א. העובדות הצריכות לענין: בפני תביעה כספית על סך 33,200₪. התובעים הינם הבעלים של בית בקיבוץ מורן. הנתבעת 1 הינה חברה העוסקת במתן שירותי בנייה. הנתבעים 2 ו- 3 הינם הבעלים של הנתבעת 1. בכתב התביעה טענו התובעים כי בחודש 12/12 התקשרו בחוזה עם הנתבעת 1 לצורך בניית תוספת בנייה בביתם. התובעים שילמו לנתבעת מקדמה עבור הבנייה בהמחאה בסך 35,000 ₪. חרף פניות חוזרות ונשנות של התובעים להתבעת, הנתבעת לא ביצעה ולא החלה בביצוע עבודות הבנייה. משכך הודיעו התובעים במכתב לנתבעת על ביטול הסכם ביניהם ודרשו השבת המקדמה ששולמה לנתבעת. הנתבעת לא ענתה על מכתב זה ולמעשה מתעלמת מדרישות התובעים כלפיה. התובעים צירפו לכתב התביעה העתק מההסכם, צילום של ההמחאה, העתק תדפיס בנק בדבר משיכת ההמחאה ע"י הנתבעת וחשבונית מטעם הנתבעת. בכתב ההגנה טענו הנתבעים 2 ו- 3 לחוסר יריבות וכי הנתבעת 1 הינה אישיות משפטית נפרדת ועל כן יש לתבוע אותה בלבד ולמחוק את נתבעים 2 ו- 3. בכתב ההגנה אישרו הנתבעים כי נחתם הסכם בין הנתבעת לתובעים בחודש 12/12. הנתבעת טענה כי בעת החתימה על ההסכם לא היה היתר בניה ולכן סוכם כי העבודה תחל לאחר קבלת היתר בנייה ותוכניות מאושרות. בעת החתימה קיבלה הנתבעת מקדמה בסך 35,000 ₪, בה השתמשה הנתבעת לקניית חומרים לביצוע הבנייה ובמיוחד רכישת ברזל. לא ענתה התחלת הבנייה התעכבה בשל העדר היתר ורק לאחרונה התקשרו התובעים לנתבעת ועדכנו אותה כי נתקבל היתר בנייה וכי ברצונם להתחיל בעבודת הבנייה. הנתבעת השיבה כי עבודות הבנייה יחולו מיד לאחר שתסיים הפרוייקט שבו החלה לעבוד זה מכבר. תשובת הנתבעת לא סיפקה את התובעים אשר החליטו להתקשר עם חברה אחרת לביצוע העבודה. הנתבעת כתב בכתב הגנתה כי היא מוכנה לביצוע ההסכם. עוד נטען כי עקב העיכוב בתחילת העבודה משך כשנה בשל אי קבלת היתר הבנייה נגרמו לה נזקים רבים. לכן יש לדחות תביעת התובעים להשבת המקדמה. ב. דיון: התובעת 1 טענה בדיון כדלקמן: לדבריה, בחודש מאי 2012 , מיד עם קבלת היתר הבנייה הם התקשרו לנציג הנתבעת 1 בכדי להתחיל בעבודה. נציג הנתבעת 1 השיב כי הם כבר החלו עבודת בנייה במקום אחר ולכן יתחילו את עבודות הבנייה בבית התובעים עם גמר הפורייקט. התובעת הסכימה בלית - ברירה. כעבור שבועיים נפגשו הצדדים בבית התובעים יחד עם המהנדש , המפקח, האדרכלית ונציגי הנתבעת. בפגישה סוכם כי העבודה תחל ביום 1.8.12. ב 1.8.14 התקשרה התובעת לנציגי הנתבעת שכן הם לא הופיעו לעבודה. נציגי הנתבעת לא ענו לה וגם לאחר מס' ימים כשניסתה שבנית ליצור עימם קשר הם לא ענו. המפקח מטעמה התקשר אליהם והם ענו כי יחלו בעבודתם ב- 10 לחודש שכן טרם השלימו הפרוייקט האחר. ב- 10 לחודש שוב לא הופיעו נציגי הנתבעת לעבודה ולא ענו. כאשר השיגה אותם לבסוף הודיעו כי יחלו בעבודה ב- 20 לחודש אולם גם במועד זה לא החלו בביצוע העבודה. לאחר מס' ניסיונות להשיגם, הצליחה התובעת לשוחח עימם טלפונית והם טענו כי הם כועסים על כך שהתובעים התקשרו עם מפקח, אקט שמבחינתם מעיד כי הם אינם סומכים על הנתבעת שתבצע עבודתה כראוי ובמצב דברים זה אינם מעוניינים לעבוד. לאחר מכן התקשר נציג הנתבעת והתנצל על דבריו. בפגישה שהתקיימה בין התובעת לנציג לאחר מס' ימים, התובעת דרשה מהנציג כי יבוא לעבוד למחרת ואם לא שישיב להם את הכסף וכל אחד ילך לדרכו. נציג הנתבעת סירב להשבת הכסף וטען כי קנה בכסף חומרים. התובעת אמרה לו להביא את החומרים והפגישה נסתיימה. למחרת לא הופיע נציג הנתבעת והתובעת פנתה לעו"ד ששלח לנתבעת מכתב בו הודיע על ביטול ההסכם. התובעת לא מעוניינת להמשיך בהתקרות שכן לנתבעת ניתנו מס' הזדמנויות להתחיל העבודה אולם היא לא עשתה כן. התובעת ציינה כי את המקדמה לקחה כהלוואה מהבנק וכי כיום התקשרה עם חברה אחרת לביצוע העבודות, לאחר שקיבלה משכנתא לבנייה. בהמשך הגישה התובעת לבית המשפט מכתב התראה מעו"ד שנשלח לנתבעת, סומן ת/1. נציג הנתבעת, מר דורון עובד, העיד בדיון כדלקמן: לדבריו ביום 27.12.12 נחתם הסכם בין התובעים לנתבעת. בסעיפים 15, 16 הוסכם כי עבודת הבנייה תחל רק לאחר קבלת היתר בנייה. בחודש מאי התובעת התקשרה אליו ועידכנה אותו כי יש בידה היתר בנייה. לפיכך קבעו להיפגש. בפגישה נכחו התובעת, המהנדס, האדרכילית ובחור נוסף שהציג עצמו כמפקח מטעם התובעים. כאשר הצדדים התקשרו בחודש 12/12 המפקח לא היה ובפגישה בחודש מאי הוא הציב דרישות חדשות. בעקבות הדרישות הנ"ל היה צורך בתמחור חדש של עלות עבודות הבנייה. נציג הנתבעת סיפר כי כחודש לפני קבלת היתר הבנייה, החלו בעבודה על פרוייקט אחר ולכן נדחה המועד להתחלת העבודה אצל התובעים. כ- 10 ימים לפני המועד שנקבע בין הצדדים, הודיע הנתבעת לאדרכלית של התובעים כי הנתבעת נתקלה בבעייה בפרוייקט האחר ולכן יחלו בעבודה אצל התובעים באיחור. נציגי הנתבעת ביקשו מהתובעת להמתין כשם שהם המתינו לה משך 5 חודשים עד לקבלת ההיתר. האדרכלית הפנתה אותנו לתובעת ,אשר הביעה את מורת רוחה. נציגי הנתבעת פירטו נזקיהם וטענו כי שילמו מע"מ, מס הכנסה וביטוח לאומי כאשר הוציאו חשבונית עבור המקדמה. כמו כן עם קבלת העבודה הזמינו פלדה בהתאם לתוכנית המהנדס ומחודש 12/12 היו תנודות במחיר הברזל של 13% כך שכיום באם ימכרו את הברזל יפסידו. עוד נטען כי במקדמה רכשו חומרים שנחתכו בהתאם למידות של תוכנית המהנדס והם אינם יכולים לעשות בהם שימוש היום לעבודה אחרת. בנוסף טענו כי התקיימו 5 פגישות עבודה וכי הם השקיעו שעות עבודה ותכנון רבות בפרוייקט זה. בדיון שנתקיים ביום 21.1.14 ניתן פס"ד חלקי במסגרתו נמחקו נתבעים 2 ו-3 בהעדר עילה כנגדם. הצדדים הנותרים הופנו להליך גישור מחוץ לאולם בית המשפט אולם לאחר זמן מה שבו והודיעו כי לא הצליחו לגבש הסכם פשרה. בהמלצת בית המשפט הסכימו הצדדים למינוי בורר ללא שכר, מומחה בתחום השיפוץ והאחזקה, אשר פסק דינו יהא סופי ומוחלט. ביום 27.1.14 נשלחה הזמנה לפגישת בוררות לצדדים ע"י הבורר, מר חיים רשף. ביום 3.2.14 הודיע נציג הנתבעת 1 לבורר כי הם אינם מסכימים להליך הבוררות. משכך ביום 9.2.14 השיב הבורר התיק לבית המשפט. ביום 9.2.14 הגישו התובעים בקשה לקיום דיון נוסף לאור אי הסכמת הנתבעת להליך הבוררות. ביום 10.2.14 קבעתי את התיק לדיון ליום 18.2.14 בשעה 10:00. בהחלטתי הורתי לתובעים לבצע מסירה אישית של ההחלטה לנתבעת. תוכן ההחלטה נמסר טלפונית לתובעת. בדיון שהתקיים ביום 18.2.14 הופיעו התובעים בלבד. לשאלת בית המשפט הודיעה התובעת כי לא מילאה אחר החלטתי ולא הודיע לנתבעת על הדיון שכן סברה שבית המשפט יודיע לנתבעת על הדיון. לאור הודעת התובעת ניתנה החלטתי כי יקבע מועד דיון חדש. עוד באותו היום ולאחר עיון נוסף התיק ניתנה החלטתי כי לאור העובדה שהנתבעת מסרבת לפנות להליך הבוררות לאחר שניתנה הסכמה מפורשת לכך ולאחר עיון נוסף בחומר שנאגם בתיק ומשניתן לצדדים יומם בבית המשפט במסגרת דיון ארוך ומעמיק בנוכחות הצדדים, יינתן פסק דין על סמך החומר המצוי בתיק ואני מתכבדת לעשות זאת באופן מידי. רקע משפטי לענין נטל ההוכחה במשפט האזרחי 15. נטל השכנוע במשפט האזרחי, כמו גם במשפט הפלילי מורכב משני נדבכים: נטל השכנוע ונטל הבאת הראיה. 16. "נטל השכנוע" (או "חובת השכנוע") מבטא את החובה להוכיח בראיות קיומה של "עובדה" (עובדה פיזית או הלך נפש), ברמת הוודאות המוטלת על פי הדין על הצד הנושא בחובה זו. משמעותה של החובה הינה שעל הצד הנושא בה, לשכנע את בית המשפט בדבר קיומה של עובדה השנויה במחלוקת, והצריכה על כן הוכחה (י' קדמי, על הראיות (דיונון, תשס"ד-2003), חלק שלישי, עמ' 1439 (להלן: "קדמי")). 17. במשפט האזרחי, נטל השכנוע מוטל באופן עקרוני על התובע, אשר נושא על גבו את החובה להוכיח את טענותיו בפני בית המשפט ברמה של הטיית מאזן ההסתברויות, כלומר עליו להוכיח לבית המשפט, באמצעות הבאת ראיות מספיקות, שהתקיימותה של גרסתו שלו למערכת ההתרחשויות סבירה יותר מהתקיימותה של גרסת הנתבע (בשפה מתמטית ניתן להסביר זאת באמצעות אחוזים - החובה המוטלת על התובע היא להוכיח כי הסבירות כי גרסתו היא הנכונה עומדת על 51%, בעוד שסבירות נכונות גרסת הנתבע להתרחשויות עומדת על 40% לכל היותר). זהו נטל ההוכחה האזרחי. 18. לכלל זה ישנם מספר חריגים - אלה הם המקרים בהם נטל השכנוע עובר אל כתפי הנתבע [במקרה של טענת הודאה והדחה (וראה: רע"א 7454/96 איזבנסקי נ' טיטלבום (לא פורסם)); במקרה של נזק ראייתי כבד (וראה: ע"א 9328/02 מאיר נ' לאור, פ"ד נח(5)54); וכן במקרים נוספים] או המקרים בהם אין די בקיומה של הטיית מאזן ההסתברויות, ויש צורך בהרמת נטל הוכחה כבד יותר [דך למשל בתביעות נגד עיזבון (וראה: ע"א 5997/92 מלק נ' עיזבון דויטש, פ"ד נא(5)1), בתביעות נגד קטין, חולה נפש או נעדר (ס' 54(3) לפקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א-1971); וכן במקרים נוספים]. 19. נטל הבאת הראיות הוא החובה המשנית והנלווית לנטל השכנוע. על בעל הדין להביא ראיות מספיקות על מנת לעמוד בנטל השכנוע, ואילו על בעל הדין שכנגד להביא ראיות השומטות את הבסיס תחת ראיות שהובאו לחובתו (קדמי, בעמ' 1505-1506; ע"א 99/6160 דרוקמן נ' בית החולים לניאדו, פ"ד נה(3) 117, 124; ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, (05/10/2006)). 20. לדוגמה, ניתן לבחון סיטואציה בה פלוני, בעל עסק לממכר מוצרי כתיבה, טוען כי מכר בהקפה לאלמוני כלי כתיבה לילדיו, וזה האחרון אמר כי ישלם לפלוני חובו כעבור חודש ימים. משעבר חודש ימים זה ואלמוני לא הגיע לפרוע חובו, הגיש פלוני תביעה לבית המשפט לתביעות קטנות על מנת שזה יחייב אלמוני לשלם חובו לפלוני. על מנת שבית המשפט יפסוק לטובתו של פלוני ראשית עליו לשכנע את בית המשפט כי אכן נערכה עסקת מכר בהקפה בה פלוני מכר לאלמוני הציוד. כיצד יוכיח פלוני לבית המשפט כי אכן נערכה עסקת מכר מעין זו? אם ימציא לבית המשפט כרטסת עסקו ובה מצויה חתימתו של אלמוני ליד פרטי העסקה (מועד עריכתה, הפריטים שנרכשו, פירוט התחייבות אלמוני לפרוע חובו כעבור חודש ימים ואולי אף הקבלה עצמה ובה מפורטים רכיבי הציוד שנרכש), כי אז יעמוד פלוני בשני הנטלים (נטל השכנוע ונטל הבאת הראיות) ויקל על בית המשפט לפסוק לטובתו. היה ואלמוני יתכחש לחתימה המתנוססת על הכרטסת והנטענת כשלון, יהא עליו לבסס אמירתו זו ולהביא ראיותיו לפיהן החתימה הנחזית כשלו איננה שלו אלא מזויפת, ואו אז בית המשפט יפעיל שיקול הדעת המצוי בידיו בכדי לפסול אילו מן הראיות היו חזקות יותר בכדי לגבור על זולתן. 21. השלב שבו בוחן בית המשפט אם התביעה עמדה בנטל השכנוע, הוא שלב פסק הדין, קרי, לאחר שמיעת הראיות כולן, ותוך שקילת שיקולי מהימנות, משקל ראייתי, ובדיקת דרישת דיות הראיות (קדמי, בעמ' 1445). בשלב זה יבחן בית המשפט האם עמד התובע בחובה שהוטלה עליו והביא די ראיות בכדי לעמוד בהטיית מאזן ההסתברויות, או, אם נחזור למטאפורה המתמטית, האם הוכיח, בסבירות שמעל 51% כי גרסתו שלו היא הנכונה, בעוד שסבירות נכונות גרסת הנתבע להתרחשויות עומדת על 49% לכל היותר. 22. פסק דינו של בית המשפט מושתת ונקבע על פי השאלה - האם הצליח התובע להוכיח תביעתו מעבר למאזן ההסתברויות, הרי שההחלטה שתינתן על ידי בית המשפט תהיה לצדו, ואולם באם לא הצליח התובע לעמוד בחובת ההוכחה שהוטלה עליו, הרי שתביעתו עתידה להידחות, ייתכן שהלכה למעשה גרסתו של התובע למערכת ההתרחשויות היא המתארת את המציאות בצורה האמיתית והקרובה ביותר, אך בעניין זה, כבולות ידיו של בית המשפט, ועליו להכריע בהסתמך על העובדות שהוכחו בפניו ולהתעלם מכל מה שלא הוכח, גם אם נטען בכתבי בי-הדין או בדיון. 23. ואולם, במקום בו ראיות הצדדים ורמת הוודאות של שתי גרסאות סותרות שמעלים התובע והנתבע הינן שקולות, היינו, מקרה של "ספק שקול" או "תיקו ראייתי", יפעל הספק לחובת התובע (אליהו ארנון, דיני ראיות, חלק ראשון 187-193, וכן 200-201, (הדפסה שביעית) 1987; ע"א 2076/09 ח.י. בלאושטיין בניין והשקעות בע"מ נ' מדינת ישראל - משרד הבינוי והשיכון (לא פורסם)) ותביעתו תידחה. הכרעה: 24. שמעתי את טענות הצדדים ועיינתי בכל הראיות שהציגו בפניי לרבות הסכם לביצוע עבודות בנייה, המחאה מאת התובעים בסך 35,000 ₪, תדפיס בנק, חשבונית מס ומכתב מעו"ד על ביטול ההסכם. לאחר ששקלתי טענות הצדדים ובדקתי מעשיהם ומחדליהם, אני קובעת כי דין התביעה להיתקבל מהנימוקים הבאים: 24.1 אין חולק כי בחודש 12/12 נחתם הסכם בין הצדדים לביצוע עבודות בנייה בבית התובעים - ר' הסכם בין הצדדים וכן עדויות התובעת 1 ונציג הנתבעת בדיון שהתקיים ביום 21.1.14 כי בחודש 12/12 נחתם חוזה לביצוע עבודות בנייה. עוד אין עוררין כי במעמד החתימה נתנו התובעים לנציגי הנתבעת המחאה בסך 35,000 ₪ כמקדמה - ר' העתק המחאה שצורפה לכתב התביעה, תדפיס בנק וכן סעיף 12 לכתב ההגנה מטעם הנתבעת בו הודתה הנתבעת כי שולמה לה מקדמה בסך 35,000 ₪. 24.2 בנוסף, מוסכם בין הצדדים כי התחלת הבנייה הותנתה בקבלת היתר בנייה, אשר ניתן לתובעים בחודש 5/12. 24.3 השאלות השנויות במחלוקות הינן כדלקנמן: 24.4 האם הפרה הנתבעת ההסכם שנחתם בין הצדדים? 24.4.4 באם הופר ההסכם, האם זכאים התובעים לביטול ההסכם ולהשבת המקדמה בסך 35,000 ? 24.5 מהתשתית העובדתית שהונחה בפניי שוכנעתי כי הנתבעת הפרה הפרה גסה של ההסכם שנחתם בין הצדדים בחודש 12/12 ללא כל הצדקה. הנתבעת התחמקה משך כ- 3 חודשים, החל מחודש 5/12 ועד לחודש 8/12, מביצוע עבודות הבנייה בבית התובעים בניגוד להסכם שנחתם בין הצדדים וללא כל סיבה מוצדקת בדין לאי ביצוע העבודה במועד. 24.6 נחה דעתי כי התובעים פנו מספר פעמיים אל נציגי הנתבעת בכדי שאלה יחלו בביצוע העבודה אולם נדחו כל פעם מחדש באמתלות שונות עד כי לא נותרה בידיהם הברירה אלא לבטל ההסכם, כעולה ממכתב עו"ד מיום 25.8.13 אל הנתבעת (ת/1) ולהתקשר עם חברה אחרת לביצוע עבודות הבנייה. אני קובעת כי ההתנהלות הבלתי אחראית של הנתבעים מול התובעים גרמה לתובעים סבל רב ולטרחה. 24.7 לאור זאת אני קובעת כי הנתבעת הפרה את התחייבויותיה עפ"י ההסכם ומשכך נשאלת השאלה האם זכאים התובעים להשבת המקדמה ששלמו לנתבעת בסך 35,000 ₪? 24.8 סעיפים 2 ו-9 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"א - 1970 קובעים כדלקמן: 2". הופר חוזה, זכאי הנפגע לתבוע את אכיפתו או לבטל את החוזה, ...והכל לפי הוראות חוק זה. ... 9. (א) משבוטל החוזה, חייב המפר להשיב לנפגע מה שקיבל על פי החוזה, או לשלם לו את שוויו של מה שקיבל אם ההשבה היתה בלתי אפשרית או בלתי סבירה או שהנפגע בחר בכך; והנפגע חייב להשיב למפר מה שקיבל על פי החוזה, או לשלם לו את שוויו של מה שקיבל אם ההשבה היתה בלתי אפשרית או בלתי סבירה או שהנפגע בחר בכך...". 24.9 במקרה דנן, ניתנה לנתבעת מקדמה בסך 35,000 ₪ לביצוע העבודה אולם הנתבעת לא ביצעה כל עבודה בתמורה והתובעים נאלצו בסופו של יום לאחר תקופה ארוכה בה ספגו את ההתנהגות הבלתי ראויה וההתחמקויות של הנתבעת, להתקשר עם חברה אחרת לביצוע העבודות, אשר כבר החלה בעבודותה. 24.10. הנתבעת מתנגדת להשבת המקדמה ששולמה לה בסך 25,000 ₪ בטענה שנגרמו לה נזקים שונים אשר המקדמה נועדה לכסות עליהם ובכלל זה טענה כי המקדמה נועדה לרכישת חומרים עבור התחלת הבנייה לרבות ברזל שנחתך במידות המתאימות לתוכנית המהנדס. 24.11 במסגרת הנטל הראיתי המונח עפ"י דין על הנתבעת להוכחת טענותיה הנ"ל, לא הוכח על ידי הנתבעת כי אכן רכשה חומרים עבור הפרוייקט נשוא תביעה זו לרבות ברזל עפ"י תוכניות המהנדס. הנתבעת לא הציגה ולו זנב ראיה להתקשרות עם ספקים אחרים לקניית החומרים הנדרשים להתחלת ביצוע עבודות הבנייה בבית התובעים או תמונות המציגות לראווה את החומר שנרכש במיוחד עבור התובעים כטענתם. 25.12. זאת ועוד הנתבעת לא הראתה מסמכים כלשהם להוכחת טענתה כי היו תנודות במחירי הברזל בכ- 13% בתקופה שמחודש 12/12 ועד היום. 25.13. באשר לטענת הנתבעת כי עם הנפקת חשבונית המס שילמה מע"מ ומס הכנסה בגין עסקה זו, הרי שיש באפשרותה להזדכות על המע"מ חודש אחרי ביצוע העסקה ובנושא מס ההכנסה: ניתן להזדכות בסוף שנת המס. כך שאין המדובר במצב שאינו הפיך אלא ניתן לתיקון. 25.14. מן האמור עולה כי הנתבעת לא הוכיחה כי בדין יש להשאיר המקדמה בידיה - למרות שלא עשתה דבר וזאת בגין נזק כספי שנגרם לה בגין ההתקשרות עם התובעים בהסכם נשוא תביעה זו. 25.15. לנוכח האמור, הנני מקבלת התביעה וקובעת כי ההסכם בוטל כדין וכי על הנתבעת להשיב לתובעים המקדמה בסך 35,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 27.12.12 ועד היום וכן לשלם לתובעים הוצאות משפט בסך 2,500 ₪ וזאת בתוך 30 יום מהיום שאם לא כן ישאו הסכומים הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד מועד התשלום בפועל. בניההיתר בניה