליני עקב כך, הוא בשיעור של 5%. עוד הוסיף המומחה, כי 80% ממקרי ה- AVN מאובחנים תוך שנתיים מהחבלה. קבוצת החולים שסבלו מ- AVN לאחר יותר מ- 3 שנים מן האירוע החבלתי, היו עם גורמי סיכון (כמו רדוקציה לא יציבה). מרביתם לא היו במצב קליני ורנטגני מצוין טרם האבחנה של AVN, כפי שמדובר כאן. לכן, לדעתו קיימת סבירות נמוכה ביותר ואף אפסית להתפתחות AVN, בעתיד הרחוק. אין קונצנזוס בעניין גורמי הסיכון להתפתחות AVN. בהתחשב בספרות ולפי ניסיונו, קיומם של מספר פרמטרים (שבר עם תזוזה או עם פריקה, עיתוי שחזור השבר וכו') מגבירים את הסיכוי ל- AVN. כאן, למעט הפרמטר של שבר עם תזוזה, כל הפרמטרים האחרים נשללו. 13. המומחה השיב לשאלות הבהרה נוספות ביום 25/12/06, אשר נשלחו אליו על ידי ב"כ התובעת 2, ביום 19/12/06, כי קביעת הנכות האסטטית בגין הצלקת הינה מדד סובייקטיבי. להערכתו הצלקת מכערת רק בצורה קלה ביותר. 14. ד"ר קליגמן לא נחקר. פרשת התביעה 15. מטעם התביעה העידו התובעות בעצמן, תצהיריהן סומנו ת'1-ת/2 בהתאמה. כן העיד בעלה של התובעת 2, מר דמין יבגני. התובעת 1 16. התובעת 1 העידה, כי עלתה ארצה בשנת 2001 לאחר שסיימה את לימודי הרפואה ברוסיה. לפני התאונה ועד היום היא לומדת לשם קבלת ההסמכה בארץ. אך נכון לזמן מתן העדות עדיין לא עלה בידה לעבור את בחינת ההסמכה. לפני התאונה עבדה התובעת 1 כמוכרת בחנות והשתכרה בערך 3,500 ₪. לאחר התאונה שהתה בחופשת מחלה במשך שישה חודשים, מיום 11/10/2003 ועד ליום 31/3/2004. באפריל 2004 שבה לעבודה במשרה חלקית, אך לאור מגבלותיה הרפואיות החלה לעבוד כקופאית בחנות, והשתכרה סך של 1,400 ₪ לחודש. התובעת 1 עבדה בחנות עד שהחלה לעבוד בשנת 2006 בבית חולים רמב"ם, במשרה מלאה, כטכנאית פרה רפואית. חלק מתפקידה, הוא ביצוע בדיקות רפואיות תקופתיות לאזרחים במסגרת המפעלים בהם עובדים, המחייב נסיעות. ובימים אחרים היא עובדת ברמב"ם. התובעת השתכרה 5,000-6,000 ₪ בערך, בעבודתה בבית החולים וכך היה גם בזמן מתן העדות. התובעת 1 העידה, כי עד לתחילת עבודתה בבית החולים רמב"ם עבדה בחנות במשרה חלקית, לאור יכולותיה הרפואיות, שכן במשך תקופה ארוכה לאחר חזרתה לעבודה רגלה הייתה מתנפחת. דבריה לא נתמכו על ידי אישור רפואי. לדבריה נאמר לה, כי הפיתרון הוא ניתוח, אך לא הובטחה לה הצלחה במאת האחוזים. מצב רגלה המתנפחת הוא שהביא לעבודה במשרה חלקית ולא לימוד לבחינות כטענת ההגנה. בזמנה הפנוי שכבה, הואיל ולא יכלה לעמוד. התובעת 1 אישרה, כי כיום רגלה בסדר, אך קיומה של נפיחות או לאו תלויה בסוג הנעלים, אותן היא נועלת. התובעת 1 התגוררה בבית הוריה במשך תקופת שיקומה, וקיבלה עזרה סיעודית מהם ומאחיה. עבור העזרה לא שילמה לאף אחד, אך בכוונתה לעשות כן לכשתקבל פיצוי עקב התאונה. הוריה ואחיה אף סייעו לה בהסעות לרופאים וקופת החולים והיא נעזרה בטיפולי פיזיותראפיה. התובעת 1 לא שמרה קבלות בגין הוצאות אלו. במהלך עדותה הוגשו המסמכים הבאים : נ/1 - כתב קבלה - תשלום תכוף מיום 3/6/2004 על סך 6,000 ₪, לרבות העתק שיק בסכום הנ"ל, ז.פ. 22/6/2004, הממוען לעו"ד ממן. נ/2 - תיקה האישי של התובעת 1, וצילום תלושי שכר מתחילת תקופת עבודתה ברמב"ם. נ/3 - תעודת עובד ציבור מיום 12/2/2009, אשר נערכה על ידי מר אליעזרי נתנאל, רכז מחלקת מעסיקים, המוסד לביטוח לאומי, על פיו לא מתנהל תיק ניכויים על שמה של התובעת 1. התובעת 2 17. התובעת 2 העידה, כי נפגעה בתאונה בכל חלקי גופה, בפרט בירך שמאל. בבית חולים רמב"ם אובחנה כסובלת משבר בראש מפרק הירך. היא אושפזה למשך חמישה ימים, אשר במהלכם נותחה והוחדרו 3 ברגים לירך. חרף העובדה כי לא צוין בגיליון השחרור מהאשפוז, סבלה גם מחתך בסנטר, אשר נתפר במהלך האשפוז. ב- 24/10/2003, הובהלה למרכז הרפואי ע"ש שיבא, בשל החמרה במצבה ובשל כאבים באזור מפרק הירך. בין התאריכים 14/7/2005 ל- 16/7/2005 אושפזה שנית בבית חולים רמב"ם לצורך הוצאת ברגים מהירך. לעניין אי קביעת נכות עקב הפגיעה בירך העידה התובעת, כי מבחינה אורטופדית, עד היום קיים החשש, כי תסבול מ- AVN ועל כן מוזמנת למרפאות חוץ ברמב"ם, מידי פעם. התובעת העידה, כי אינה מסוגלת לרוץ, וכאשר היא מאמצת את רגלה, היא סובלת מכאבים עזים לאחר מכן. כמו כן, היא סובלת מכאבים בחילופי עונות, ואינה מסוגלת לצעוד רבות או לעמוד על רגליה למשך זמן ארוך. בפועל סובלת ממגבלה מהותית בתפקודה היום יומי. לדעתה, חוות דעת המומחה אינה מייצגת נכונה את מצבה הבריאותי. אם כי, היא בצעה את הנחיות הרופא לקפוץ במקום, כי היא מסוגלת לעשות כן. המומחה בקביעת נכות בתחום הפלסטי לא לקח בחשבון שהינה בחורה צעירה, ונמוכה, והצלקת נמצאת לאורך שליש מירכה. עבודה לפני התאונה, בין ינואר 2003 למאי 2003 התובעת 2 קיבלה הבטחת הכנסה. כך גם, בחצי השנה שקדמה לכך בשנת 2002 (נ/6 - אשר הוגש על ידי הנתבעות מתייחסת לתובעת 1) ב- 30/6/2003 החלה לעבוד באבטחה באמצעות חברת כוח אדם הנקראת שלג לבן בע"מ (להלן: "שלג"), ושכרה החודשי עמד על 2,000 ש"ח לערך. באותה תקופה עבדה במשרה חלקית, הואיל והייתה סטודנטית להנהלת חשבונות. התובעת 2 הצהירה, כי לאחר התאונה, שהתה בחופשת מחלה כשישה חודשים, אולם בשל חופשת המחלה הארוכה פוטרה מעבודתה. בחקירה הנגדית, ולאחר שהוצגו בפניה אישורי המעביד, התברר כי התובעת עבדה בחברת "שלג" גם בחלק משנת 2004, וזאת, בסתירה לדבריה, כי לא חזרה לעבוד שם לאחר התאונה (ישיבה מיום 9/7/2009, עמ' 14 ו- 17) התובעת 2 העידה, כי לאחר התאונה עבדה כקופאית ברשת AM:PM במשך כשנה, לאחר מכן בסטודיו לבניית דגמים במשך 4 חודשים. בזמן מתן העדות וחצי שנה קודם לכן, עבדה ב"סופר-פארם" כקופאית, בהיקף משרה של שבע שעות, 4-5 משמרות בשבוע. לימודים לפני התאונה התובעת למדה בקורס מינהל משולב, אשר החל ב- 29/5/2003 ואמור היה להימשך כחמישה חודשים (נספח ג' ב- ת/2) התובעת 2 לא סיימה את הקורס, ולא ביקשה להשלימו, הואיל וחשה כי לא תוכל לעמוד בכך, למרות שהתאונה התרחשה כבר לקראת סיומו. התובעת המשיכה את לימודיה האקדמיים לאחר התאונה, וסיימה לימודי תעודה באדריכלות ועיצוב פנים במכון אבני בתל-אביב. לימודים אלו ארכו כ- 4 שנים. נכון ליום מתן עדותה התובעת לומדת במכללת סלע, בקורס מדיה. משך הלימודים בסביבות שנה-שנה וחודשיים. ימי הלימוד פעמיים בשבוע. תקופת השיקום והוצאות בתקופה הראשונה לאחר התאונה סעדו אותה בן זוגה, מר יבגני דמין, אשר כיום הוא בעלה ובני משפחתה. בכל אופן, במשך כל תקופת השיקום התגוררה ביחד עם בן זוגה מר דמין, אשר אז והיום עובד באבטחה. התובעת 2 לא שילמה למישהו בעבור העזרה אותה קיבלה. לתובעת היו הוצאות בגין נסיעות לרופאים, ולקופת חולים ובית חולים, אך לא שמרה את כל הקבלות. התובעת 2 העידה, כי נאלצה לשלם מכספה את החוב למד"א, אשר חברת הביטוח לא שילמה אותו. התובעת 2 לא חלקה, כי קיבלה שני תשלומים תכופים מחברת הביטוח, ותשלום מהביטוח הלאומי, בעבור הנכות הזמנית אשר נקבעה לה. במהלך עדותה הוגשה המסמכים הבאים : 1. נ/4 - צילום שני שיקים המשוכים על ידי הנתבעת 1, לפקודת עו"ד ממן (לא סומן בפרוטוקול): האחד - על-סך 5,000 ₪ מועד פירעון 29/11/2004. השני - על סך 5,000 ₪ מועד פירעון 16/6/2004. אלו היו התשלומים התכופים. 2. נ/5 - הודעה על קבלת תשלום מקצבת נכות כללית על סך 7,505 ₪ מיום 19/10/2004. 3. נ/6 - אישור על זכאות לגמלת הבטחת הכנסה מיום 26/6/2005. לפי אישור זה התובעת 1 קיבלה גמלת הבטחת הכנסה בחודשים יוני 2002-אוקטובר 2002, לרבות דצמבר 2002. ומ- ינואר 2003 עד מאי 2003. 4. נ/7 - גיליוני ציוני התובעת 2 במכון אבני. 5. נ/8 - אישור מחברת שלג לבן (1986) הממוען למוסד לביטוח לאומי, מיום 12/8/2004 כי התובעת 2 עבדה מיום 30/6/2004 עד 6/10/2004. 6.נ/9 - הודעה מחברת "שלג" לתובעת 2, מיום 14/4/2004, בדבר הפסקת עבודתה מ- 30/4/2004. 7. נ/10 - הודעה מחברת "שלג" לכל מאן דבעי , על-פיו התובעת 2 עבדה בחברת "שלג" מיום 30/6/2003 עד ליום 4/10/2004. בחודש 7/04 קיבלה 7.5 ימי מחלה וסך של 430.32 ₪. יבגני דמין 18. מר דמין , בעלה של התובעת 2 היום, וחברה בזמן התאונה, שהוא סטודנט היום וגם בזמן התאונה, העיד על היקף העזרה אשר נתן לתובעת 2, עקב התאונה: העד והתובעת 2 התגוררו יחד באותה תקופה בגבעתיים. הוריה לא עזרו והיא היתה זקוקה לעזרה רבה, היות ולאחר שובה מבית החולים נאסר על התובעת 2 לדרוך על הרגל, לתקופה של קצת יותר מחצי שנה. בנוסף, היה צורך לסייע לתובעת בחבישות, ברחצה, ואף סידר את כל הקשור בקופת החולים. מר דמין אישר, כי ביולי 2004 נסעו הוא והתובעת 2 לחו"ל למשך כשבועיים, וב- 18/11/2004 לאחר שנשאו התובעת החלה ללמוד, עברה ניתוח נוסף, ורוב הזמן רק הוא עבד לפרנסתם. מר דמין העיד, כי הוא עבד בממוצע 300 שעות חודשיות. 19. מטעם ההגנה לא נקרא איש להעיד. סיכומי התביעה התובעת 1 20. ב"כ התובעת 1 מבקש לקבוע פיצוי לתובעת על פי תחשיב הנזק אשר הוגש על ידו. נזק א. כאב וסבל - 17,993.57 ₪ (לפי תחשיב משערכת אשר צורף לסיכומים). ב. הפסדי שכר לעבר - לפני התאונה עבדה התובעת באופן סדיר והחלה להשלים את התואר ברפואה. התובעת נכשלה במספר מבחני הסמכה לאור קשיי השפה והפערים איתם מתמודדת מול נבחנים אחרים ילידי הארץ. לאחר התאונה ובשל מצבה הבריאותי לא הייתה מסוגלת לעבוד. תקופת אי הכושר של התובעת הינה מיום 11/10/2003 עד 31/3/2004. דהיינו חמישה חודשים ו- 20 ימים. לאחר מכן שבה לעבודה במשרה חלקית, לא כמוכרת כפי שעבדה טרם התאונה, אלא כקופאית. הפסדיה כדלקמן : · אוקטובר 2003 - 21 ימי אי כושר - 1,900 ₪. · נובמבר- דצמבר 2003 - שכרה הממוצע בחודשים יולי-ספטמבר 2003 עמד על סך של 2,000 ₪. בתחשיב כתב ב"כ התובעת מחד, כי ההפסד הינו 4,000 ₪ ומאידך 6,670 ₪. · ינואר -מרץ 2004 - 10,005 ₪. · אפריל 2004 - התובעת שבה באופן חלקי לעבודתה בחנות. עם שובה לא הייתה מסוגלת לעמוד על רגליה לאורך כל שעות העבודה. שכרה החודשי ירד מ- 3,335 ₪ ל- 1,466 ₪ ברוטו. אי לכך הפסדה עומד על 1,869 ₪ (ההפרש בין 3,335 ₪ ל- 1,466 ₪) . · מאי -דצמבר 2004 - 14,952 ₪ (מכפלת שמונה חודשים ב- 1,869 ₪. ישנה טעות קולמוס בתחשיב ונכתב 1,849 ₪ ). · הפסדי שכר שנת 2005 - 22,188 ₪ (מכפלת 1,849 ₪ בשנים עשר חודשים). ג. הפסד שכר לעתיד - החישוב בוצע על פי כפל שכר ממוצע במשק בניכוי 25% מס ונכות בשיעור של 10% עד הגיעה התובעת לגיל 67. אי לכך ההפסד הינו 311,220 ₪. ד.הוצאות רפואיות ונסיעות לטיפולים לעבר ולעתיד - הערכה גלובאלית בסך 6,000 ₪, סכום זה כולל את החוב למד"א. כחלק מהליך שיקומה וההחלמה עקב התאונה התובעת נהגה להיבדק על ידי רופאים שונים ולפקוד את קופות החולים. בחלק מהמקרים הסיעו אותה בני משפחתה ובחלק מהמקרים נסעה באמצעות מונית. היא לא שמרה קבלות. ה. עזרת צד ג' עבר ועתיד - 13,000 ₪. לאורך כל תקופת שיקומה התגוררה התובעת 1 בבית הוריה, וקיבלה עזרה סיעודית מהוריה ומאחיה. כאשר היא תקבל פיצוי תגמול להם ברוחב לב כפי שנהגו עימה לאורך כל התקופה הקשה אותה עברה. ו. מהסך הכול יש לנכות תשלום תכוף בסך 6,000 ₪, אשר שולם ביום 22/6/2004. עוד טען ב"כ התובעות בסיכומיו, כי לאחר התאונה ועד היום התובעת 1 לא הייתה מסוגלת לעמוד במשך זמן רב, וכאשר היא עומדת זמן רב, מתנפחת רגלה והיא חשה בכאבים. לטענתו ,המומחה התעלם מהצלקת אשר נותרה במצחה והחוסר בשיער, אשר נותר. המומחה טעה בשיקול דעתו, משלא העניק לתובעת כל נכות בתחום הפלסטי. התובעת 2 21. ב"כ התובעת מבקש גם כאן לפסוק פיצוי על פי תחשיב הנזק אשר הוגש על ידו. דא עקא, אין הם תואמים. נזק 1. כאב וסבל - 19,674 ₪. ב"כ התובעת מבקש לקבוע, כי לתובעת נותרה 10% נכות אורטופדית (ככל הנראה בשל טעות קולמוס נכתב נכות תפקודית, על אף שקודם לכן נכתב בתחשיב נכות אורטופדית) ו- 5% פלסטית. ב"כ התובעת לוקח בחשבון את ימי האשפוז מיום 11/10/2003 עד ליום 15/10/2003, ומיום 14/7/2005 עד ליום 16/7/2005. 2. הפסדי שכר - תקופת אי כושר לפי אישורי המחלה הינה מיום 11/10/2003 עד 2/3/2004, ארבעה חודשים ו- 23 ימים. לפני התאונה עבדה התובעת באבטחה באמצעות חברת "שלג" ושכרה החודשי עמד על 2,000 ₪. באותה תקופה עבדה באופן חלקי, הואיל והייתה סטודנטית להנהלת חשבונות. לאחר התאונה ובשל מצבה הבריאותי לא הייתה התובעת מסוגלת לעבוד. בפועל שהתה בחופשת מחלה במשך 6 חודשים, ובשל חופשת המחלה הארוכה פוטרה מעבודתה ולא היה לה מקור פרנסה לאורך כל אותה התקופה. ההפסדים : א. אוקטובר 2003 - 1,407 ₪ , בגין הפסד 21 ימי עבודה. ב. נובמבר-דצמבר 2003 - 4,000 ₪. שכרה הממוצע לחודשים יולי-ספטמבר 2003 עמד על 2,000 ₪. ג. ינואר -פברואר 2004 - 4,000 ₪. ד. מרץ 2004 - 134 ₪. ה. בפועל התובעת לא יכלה לשוב לעבודה ולו חלקית בשל מצבה הרפואי. בחודש מרץ 2004 - דצמבר 2004 - 17,943 ₪. ו. בתאריך 14/7/2005 אושפזה התובעת לצורך הוצאת הברגים ממפרק הירך. לאחר הניתוח הייתה ב- 14 ימי אי כושר עד 28/7/2005. ינואר - יולי 2005 - 14,000 ₪. מסוף חודש אוגוסט עד אוקטובר 2005 התובעת עבדה בצוות ניקוי מטוסים באל-על. בשל קשיים בתפקוד לאורך הזמן הפסיקה עבודתה באל-על והחלה לעבוד כקופאית ברשת AM: PM. 3. הפסד שכר לעתיד - 311,220 ₪. החישוב בוצע לפי כפל שכר ממוצע במשק, בניכוי 25% מס, ו- 10% נכות תפקודית עד הגיעה התובעת לגיל 67. במסגרת הסיכומים טען ב"כ התובעת, כי לאחר התאונה המשיכה התובעת 2 בלימודיה, וסיימה לימודי תעודה באדריכלות ועיצוב פנים במכון אבני. לימודים אלו ארכו 4 שנים. כיום עובדת בעבודה זמנית ב"סופר-פארם" ובמקביל לומדת בקורס מולטימדיה. התובעת תעבוד שם עד אשר תשלים לימודיה על פי צרכי השוק ותשתלב בשוק העבודה המקומי בתל-אביב. 4. הוצאות רפואיות ונסיעות לטיפולים (עבר ועתיד) - 8,000 ₪, לרבות חוב למד"א. התובעת טופלה בטיפולים רפואיים ממושכים בשל התאונה, ונאלצה להוציא סכומי כסף שונים בשל נסיעות לטיפולים אלו. בחלק מהמקרים הסיעה בן זוגה ובחלק נסעה באמצעות מונית ולא שמרה את כל הקבלות. 5. עזרת צד ג' עבר ועתיד - 15,000 ₪ על הצד הנמוך. לאורך כל תקופת שיקומה גרה עם בן זוגה. בתקופה הראשונה סעדו את התובעת בן זוגה ביחד עם בני משפחתה. ולאורך כל תקופת השיקום סעד אותה בן זוגה. כאשר יתקבל פיצוי תגמול להם התובעת ברוחב לב. 6. סה"כ - 382,873 ₪ לאחר ניכוי תשלום תכוף וקצבת נכות מל"ל. ב"כ התובעת במסגרת תחשיבו לקח בחשבון, רק תשלום תכוף אחד על סך 5,000 ₪, אשר שולם לתובעת. 7. ב"כ התובעת העלה רק בסיכומים דרישה לפיצוי בסך 15,000 ₪ (לכל הפחות) , עבור עלות ניתוח פלסטי. המומחה לא התייחס לעניין זה. עוד טען ב"כ התובעת בסיכומיו לעניין הנכויות : א. בתחום האורטופדי - המומחה טעה בחוות דעתו, וזו אינה מייצגת נכונה את מצבה הבריאותי של התובעת. המומחה, חרף העובדה, כי קבע שקיים סיכוי לפיו תסבול התובעת מסיבוכים (הסיבוך השכיח AVN), לא טרח לכמת זאת לכדי אחוזי נכות. התובעת אינה מסוגלת לרוץ, הואיל ובעת שמאמצת את רגלה סובלת מכאבים עזים. אינה מסוגלת לצעוד רבות, לעמוד על רגלה למשך זמן ארוך וסובלת ממגבלה מהותית בתפקוד היום-יומי. בתיקים דומים (שבר בראש מפרק הירך) אותם ניהל משרד ב"כ התובעת, נפסק לנפגעים 10% אורטופדית לכל הפחות. ב. תחום פלסטי - גם פה טעה המומחה בחוות דעתו. קביעת הנכות על ידי המומחה, בתחום זה, על פי תשובות ההבהרה שלו הינה מדד סובייקטיבי. הצלקת ממוקמת בחלק החיצוני של הירך ומכסה שליש מאורכו, כאשר רוחבה היא 1 ס"מ. העיניים הסובייקטיביות של המומחה במקרה זה, אינן של מומחה אשר רואה בתובעת בחורה צעירה, אשר בפועל מאז התאונה לא חושפת את גופה. צלקת כגון זו של התובעת אמורה להקנות לה את מלוא אחוזי הנכות על פי סעיף 75 (1) ב'. לאור האמור לעיל יש להעריך את נכותה האורטופדית והתפקודית של התובעת ב- 10% מעבר לנכות הפלסטית אשר נקבעה לה. סיכומי הנתבעות: תובעת 1 : 22. אין מקום לקבוע כי נותרה לתובעת נכות בתחום הפלסטי. המומחה לא הוזמן להיחקר, ולא התקיים הליך של סתירת קביעתו. על פי תשובות ההבהרה ברור, כי מדובר בצלקת עדינה שאינה נראית ולכן צדק המומחה בקביעתו. פגיעת התובעת 1 בתאונה הינה קלה ביותר. על פי תעודות המחלה שצורפו לסיכומי התובעת אושרה לה חופשת מחלה עד ליום 31/3/2004, שישה חודשים. התובעת חזרה לעבודה חלקית מסיבותיה היא, ללא קשר לפגיעות הנטענות בתאונה. בתקופה זו, למעשה למדה לבחינות ההסמכה ברפואה. התובעת גם חזרה לעבוד כקופאית ולא כמוכרת, לכאורה עבודה קלה יותר מבחינה פיזית, ולא הייתה מניעה לעבודתה במשרה מלאה. מכל מקום לא הומצאה כל ראיה רפואית המצדיקה חזרה לעבודה חלקית. התובעת מועסקת כיום על ידי בית חולים רמב"ם, מבצעת בדיקות שונות, נוסעת למפעלים בכל איזור הצפון, עובדת שעות נוספות, שכרה גבוה במידה ניכרת משכרה עובר לתאונה, ולנכות הקלה שנקבעה לה אין כל השפעה על כושר השתכרותה, לא בתפקידה היום ולא בעתיד. בנכויות נמוכות כגון דא, אין מקום לפסוק הפסדי שכר ו/או עזרת צד ג'. לחילופין, היה ובית המשפט ימצא לנכון, כי לנכותה של התובעת יש השפעה תפקודית כלשהי, יש לבצע את החישוב על פי נכות תפקודית של 5% לכל היותר. נזק הפסדי שכר לעבר - 18,009 ₪. (מכפלת 3,335 ₪, בניכוי מס, בשישה חודשים). עובר לתאונה התובעת עבדה כמוכרת בחנות ושכרה הממוצע עמד על 3,335 ₪ ברוטו לחודש. לתובעת אישורי מחלה לחצי שנה, שלאחריה ובהיעדר כל הנחיה אחרת היה עליה לשוב לעבודה במשרה מלאה. משלא עשתה כן, היה זה משיקוליה הפרטיים ואין מקום לפסוק פיצוי בשל תקופה זו. בחודש 10/2006 התובעת החלה לעבוד בבית חולים רמב"ם בשכר העולה על שכרה עובר לתאונה, ובוודאי שללא הפסדי שכר כלשהם. אי לכך בהיעדר הפסד שכר ביחס לעבר, אין סיבה לפסוק פיצוי, מעבר לשישה חודשי אי כושר. הפסד השתכרות לעתיד - לאור הנכות הקלה אשר נקבעה לתובעת, חזרתה לעבודה, לרבות עבודתה בבית חולים רמב"ם במשרה מלאה ועלייה בשכרה לאחר התאונה, אין לפסוק כל פיצוי בגין ראש נזק זה. לכל היותר יש לפסוק סך גלובאלי של 30,000 ₪. עזרת צד ג' עבר ועתיד - התובעת נעזרה בבני משפחתה ולא נזקקה לעזרה בשכר. לא הוצגה כל ראיה לפיצוי בגין ראש נזק זה. היא עובדת באופן מלא ואינה נזקקת לעזרה. הוצאות נסיעה, רפואיות ואחרות - אין כל הוצאות חריגות, מעבר להוצאות שניתנות באמצעות סל הבריאות ו/או קופ"ח. התובעת לא הציגה קבלה אחת בדבר הוצאות מסוג זה. סך נזקיה - 68,850 ₪. לאחר ניכוי תשלום תכוף (6,799 ₪) ותשלומי נכות כללית (1,688 ש"ח), עומד נזקה, לדעת הנתבעות, על סך 60,363 ₪. תובעת 2 : 23. ככל שהתובעת נפגעה בתאונה, היא החלימה מפגיעותיה לחלוטין ונותרה ללא נכות רפואית או תפקודית. ב"כ התובעת לא חקר את המומחה על קביעותיו, ומשכך אין מקום לטענותיו לנכות בתחום האורטופדי. הוא הדין באשר לנכות בתחום האסתטי. המדובר בצלקת שאף אינה מצדיקה את הנכות בשיעור של 5%, אשר נקבעה על ידי המומחה. הצלקת נמצאת במקום נסתר בירך ואין לה כל משמעות תפקודית. לעניין הניתוח, לא הומצאה כל ראיה על הצורך בו, עלותו, סיכויי החלמה וכו', ואין לפסוק פיצוי בשל כך. לאור שכרה הנמוך של התובעת עובר לתאונה, אין מקום לעריכת חישובים כלשהם מעבר לפיצוי בסכום גלובאלי. על פי תעודת המחלה, אושרה לתובעת תקופת מחלה מיום התאונה ועד ליום 2/3/2004, היינו למשך חמישה חודשים ולא שישה כנטען בסיכומי התובעת. התובעת פנתה למל"ל לנכות כללית, והוכרה לה נכות זמנית, אשר בגינה קיבלה ביום 24/10/2004 סך של 7,823 ₪, אשר בשערוך להיום עומד על 8,882 ₪. כמו כן התובעת קיבלה שני תשלומים תכופים, בסך 5,000 ₪ כל אחד, אשר משוערכים להיום בסך 11,343 ₪. סכומים אלו יש לנכות מסכום הפיצוי. הנזק 1. כאב וסבל - לפי נכות רפואית בשיעור של 5%, שישה ימי אשפוז ( 4 ימים, מיום 11/10/2003 עד 15/10/2003 ויומיים מיום 14/7/2005 עד ליום 16/7/2005) וריבית - 12,431 ₪. 2. הפסד השתכרות בעבר - לתובעת שולמה משכורת חלקית עבור ימי אי הכושר ואף קצבת הבטחת הכנסה. ככל שהתובעת בחרה לא לעבוד מעבר לתקופת אי כושר, אין לה להלין אלא על עצמה. אין כל קשר סיבתי בין התאונה לימי אי הכושר, אלא לגורמים חיצוניים ואישיים של התובעת. לחילופין יש לחשב את הפיצוי המגיע לה לפי 4 חודשי אי כושר - 8,000 ₪. 3. הפסד השתכרות לעתיד - בהיעדר נכות אין כל הפסד בגין ראש נזק זה, שכן לתובעת אין כל נכות רפואית אורטופדית ובוודאי שלא נכות תפקודית. על פי תלושי שכרה, ישנה עלייה בשכר התובעת. 4. עזרת צד ג' עבר ועתיד - התובעת נעזרה בבני משפחתה ולא נזקקה לעזרה בשכר. מדובר בנזק מיוחד שיש להוכיחו וכזה לא הוכח. 5. הוצאות נסיעה רפואיות ואחרות - 750 ₪ לפי קבלות. אין כל הוצאות חריגות מעבר להוצאות אשר ניתנות באמצעות סל הבריאות ו/או קופ"ח. באשר לחוב מד"א, ככל שעולה מהמסמכים שצורפו החוב לא שולם, ההתראה שצורפה אינה קבלה ואינה מעידה כהוא זה על תשלום החוב. 6. סה"כ נזקיה - 21,181 ₪. לאחר ניכוי תשלום תכוף וניכוי מל"ל, סה"כ נזקי התובעת עומדים על 956 ₪. דיון הערה כללית: התמשכות הדיונים ומו"מ שלא עלה יפה, דומה שהתישו את התובעות. עדויותיהן ותשובותיהן ניתנו בחוסר רצון, והורגשה בנימת התשובות והטון, ההתרעמות (בלשון המעטה), על מה שהן סברו יחס לא נאות של הנתבעות אליהן, במשך כל התקופה (עוד לפני הצעת בית המשפט שלא נתקבלה). היה מקום לסיים תיק זה, בו נפצעו התובעות, נשים צעירות, בצורה לא קלה, לא ביימו פציעה לפני זמן רב וניזוקו הן גופנית והן כספית. 24. התובעות נפצעו בתאונת דרכים. המחלוקת בין הצדדים היא על גובה הפיצוי המגיע לתובעות, ולא על עצם קרות אירוע התאונה והזכאות לפיצויים. שתי התובעות נפגעו בצורה לא קלה ברגליהן, האחת בכף הרגל והאחרת בירך. שתי התובעות טוענות, כי קביעות המומחה אינן משקפות את מצבן האמיתי, למרות החלמתן היחסית. מומחה בית המשפט, נכות רפואית (אורטופדית ואסתטית) ותפקודית . 25. משנתמנה מומחה מטעם בית המשפט, ישנה חשיבות רבה למינוי זה, ולא בנקל בית המשפט יסטה מהאמור בחוות דעתו. עם זאת, "בית המשפט איננו בגדר חותמת גומי לחוות דעת המומחה. בית המשפט בוחן האם מסקנותיו של הרופא תואמות את הנתונים שהובאו בפניו, וכן האם על אף המסקנות העובדתיות - רפואיות יש מקום להגיע לתוצאה משפטית שונה (ע"א (מחוזי-ת"א) 1491/02 מנורה חברה לביטוח בע"נ נ' מזרחי יפה (25/10/2006)). תובעת 1 - נכות רפואית 26. המומחה קבע לתובעת בגין החבלה בכף רגל שמאל נכות בשיעור של 10%. 27. בתשובות לשאלות הבהרה מיום 26/4/2006 קבע, כי לא נותרה לתובעת נכות אסתטית בגין הצלקת במצח. 28. ב"כ התובעת חולק על הנכות הרפואית אשר נגרמה לתובעת 1, הואיל והמומחה התעלם מהצלקת, אשר נותרה במצחה של התובעת והחוסר בשיער אשר נותר בשל הצלקת. גם אם הצלקת מוסתרת בחלק מהזמן על ידי השיער, הצלקת היא אותה צלקת. 29. ב"כ הנתבעות טוען, כי אין לסטות מקביעת המומחה. 30. לא מצאתי לסטות מקביעת המומחה, בכל הנוגע לנכותה האסתטית של התובעת 1. 31. המומחה לא התעלם מהצלקת אשר נותרה לתובעת. בתשובות לשאלות הבהרה ציין, כי הנבדקת הראתה לו את הצלקת במהלך בדיקתו אצלה, עם זאת לא מצא לקבוע לה נכות בגין כך. 32. ב"כ התובעת נמנע מלחקור את המומחה ולא ביקש להביא ראיה לסתור. לא הוצגה בפני בית המשפט כל ראיה פיזית, ובית המשפט לא התבקש לראות הצלקת במו עיניו, כך שחסרה ההתרשמות האישית. בהיעדרה אין מקום, אלא לקבל את חוות דעת המומחה לעניין זה. 33. לא מצאתי לנכון גם לסטות מקביעת המומחה לגבי נכותה הרפואית האורטופדית. תובעת 1 - נכות תפקודית - הפסד כושר התשכרות 34. ב"כ הנתבעות טוען, כי נכותה התפקודית של התובעת נמוכה בהרבה מהנכות הרפואית, אשר נקבעה על ידי המומחה. התובעת עובדת במשרה מלאה בבית חולים רמב"ם, לרבות שעות נוספות, שכרה לאחר התאונה גדל בהשוואה לזה שלפני התאונה, ולנכות שנקבעה לה, אין השפעה לא על כושר השתכרותה כיום ולא במקצועה העתידי כרופאה. 35. לחילופין, ב"כ הנתבעות טוען, כי היה ובית המשפט ימצא לנכון שלנכותה הקלה של התובעת יש השפעה תפקודית כלשהי, יש לבצע את החישוב על פי נכות בשיעור של 5% לכל היותר. 36. איני מקבלת את טענת ב"כ הנתבעות. אני רואה לנכון להעמיד את שיעור הפסד כושר ההשתכרות, נכותה התפקודית של התובעת על שיעור נכותה הרפואית, מהנימוקים הבאים: א.המומחה קבע, כי פגיעה מסוג זו של התובעת גורמת להגבלה בעמידה או הליכה ממושכת ודורשת נעליים אורטופדיות ומדרסים מתאימים. די בכך בכדי להצביע, כי מצבה התפקודי של התובעת ערב התאונה הוא לא כמו מצבה לאחר התאונה. וקשת העבודות אשר היו פרוסות לפניה עובר לתאונה, אינן כבר אלו שפרוסות לפניה לאחריה. יתר על כן, נכות אינה מתבטאת רק בהפסד כושר השתכרות, אלא גם בתפקוד בתחומי החיים האחרים, כמו ניהול משק בית על כל גווניו, בילוי בשעות הפנאי וכו'. לפגיעה בתפקוד גם על כך יש השלכה. ב.העובדה שהתובעת עובדת במשרה מלאה בבית חולים רמב"ם ואף שכרה עלה לאחר התאונה, אין בה ממש לעניין הנכות התפקודית. אין זה מן הנמנע, כי לאורך השנים וככל שתתבגר, תהיה לנכות זו השלכתה על תפקודה. תובעת 2 - נכות רפואית ותפקודית 37. לא מצאתי לנכון לסטות מהאמור בחוות דעת המומחה במישור האורטופדי, לגבי הפסדי התשכרות, אך לעניין כאב וסבל המסקנה היא אחרת כפי שיפורט. המומחה חיווה דעתו, כי בגין החבלה בירך הנכות הינה בשיעור של 0%. ומנגד בתשובות לשאלות ההבהרה השיב, כי הסיבוך השכיח במקרה של פגיעה מעין זו של התובעת הוא AVN. כאן, הסיכוי להתפתחות AVN הינו 10% ושיהיה לך ביטוי קליני הינו 5%. עם זאת ציין כי, 80% ממקרי ה- AVN מאובחנים תוך שנתיים מהחבלה ובהתחשב בספרות המקובלת קבוצת החולים שסבלו מ- AVN לאחר יותר מ- 3 מהחבלה היו עם גורמי סיכון, ולא במצב קליני ורנטגני מצוין טרם האבחנה של AVN כמו במקרינו. התובעת נפגעה כאמור 11/10/2003. מאז התאונה חלפו מעל שש שנים. התובעת לא צירפה כל ראיה, כי במהלך השנים הללו התפתח אצלה ה- AVN. המצאת מאמרים רפואיים, אינה חלופה לעדות. לא נסתרה הקביעה, כי השבר אוחה בצורה טובה וכי למעשה התובעת 2 החלימה מפגיעה אורטופדית זו. 38. אני מוצאת לנכון לקבוע כי נכותה של התובעת הן הרפואית והן התפקודית במישור האסטתי תעמוד על 10%. המומחה חיווה דעתו, כי לתובעת צלקת ניתוחית באורך 11 ס"מ, גוון מעט כהה מגוון העור, מורמת במעט מעל העור ואינה דבוקה לו. עקב כך, קבע לה 5% נכות בגין הצלקת על פי מחצית סעיף 75(1) ב'. אמנם, גם בעניין זה לא נקרא המומחה להעיד. אולם המומחה השיב, בתשובות לשאלות ההבהרה, כי קביעת נכות אסתטית הנה מדד סובייקטיבי. מדד סובייקטיבי, אינו מדד חד משמעי, ולכן כשם שנקבעה נכות בשיעור של 5% על ידי המומחה ניתן לקבוע שיעור נכות אחר. גוף האדם הוא מכלול, וכאשר אדם נפגע בגופו, הפגיעה היא מערכתית ויכולה להשפיע על כל תחומי חייו. הערכת נכויות והשפעתן היא אינדיבידואלית. צלקת באורך של 11 ס"מ, הממוקמת בצד החיצוני בירך של אישה צעירה כמו התובעת, אינה יתרון. לצלקת כזו יש קודם כל השפעה בדימוי העצמי (אין צורך במומחיות מיוחדת לשם כך). התובעת העידה, כי הצלקת מגבילה את אופן לבושה. ברור, כי ישנם תפקידים או עבודות שצלקת כזו תגביל את התובעת מלעסוק בהן (דוגמנות למשל) ולכן קשת העבודות הפרושות בפניה מצטמצמת, ויש לתת לכך ביטוי בפיצוי כספי. לעניין זה ראה פסק דינו של כבוד השופט שפירא ת.א 8328/06 תורג'מן (קטינה) נ. כהן ואח' (28.10.03) והפסיקה שם. נזק תובעת 1 כאב וסבל 39. הסכום לפיצוי הינו 21,371 ₪ מעוגל. החישוב נעשה לפי 3 ימי אשפוז ו- 10% נכות. הפסד כושר השתכרות לעבר 40. התובעת 1 נפגעה בתאונת דרכים ביום 11/10/2003. 41. עובר לתאונה, התובעת עבדה כמוכרת ושכרה עמד על סך של 3,335 ₪ (לא נוכה מס הכנסה) נכון לחודשים יולי - ספטמבר 2003. שכרה משוערך (ריבית והצמדה), נכון ליום כתיבת פסק הדין עומד על 4,790 ₪ מעוגל. ככל הנראה נפלה טעות קולמוס בתחשיב התובעת, כאשר טען ששכרה בחודשים אלו עמד על 2,000 ₪. בעוד שעשה חישוב לפי 3,335 ₪. 42. הנתבעות טעו בסיכומיהם עת ניכו לתובעת מס, הואיל ולא נוכה מס הכנסה בתלוש השכר. 43. אין מחלוקת בין הצדדים כי התובעת שהתה בחופשת מחלה מיום 11/10/2003 עד ליום 31/3/2004 (5 חודשים, שבועיים ושישה ימים). הנתבעת בסיכומיה טוענת לשישה חודשים. אי לכך, החישוב יהיה בגין הפסד שכר מלא, לשישה חודשי אי כושר. 44. לאחר תקופת אי הכושר, התובעת שבה לעבודה חלקית באפריל 2004 ועבדה בחנות לדבריה, עד שהחלה את עבודתה בשנת 2006, בבית חולים רמב"ם, ושם כאמור לעיל עבדה במשרה מלאה. 45. התובעת מבקשת לפצותה בגין הפסדי שכר לעבר, אשר נגרמו לה עקב חזרתה לעבודה חלקית בלבד עד שנת 2005 (כולל). הנתבעות טוענות, כי בהיעדר אישור רפואי או הנחייה היה על התובעת לשוב לעבודה במשרה מלאה. 46. אינני מקבלת את עמדת הנתבעות ונכון בעיני לקבוע, כי מגיע לתובעת פיצוי, בגין יחסיות משרתה, לחצי שנה נוספת לאחר חזרתה לעבודתה: התובעת נפגעה ברגלה. אישור אי הכושר לתקופה ארוכה מעיד על כך, כי אין מדובר בפגיעה של מה בכך. גם אם בתום תקופת אי הכושר חזרה לעבודה כקופאית, ולא כמוכרת כפי שעבדה קודם לכן, אני מקבלת את גרסתה, כי לאור מצבה הרפואי, ובכל הנוגע רק לחצי שנה הראשונה לאחר תום תקופת אי הכושר, ועד להתייצבות מצבה, נאלצה לעבוד בחצי משרה. גירסתה נתמכת בדברי המומחה, אשר אישר, כי גם כיום, ובגלל זה נקבעה הנכות, ישנה הגבלה בעמידה והליכה, והיא מחוייבת בנעליים מיוחדות ומדרסים. לכן אי הצגת אישור מרופא תעסוקתי, אין בה כדי לפגוע בקביעה זו. גירסתה נתמכת גם על ידי המל"ל: התובעת המשיכה לסבול מכאבים גם בשנת 2005. ראה לעניין זה איבחון רפואי של הועדה הרפואית לערערים, ביטוח נכות כללית, המוסד לביטוח לאומי, מיום 10/3/2005, אשר צוין בו בין היתר: "נראה מצב לאחר שבר ליספרנק בכף רגל שמאל....קיים שינויים ניווניים באיזור הפגיעה במפרקי הליספנרק. יש נפיחות בכף הרגל. רגישות ונטייה להלך על הצד החיצוני של כף הרגל מועמדת לניתוח...". עם זאת, ואכן ולא הוצג אישור של רופא תעסוקתי על עבודה חלקית, אני רואה כאמור לעיל לפסוק לה פיצוי בעבור חצי שנה נוספת בלבד מעבר לתקופת אי הכושר. החישוב 47. הפיצוי בעבור שישה חודשי אי הכושר הינו : 4,790 ₪ במכפלת 6 חודשים - 28,740 ₪. 48. לאחר חזרתה לעבודה ולמשך שישה החודשים הראשונים משכורתה עמדה על 1,466 ש"ח (משוערכת 2,105 ₪ מעוגל). אי לכך הפיצוי המגיע לה בגין 6 החודשים הנוספים הינו : 4,790 -₪ 2,105 * 6 חודשים = 16,110 ₪. סה"כ הפיצוי בגין העבר הינו - 44,850 ₪. הפסד כושר השתכרות לעתיד 49. ב"כ התובע ערך חישוב, לפי כפל שכר ממוצע בניכוי מס, ולפי נכות בשיעור של 10%. 50. ב"כ הנתבעות טוענות, כי לתובעת אין נכות תפקודית, כיום עובדת במשרה מלאה וללא הגבלה ובכל אופן אין מקום לעריכת חישוב אקטוארי. 51. אני מקבלת את טענת ב"כ הנתבעות, כי אין זה המקום לעריכת חישוב אקטוארי. 52. אמנם, התובעת עובדת בבית חולים רמב"ם ושכרה כיום, בהשוואה לזה שלפני התאונה עלה. עם זאת, לנוכח פגיעתה, נכותה הרפואית והתפקודית כפי שפורט לעיל, וכי האפשרות שבכל זאת תעבור את הבחינה ותהיה רופאה, עבודה אשר תצריך באופן טבעי עמידה ממושכת על רגליה, אני רואה לנכון לפסוק לה פיצוי גלובאלי בסך של 70,000 ₪. הוצאות רפואיות לנסיעות וטיפולים 53. התובעת העריכה את הוצאותיה באופן גלובאלי בסך של 6,000. לטענתה כחלק מהליך שיקומה נהגה להיבדק על ידי רופאים שונים ולפקוד את קופת החולים, ולשם הגיעה או על ידי בני משפחתה או באמצעות מונית. בכל אופן לא שמרה קבלות. התובעת צרפה לתחשיבה רק תזכורת חוב למד"א על סך 570 ₪ מיום 21/1/2007. 54. הנתבעות טענו מנגד, כי הוצאות אלו לא הוכחו ובכל אופן התובעת זכאית לקבל את כל צרכיה בתחום הרפואי, ללא תשלום על פי חוק הבריאות הממלכתי. 55. הטענה כי הוצאות רפואיות מכוסות על ידי קופת חולים אין בה לשלול פיצוי בגין ראש נזק זה. ידוע הוא, כי אין קופות החולים מכסות את כל ההוצאות הן עבור הנסיעות והן עבור הבדיקות והטיפולים הרפואיים ולא פעם המבוטח נזקק להוציא ממון רב מכיסו. הזכות אינה מלאה, והמבוטחים נדרשים לשלם מכספם עבור תרופות וטיפולים, גם אם המדובר בסכומים נמוכים. 56. לנוכח פגיעתה, והטיפולים להם נזקקה, רואה אני לנכון לפסוק בראש נזק זה 2,500 ₪ (אשר כולל בתוכו את החוב למד"א). גם אם התובעת טרם שילמה את החוב למד"א, הרי שהיא מחויבת בתשלומו. כמובן, אם בינתיים שולם חוב זה על ידי הנתבעת יש לנכותו. עזרת צד ג' 57. הערה - במסגרת תחשיבי הנזק, נכתב ראש נזק בגין עזרת צד ג' לעבר ולעתיד, אולם ב"כ התובעת העריך רק את עזרתה לעבר. בנסיבות אלו ההתייחסות תהיה רק לעבר. 58. ב"כ התובעת העריך את עזרת צד ג' לה נדרשה בסך של 13,000 ₪. 59. לטענת התובעת, בזמן החלמתה נעזרה בבני משפחה. עבור העזרה לא שילמה להם, אבל מתכוונת לעשות כן, כאשר תקבל פיצוי. 60. הנתבעות טוענות כי לא הוצגה ראיה לפיצוי בעבור ראש נזק זה, והיא לא נזקקה לעזרה בשכר. 61. התובעת נפגעה בכף רגלה השמאלית. בסיכום אשפוז מבית חולים רמב"ם מיום 13/10/2003 נכתב, כי מומלצת מנוחה בבית למשך 10 ימים ועל התובעת להימנע ממאמצים למשך שישה שבועות. התובעת קיבלה חופשת מחלה בסביבות שישה חודשים. גם אם התובעת לא הציגה כל ראיה בדבר תשלום עזרה לצד ג', הרי שלפחות עד להתייצבות מצבה, העזרה לה נדרשה חרגה מהעזרה המקובלת בין בני משפחה, ויש לקבוע כי המזיק גם במקרה זה צריך לפצות בגין עזרה זו. העובדה כי עדיין לא שילמה להם היות ואלו בני משפחתה, אינה אמורה לפגוע בזכותה לפיצוי זה. בנסיבות אלו אני רואה לפסוק לה באופן גלובאלי בעבור עזרת צד ג' לעבר 5,000 ₪. סה"כ הפיצוי המגיע לתובעת 1 : 143,721 ₪. ניכויים 62. תשלום תכוף אשר שולם על ידי חברת הביטוח ביום 22/6/2004, על סך 6,000 ₪ משוערך - 8,244 ₪ מעוגל. 63. ב"כ הנתבעות צרף לסיכומיו, אסמכתא בדבר תשלום נכות כללית על סך 1,487 ₪ מיום 28/1/2005. לא ברור האם תשלום זה בעבור התאונה נשוא דיוננו. מה גם, שלא היה מקום לצרף מסמך זה רק בסיכומים. חרף זאת, ומכוח ההלכה, ככל שמדובר בתשלום אשר שולם בעבור התאונה נשוא דיוננו, יש לנכותו מסכום הפיצויים. בנסיבות אלו אני קובעת כי יש לנכות סך של 1,995 ₪ מעוגל (סכום משוערך), ככל שהמדובר בתשלום אשר שולם בעבור התאונה, נשוא דיוננו. סך הכל הנתבעות תשלמנה לתובעת סך של 133,482 ₪. נזק תובעת 2 כאב וסבל 64. התובעת נפצעה פגיעה לא קלה, אושפזה, עברה שני ניתוחים וכל זאת גרם לה כאב וסבל. בנוסף, חוסר אפשרות לדרוך על הרגל במשך חצי שנה, הוא סבל שאינו עניין של מה בכך. זה המקרה בו על בית המשפט להפעיל שיקול דעתו בהתאם לסעיף 2 (ב) לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון) התשל"ו - 1976. בגין כאב וסבל אשר נגרמו לתובעת עקב הפציעה בירכה, תשלם הנתבעת לתובעת 1 סכום של 20,000 ₪. 65. המומחה כאמור קבע לתובעת 5% נכות פלסטית. אינני מקבלת קביעה זו. התובעת, הינה בחורה צעירה, אשר כתוצאה מהתאונה נגרמה לה צלקת מכערת. אי לכך, רואה אני לנכון לחשב את הפיצוי בגין כאב וסבל לפי 10% נכות, צלקת של 11 ס"מ בירכה של בחורה צעירה בצד החיצוני, היא מכערת. 66. התובעת אושפזה במשך 8 ימים - מיום 11/10/2003 עד 15/10/2003 (5 ימים), ומיום 14/7/2005 עד 16/7/2005 (3 ימים). בנסיבות אלו, הפיצוי המגיע לתובעת, הינו : 23,388 ₪ מעוגל, זאת בנוסף לסכום אשר נקבע בגלל הפציעה האורטופדית. הפסד כושר השתכרות לעבר 67. כאמור, התובעת 2 נפגעה בתאונת דרכים ביום 11/10/2003. 68. עובר לתאונה עבדה התובעת בחברת "שלג". שכרה היה כדלקמן: תלוש שכר סכום ברוטו 7/03 2234.39 - לא נוכה מס הכנסה 8/03 1471.18 - לא נוכה מס הכנסה 9/03 2306.04 שכר ממוצע לא משוערך 2004 ₪ מעוגל. הצדדים טוענים לשכר של 2,000 ₪. שכר זה משוערך להיום 2,872 ₪ מעוגל. 69. הצדדים חלוקים ביניהם מתי חזרה התובעת לעבודה ב"שלג", אם בכלל: א. בתחשיבי הנזק - עותר ב"כ התובעת לפיצוי עד יולי 2005. לתחשיב הנזק צורפו אישורי מחלה מיום 11/10/2003 עד 2/3/2004 (4 חודשים, שבועיים ושישה ימים), ומיום 14/7/2005 עד יום 28/7/2005. ב. בסיכומיו טוען ב"כ התובעת, כי בפועל התובעת שהתה בחופשת מחלה במשך שישה חודשים, ובשל חופשת המחלה הארוכה פוטרה מעבודתה, ולאורך כל התקופה לא היה לה מקור הכנסה. ג. התובעת 2 העידה מחד, כי עבדה בחברת "שלג" מיום 30/6/2004 ועד 6/10/2004 (ישיבה מיום 9/7/2009, עמ' 14). דהיינו, חזרה לעבודה ב"שלג" לאחר התאונה. מאידך העידה, כי לא חזרה לעבוד שם לאחר התאונה (שם, עמ' 17). ד. במהלך עדותה של התובעת 2 הוגשו מכתבי "שלג" הסותרים אחד את השני נ/8 - אישור כי התובעת עבדה מ- 30/6/2004 עד 6/10/2004. נ/9 - הודעה על סיום עבודה החל מ- 30/4/2004. נ/10 - אישור כי התובעת עבדה מ- 30/6/2003 עד 4/10/2004. בחודש 7/04 קיבלה 7.5 ימי מחלה וסך של 430.32. לא ברור מאישורים אלו, מתי התובעת שבה לעבודה, האם באפריל 2004 או באוקטובר 2004, והאם קיבלה שכר בעבור חודשים אלו. ה. הנתבעות טוענות מנגד, כי התובעת שבה לעבודה לאחר תקופה אי הכושר (2/3/2004) ועבדה באבטחה עד 4/2004. ממכתבי המעסיק (נ/8-נ/10) עולה, כי התובעת המשיכה לעבוד אף לאחר תקופה זו וקיבלה דמי מחלה. בשנת 2004, החלה את לימודיה במכון אבני, ובחודש 8/05 החלה לעבוד באל-על, ובהמשך עבדה במספר עבודות מזדמנות. כיום עובדת ב"סופר פארם", במשרה מלאה. לתובעת שולמה משכורת חלקית עבור ימי אי הכושר וקצבת הבטחת הכנסה. לחילופין, מציעות הנתבעות לחשב את הפסד השתכרותה לפי 4 חודשי אי כושר. 70. התובעת כשלה בהעדת מי ממעסיקיה על מנת שיאשרו את טענותיה, כי לא שבה לעבודה ב"שלג" לאחר התאונה. בנוסף, התובעת העידה, כי במהלך השנים, לאחר סיום עבודתה ב- "שלג", עבדה במקומות נוספים ב- AM:PM, בסטודיו לבניית דגמים. אך לא צירפה תלושי שכר ממקומות אלו. יש להצר על כך אף, כי התובעת 2 לא התייחסה בתצהירה לעבודתה בחברת אל-על, כפי שעשתה זאת בתחשיב הנזק מטעמה. בתיק מצויים תלושי שכר מ"שלג" מחודש 7/03 עד לחודש 10/03, מאל-על מחודש 8/2005 עד 10/05, ומסופר פארם, אשר על פי המצוין בהם החלה עבודתה שם בינואר 2009. על אף האמור לעיל, אני רואה לנכון לפסוק לתובעת 2 פיצוי בעבור חודשי אי הכושר דהיינו מיום התאונה עד 30/4/2004, מהנימוקים הבאים: א. חזקה על הנתבעות, כי אילו היו בידיהן ראיות, כי לתובעת שולמה משכורת חלקית בגין תקופת אי הכושר, היו מציגה זאת בפני בית המשפט. ב. הנתבעות טוענת לניכוי תשלום, אשר שולם לתובעת, במסגרת קצבת נכות כללית, בעבור התקופה מיום 9/1/2004 ועד ליום 30/4/2004 (נ/5). אין זה מתקבל על הדעת, כי מחד הנתבעות יטענו, לניכוי, ומאידך יטענו, כי אין מקום לפיצוי בעבור תקופה זו. ג. מן ההיגיון, כי אם שולם לתובעת, הסכום הנ"ל על ידי המל"ל, הרי שכושר השתכרותה בתקופה זו נפגע. ד. התובעת צרפה אישורי מחלה מיום 14/7/2005 עד 28/7/2005. אמנם התובעת אושפזה בבית חולים רמב"ם, מיום 14/7/2005 עד 16/7/2005, לשם ניתוח הוצאת הברגים. בסיכום אשפוז נקבעה לה חופשת מחלה עד למועד הביקורת - 28/7/2005. אולם משלא הוצגה כל ראיה, כגון תלוש שכר, כי עבדה בתקופה זו, אין מקום לפסוק לה פיצוי בגין כך. ה. לאורך התקופה, התובעת הייתה סטודנטית. אין זה מן הנמנע, משלא הוצגה כל ראיה אחרת, כי מטעמים סטודנטיאליים ביכרה היא, בחלק מהתקופות, שלא לעבוד. חישוב בעבור 6.5 חודשים * 2,872 ₪ = 18,668 ₪. הפסד כושר השתכרות לעתיד 71. כאמור לעיל, איני מקבלת את טענות הנתבעות, כי לתובעת לא נותרה כל נכות תפקודית. 72. לאור גילה של התובעת, סוג פגיעתה, והשלכות הפגיעה על תפקודה בעתיד, אני רואה לנכון לפסוק פיצוי גלובאלי בסך 50,000 ₪. הוצאות רפואיות ונסיעות 73. התובעת צרפה לתחשיבה קבלות , בדבר דרישה לתשלום למד"א על סך 668 ₪ בגין הזמנת אמבולנס מיום 24/10/2003, קבלות לרמב"ם עבור ביקור במרפאות: מיום 28/7/05 על סך 51 ₪ ומיום 31/10/2006 על סך 100 ₪. הזמנת שירותי תקשורת וציוד מיום 14/7/2005 ומספר קבלות בעבור הוצאות נסיעה. 74. איני מקבלת את טענת הנתבעות, כי אין כל הוצאות חריגות מעבר להוצאות שניתנות במסגרת סל הבריאות. לעניין זה ראה האמור בכל הנוגע לתובעת 1. 75. לנוכח פגיעתה, והטיפולים להם נזקקה רואה אני לנכון לפסוק בראש נזק, סך של 2,500 ₪ (אשר כולל בתוכו את החוב למד"א). עזרת צד ג' 76. האמור ביחס לתובעת 1 נכון גם לגבי התובעת 2 וביתר שאת. 77. התובעת שוחררה מבית החולים לאחר התאונה ביום 15/10/2003. במהלך אשפוזה היא נותחה, והשבר קובע על ידי ברגים. בסיכום האשפוז נדרשה ללכת בעזרת הליכון או קביים. בהנחיות סיעודיות לקראת שחרור נכתב, כי עליה להימנע ממאמץ גופני. 78. התובעת נזקקה ללא ספק לעזרה, בין אם בן זוגה סעד אותה או אדם אחר מבני המשפחה, הרי שעד להתייצבות מצבה, המדובר בעזרה החורגת מהעזרה המקובלת של בני משפחה, ועל כן יש לפסוק לה באופן גלובאלי בעבור עזרת צד ג' לעבר סך של 7,000 ₪. ניתוח 79. לא הוצגה בפניי כל אסמכתא לעניין עלות הניתוח, ולא נשלחו שאלות הבהרה למומחה, בדבר עלותו. בנוסף, לא הוצגה ראיה, כי התובעת מתעתדת לבצע ניתוח מעין דא. מסיבה זו אין מקום לפסוק פיצוי בגין כך. סה"כ הפיצוי - 121,556 ₪ ניכויים א. תשלום תכוף : ב. 5,000 ₪ מיום 29/11/2004 - משוערך 6,755 ₪ מעוגל. ג. 5,000 ₪ מיום 16/6/2004 - משוערך 6,875 ₪ מעוגל. ד. ניכוי מל"ל 7,505 ₪ מיום 24/10/2004 - 10,180 ₪ מעוגל. סה"כ - 23,810 ₪. סך הכל הנתבעות תשלמנה לתובעת 2 פיצוי בסך 97,746 ₪. סיכומו של דבר הנתבעות תשלמנה לתובעות כדלקמן : תובעת 1 - פיצוי בסך 133,482 ₪ תובעת 2 - פיצוי בסך 97,746 ₪. סכומים אלו ישולמו בתוך 30 יום, שאם לא כן, ישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום בפועל. הנתבעות תשאנה בהוצאות המשפט ובשכ"ט עו"ד בשיעור 13% בצירוף מע"מ. נכות