1. זהו פס"ד בעניינו של משגיח כשרות, בתובענה שהוגשה לשכר עבודה, דמי פדיון חופשה והוצאות שונות. 2. הדיון ההחל במסלול של דיון מהיר לפי סעיף 31 לחוק ביה"ד לעבודה התשכ"ט - 1969, אולם משהתעוררה שאלת יחסי עובד ומעביד הועבר התיק למסלול רגיל בסמכות רשם. 3. השאלה הראשונה המתעוררת היא שאלת קיום יחסי עובד ומעביד. יצויין כי בדיון שקויים ב 14/4/97 הודיע ב"כ הנתבעת כי "איננו עומדים על הטענה שלא התקיימו יחסי עובד ומעביד". בכל זאת, בסיכומים (וככל הנראה בעקבות עדות מנהל המסעדה מר ון-קוברדן), נראה כי שוב חזרה הנתבעת לטענה זו. מכל מקום, ועל מנת למנוע ספק - יתייחס ביה"ד גם לטענה זו. 4. מהו מעמדו של משגיח כשרות, והאם הוא נחשב כעובד של שעסק אצלו הוא משגיח וממנו מקבל שכר ותלושים , או עובד עצמאי, או עובד של הרבנות או המועצה הדתית? ע"פ הפסיקה, היותו של אדם "עובד" דבר הקרוב לסטטוס, ומעמד זה אינו נקבע ע"פ התאור שניתן לו ע"י הצדדים או אחד מהם, אלא נקבע מבחינה משפטית על פי נסיבות המקרה כהוויתן (ע.א. 426/63, המוסד לביטוח לאומי נ' זינגר ואח', פד"ע יח' (2), 299. הבדיקה היא אפוא, לפי הנסיבות המיוחדות של כל מקרה ומקרה. יש אף לראות האם מבחני הפסיקה רלבנטים למקרה הספציפי בו מדובר. בענייננו ברור כי מעמדו של משגיח כשרות שונה בכמה אלמנטים ממעמדו של עובד רגיל זאת במיוחד לאור העובדה שהפקוח הוא של הרבנות, שהעובד נשלח ע"י הרבנות, וכי הרבנות היא זו שרשאית לפטרו. אעפ"כ, מעיון בפסיקות ביה"ד האזוריים עולה כי למרות אלמנטים אלו רואה ביה"ד את משגיח הכשרות מבחינת דיני העבודה כעובד של העסק שהזמינו ומפעילו. בתב"ע (ב"ש שן/3-36, נבט רמונד נ' ישראל בן ארי (לא פורסם), קבעה כב' השופטת ברק: "יחסים אלו הם מיוחדים במינם. הפיקוח של התובע נעשה לא ע"י הנתבעות אלא ע"י רב, הינו לשכת הרבנות. כך גם באשר לשעות העבודה ומהות העבודה. יחד עם זאת נראה כי הן מעבידותיו של התובע. הן אמנם העסיקוהו מתוך כורח המציאות, משרצו תעודת הכשר לא היתה להן דרך אחרת ולא להעסיק את התובע. אמת, התנאים הוכתבו ע"י הרבנות אך זו נשאה ונתנה עמם בשמו של התובע. אמת, אף ברצונן תעודת הכשר היו הנתבעות חייבות להעסיק את התובע, אך לא הוכח כי הן לא יכלו לשאת ולתת על תנאי העסקתו". דברים אלו נכונים גם לעניננו. 5. ב"כ הנתבעת ניסה לחזק את טענתו לענין אי קיום יחסי עובד ומעביד מכמה הבטים: א. דברי מנהל המסעדה (שהיה עד התובע( כי הרבנות היא שהעסיקה אותו. ב. קטע מכתבה עתונאית על פיה עולה לכאורה כי כיום משגיחי הכשרות הם עובדי המועצות הדתיות. כפי שהובהר לעיל, המבחנים לקביעת יחסי עובד ומעביד נקבעים עניינית ע"פ נסיבותיו של כל מקרה. לעניננו - אף אם מנהל המסעדה סבור כי הרבנות היא שמעסיקה את התובע, ואף אם סבור כך כתב העתונות - אין באלו כדי לשנות את קביעת ביה"ד דלעיל. דהיינו - למרות שהפיקוח הוא של הרבנות, ולמרות שלא מתקיימים בעניינו כל מבחני הפסיקה לענין יחסי עובד ומעביד, הרי שבנסיבות המיוחדות שנוצרו לענין הצורך בהעסקת משגיח כשרות ע"פ תנאים שקובעת הרבנות - עדיין יש לראות בבעל העסק או המפעל כמעסיקים שלו. הם אלו שמשלמים למשגיח הכשרות את שכרו ותנאיו הסוציאליים והם המנפיקים לו תלוש משכורת. בהערת אגב יוסיף עוד כי התובע המציא לביה"ד דוגמא של הסכם שנערך בד"כ בין הרבנות לבעל העסק לענין העסקת משגיח כשרות, ושממסך זה עולה כי העסק או המפעל הם מעסיקיו של המשגיח, אם כי בעל העסק כפוף להוראות הרבנות. לא הוצג אומנם הסכם חתום שבין הרבנות לנתבעת, אולם דוגמא זו מחזקת ומשקפת את דעת ביה"ד כאמור לעיל כי בד"כ מתקיימים יחסי עובד ומעביד בין בעל מסעדה או עסק לבין משגיח הכשרות, ואין סיבה שלא שלא לראות גם במקרה שלפנינו את היחסים כיחסי עובד ומעביד. 6. מכאן ואילך יכנס ביה"ד לשאלות שבמחלוקת לענין זכויות התובע, אשר תובע: א. שכר עבודה בגין עבודת השגחה והכשרת כלים בפסח תשנ"ו - 1976. ב. ימי חופשה. ג. הוצאות שונות. ביה"ד יבדוק אחת לאחת את עדויות הצדדים בכל הקשור לשאלות אלו. 7. עדות מנהל המסעדה - מר אדי ואן - קוברדן עד זה הובא כעד תביעה. הוא הועסק כמנהל המסעדה בתקופה שהתובע עבד כמשגיח כשרות. העד היה אחראי למשכורותיו והיה אחראי על הדווח על העדרויות. לדבריו התובע לא נעדר אף יום עבודתו. בפסח תשנ"ו הוחלט לדברי העד לראשונה לפתוח את המסעדה גם לתקופת פסח. לצורך קבלת רשיון פתיחת המסעדה בפסח היה צורך במשגיח כשרות מפתיחת המסעדה עד לסגירתה. לדבריו, שאל את התובע כמה זה צריך לעלות והוא השיב - 30 ש"ח שעה, וזאת ע"פ מה שזכור לעד. לדבריו "התקשרתי לאברהם, לוודא איתו אישית אם זה מקובל עליו והוחלט על ידו לפתוח בפסח" (עמ' 1 סיפא, עמ' 2 רישא). לדברי העד חישוב השעות נעשה בתקופת פסח לאחר שהורדו 4 שעות שממילא נחשב בהם עובד. כמו-כן לדבריו היה בפסח משגיח כשרות נוסף, היות והיה צריך שתהיה בפסח השגחה מפתיחה עד סגירת המסעדה. לדברי העד המסעדה קיבלה בשנים 94-95 כשרות למהדרין והתובע עבד 8 שעות ביום ולאחר מכן הופסקה הכשרות מהדרין ועברה לכשרות רגילה ולכן עבד התובע במסגרת של חצי משרה (4 שעות ביום). לדבריו ידוע לו שבשנת 1994 עבד התובע גם באנג'ל. עדות זו אמינה בעיקרה על ביה"ד (אף שבחלקה נסמכה על זכרון ולא על מסמכים(. 8. עדות התובע: לדברי התובע, בשנים שהמסעדה היתה תחת כשרות מהדרין עבד 8 שעות וקיבל 2,400 ש"ח לחודש (לפי חישוב של 300 ש"ח לשעת השגחה חודשית, דהיינו - שעה שבועית + מס' השבועות בחודש). משירדה המסעדה בכשרות - ירד לחצי משרה, וקיבל 1,200 ש"ח (כשתעריף לשעת עבודה חודשית נשאר על 300 ש"ח, ולבסוף ירד ל - 600 ש"ח). לענין פסח העיד התובע כי הוסכם עם מנהל המסעדה על תעריף של 30 ש"ח מהמועד שמכשירים כלים, וזה גם על דעת הרבנות. כמו-כן העיד כי קיבל חופשות בפסח 94, 95, אך לא קיבל חופשות נוספות. לכשנשאל מדוע לא ניכה משכר העבודה שעבד בפסח את השכר הרגיל שקיבל באותה תקופה השיב: "הוספתי זאת כהודעה מוקדמת מראש שלא קיבלתי" (עמ' 9 שו' 16), ובהמשך: ש. זאת אומרת שעל החשבון שהגשת ותבעת 2,345 ש"ח המופיע בס' 1 לכתב התביעה, למעשה קיבלת כבר את השכר הרגיל מהתקופה הזאת. ת. כן. לדבריו עבד גם באנג'ל שעה אחת ביום, בשנת 94. לדברי התובע המשיך לעבוד גם בתקופה שההכשר הוסר מהמסעדה. בח.ח. לשאלת ביה"ד השיב כי החישוב בתביעה נעשה לפי הרישום של מנהל המסעדה. התובע צרף לתיק ביה"ד מסמך ת/1 חוזר מנכ"ל הרבנו ובו תעריפים של הרבנות שהוצא באייר תשנ"ו - אפריל 96, על פיו שעת השגחה לפסח היא 30 ש"ח. לענין עדות זו יתייחס ביה"ד בהמשך. 9. עדות מטעם הנתבעת: מר אברהם גאנצפריד - מנהל הנתבעת: חלק מעדותו של עד זה נסבה לענין אי קיום יחסי עובד ומעביד. משביה"ד הכריע בשאלה זו, לא יתייחס ביה"ד לטענות מנהל הנתבעת לענין זה. (כאשר ביה"ד התייחס לכלל הטיעונים לענין זה בתחילת פסה"ד). לדברי העד לא עבד התובע לפי שעות. בא והלך מתי שרצה, ומעצם תפקידו היה אמור להפתיע בביקוריו לצורך בדיקת הכשרות. לדבריו שולם תשלום גלובאלי ולא לפי שעות. בתחילה הסכים שקיבל 2,400 ש"ח, אשר לדבריו היו תשלום מוגזם (ודורש את החזרתם), עד שלבסוף ירד לסכום של כ- 600-700 ש"ח לחודש, בהסכמת הרבנות. לדבריו קיבל התובע את מלוא ימי החופשה המגיעים לו, ואף יותר. כמו-כן לדבריו לא צריך לקבל שכר גבוה יותר בשל עבודת פסח, ולו היה יודע שמדובר על תעריף של 30 ש"ח לשעה בפסח - לא היה פותח את המסעדה בפסח. לא ידוע לו, על משגיח כשרות נוסף, לא קיבל כרטיס נוכחות של התובע לענין שעות עבודתו והדבר אף לא עניינו. לדבריו ההבדל בין מהדרין לכשרות רגילה מסתכם במוצרים שקונים ולא בשעות רבות יותר למשגיח. ולענין חופשה - אף שכתוב בתלוש שהנפיקה הנתבעת 17 ימי חופשה, הרי שלדברי מנהל הנתבעת זה לא משקף את מס' הימים שמגיעים לתובע. לדברי העד ידוע לו לענין פסח כי גם בעלי מסעדות אחרים לא משלמים יותר בגין פסח (אף כי לא הביא כל עדות או אסמכתא לענין), והתובע לא עבד כ"כ הרבה שעות כטענתו, שהרי עבד גם במקומות אחרים (אם כי אין לו לכך הוכחה). 10. משביה"ד שוקל את עדויות התובע מול מנהל הנתבעת מעדיף ביה"ד את גירסת התובע. גירסת מנהל הנתבעת איננה מובנת. לא ברור אף האם העד איננו יודע את פרטי העסקתו המלאים של התובע (בהיותו בעל מס' מסעדות המופעלות ע"י מנהל מטעמו), או שהיה כאן נסיון להתחמק (בין השאר לחיזוק טענת אי קיום יחסי עובד ומעביד). מחד טוען המנהל שהתובע לא עבד כלל במסגרת שעות מסויימת, בא והלך מתי שרצה, וזאת לצורך אפקט ההפתעה, כמו"כ לא קיבל כרטיסי עבודה והדבר אף לא ענין אותו - ומאידך ידע לומר בודאות שהתובע קיבל את מלוא ימי החופשה המגיעים לו ואף מעבר לכך. העד מודה שתחילה היתה כשרות למהדרין במסעדה, אך לא היה לזה קשר למס' שעות ההשגחה. לדבריו הכשרות התבטאה אך ורק ברכישת מוצרים ל"מהדרין" ולא היה צורך בשעות השגחה נוספות. ביה"ד מעדיף לענין זה את טענת התובע כי כשרות למהדרין פירושה גם שעות השגחה רבות יותר. ביה"ד אף מקבל לענין זה כי השכר הגבוה יותר שולם בשל מסגרת רחבה יותר של שעות עבודה, כמתחייב מכשרות למהדרין, ולא בשל העובדה שהיה חדש בירושלים ולא ידע כמה משלים. סביר להניח שלו היה משלם סכום של 2,400 ש" ללא הצדקה מבחינת שעות העבודה, היה מגלה זאת לאחר חודש - חודשיים ולא היה ממתין זמן רב כל-כך. ביה"ד מקבל את גירסת התובע כי קיבל את ה - 2,400 ש"ח כשעבד יותר שעות, בהיות המסעדה למהדרין, והסכום ירד משהכשרות הפכה לכשרות רגילה. (לפיכך גם אין ביה"ד סבור כי יש מקום לקזז או להורות להשיב לנתבע סכומים שקיבל כביכול ביתר). ביה"ד מקבל את רשימת השעות שהוצגה ע"י התובע. ביה"ד סבור כי מנהל הנתבעת ידע, או אמור היה לדעת, שאם בשנה מסויימת פותחים את המסעדה בפסח, פירושו של דבר שעות עבודה רבות יותר של המשגיח. במיוחד לאור העובדה שבשנים קודמות המסעדה היתה סגורה בפסח. כמו"כ ידוע כי ההכשרה לקראת חג הפסח דורשת עבודה נוספת מס' ימים לפני פסח ואינה מתחילה בחג עצמו. ביה"ד מקבל את דברי מנהל המסעדה כי מנהל הנתבעת הסכים לשכר של 30 ש"ח לשעת השגחה בפסח, וידע על כך מראש, וכי סבור מנהל הנתבעת כי בעד שעות השגחה רבות בפסח לא צריך לשלם כל תשלום נוסף לתובע ?! התובע המציא לביה"ד חוזר מנכ"ל הרבנות ובו תעריף של לשכת הרבות, ממנו ניתן להסיק כי בגין שעות השגחה בפסח יש לשלם 30 ש"ח. לדברי המנהל לא כתוב שמדובר במסעדה. בחוזר זה נאמר בין השאר (ומהאמור בו ניתן להבין כי מדובר על תעריפי פסח). "1. האגרות שנתיות וכוללות את תקופת הפסח. 2. התשלום אינו כולל תשלום למשגיח הכשרות בעד שעת השגחה ישולם סכום של 30 ש"ח". נכון אמנם כי בדפים שהוצגו לא היתה התייחסות ספציפית למסעדות דווקא, אלא שמכיוון שמדובר במשגיחי כשרות, אין נפקא - מינא אם מדובר במסעדות, במלונות או במפעלים. שעת השגחה של משגיח כשרות איננה נגזרת דווקא מכך שמדובר במסעדה או במקום אוכל אחר. לטענת בא כוח הנתבעת חוזר המנכ"ל יצא לאחר התקופה הרלבנטית, דהיינו - אייר תשנ"ו (אפריל 96) ולכן התעריף לא חל עליהם . אף לענין זה אין ביה"ד מקבל את הטענה. ראשית, מקובלת על ביה"ד עדות מנהל המסעדה כי סוכם על סכום של 30 ש"ח לשעה. שנית - חוזר המנכ"ל יצא סמוך לאחר פסח תשנ"ו. לא הגיוני שהתעריף של פסח הוזכר באייר תשנ"ו מתייחס לפסח שיבוא לאחר 11 חודש (שאז לא מן הנמנע שהתעריף יהיה גבוה יותר). נראה כי חוזר מנכ"ל מתייחס לתעריפים המקובלים באותה תקופה, גם אם החוזר הודפס טכנית לאחר חג הפסח. מכל מקום, סבור ביה"ד כי מנהל הנתבעת ידע על התעריף של 30 ש"ח לשעה, וידע כי הכשרת המסעדה וההשגחה בחג הפסח הינה עבודה שונה מהרגיל ורבה יותר - יש צורך לשלם בנפרד. התובע לא הציג כל אסמכתא לענין 35 ש"ח לשעת הכשרת כלים (השונה מהשגחה רגילה(, ועל כן ביה"ד יתייחס לשעות אלו כאל שעות בתעריף השגחה בלבד (גם לענין זה לא היתה התייחסות בעדותו של מנהל המסעדה). מאחר שעדות התובע מקובלת עלי יותר מעדותו של מנהל הנתבעת, ולאור דבריו כי הרישום נעשה ע"פ חישוב מנהל הנתבע - (אשר העיד שהתובע עבד שעות רבות בהשגחה(, מקבל ביה"ד כנכונה את הרשימה שהוצגה לענין שעות עבודתו בפסח. בהערת אגב יצויין שהנתבעת לא הוכיחה שהתובע עבד במקומות אחרים (מעבר למה שאמר התובע בעצמו שעבד שעה אחת שבועית באנג'ל בשנת 94), ומכל מקום לא הוכח כי בשל עבודתו האחרת (אם היתה), לא עבד אצל הנתבעת את השעות להם הוא טוען. התובע לא הסתיר כי סבר שמגיעים לו דמי הודעה מוקדמת לשבועיים ושעל-כן לא הפחית את השכר הרגיל שקיבל באותה תקופה. לענין זה יבהיר ביה"ד כי אין התובע רשאי לעשות דין לעצמו. לענין השכר בגין עבודת הפסח, היה עליו להפחית את השכר הרגיל שקיבל ממילא בגין ימים אלו, ומאידך לו רצה, רשאי היה לתבוע דמי הודעה מוקדמת. לפיכך - יש מקום להפחית מן השכר הנתבע את השכר הרגיל שקיבל. ולענין דמי הודעה מוקדמת - משלא נתבעו במפורש, הרי שלא ניתן היה לקבל את הגנת הנתבעת לענין זה, ועל כן אף ביה"ד איננו מתייחס לנקודה זו. 11. לאור האמור לעיל קובע ביה"ד כי לענין שכר עבודה זכאי התובע לשכר של 2,280 ש"ח (לפי מס' השעות X 30 ש"ח). מסכום זה יש להפחית את הסכום שקיבל בגין ימים אלו כשכר רגיל (ולביה"ד אין נתון זה בידיו. נתון זה נמצא אצל הצדדים). לסכום זה יש לצרף ריבית והצמדה מיום 1/5/96 ועד התשלום בפועל. 12. חופשה - כידוע, נטל ההוכחה לענין החופשה הוא על המעביד. בדב"ע לא/3-22, צ'יק ליפוט נ' חיים קסטנר, פד"ע ג', 215 נאמר: "נטל ההוכחה בדבר יתרת החופשה הוא על המעביד. מחובתו של המעביד לדעת כמה ימי חופשה הוא חייב לעובד, וכמה נתן למעשה ולנהל פנקס חופשה ולרשום בו את הפרטים הדרושים, כאמור בס' 26 לחוק חופשה שנתית." בתלוש המשכורת לדצמבר 1995 נרשם כי לתובע זכות ל -17 ימי חופשה. מנהל הנתבעת טוען שרישום זה, שנעשה בתלוש מטעם הנתבעת, אינו משקף את ימי החופשה המגיעים לו. אף שכאמור זהו מסמך של הנתבעת ושהיא טוענת שאיננו משקף את המגיע לתובע, לא הוצג כל מסמך אחר שיש בו כדי לסתור רכיב זה. לביה"ד לא הוצג כל פנקס חופשות ולא כל רישום של ימי חופשה, ומעבר לטענה סתמית שהתובע ניצל את ימי החופשה ואף מעבר לכך - לא נאמר ולא הוכח דבר. התובע מצדו מודה כי קיבל חופשות בפסח בשנת 94 ו - 95 ועל כן יש להוריד ממה שתבע - 10 ימים. מכיוון שהתביעה היא לדמי פדיון חופשה עד לסוף שנת 95 - מקבל ביה"ד כי נותרה לו יתרת חופשה של 7 ימים לסוף 95, לפי משכורת של משרה מלאה שעבד אז. (התובע לא תבע חופש מעבר לשנת 1995, ועל כן אין ביה"ד רשאי לפסוק לו מעבר למה שתבע). לענין ימי חופשה לוקח ביה"ד את המשכורת האחרונה שהוצגה בביה"ד, דהיינו סכום של 2,337 ש"ח כבסיס לחישוב חופשותו. לפיכך, בגין 7 ימים יקבל 655 ש"ח בתוספת ריבית והצמדה מיום 1/1/96 ועד ליום התשלום בפועל. סוף דבר: הנתבעת תשלם לתובע את הסכומים הבאים: א. שכר עבודה: הנתבעת תשלם לתובע סכום של 2,280 ש"ח, ממנו יופחת הסכום היחסי החודשי שקיבל התובע בגין הימים שבין י'-כ' ניסן תשנ"ו, ובצירוף ריבית והצמדה מיום 1/5/96 ועד ליום התשלום בפועל. ב. חופשה:- הנתבעת תשלם לתובע דמי פדיון חופשה בסך של 655 ש"ח בצירוף ריבית והצמדה מיום 1/1/96 ועד ליום התשלום בפועל. ג. הנתבעת תשלם לתובע סכום של 350 ש"ח הוצאות. ערעור על פסק דין זה תוך 15 יום מיום המצאת פסק הדין לידי הצד המבקש לערער. יחסי עובד מעביד