1. זוהי תביעה לתשלום פיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת, פיצוי בגין פיטורים שלא כדין בשל אי קיום הליך שימוע ועוגמת נפש והחזרי הוצאות דלק. יצויין, כי עילות תביעה נוספות בגין פדיון חופשה שנתית, דמי הבראה ופיצויי פיטורים נמחקו במהלך הדיונים. תביעה נוספת ליתרת שכר נזנחה במהלך סיכומי הצדדים. 2. התובעת הועסקה אצל הנתבעת כפקידה וקניינית מחודש אוגוסט 2005 ועד לפיטוריה נכון ליום 31.5.08. שכרה האחרון היה בסך 8,000 ₪. ביום 1.5.08 קיבלה התובעת מכתב פיטורים (נספח ד' לתצהיר התובעת). במכתב זה נכתב, כי עקב החלטת ההנהלה מסתיימת עבודתה של התובעת ביום 1.6.08. 3. תביעתה הראשונה של התובעת הינה החזר הוצאות דלק. לטענתה של התובעת הוסכם עם קבלתה לעבודה כי תקבל הוצאות דלק לרכבה הפרטי בסך 1,000 ₪ לחודש. לפי תצהירה של התובעת, הינה זכאית להחזר הוצאות דלק לתקופת עבודתה שלא שולמו בסך 18,000 ₪ וכן להוצאות דלק שלא שולמו עבור חודש מאי 2008 בסך 1,000 ₪. הנתבעת טוענת, כי לא סוכם על סך של 1,000 ₪ לחודש. טענה זו אינה הגיונית הואיל והתובעת מתגוררת בתל אביב והנתבעת נמצאת בראשון לציון כך שהוצאות הנסיעה אינן מגיעות ל-1,000 ₪ לחודש. לטענתה, התובעת קיבלה החזר הוצאות דלק מול קבלות שהציגה. 4. אין בפנינו כל ראיה, כי סוכם על תשלום קבוע בגין הוצאות דלק. המסמכים שצורפו על ידי התובעת עצמה (נספחים ב' לתצהירה) מלמדים, כי מדובר בסכומים משתנים מידי פעם. בצ'קים שהציגה התובעת בסכום של 1,000 ₪, מדובר במפרעה ולא בהחזר הוצאות דלק. אנו דוחים איפוא את טענתה של התובעת לענין זה. עם זאת, אף הנתבעת מודה, כי לתקופה של 18 חודשי עבודה לא קיבלה התובעת החזרי נסיעה. התובעת לא טרחה להוכיח מהו הסכום בגין החזר הוצאות נסיעה לרבות הסכום של כרטיס חופשי חודשי. נוכח האמור, מקובלת עלינו עמדת הנתבעת בסיכומיה לפיה, מדובר ב-230 ₪ לחודש ובסה"כ בסכום של 4,140 ₪ בגין אותם חודשים בהם לא קיבלה החזרי הוצאות דלק. 5. נסיבות הפסקת עבודתה של התובעת שנויות במחלוקת. לטענת התובעת, בחודש ינואר 2008 רכש מר דוד עזרא 50% מהנתבעת והכניס מנכ"ל חדש מטעמו מר אריה גנץ. התובעת ביקשה לשוחח עם מנהליה של הנתבעת מר משה מרכוס וגב' בלה גטלן ונענתה כי משרתה מובטחת לה גם לאחר כניסתו של השותף החדש. למרות האמור, החל מר גנץ לראיין עובד מטעמו לאותה משרה של התובעת. התובעת ממשיכה וטוענת, כי הואיל ולא התקיימה איתה שיחת פיטורים אישית, הוא הופתעה מקבלת מכתב הפיטורים ואוכזבה מכך שההבטחות לא קוימו. באשר לתקופת ההודעה המוקדמת, טוענת התובעת כי עת הגיעה לעבודה התברר לה כי לקחו ממנה את המחשב, את הטלפון ואת כרטיס הנוכחות וכן את כל ההסכמים עם הספקים הנמצאים בקלסרים מיוחדים ולכן לא יכלה לבצע כל פעולה בעבודה. היא ביקשה כי הדברים יוחזרו לה אולם נענתה בשלילה. מאחר ולא יכלה לבצע את עבודתה בתקופת ההודעה המוקדמת, היא נשלחה הלכה למעשה לביתה. הנתבעת טוענת באמצעות מר משה מרכוס, כי בעקבות כניסתו של השותף החדש החלה התובעת בשביתה איטלקית ובהתנגדות חריפה למהלך. התובעת זומנה לשיחה אחת רצינית וכן לשיחות נוספות אולם נשארה בשלה. כאשר הבינה התובעת כי היא מפוטרת היא החלה לחבל בתיפקוד הנתבעת. בתקופת ההודעה המוקדמת הגיעה התובעת לעבודה ליומיים בלבד בחודש מאי והפסיקה לענות לטלפונים ולחזור להודעות. הנתבעת גילתה כי הסכמים עם הספקים משנת 2007 נעלמו, ספר טלפונים עם פרטי הספקים נעלם וכן רשימת מסבי"ם משנת 2007. עוד טוען מר מרכוס, כי בכל פעם שמר גנץ פנה לתובעת לקבל מידע, היא השיבה לו בצעקות ולא מסרה לו את המידע. 6. לענין ההודעה המוקדמת - במכתב הפיטורים מצויין במפורש, כי תאריך סיום העבודה יהיה ביום 1.6.08. ממכתב זה עולה, כי חודש מאי כולו הינו בגדר הודעה מוקדמת. על פי חוק הודעה מוקדמת חודש זה אמור להיות חודש עבודה רגיל. ככל שעובד מפוטר אינו מגיע לעבודה בתקופת ההודעה המוקדמת, אין הוא זכאי לשכר עבור תקופה זו. סבורים אנו, כי התובעת אכן אינה זכאית לתשלום עבור תקופת ההודעה המוקדמת בחודש מאי 2008. מכתב הפיטורים הכולל הודעה בדבר הודעה מוקדמת, מצביע על כך כי הנתבעת היתה מעוניינת בעבודתה של התובעת בתקופה זו. מאידך, טענת התובעת, כי לא התאפשר לה לעבוד באותה תקופה, אין לה סימוכין בחומר הראיות. בענין זה יצויין, כי מכתבה של ב"כ התובעת מיום 22.6.08 (נספח ה' לתצהיר התובעת) מציין אכן, כי התובעת זכאית לפיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת אך אין בו פירוט כלשהו התואם את גירסתה הנוכחית של התובעת. לעומת זאת, במכתב התשובה של ב"כ הנתבעת מיום 25.6.08 (נספח ו' לתצהיר התובעת) נכתב במפורש, כי התובעת לא הגיעה לעבודה לאחר יומיים של עבודה בתקופה זו ולא ענתה להודעת שהושארו לה. גם הטענה כי התובעת חיבלה בעבודה, נכללה באותו מכתב. נוכח האמור, נדחית התביעה לתמורת הודעה מוקדמת. 7. באשר לשימוע - מר מרכוס מציין בחקירתו הנגדית, כי לא זימן את התובעת לומר לה שמתכוונים לפטר אותה. טענתו כי נוהלו שיחות עם התובעת נטענה בחצי פה וממילא אין בחומר הראיות אסמכתא לכך שקוימה שיחת שימוע טרם פיטוריה של התובעת. עם זאת, מקובלת עלינו הטענה, כי קוימו שיחות עם התובעת באשר להתנהגותה לאחר שנודע לה, כי היא מועמדת לפיטורים בעקבות שינוי הבעלות בנתבעת. חובת השימוע חלה גם במגזר הפרטי. (ע"ע 415/06 דני מלכה נ' שופרסל פס"ד מיום 15.7.07, ע"ע 772/06 שאול אליאס נ' משרד החינוך, פס"ד מיום 26.5.08, ע"ע 713/07 נזריה אחמד נ' חברת החשמל למחוז ירושלים, פס"ד מיום 19.5.09). בהעדר שימוע כדין, רשאי בית הדין לשקול הן את החזרת העובד לעבודה והן פיצוי כספי בהתחשב בנסיבות הענין. בנסיבות שבפנינו, בהתחשב בהתנהלותה של התובעת אנו פוסקים לתובעת סכום של 10,000 ₪ כפיצוי בגין אי קיום שימוע. 8. נוכח האמור לעיל, הננו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובעת תוך 30 יום מקבלת פסק הדין את הסכומים הבאים: א. דמי נסיעה בסך 4,140 ₪. ב. פיצוי בגין אי קיום הליך שימוע בסך 10,000 ₪. לסכומים דלעיל, יתווספו הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.9.08 ועד ליום התשלום בפועל. עילות התביעה האחרות נדחות. משנדחתה רובה ועיקרה של התביעה, אין אנו עושים צו להוצאות. שימוע