בהתאם לסעיף 182 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) התשמ"ד - 1982, מודיע ביהמ"ש על זיכוי הנאשם מחמת ספק מעבירה של אי ציות להוראת שוטר לפי תקנה 23 (א) (1) לתקנות התעבורה, תשכ"א - 1961 (להלן: "תקנות התעבורה"). כללי 1. נגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של אי ציות להוראת שוטר בניגוד לתקנה 23 (א) (1) לתקנות התעבורה, נהיגה ללא פוליסת ביטוח בתוקף בניגוד לסעיף 2(א) לפקודת התעבורה ונהיגה ללא רישיון נהיגה תקף בניגוד לסעיף 10 (א) לפקודת התעבורה. עפ"י כתב האישום, ביום 12/5/06 בשעה 00:53 נהג הנאשם ללא רישיון נהיגה וללא פוליסת ביטוח בתוקף באופנוע ולא ציית להוראת שוטר במדים אשר הורה לו לעצור. 2. השוטר שמעון כלפה (להלן: "כלפה"), עד תביעה 1, אשר ערך דו"ח פעולה בקשר לאירוע נשוא כתב האישום (ת/1) העיד כי ביום 12/5/06, במהלך סיור שגרתי הוא הבחין ברוכב אופנוע ללא קסדה וסימן לו לעצור בצד עם אורות מהבהבים ומערכת כריזה. עוד העיד כי רוכב האופנוע לא עצר אלא הגביר את מהירות נסיעתו ונכנס לרח' הפרדס, שם נותק עמו קשר עין. במהלך הסריקות , לאחר מספר דקות, הבחין כלפה באופנוע, אותו זיהה כאופנוע שלרוכבו סומן לעצור, ליד אחד הבתים ברחוב הפרדס ומנועו עדין חם. עוד עולה מעדות כלפה כי במקום התייצב מר ציון אשור, הבעלים של האופנוע ובנו שגיא אשר מסר כי האופנוע נלקח ממנו על-ידי הנאשם בניגוד לרצונו. כלפה אף העיד כי שגיא אשור מסר את עדותו בתחנת המשטרה. העד כלפה העיד כי לא זיהה את רוכב האופנוע. 3. השוטר אבישי חזן , עד תביעה 2, אשר ערך את דו"ח הפעולה מיום 28/5/06 (ת/2) העיד אף הוא כי לא זיהה את רוכב האופנוע ולא זכר את לבושו ואף לא את לבוש שגיא אשור עת ניגש אל השוטרים בסוך לאירוע. 4. העד שלמה כהן, עד תביעה 4, אשר ערך ביום 18/5/06 מזכר בקשר לאירוע (ת/14) העיד כי רוכב אופנוע לבש אימונית אפורה כהה וכי לבושו של שגיא אשור אשר ניגש אל השוטרים בליווי אביו, הבעלים של האופנוע, היה שונה. אף שלמה כהן העיד כי לא זיהה את רוכב האופנוע. 5. בהמשך למידע שנתקבל משגיא אשור, זומן הנאשם לחקירה במשטרה ביום 12/5/06 ועוכב לצורך חקירתו בשעה 14:40. כפי שעולה מדו"ח העיכוב (ת/4) שנערך על-ידי השוטר רפאל כראדי והוגש בהסכמת באי כח הצדדים, לאחר שהודע הנאשם אודות סיבת העיכוב, השיב: "לא נסעתי בכלל על אופנוע". 6. בשעה 16:14 מסר הנאשם את הודעתו בפני החוקר, רס"ר דני בקר (ת/5) (להלן: "ההודעה הראשונה"). בהודעתו זו הכחיש הנאשם כי רכב על האופנוע וטען כי בשעת ביצוע העבירה המיוחסת לו שהה בבית הוריו לאחר מפגש עם חבריו. הנאשם סירב למסור את פרטי חברתו, שירן, שנכחה במפגש או שמות חברים נוספים שהיו עמו, לטענתו, וכן מסר כי הוריו שהו אף הם בבית וישנו. עוד מסר בהודעתו כי בהיותו "בשינה עמוקה" התקשר אליו שגיא אשור, שהינו קרוב משפחה וחבר, אך טען כי אינו זוכר את תוכן השיחה מאחר והיה שרוי בשינה (עמ' 2 ש' 19 להודעה הראשונה). ויודגש, בחקירה ייחסה לנאשם עבירה של שימוש באופנוע ללא רשות ואי ציות להוראת שוטרים. 7. בשעה 16:59 נגבתה מהנאשם הודעה נוספת (להלן: "ההודעה השנייה" או "הודאה"), בה הודה בנהיגה באופנוע והכחיש את השימוש בלא רשות. כפי שעולה מההודעה השנייה (ת/6), האופנוע ניתן לנאשם, לבקשתו, על-ידי שגיא אשור והוחזר על-ידו לשגיא לאחר שהבחין בניידת משטרה והסתלק מהמקום. הנאשם הודה כי הבחין בניידת משטרה וביקש לעזוב את המקום במהירות מתוך חשש מהשוטרים אך הכחיש כי הבחין בכך שסימנו לו לעצור. אין מחלוקת כי עובר לגביית ההודעות, הנאשם חתם על נוסח האזהרה לפי עומדת לו הזכות מפני אי הפללה עצמית אך הוא לא הודע בדבר זכותו להיוועץ בעורך-דין. טענות הצדדים: 8. כעת, טוען הנאשם כי הודאתו במשטרה ניתנה שלא מרצון ומתוך חשש מפני מעצר ולפיכך דינה להיפסל. לטענתו, לאחר שנחקר ומסר למשטרה את הודעתו הראשונה, הוא נכבל באזיקים ונאמר לו כי יילקח לקצין לצורך מעצרו, עד למוצאי שבת אלא אם יחליט להודות. בעקבות כך, לטענת הנאשם, הוא שינה את גרסתו והודה בכל העבירות המיוחסות לו. עוד טוען הנאשם כי דין הודאתו להיפסל גם מהטעם כי לא הודע לו על זכותו להיוועץ בעו"ד. לא זו אף זו, לטענת הנאשם, המאשימה לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח את אשמתו, שכן הודאתו במשטרה, המוכחשת על-ידו, לא נתמכה ב"דבר מה", כמצוות המחוקק. לטענת המאשימה הודאת הנאשם במשטרה ניתנה באופן חופשי, מרצון ומבלי שהופעל עליו לחץ ועל כן הינה קבילה. באשר לאי הודעה בדבר הזכות להיוועץ בעוה"ד, טוענת המאשימה כי בנסיבות המקרה אין לפסול את ההודאה. לשיטתה, ניתן למצוא "דבר מה" לחיזוק ההודאה בהודאה עצמה ממנה עולה ידיעת פרטים מוכמנים. באשר לטענת אליבי, טוענת המאשימה כי הנאשם סירב מטעמיו הוא למסור לה פרטים על מנת שתוכל לבדוק את הטענה על אף שנשאל עליהם ולפיכך יש לדחותה. טענות זוטא - הדין החל: "חופשית ומרצון" 9. שאלת קבילות הראיה מוסדרת בסעיף 12(א) לפקודת הראיות, תשל"א - 1971 הקובע כי הודאת הנאשם תהא קבילה אך ורק אם הייתה "חופשית ומרצון". אין כוונת המונח "חופשית ומרצון" להודאה הנמסרת באורח חופשי לחלוטין, כאשר המוסר אותה משוחרר מכל לחץ ואין המדובר בהודאה הנמסרת "בנפש חפצה", מתוך רצון כן להודות. המדובר בהודאה הנמסרת בנסיבות בהן נשמרה למוסר ההודאה יכולת הבחירה: אם להודות ואם לאו ואם ירצה בכך - להיוועץ קודם בעו"ד. לעניין זה ראו יעקב קדמי על הראיות (חלק ראשון) מהדורה משולבת ומעודכנת, תשס"ד-2003, עמ' 36. ההלכה היא כי ההודאה תיחשב כחופשית ומרצון כאשר היא נמסרת ללא נקיטת אמצעים פסולים, השוללים ממוסר ההודאה את יכולתו ליהנות מזכות השתיקה ומזכות ההיוועצות, כאשר אמצעים פסולים יכול ויהיו מעשי עבירה ויכול שפסלותם תהיה נעוצה בחוסר אתיקה או מוסר בלבד (ראו, למשל, ע"פ 115/82 מועדי נ' מד"י. 10. בענייננו, הנאשם תיאר את נסיבות מסירת ההודאה כדלקמן: "שמו לי אזיקים בידיים וברגליים ולקחו אותי לכיוון המעצר, ואמרו לי לוקחים לקצין שיחתום עליך ותישאר עצור וביום שישי אין בית-המשפט ואתה תהיה עצור עד מוצ"ש ואני פחדתי ואמרתי לו מה אני יכול לעשות שאני אלך הביתה והוא אמר לי תודה ותלך הביתה" (עמ' 35 ש' 22-26 לפרוטוקול). ובעמ' 36 ש' 1-5: "אני פחדתי מהמעצר ומהאזיקים והיה חמש בערב יום שישי לפני שבת, נלחצתי מזה חבל על הזמן ... לא הסתכלתי על כלום, אני חתמתי בשביל ללכת לבית". 11. החוקר דני בקר, עד תביעה 3, אשר גבה את ההודעות, העיד כי לאחר שנגבתה ההודעה הראשונה בה הנאשם הכחיש את המיוחס לו, הוא שוחח עם קצין המשטרה אשר הנחה אותו כיצד לפעול לצורך מעצר הנאשם ואזי בחר הנאשם להודות בנהיגה (עמ' 27 ש' 9-11). 12. החוקר בקר הכחיש מכל וכל את טענת הנאשם כי הוא נכבל בידיו וברגליו ונאמר לו כי ייעצר עד למוצ"ש במידה ולא יודה. החוקר בקר העיד בעמ' 27 ש' 4-7: "זה מגוחך. לפי מיטב זכרוני לא נאמר דבר כזה, לא נעשו פעולות כאלה איזוק או הובלה, ואם היו הייתי רושם את זה, ולגבי מה שנאמר נשחרר אותך אם תודה, ואני לא נוהג לעשות דברים כאלה, ולא בעבר ולא בהווה ולא בעתיד, ואני כופר בדברים האלה". 13. טענת הנאשם כי לאחר מסירת הודעתו הראשונה הוא אוזק בידיו וברגליו לא הוכחה. הנאשם העיד כי לאחר שנחקר ומסר את ההודעה הראשונה, איפשר החוקר בקר לאביו של הנאשם לשוחח עמו (עמ' 38 ש' 14-16). אביו של הנאשם לא הובא לעדות על מנת להעיד כי בנו היה אזוק בידיו וברגליו. ההלכה בדבר אי הבאת עד רלוונטי הינה ידועה ולפיכך ההנחה היא כי במידה והאב היה מובא לעדות, היה מעיד כי בנו לא היה אזוק. לא זו באף זו , אף אם הייתה מתקבלת טענת הנאשם כי לאחר מסירת הודעתו הראשונה בה הוא הכחיש את המיוחס לו, הוא אוזק בידיו וברגליו, הרי שפעולת איזוק כשלעצמה אינה מביאה, בהכרח, לפסילת ההודאה. כבר נפסק כי פעולת איזוק לצורך שמירה על בטחון החוקרים אינה עולה כדי אמצעי פסול (בג"צ 5100/94 הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל נ' ממשלת ישראל, פ"ד נג (4) 817) וכך גם פעולת האיזוק לצורך הובלה ממקום למקום (ת"פ (י-ם) 390/97 מדינת ישראל נ' יזהר מזרחי, תק-מח 97(4) 720). 14. בענייננו, פעולת האיזוק, המוכחשת על-ידי החוקר בקר, אף אם אכן בוצעה, לא הייתה תקינה, אך לא עלתה כדי אמצעי פסול השולל מהנאשם את רצונו החופשי ואת חופש הבחירה להודות (ע"פ 115/82 מועדי נ' מד"י. יתרה מזו, מעיון בהודאת הנאשם לא עולה כי המדובר בהודאה של אדם שרצונו החופשי נשלל ממנו. הנאשם אומנם מודה בנהיגה ובהימלטות מהמקום לאחר שראה ניידת משטרה, אך הוא מכחיש מכל וכל כי האופנוע נלקח משגיא אשור בלא רשותו ואף דורש עריכת עימות עם שגיא. באותה מידה, הנאשם מכחיש כי הוא ראה כי השוטרים מסמנים לו לעצור בצד ומסר כי עזב את המקום בשל חשש מהשוטרים לאחר שהבחין בניידת. 15. אם כן, מקריאת ההודאה עולה כי אין המדובר בהודאה מכנית של אדם שרוחו נשברה וחופש הבחירה אם להודות או לא נשלל ממנו אלא המדובר בהודאה של אדם שלא היה מוכן להודות מעבר למה שהיה מוכן, עמד על שלו והתעמת עם כל טענה שהופנתה כלפיו. לאור התרשמות זו יש לדחות אף את טענת הנאשם כי הודאתו נמסרה בשל החשש ממעצר עד למוצאי שבת. ההלכה היא כי איום במעצר יכול במקרים מסוימים להוות אמצעי פסול (ע"פ 3967/91, מו (2) 175). עם זאת, בענייננו, המעצר לא שימש ככלי תחבולה במטרה להביא את הנאשם להודות במיוחס לו. מעדות החוקר בקר ומעדות הנאשם עצמו עולה כי אכן כוונת המאשימה הייתה לעצרו לצורך המשך החקירה ומשבחר להודות, התייתר הצורך במעצרו ולפיכך שוחרר. אי לכך, המעצר לא שימש כאמצעי פסול אלא כאמצעי לגיטימי מהליך החקירה. באשר להשפעת החשש מפני מעצר לגיטימי, אין חולק כי חשש מפני מעצר לא יכול שלא להשפיע על הנחקר. עם זאת, כאמור, המדובר בלחץ "פנימי" ואינהרנטי לתהליך החקירה ולא באמצעי חיצוני פסול. לאור האמור, ביהמ"ש קובע כי הודאת הנאשם ניתנה באופן חופשי ומרצון בהתאם לסעיף 12(א) לפקודת הראיות. זכות היוועצות: 16. לאחרונה נדונה שאלת ההשפעה של אי הודעת הנאשם בדבר זכותו להיוועץ בעורך הדין על קבילות ההודאה שניתנה במהלך חקירת הנאשם בע"פ בהתאם לדוקטרינת הפסילה הפסיקתית, בהליך פלילי, כל ראיה רלוונטית הינה קבילה. עם זאת, לביהמ"ש שיקול דעת לפסול את ההודאה במידה והושגה שלא כדין וקבלתה פוגעת פגיעה מהותית בזכות הנאשם להליך משפטי הוגן בניגוד לפסקת ההגבלה. בהקשר זה ציין ביהמ"ש העליון בפס"ד יששכרוב: "הנה כי כן, בהתאם לדוקטרינה הפסיקתית, פסילת קבילותה של ראיה בפלילים בשל דרך הגשתה, תלויה בהתקיימותם של שני תנאים מצטברים: האחד - כי הראיה הושגה שלא כדין; והשני- כי קבלת הראיה במשפט תפגע משמעותית בזכותו של הנאשם להליך הוגן שלא בהתאם לתנאי פסקת ההגבלה". 17. דוקטרינת הפסילה הפסיקתית מהווה נוסחת איזון בין מכלול הערכים והאינטרסים הרלוונטיים, לרבות חשיפת האמת, הלחימה בעבריינות, ההגנה על שלום הציבור ועל זכויות נפגעי עבירה מחד וזכויות הנאשם, הגינות וטוהר ההליך הפלילי מאידך. בהקשר זה הדגיש ביהמ"ש העליון מפי כב' הנשיאה בייניש כי: "... בדבריי אלה אין כדי לקבוע כי כל פגיעה בזכות מוגנת של הנחקר תוביל בהכרח לפסילת קבילותה של הודאתו לפי סעיף 12 לפקודת הראיות פרשנות כזו תפגע יתר על המידה בערכים הנוגדים שעניינם גילוי האמת, לחימה בעבריינות והגנה על שלום הציבור, ולפיכך אין לקבלה. נוסחו ולשונו של סעיף 12 לפקודת הראיות מעידים כי כלל הפסילה המעוגן בו, נועד להגן מפני פגיעה משמעותית באוטונומית הרצון של הנאשם במסירת הודאתו. לפיכך, פגיעה מן הסוג האמור היא שתוביל לפסילת קבילותה של הודאה בהתאם לסעיף 12 הנ"ל, והכל בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה לגופו..." קנה פרשנית זו עולה בקנה אחד עם פסיקתו של בית-משפט זה עובר לחוק היסוד, לפיה יש לבחון בכל מקרה על-פי נסיבותיו, האם השימוש באמצעי החקירה הפסול הוביל לשלילת הרצון החופשי ויכולת הבחירה של הנאשם במסירת הודאתו (ראו: דבריו של השופט גולדברג בע"פ 115/82, 168 מועדי הנ"ל, בעמ' 225-224; דבריו של הנשיא י' כהן, שם, בעמ' 252-251; דבריו של השופט אלון, שם, בעמ' 268-263). כמו כן , הדגיש בית המשפט העליון כי נוסחת האיזון תיושם בהתאם לשיקול דעת ביהמ"ש ובהתחשב בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה, עפ"י אמות המידה שהותוו בפסה"ד הנוגעות לאופייה וחומרתה של אי החוקיות שהייתה כרוכה בהשגת הראיה, למידת ההשפעה של אמצעי החקירה הפסול על הראיה שהושגה וכן לשאלת הנזק החברתי מול התועלת החברתית הכרוכים בפסילת הראיה, כאשר אין המדובר ברשימה סגורה וממצה אלא בקווים מנחים להפעלת שקה"ד של ביהמ"ש. 18. המאשימה איננה חולקת על העובדה כי במהלך חקירת הנאשם ביום 12/5/06 הוא לא הודע בדבר הזכות להיפגש עם עורך הדין. 19. סעיף 32 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) תשנ"ו - 1996 מסדיר את חובת רשויות האכיפה ליידע את החשוד שהינו עצור בדבר זכותו להיוועץ בעורך דינו. בין המאשימה לבין הסנגור המלומד נתגלע ויכוח בשאלה האם הנאשם היה עצור עת נחקר והודה. לשיטת הסנגור, מאחר ולאחר החקירה הראשונה הנאשם לא שוחרר לביתו ונכבל באזיקים , הוצג כלפיו מצג כי הינו עצור ועל כן היה על המאשימה לפעול בהתאם לחוק המחייב אותה ליידע אותו בדבר זכותו להיוועץ בעוה"ד. 20. לשיטת ב"כ המאשימה, הנאשם עוכב לצורך חקירתו במשטרה ומשלא הודע לו על מעצרו ולא מולא דו"ח מעצר אלא דו"ח עיכוב, היה מעוכב. בנקודה זו מקובלת על ביהמ"ש עמדת ב"כ המאשימה, שכן הנאשם עצמו העיד כי לאחר שנחקר חקירה ראשונה נאמר לו כי יילקח לקצין משטרה אשר יודיע לו על מעצרו. אי לכך, הנאשם ידע כי אינו עצור בשלב מסירת הודאתו. 21. עם זאת ועל אף שבנסיבות אלה לא הייתה כאן הפרת הוראת סעיף 32, אין להסתפק בכך לצורך הקביעה כי ההודאה הושגה כדין. אי ידוע הנאשם בדבר זכותו להיוועץ בעורך הדין אינה הפרה זניחה או טכנית ואינה קלת ערך. בפרשת יששכרוב, ציין בית המשפט העליון כי אף אם זכות ההיוועצות איננה בעלת מעמד חוקתי על חוקי, אין חולק על חשיבותה ומרכזיותה בשיטתנו המשפטית ואין חולק כי בעקבות חוקי יסוד התחזק מעמדה אף יותר, נוכח זיקתה לכבודו וחירותו של הנחקר ובהתחשב בהיותה חלק מהזכות להליך פלילי הוגן. בפרשת יששכרוב בית המשפט העליון לא הכריע באופן חד משמעי בשאלה האם חובת היידוע חלה על הנחקרים או על העצורים בלבד, אך הדגיש, כי יש ליתן פרשנות מרחיבה לזכויות העומדות לנחקרים. פס"ד יששכרוב ניתן ביום 4/5/06 בעוד שהנאשם נחקר והודה ביום 12/5/06, היינו כשבוע בלבד לאחר מכן. החוקר דני בקר העיד כי בעת חקירת הנאשם טרם הופנמו הכללים החדשים בעקבות פרשת יששכרוב ואף העיד כי במועד גביית עדות הנאשם לא היה נהוג להוסיף לנוסח האזהרה את היידוע בדבר זכות ההיוועצות. מעיון מעמיק בעקרונות הלכת יששכרוב וביישום עקרונות אלו כפי שבא לידי ביטוי בפסה"ד שניתנו לאחרונה, נראה כי עניינו של הנאשם אינו נכנס בגדר המקרים בהם יטה ביהמ"ש לפסול את ההודאה בשל אי ידוע בדבר זכות היוועצות. כאמור, מעיון בפסיקה בנושא, נראה כי ההודאות ייפסלו במקרים בהם המדובר בהפרה חמורה ואקטיבית של חובת היידוע, לרבות אי יידוע בזדון ובחוסר תו"ל וכיוצא באלו (לעניין זה ראו דנ"פ 6341/09 מד"י נ' עזבון המנוח אלזם ז"ל ע"פ 6977/03 רושדי נ' מד"י ע"פ 10715/08 ולס נ' מד"י ע"פ 9956/05 שי נ' מד"י). בענייננו, המסקנה היא כי החוקר נמנע מליידע את הנאשם בדבר זכותו להיוועץ בעוה"ד לא בכוונה או בזדון אלא פעל בתום לב ובהתאם לנורמה המקובלת אותה עת. לפי הלכת יששכרוב, היעדר כוונה וזדון מהווים שיקול לטובת קבלת הראיה, אם כי אינו מכשירה באופן אוטומטי. 22. באשר למידת הפגיעה של היעדר ההודעה בדבר זכות היוועצות בעוה"ד, הרי שהנאשם היה ער לזכותו בפני אי הפללה עצמית, שכן נוסח האזהרה הוקרא לו והוא אף חתם עליו. יתרה מזו, בהודעתו הראשונה הנאשם הכחיש מכל וכל את העבירות המיוחסות לו ועל כן נראה כי ככל שמדובר בהודעתו הראשונה אין לאי יידוע בדבר זכות ההיוועצות משמעות כלשהי לגבי תוכן ההודעה עצמה. באשר להודעה השנייה, הרי שזו ניתנה ביוזמת הנאשם, מספר דקות לאחר שנגבתה ההודעה ראשונה ולא ניתן לשער דבר לגבי ההשפעה של אי ההודעה על יוזמתו זו. 23. באשר לנזק אל מול התועלת החברתית שבקבלת ההודאה, הרי שהמדובר בעבירה של אי ציות להוראת שוטר שהינה בין החמורות שבדיני התעבורה ובעבירות של נהיגה ללא רישיון נהיגה ופוליסת ביטוח. בתי המשפט וביניהם אף בית המשפט העליון קבעו כי יש להחמיר ביתר שאת עם עברייני תעבורה וזאת במסגרת המאבק בקטל בדרכים והגנה על שלום הציבור המבקש לעשות את דרכו בבטחה בכבישי המדינה. בנסיבות אלו גוברת התועלת החברתית הנובעת מקבלת ההודאה על הנזק העלול להיגרם לנאשם כתוצאה מפגיעה בזכויותיו. במקרה זה המדובר בראיה שהינה הראיה היחידה בתיק, שכן עדות שגיא אשור שנגבתה על-ידי המאשימה לא הוגשה וזאת בשל מותו בתאונת דרכים כמה חודשים לאחר האירועים נשוא כתב האישום. במקרה זה כאשר מדובר בראיה היחידה הקושרת את הנאשם לעבירות המיוחסות לו וכאשר העבירות המיוחסות לנאשם הן כה חמורות, עלולה פסילת ההודאה לפגוע יתר על המידה באינטרסים כגון לחימה בפשע והגנה על שלום הציבור ובאם בגין אי קבלת הראיה לא יתן האשם את הדין על מעשיו - עלולה תוצאה זו לפגוע בעשיית הצדק ובאמון שרוחש הציבור לבתי המשפט. העולה מן המקובץ הוא כי דין הודאת הנאשם להתקבל כראיה הן בהתאם למבחנים של סעיף 12(א) לפקודת הראיות והן בהתאם למבחנים של דוקטרינת הפסילה הפסיקתית כפי שהוגדרה בפס"ד יששכרוב. משקל ומהימנות ההודאה 24. משהגיע ביהמ"ש למסקנה כי הודאת הנאשם הינה קבילה כראיה, נותר לבחון את שאלת מהימנותה. בחינת משקל ההודאה תפקידה לוודא שמא לא ניתנה כתוצאה מלחץ פנימי של המודה כאשר הבחינה נעשית לפי סימני האמת העולים מתוכה. המבחן החיצוני בודק את ההודאה לפי סימני אמת חיצוניים לה והוא אותו "דבר מה נוסף" שמטרתו לבדוק כי הנאשם לא בדה את הסיפור מליבו (ראו, למשל, ד"נ 3081/91). להבדיל מדרישת הסיוע אין המדובר בדרישת ראיה מסבכת אלא בדרישת הראיה המאמתת היכולה להיות קלה שבקלות (ראו קדמי בעמ' 124-125), כאשר די בראיה המאשרת את סיפור העובדות שבהודאה בנוגע לפרטים אחרים שיכולה להיות ישירה או נסיבתית, המאשרת במידת מה את תוכן ההודאה. 25. מעיון בהודאת הנאשם נראה כי המדובר בהודאה שלא ניתנה בצורה אוטומטית כאשר הנאשם מוכן להודות בכל המיוחס לו. הנאשם פירט בהודאתו את הויכוח שהיה לו עם שגיא אשר תחילה סירב למסור לידיו את האופנוע והשתכנע לאחר מכן, וכן פירט את הסיכום שהיה בין השניים לעניין מיקום החזרת האופנוע ברחוב הפרדס, שם אכן נמצא האופנוע על-ידי השוטרים וכיוצא בזה. הנאשם מסר היכן הבחין בניידת המשטרה ואף תיאר את מסלול הבריחה מהמקום אך הכחיש כי ראה שהשוטרים מסמנים לו לעצור בצד ומסר כי ברח כי "יש לי סיוט מהם (מהשוטרים - א'ב')". כמו כן, הכחיש הנאשם מכל וכל כי האופנוע ניטל על-ידו משגיא שלא בהסכמתו ואף הביע נכונות לבצע עימות מול שגיא. הודאת הנאשם הינה עקבית, בעלת היגיון פנימי, הזמנים והשעות תואמים את אלו שנמסרו על-ידי עדי המאשימה וכך גם המיקום בו הבחין בניידת ומקום בו השאיר את האופנוע לאחר ההימלטות. פרטים אלה הינם פרטים מוכמנים המצויים בידיעת מי שנכח במקום האירוע (ראו בספרו של קדמי בעמ' 132) וכך גם עדות הנאשם כי רכב על האופנוע של שגיא ללא קסדה (עמ' 2 לת/6). טענת הנאשם כי הפרטים הוכנסו לפיו על-ידי החוקר אינה מתיישבת עם תוכן הודעותיו כפי שנמסרו. מעיון בהודעות הנאשם עולה כי בחקירתו הראשונה במהלכה הכחיש את המיוחס לו, לא נשאל אודות פרטים כגון שעות וכתובות ואף עניין הקסדה לא עלה במהלך החקירה הראשונה. 26. באשר להודעה השנייה, הרי שמעיון בה עולה כי הפרטים כאמור עולים מתשובותיו של הנאשם ולא מתוך השאלות שנשאל. 27. באשר לטענת אליבי שהועלתה על-ידי הנאשם, הרי שהנאשם סירב למסור לחוקריו את הפרטים של חברתו שירן או פרטי מי מהחברים שהיו עמו, כטענתו, בערב לפני האירועים נשוא כתב התביעה. שירן או מי מחבריו לא הובאו לעדות בביהמ"ש על מנת לאושש את טענת הנאשם ולפיכך לא נותר אלא לקבוע כי טענת אליבי נטענה בעלמא ולא הוכחה. ההלכה היא כי מקום בו העלה נאשם טענת אליבי, אין הוא נושא בנטל השכנוע לגביה אלא בנטל הבאת הראיות גרידא, שכן עובדת נוכחותו של נאשם במקום ביצוע העבירה נמנית עם יסודות העבירה, אשר הנטל להוכחת קיומם רובץ על כתפי התביעה (ראו ע"פ 2404/09 אלחמידי נ' מ"י. משסירב הנאשם למסור את פרטי חבריו, הרי שלא עמד אף בנטל זה ולפיכך דין טענתו להידחות. התוצאה: 28. על בסיס הודאת הנאשם מיום 12/5/06 יש לזכות את הנאשם מהעבירה של אי ציות להוראת שוטר בניגוד לתקנה 23 (א) (1) לתקנות התעבורה וזאת מחמת ספק. הנאשם הודה כי הבחין בניידת משטרה והסתלק במהירות מהמקום עקב החשש מהשוטרים, אך הכחיש כי קלט בחושיו כי סומן לו לעצור בצד: "לא נראה לי שסימנו לי יש לי ... סיוט מהם ברחתי מהמקום שלא יתפסו אותי והחזרתי לו את האופנוע לידיים שלו". העד מטעם המאשימה, שמעון כלפה, נשאל בעדותו האם הנאשם ראה שמסמנים לו לעצור והשיב : "אין לי מושג" (עמ' 8 ש' 29). אף העד שלמה כהן העיד (עמ' 33 ש' 10) כי הנאשם הגביר את מהירות נסיעתו כאשר ראה שוטרים ואף ציין כי כשאופנוע מאיץ לא ניתן להודיע לו בכריזה על מנת שישמע. תקנה 23 לתקנות התעבורה קובעת כדלקמן: "(א) עובר דרך חייב לציית - (1) להוראות שנותן שוטר במדים, שוטר שהזדהה בתעודת מינוי, או אדם הנמנה עם הג"א כשהוא בתפקיד רשמי בפועל מטעם משטרת ישראל ובמדים, או שיש עליו סימן זיהוי חיצוני בולט אחר שאושר ... " "הוראת שוטר" הינה יסוד בלעדיו אין מיסודות העבירה ומבלי הוכחה ברמה הנדרשת בהליך פלילי כי הנאשם קלט בחושיו את הוראת השוטר, הרי שלא ניתן להרשיעו בעבירה זו. כאמור, הנאשם העיד כי הבחין בניידת משטרה אך הכחיש כי הבחין בכך שסומן לו לעצור בצד. אף מעדות השוטרים עולה כי קיים ספק האם הסימון באמצעות הכריזה נקלט על-ידי הנאשם. אי לכך, לא ניתן לקבוע מעבר לכל ספק סביר כי הנאשם לא ציית להוראת שוטר במדים בניגוד לתקנה 23(א) לתקנות התעבורה ולפיכך יש לזכותו מחמת ספק מעבירה זו. 29. על בסיס הודאת הנאשם מיום 12/5/06 שנמצאה קבילה ומהימנה בית המשפט מרשיע את הנאשם בעבירות של נהיגה ללא פוליסת ביטוח בתוקף בניגוד לסעיף 2(א) לפקודת התעבורה ונהיגה ללא רישיון נהיגה תקף בניגוד לסעיף 10 (א) לפקודת התעבורה. תמצית הכרעת הדין הוקראה לצדדים. משטרהמשפט תעבורהאי ציות להוראת שוטרשוטר