1. התובעת הגישה נגד הנתבעת תביעה שעניינה הפרשי שכר עבודה והפרשות לקרן השתלמות ולביטוח לאומי הנגזרות מהם - שעות נוספות, שעות הנקה וכן פיצויי פיטורים. 2. הנתבעת הינה חברה רשומה המספקת ללקוחותיה שירותי בדיקות לתוכנה ומערכות. 3. התובעת הועסקה בנתבעת החל מיום 20.5.2007 ועד ליום 31.8.2008 במסגרת פרויקט שמבצעת הנתבעת עבור משרד הביטחון בתל אביב - פרויקט ששמו "גלקסיה". בפועל, החלה התובעת לעבוד רק ביום 4.6.2007, לאחר סיום הליכי אישור סיווג ביטחוני. עם זאת, הצדדים אינם חלוקים על כך ששכרה של התובעת שולם לה כבר מיום 20.5.2007. 4. ביום 13.5.2007 חתמה התובעת על הסכם העסקה. בנספח א' להסכם האמור (נספח א' לכתב התביעה) צויינו תנאי ההעסקה הכלליים וכן צויינה התנייה הבאה (להלן: "תניית הבונוס") שזו לשונה: "1. בהמשך לאמור דלעיל, יקבל העובד, במהלך 18 החודשים הראשונים לעבודתו בחברה, בונוס חודשי בגובה 1,000 ₪ כך שמשכורתו הכוללת תהיה 7,500 ₪. במידה ויעזוב העובד את החברה במהלך תקופה זו, יחזיר העובד את הבונוס אשר שולם לו". 5. התובעת טוענת כי במעמד חתימת ההסכם האמור פנתה לרכזת הגיוס במחלקת משאבי אנוש של הנתבעת, גב' אסתי יעקובוביץ', וביקשה להבין ממנה האם תניית הבונוס תקפה בכל מקרה של פרישת עובד קודם לסיום 18 חודשי התחייבות. לדבריה, גב' יעקובוביץ' השיבה לה כי סעיף הקיזוז יחול רק על עובדים שעבדו תקופה קצרה ועזיבתם היתה מסיבות בלתי ראויות. 6. ביום 22.7.2008 הודיעה התובעת למנהל הפרויקט במשרד הביטחון בו הועסקה, מר אורי בנימין, כי בכוונתה לסיים את עבודתה ביום 31.8.2008 בשל העתקת מקום מגורים הקשורה בקבלתו של בעלה לעבודה בירושלים. הודעה בכתב בעניין זה הועברה על ידי התובעת לנתבעת ביום 23.7.2008 ונכתב בה כדלקמן: "בחודשים הקרובים בעלי מתחיל לעבוד בירושלים, עקב עבודתו אנו נאלצים לעבור לגור בירושלים. המעבר יתרחש בספטמבר הקרוב על מנת שבתי תחל את שנת הלימודים במעון בירושלים. מעבר זה אינו מאפשר לי להמשיך את עבודתי בפרויקט, וזאת עקב המרחק הרב בין מקום מגורי העתידי לבין הקריה בת"א. על כן הריני מודיעה על סיום עבודתי בפרויקט החל מה-31.8.2008". כאן המקום להעיר כי ממכתבו של עו"ד יאיר עשהאל שלמשרדו התקבל בעלה של התובעת, מיכאל הלר להתמחות, עולה כי תחילת ההתמחות היתה ביום 1.3.2009, היינו כ-6 חודשים לאחר מועד סיום עבודתה של התובעת. 7. בחודש יולי 2008 לא שולם לתובעת הבונוס החודשי של 1,000 ₪ ובשכר חודש אוגוסט 2008 קוזז הבונוס במלואו, היינו סכום של 11,000 ₪ ובכך למעשה קוזז הבונוס ששולם לתובעת בעבר. 8. כאמור דרישתה של התובעת היא לסעדים הבאים: א. השלמת שכר יולי 2008 ושכר אוגוסט 2008: התובעת טוענת כי הנתבעת קיזזה משכרה בחודשים האמורים שלא כדין סכומי כסף אשר לטענת הנתבעת מהווים בונוס, אותו רשאית היא לקזז לנוכח תניית קיזוז הבונוס (קרי, לנוכח סיום העבודה בטרם סיימה התובעת לעבוד תקופת התחייבות בת 18 חודשים). כמו כן עתרה לתשלום הפרשי הפרשות לביטוח המנהלים ולקרן ההשתלמות בגין תשלומים אלה. ב. תשלום עבור שעות הנקה: התובעת טוענת כי הנתבעת סירבה להעניק לה שעת הנקה המגיעה לה על פי חוק עבודת נשים, תשי"ד-1954 (סעיף 7(ג)(3)), בטענה כי לא הועסקה אצלה עובר ללידה. ג. תשלום עבור שעות נוספות: התובעת טוענת כי בהתאם לנספח א' לחוזה העבודה (נספח א' לכתב התביעה) ועל פי חוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א-1951 היתה זכאית לתשלום גמול עבודה בשעות נוספות, אשר לא שולם לה בגין החודשים יוני - אוקטובר 2007. ד. פיצויי פיטורים: התובעת טוענת כי היתה זכאית לפיצויים חרף התפטרותה מכוח סעיף 8(3) לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג-1963 ותקנה 12(ט) לתקנות פיצויי פיטורים (חישוב הפיצויים והתפטרות שרואים אותה כפיטורים), תשכ"ד-1964. זאת, בשים לב להעתקת מגוריה ממושב חמד שבמרכז הארץ לירושלים עקב עבודת בעלה. 9. התובעת הגישה תצהיר ונחקרה עליו בחקירה נגדית. הנתבעת יוצגה ע"י מר רונן שדה, סמנכ"ל הכספים שלה ומטעמה הוגשו הצהרות בכתב של העדים מטעמה אשר במהלך הדיון בפנינו העידו על נכונות הדברים המפורטים בהם, ועדים אלו נחקרו בחקירה נגדית על הצהרותיהם. הנתבעת העידה את מנהל פרויקט "גלקסיה" (הפרויקט במשרד הביטחון במסגרתו הועסקה התובעת), מר אורי בנימין, וכן את רכזת הגיוס במחלקת משאבי אנוש שבנתבעת, גב' אסתי יעקובוביץ'. הצהרה נוספת שהוגשה מטעם הנתבעת נמשכה מן התיק, משהעד מטעמה לא התייצב לדיון במועד ישיבת ההוכחות והצדדים סיכמו טענותיהם בכתב. טענות הצדדים: הפרשי שכר יולי 2008 ושכר אוגוסט 2008 וקיזוז הבונוס: 10. כאמור, התובעת טוענת כי במעמד חתימת חוזה העבודה שאלה את גב' יעקובוביץ' בעניין תניית קיזוז הבונוס, וזו השיבה לה כי התנייה תופעל רק כלפי עובדים שעבדו תקופה קצרה ועזיבתם היתה מסיבות בלתי ראויות. התובעת טוענת כי אלמלא אמירה זו של גב' יעקובוביץ', לא היתה חותמת על הנספח לחוזה העבודה ולפיכך, עסקינן בהטעיה. 11. התובעת טוענת כי ממילא אין מדובר בבונוס אלא בחלק משכר היסוד שלה, וזאת חרף כינויו של התשלום כ"בונוס". הבסיס לטענה זו מקורו בעובדה שעל הבונוס האמור שילמה הנתבעת הפרשות לביטוח מנהלים וקרן השתלמות, כמו גם טענתה העובדתית כי הגיעה להסכמה עם הנתבעת שמדובר בחלק אינטרגלי משכרה, שכן לדבריה לא היתה מוכנה לעבוד תמורת שכר נמוך מ-8,000 ₪ אליו הגיעה יחד עם הבונוס ויחד עם דמי הנסיעות ששולמו לה. 12. עוד טוענת התובעת כי לאחר שלא שולם לה הבונוס בסך 1,000 ₪ בשכר חודש יולי פנתה למר בנימין בשאלה האם מתכוונת הנתבעת להמשיך בדרך זו גם בשכר חודש 8/08, ולדבריה הבטיח לה מר בנימין כי אם תמשיך לעבוד לצורך הצלחת הפרויקט, הרי שיקוזז רק מחצית רכיב הבונוס ששולם לה עד לאותו שלב - ולא הסכום במלואו. 13. טענה חלופית שבפי התובעת היא כי גם אם ייקבע שעליה להשיב לנתבעת את הבונוס, הרי שעל סכום ההחזר להיות מידתי ולקחת בחשבון את מידת הנזק שנגרם לנתבעת. לטענתה, יש להקיש לעניין זה מההלכות הדנות בפיצוי מוסכם בגין הפרת התחייבות לתקופת העסקה - ולפיכך, אין לחייבה במלוא סכום הבונוס שקיבלה, שכן הנזק לנתבעת לא היה כה משמעותי. 14. עוד נטען כי גם אם נקבל את טענת הנתבעת לפיה תניית קיזוז הבונוס נועדה לשם תמרוץ העובד להתחייב לתקופת העסקה מסויימת, הרי שהמנגנון שיצרה הנתבעת לפיו סכום הבונוס ניתן כמקדמה הנפרשת על פני תקופת ההתחייבות, מביא לכך שסכום הפיצוי שמשלם העובד למעסיק גדל ככל שחולף הזמן ומועד הפרישה קרוב יותר למועד סיום ההתחייבות. התובעת טענה כי אין לקבל תמריץ מעין זה כמנגנון תמרוץ סביר. 15. הנתבעת מצידה טוענת כי כחלק מתנאי הקבלה לעבודה דורשת היא מעובדיה להתחייב למסלול העסקה קבוע מראש של 18 חודשים לפחות. דרישה זו נעשית בשים לב למספר שיקולים ובהם - הליך הגיוס המורכב, מורכבות ואורך תקופת ההתמחות הראשונית של העובד ולימוד המערכת על ידיו. על מנת לתמרץ את העובד להשלים את תקופת התחייבותו להעסקה, יצרה הנתבעת מנגנון המעניק לעובד מענק בסך 18,000 ₪ עם סיום תקופת ההתחייבות. הנתבעת מאפשרת לעובדים לקבל את הבונוס כמקדמה ופורסת אותו על פני חודשי העסקת העובד, תוך החתמתו על התחייבות כי במידה ויסיים את העסקתו ישיב את הבונוס ששולם. 16. נטען כי לתובעת הוסבר דבר ההתחייבות והמקדמה, המשולמת כבונוס מותנה והיא הבינה זאת והסכימה לכך. הנתבעת הכחישה כי ניתנה הבטחה כלשהי ע"י גב' יעקובוביץ' לאי-אכיפת תניית קיזוז הבונוס. 17. הנתבעת טענה כי משהתובעת סיימה מיוזמתה ובניגוד להתחייבויותיה את תקופת העסקתה אצל הנתבעת, וגרמה נזקים (שפורטו בכתב ההגנה), היה מקום להורות על הקיזוז. 18. הנתבעת מוסיפה וטוענת כי ביום 8.5.08 נערך בינה לבין התובעת נספח לחוזה העסקה שבו הועלה שכרה, ובו שבו הצדדים ואישררו את סעיף הבונוס. 19. ביחס להבטחה לכאורה של מר בנימין על קיזוז מחצית המענק בלבד נטען כי לנוכח העובדה שדובר על פרויקט רגיש בו היתה מעורבת התובעת, והנזק שהיה צפוי להיגרם לנתבעת, הוצעו לתובעת מספר חלופות להישארות בפרויקט תוך נכונות להתגמש בנושא הקיזוז בתנאי שהתובעת תראה נכונות לסייע בהשגת יעדי הפרויקט, אך התובעת סירבה להצעות אלה. הכרעה 20. לאחר שבחנו את החומר שבתיק ואת סיכומי הצדדים, דוחים אנו את התביעה כולה, למעט סכום של 983 ₪ להם זכאית התובעת כגמול שעות נוסופת. 21. השאלה הראשונה בה נכריע היא האם אישרה גב' יעקובוביץ' לתובעת כי אין הנתבעת נוהגת לאכוף את תניית קיזוז הבונוס. בתצהירה, אחזה התובעת בגירסה ולפיה בשיחה עם הנתבעת: "...הודיעה גברת אסתי יעקובוביץ' באופן מפורש, שסעיף 1 לנספח א, לפיו מקזזים את הבונוס, יחול אך ורק על עובדים שעבדו תקופה קצרה ועזיבתם הייתה מסיבות לא ראויות" . מנגד, בעדותה בפנינו נסוגה התובעת מן הגירסה האמורה והחליפה אותה בגירסה ולפיה: "...שאלתי את אסתי, שיושבת פה, מה זה אומר ההתחייבות היא אמרה לי שהרבה אנשים עוזבים אחרי שנה ומקבלים 1,000 ₪ במקום אחר, ואם תהיה סיבה מוצדקת לעזיבה, לא יפגעו בבונוס" (ההדגשה שלי - מ.ש.). מעדות זו עולה גירסה לפיה ברירת המחדל בנתבעת הינה קיזוז ונדרשת סיבה מוצדקת לעזיבה לשם אי-ביצוע הקיזוז. גירסה זו אינה עולה בקנה אחד עם הגירסה המקורית של התובעת, לפיה נאמר לה שברירת המחדל היא שאין אוכפים את הקיזוז, אלא במקרים של עובדים שעבדו תקופה קצרה ועזבו מסיבות לא ראויות. 22. לכך יש להוסיף את העובדה כי ביום 18/5/08, היינו שנה לאחר תחילת עבודתה, חתמה התובעת בשנית, שעה שהועלה שכרה, על נספח לחוזה העסקתה, שבו סעיף בונוס ברור וחד משמעי הקובע כי: "העובד ימשיך לקבל בונוס בסך 1,000 ₪ ל-6 חודשים (עד נובמבר 2008), במידה ויעזוב את החברה במהלך תקופה זו, יחזיר העובד את הבונוס אשר שולם לו". 23. עובדת חתימה של התובעת על סעיף בונוס פעם נוספת, שנה לאחר תחילת עבודתה, אינה מתיישבת עם דבריה בסעיף 3 לתצהירה, ולפיה עם תחילת עבודתה, במעמד חתימת החוזה, אמרה לה הגב' יעקובוביץ' כי סעיף הבונוס מיושם רק למי שעבד תקופה קצרה, ועובדה היא כי התובעת חתמה על התחייבות כי תעבוד 6 חודשים נוספים, היינו תשלים את מלוא תקופת 18 החודשים להם התחייבה מלכתחילה. 24. על כן אנו מעדיפים את גירסתה של הגב' יעקובוביץ' שציינה בסעיף 10 בהצהרתה: "אחדד כי בשום שלב בשיחה למול העובדת לא נאמר לה או הובטח לה שבמידה ותעזוב לפני תום ההתחייבות לא יקוזז לה הבונוס. ההיפך הוא הנכון - הודגש כי הזכאות לבונוס ההתמדה הינה בתום תקופת ההתחייבות קרי - 18 חודשים, וכי תקבל בונוס מותנה חודשי כמקדמה לבונוס ההתמדה, הפסקת עבודה מצידה לפני תום תקופת ההתחייבות תגרור קיזוז רטרואקטיבי של בונוס ההתמדה החודשי ששולם כמקדמה למעט מקרים חריגים של ממש הנוגעים בפיקוח נפש וכד'. ציינתי כי מנגנון זה, מטרתו לעגן את התחייבות העובד וכי התחייבות זו היא קריטית וחשובה בשיקוליה של החברה בגיוס העובד לחברה ולפרויקט הספציפי שבמשרד הביטחון. לפיכך אינני מסכימה להגדרת גב' אורית שבתצהירה לכך שדבריי היוו "מס שפתיים", ודבריה אינם אמת". 25. אנו דוחים איפוא את גירסתה של התובעת לפיה נאמר לה שתניית קיזוז הבונוס לא תיאכף. 26. אך אין די בקביעה כי האמירה של גב' יעקובוביץ' לא נאמרה כנטען על ידי התובעת. יש לבחון אף את התנייה גופה, קרי האם ההסדר אשר הסדירה הנתבעת ביחס למתן בונוס ההתמדה וקיזוזו הינו כדין. 27. לאחר בחינת מכלול הנסיבות שבפנינו הגענו לכלל מסקנה שמנגנון בונוס התמדה כפי שנקבע על ידי הנתבעת אינו מנוגד לדין. אנו סבורים כי אין מניעה שמעסיק יבחר לתמרץ את עובדיו להתמיד בעבודתם אצלו, בפרט כאשר התפטרות מוקדמת כרוכה במחיר כלכלי כבד עבורו, בין אם בשל ההשקעה הדרושה להכשרת עובד חדש ובין בשל הנזק העלול להגרם בשל עזיבתו פרוייקט אליו הוצב. 28. נבחן עתה את טענת התובעת כי אין מדובר ב"בונוס" אלא ברכיב שכר ממשי ועל כן יש לראותו כחלק משכרה שאינו ניתן לקיזוז. 29. בהקשר זה נקבע כבר כי שאלת אופיו של רכיב שכר אינה מושפעת משמו של רכיב השכר אלא ממהותו (דב"ע מט/3-141 בלבול סלים - מפעלי מאיר בע"מ פד"כ כא 439 (1990), להלן: "עניין בלבול"). 30. אין בידינו לקבל את טענת התובעת כי לאור העובדה שעל רכיב הבונוס הפרישה הנתבעת לביטוח מנהלים ולקרן השתלמות, הרי שמדובר בשכר רגיל, שכן גם בעניין סלים בלבול, היתה הפרשה בגין אותו רכיב שכר, אלא שיש לבחון את מהות הרכיב והאם מדובר בבונוס או בשכר מוסווה. 31. אין ספק שהנתבעת רשאית היתה להתנות את הבונוס ולשלמו בחלוף תקופת העבודה אליו התחייבה התובעת, ושאילו לא היתה משלימה את תקופת העבודה, לא היתה מקבלת את הבונוס כלל ועיקר. האם העובדה שהנתבעת הקדימה ושילמה את הבונוס יש בו כדי לשנות ממהותו של דבר? תשובתנו לכך שלילית. 32. מר בנימין הסביר בפנינו, ועדותו נאמנה עלינו, כי תשלום הבונוס מידי חודש בחודשו נעשה על רקע דרישה שהגיעה מ"השטח", היינו לנוכח דרישת העובדים. בעדותו הסביר כי "היו בודקים שהיו מקבלים את הבונוס בסוף כל התקופה ואחרים שביקשו לקבל מידי חודש, אז החלטנו ללכת עם העובד... אני מסביר לעובדים במדוייק את הרכב השכר מה מזה שכר ומה מזה בונוס" (עמ' 6 לפרו', ש' 29 - 32). כלומר, גם כאשר המעביד מיטיב עם העובדים ופורס את בונוס ההתמדה מראש כמקדמה, מובהר לעובדים היטב כי מדובר בבונוס מותנה וכי התנאי הינו הישארות והתמדה לאורך זמן אצל המעביד. כן מופיע שמו של הרכיב במובהק כבונוס בתלושי השכר והעובדים אינם יכולים לטעות בו. 33. בהקשר זה נשוב ונזכיר את נספח ג' לכתב ההגנה, עליו חתמה התובעת, שבו מובהר היטב כי הבונוס כשמו כן הוא, אלא שבעדותה בפנינו אמרה התובעת, ש"אני לא זוכרת אם הנושא של ההתחייבות להתמיד בעבודה עלה, אבל זה לא היה רלוונטי כי לא חשבתי שאני עוזבת ושבתי להתחייב על התקופה". כאמור, גירסה זו אינה עומדת אל מול מסמך שנחתם על ידי התובעת. 34. התובעת מנסה לנעוץ יתדותיה בעדותה של הגב' יעקובוביץ' אשר אמרה בעדותה שמטרת הבונוס היא כפולה: "...באמת כדי שהשכר יהיה גבוה יותר וכשיש תחרות בשוק אז זו מטרתנו. וכן שימור עובדים לפחות תקופה ריאלית מבחינתנו, שזה שנה וחצי" (עמ' 7 לפרו', ש' 31-32, ההדגשה הוספה - מ.ש.). אלא שבכך אין שום רבותא שכן זו תכליתו המדוייקת של הבונוס. מחד, לתמרץ אותו לאיכות עבודה, תפוקה או משך עבודה מתמשך, ומנגד, בתמורה לכך להביא לשיפור בשכרו, ואולם יובהר כי מדובר בתשלום מותנה כפי שהיה במקרה שבפנינו. 35. נוסיף כי גם התובעת עצמה לא ראתה בבונוס כחלק משכרה הרגיל, וראיה לכך מוצאים אנו בטענתה כי אורי בנימין הבטיח לה שאם תשאר לעבוד לשם הצלחת הפרוייקט תקוזז רק מחצית הבונוס. (סע' 21 לתצהירה) 36. מכאן מסקנתנו כי מדובר בבונוס אותנטי, הניתן לשם תמרוץ העובד שיתמיד בעבודתו במשך שנה וחצי - וכי העובדה שהופרשו בגינו כספים לקרן השתלמות ולביטוח מנהלים, אינה יכולה לפעול לחובת המעסיק, ואין בה כדי להעלות או להוריד דבר. 37. ערים אנו לפסק דינה של כב' השופטת יהלום (בתיק ד"מ (ת"א) 9045/06 דר חן - קוואליטסט בע"מ. בעניין דר חן סבר בית הדין כי מדובר ב"פיצוי מוסכם" שיש לפסוק בשל הפרת הסכם העבודה, ואולם לטעמנו אין מדובר בהפרת הסכם אלא באי מילוי תנאי אשר מזכה בבונוס כנגד מילוי תקופת עבודה מוסכמת, ואי מילוי תנאי זה שולל את הזכאות לבונוס, ובמקרה ושולם כפי שקרה בענייננו - בהשבתו או בקיזוזו. 38. בהקשר זה עוד יש לברר את השאלה האם אמנם הבטיח מר בנימין לתובעת בחודש אוגוסט 2008 כי הבונוס יקוזז רק בחציו. נקדים ונאמר כי נטל ההוכחה לטענה זו מונח על כתפי התובעת. התובעת הצהירה כי "...לאחר בירור שנעשה עם הנהלת הנתבעת הבטיח לי מר אורי בנימין כי במידה ואמשיך לעבוד לשם הצלחת הפרויקט לא יקוזז סך רכיב ה"בונוס", אלא רק שיעור בסך מחצית מרכיב ה"בונוס" ששולם עד כה". בחקירתו של מר בנימין ניסה ב"כ התובעת להבהיר טענה זו ולהעלות את התיזה לפיה ההבטחה ניתנה בתנאי שהתובעת תתמיד בעבודתה עד לסוף חודש אוגוסט ולא תעזוב עם תום תקופת ההודעה המוקדמת, קרי כ-10 ימים נוספים. מר בנימין העיד כשנשאל לעניין זה: "זה לא נכון שהתובעת באה ושאלה אותי שאם תעבוד עד סוף 8/08 ישולם לה הבונוס של אותו חודש, אלא כבר אז היא התחילה לדבר שהיא תשיג את הכסף הזה בכל מקרה, אם זה בדרך בית המשפט או משהו כזה, רצינו להבין עד כמה היא הולכת לכיוון הזה ואמרתי לה ואם ניתן לה ונקזז לה חצי היא לא תתבע אותנו, היא אמרה לא, שהיא לא תהיה מרוצה והיא תלך עם זה עד הסוף" (עמ' 6 לפרו', ש' 17 -20). גם בהקשר זה, אנו מעדיפים את עדותו של מר בנימין על זו של התובעת, ואין זה הגיוני בעינינו שתמורת עבודה של 10 ימים נוספים הסכימה הנתבעת לוותר על קיזוז של מחצית הבונוס. כאן המקום להזכיר כי טענת הנתבעת בכתב ההגנה הינה כי הוצעו לתובעת מספר חלופות להישארות בפרויקט תוך נכונות להתגמש בנושא הקיזוז, בתנאי שהתובעת תראה נכונות לסייע בהשגת יעדי הפרויקט, אך התובעת סירבה להצעות אלה. משברור כי התובעת סירבה להצעות אלה, היות שלא נשארה בתפקידה אל מעבר לחודש אוגוסט, מעיד הדבר על אמיתות גירסת הנתבעת דווקא. 39. ראוי לציין כי בתה של התובעת היתה אמורה להתחיל את שנת הלימודים, וזו הסיבה האמיתית למעבר המוקדם לירושלים, שכן כזכור בעלה של התובעת היה אמור להתחיל בעבודתו בירושלים רק בחודש 3/09, ובכך יש תמיכה משמעותית לגירסת הנתבעת שהתובעת סרבה לכל הצעה בנוגע להמשך עבודתה. 40. סוף דבר, אנו דוחים את התביעה בנושא הפרשי השכר, שכן כאמור מדובר בבונוס אמיתי, וכך גם דוחים אנו את התביעה ביחס לקיזוז הבונוס, בשל התפטרותה המוקדמת של התובעת מעבודתה. 41. מכאן, שנדחות מאליהן דרישותיה לפיצוי בגין הפרשות מעביד שלא הועברו לקרן השתלמות ולביטוח המנהלים. פיצוי עבור שעות הנקה: 42. ביום 1.1.2007 ילדה התובעת בשעה טובה (ר' אישור הביטוח הלאומי, נספח ב' לכתב התביעה) ויצאה לחופשת לידה, לטענת התובעת, סעיף 7(ג)(3) לחוק עבודת נשים, תשי"ד-1954 מקנה לה זכות להיעדר שעה אחת ביום בלא ניכוי שכר עבודה ותכליתו לאפשר לעובדת שעת הנקה. 43. חופשת הלידה של התובעת הסתיימה ביום 15.4.07, חוזה עבודה שלה נחתם ביום 20.5.2007, אלא שעבודתה בפועל החלה רק ביום 4.6.2007, כך שהיתה זכאית לשעת הנקה לכל היותר עד ליום 15.8.2007. 44. התובעת לטענתה פנתה למר בנימין בעניין אך הוא השיב לה כי החוק חל רק מקום שהעובדת הועסקה טרם לידתה באותו מקום עבודה. התובעת טוענת כי חששה להתעמת עם הנתבעת ולפיכך שאבה חלב בעת הפסקת הצהריים, על חשבון זמן ההפסקה המגיע לה, ולפיכך היא זכאית לפיצוי בגין אי-תשלום שעת הנקה לפי תעריף שעה העומד ע"ס 40.3 ₪ ובסה"כ 1,814.5 ₪. 45. הנתבעת טענה כי לא ידעה מה היה מועד הלידה של התובעת ותנאי ההטבות להם היא זכאית שכן יחסי עובד ומעביד שבין הצדדים החלו רק לאחר הלידה. כן ציינה כי שעות העבודה הודגשו בפני התובעת עוד במועד קבלת התובעת לתפקידה. יחד עם זאת, נטען כי על מנת לבוא לקראת התובעת ובהסכמה משותפת התאפשר לתובעת על חשבון שעת הנקה לשאוב חלב לילדה בזמן עבודתה, ללא דיווח הפסקה ומבלי שקוזז לה משכרה על כך. עוד נטען כי התובעת עשתה זאת אף מעבר לזמן שעל המעסיק מוטל היה לכאורה לתת לה לשם כך. קרי, שיצאה להפסקות של שאיבת חלב לפרקי זמן הגדולים משעה. 46. סעיף 7(ג)(3) לחוק עבודת נשים, תשי"ד-1954 קובע כי עובדת רשאית להיעדר מעבודתה "מתום חופשת הלידה עד תום ארבעה חדשים מאותו יום - שעה אחת ביום, בתנאי שהיא מועסקת במשרה מלאה; ההיעדרות המותרת על פי פסקה זו היא בנוסף להפסקות על-פי חוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א-1951, ואין מנכים אותה משכר עבודה". 47. לטעמנו שעת הנקה היא זכות העומדת לעובדת גם אם התחילה מקום עבודה חדש, שכן תכליתה לאפשר לה להניק את תינוקה, ובהקשר זה אין זה משנה אם עובדת היא אצל מעסיק זה או אחר. 48. מכאן, שעיון בעמדות הצדדים מעלה כי למעשה, עיקר המחלוקת ביניהם הינה מחלוקת עובדתית, קרי, השאלה אם אמנם נטלה התובעת שעה ואף יותר מדי יום, כגירסת הנתבעת, על מנת לשאוב חלב; או שמא כגירסת התובעת, שאבה חלב על חשבון זמן ההפסקות. 49. נציין ראשית כי שוכנענו שהתובעת העלתה לראשונה את סוגיית שעות ההנקה רק חודש לאחר תחילת עבודתה, ודומה שעניין זה מתקשר לאופן התנהלותה גם בהקשר להודעתה על המעבר לירושלים, שעה שהדבר היה ידוע לה זמן ממושך בטרם הודיעה לנתבעת על כוונתה לעבור להתגורר בבירה. ראו בהקשר זה הצהרת מר בנימין סעיף 6 ועדותו (עמ' 5 לפרו', ש' 16). "לא היה בידנו מועדי הלידה והזכאות המשתמעת מכך אם בכלל, לכן ועל מנת לבוא לקראתה (לקראת התובעת - מ.ש.), התאפשר לגב' הלר לשאוב חלב ולשומרו במקרר בזמן עבודתה ללא דיווח הפסקה ומבלי שיקוזז משכרה על כך, זאת כתחליף לשעת ההנקה שביקשה לפנים משורת הדין גם בחודשים הבאים, שבהם לכל הדעות כבר לא עמדה לה הזכאות לכך". 50. יחד עם זאת, כפות המאזניים מאויינות באשר לשאלה אם אמנם קיבלה התובעת זמן נפרד לשאיבת החלב על חשבון המעסיק, או שמא עשתה זאת על חשבון ההפסקה. גם בהקשר זה החלטנו לתת עדיפות לגירסתה של הנתבעת, וזאת בשים לב לחוסר האמון אותו רוחשים אנו לעדות התובעת, ומכל מקום גם אם משכנעת אותנו שלא קיבלה את הזמן שנזקקה לו לצורך השאיבה, הרי שבכל מקרה זכאותה קמה לא לפני חודש לאחר תחילת עבודתה בפועל, שהוא המועד הראשון בו העלתה נושא זה, ולטעמנו לא יכולה להיות זכאות רטרואקטיבית לשעת הנקה, שעה שהתובעת החלה בעבודתה בנתבעת ללא קשר ללידתה, והמעסיק כלל לא היה מודע לעובדה זו. שעות נוספות: 51. לטענת התובעת, סעיף 2 לנספח א' בהסכם העבודה קובע כי על אף האמור בהסכם, תקבל התובעת סך 47 ₪ בגין כל שעה נוספת מעבר לתשע שעות עבודה ביום. זאת, לתקופת עבודתה בפרויקט "גלקסיה" במשרד הביטחון. 52. התובעת טוענת כי לא קיבלה תשלום שעות נוספות כאמור בין המועדים 4.6.2007 ועד 1.10.2007. מכל מקום, טענה כי תעריף התשלום בגין שעות נוספות אינו עולה בקנה אחד עם חוק שעות עבודה ומנוחה המחייב תעריף גבוה יותר (סך 50.4 לשעה לפי 125%). 53. כמו כן טענה התובעת כי עד ליום 1.10.2007 עבדה משרה מלאה של 9.5 שעות ביום (כולל הפסקה בת 30 דקות), על פי הקבוע בהסכם העבודה (סעיף 5.2 להסכם, צורף כנספח ג' לכתב התביעה). התובעת טענה כי חשה שאינה יכולה להוסיף ולעבוד מספר שעות כה רב ולפיכך ביקשה שמשרה מלאה תוגדר לפי 9 שעות עבודה (8.5 שעות וחצי שעת הפסקה). לטענת הנתבעת, ביום 23.10.2007 חתמו הצדדים על נספח חדש לחוזה העבודה ולפיו אמנם שונתה הגדרת משרה מלאה כפי שדרשה לתשע שעות. 54. הנתבעת טענה כי התובעת קיבלה מלוא זכויותיה בהתאם לדין ובכלל זה תשלום גמול שעות נוספות, וכי במהלך יוני-אוקטובר 2007 לא הגיעה התובעת למכסת השעות החודשיות שלה ועל כן לא היתה זכאית לשעות נוספות. כמו כן נטען כי התובעת קיבלה שכר מלא גם בעבור הפסקת הצהריים. 55. ראשית נעיר כי לא ירדנו לסוף עמדתה העובדתית של התובעת ביחס לנספח לחוזה ההעסקה. התובעת הציגה נספח אחד בלבד לחוזה ההעסקה (נספח א' לכתב התביעה), שאינו נושא כל תאריך. מנספח זה עולה כי ההתייחסות היחידה לשעות עבודה הינה סעיף 2 לנספח ולפיו: "על אף האמור לעיל, יקבל העובד סך של 47 ₪ עבור כל שעה נוספת מעבר ל-9 שעות ביום, כל עוד הוא עובד בפרוייקט "הגלקסיה". 56. נספח חוזה ההעסקה הנוסף היחיד אשר הוצג בפנינו הינו נספח מאוחר יותר, אשר ברור כי אין התובעת מכוונת אליו. מדובר בנספח מיום 18.5.2008, במסגרתו הועלה שכרה של התובעת וכך אמנם נקבע שינוי של הגדרת המשרה המלאה ל-9 שעות עבודה (כולל 30 דק' הפסקה). עוד נקבע כי בתנאים מסויימים, התובעת תקבל 75 ₪ ברוטו על כל שעה נוספת מעבר לתשע שעות עבודה (נספח ג' לכתב ההגנה). מכל מקום, נספח זה איננו רלוונטי למועדים הנתבעים, לנוכח המועד בו נחתם. 57. מן האמור עולה כי הטענה שנחתם נספח חדש לחוזה העסקה באוקטובר לא הוכחה, ולפיכך כל שעומד בפנינו הינו הנספח שצורף לכתב ההגנה וכן חוזה ההעסקה נספח א' לכתב התביעה. מאלו עולה כי התובעת הועסקה במשרה מלאה של 9 שעות, להן נוספה חצי שעת הפסקה. כן נקבע בנספח א' לכתב התביעה כי שעות נוספות תשולמנה החל מהשעה התשיעית (לסוגיית התעריף נידרש בהמשך). 58. נעיר כי תשלום שעות נוספות החל מהשעה התשיעית ואילך עולה בקנה אחד עם האמור בחוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א-1951 וכן ב'צו הרחבה - הסכם מסגרת' מיום 1 ביולי 2000. עוד נעיר כי תשלום גמול שעות נוספות רק לאחר 9.5 שעות הינו התניה אסורה על חוקי המגן והסכם המסגרת ולפיכך בטל. 59. לבסוף נעיר כי אף אם היינו קובעים כי באוקטובר שונה מתווה ההעסקה הרי שממילא התובעת תבעה גמול שעות נוספות רק עד ליום 1.10.2007 וממילא לא צורף דו"ח שעות הנוכחות של חודש אוקטובר ועל כן לא הוכח כי התובעת עבדה שעות נוספות בחודש זה. וכבר נפסק כי תביעה לשעות נוספות הינה מתביעות הממון המוגדרות ואין לפסוק בה לפי אומדן (ע"ע (ארצי) 300306/98 נחום צמח - קרל זינגר צפון (1986) בע"מ, לא פורסם (2002)). 60. עיון בדו"חות הנוכחות שכן צורפו מעלה כי אמנם, בימים מסויימים בין יוני לספטמבר 2007 חרגו שעות העבודה של התובעת אל מעבר לתשע שעות עבודה. ודוק: הקניית שעת הנקה לתובעת אינה יכולה לשנות מזכאותה לשעות נוספות כפי שנטען על ידי הנתבעת, שכן שעה זו אמורה להיות על חשבונו של המעסיק. מהצהרת מר בנימין עלה כי הנתבעת לא שילמה שעות נוספות, שכן "במהלך החודשים יוני-אוקטובר 2007 לא הגיעה גב' הלר למכסת השעות החודשיות שלה, ועל כן לא הייתה זכאית לשעות נוספות. בנוסף הובהר לה על ידי במהלך עבודתה כי השעות הנוספות הינן בגין שעות עבודה בנטו ללא זמן הפסקת הצהריים" (ס' 10 להצהרה). אך מן הדו"חות עולה, כאמור, כי אמנם עבדה התובעת בשעות נוספות. משמר בנימין הודה כי החברה לא שילמה שעות נוספות, ולנוכח האמור לעיל, אין חולק כי התובעת זכאית להן. 61. התובעת לא צירפה את תלושי השכר אולם מן הראיות שבפנינו, המוסכמות על הצדדים, אנו יודעים כי בשלב זה של העסקתה השתכרה שכר יסוד בגובה 6,500 ₪. תחשיב הנגזר מסכום זה מעלה כי השכר השעתי של התובעת המוכפל ב-125% עמד על סך נמוך מ-47 ₪ לשעה, ולפיכך התובעת זכאית לשכר שעה נוספת לפי התעריף המוסכם שבנספח להסכם ההעסקה, קרי 47 ₪ לשעה. 62. ביוני עבדה התובעת 6.59 שעות נוספות (מעל 9 שעות עבודה הכוללות חצי שעת הפסקה); ביולי עבדה 5.5 שעות נוספות; באוגוסט עבדה 10.42 שעות נוספות; בספטמבר - 5.5 שעות. דו"ח אוקטובר לא צורף, כאמור. עולה כי התובעת זכאית לסך 1,316 ₪ (= 28 שעות x 47 ₪) בגין גמול שעות נוספות. התובעת תבעה סך 983 ₪ בלבד וכן ביקשה הצמדה וריבית ממועד הגשת כתב התביעה - ולא נפסוק לה יותר ממה שתבעה. 63. מן האמור עולה כי התובעת זכאית לסך 983 ₪ בגין שעות נוספות. לאור העובדה כי מדובר בטעות כנה של הנתבעת יתווספו הפרשי הצמדה וריבית בלבד בגין מחצית התקופה, היינו מיום 1.8.2007 ועד לתשלום בפועל. פיצויי הפיטורים: 64. התובעת טוענת כי בשים לב לכוונתה להעתיק מקום מגוריה לירושלים לנוכח כוונת בעלה להתחיל לעבוד בירושלים, היא זכאית לפיצויי פיטורים מכוח סעיף 8(3) לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג-1963 ותקנה 12(ט) לתקנות פיצויי פיטורים (חישוב הפיצויים והתפטרות שרואים אותה כפיטורים), תשכ"ד-1964, אשר לפיה: "רואים התפטרותו של עובד לפי פסקה (3) לסעיף 8 לחוק כפיטורים, אם התפטר מעבודתו והעתיק מקום מגוריו עקב הצטרפותו לבן זוגו העובר למקום עבודה אחר ולמקום מגורים אחר בישראל הנמצאים לפחות ארבעים קילומטרים ממקום מגוריו הקודם, ובלבד שמקום מגוריו החדש של העובד רחוק יותר ממקום עבודתו ממקום מגוריו הקודם ושהעובד גר שישה חודשים לפחות במקום מגוריו החדש". 65. התובעת טוענת כי התפטרה לרגל העתקת מקום מגוריה ומגורי בעלה לנוכח עבודתו החדשה בירושלים, וכי היא עומדת בתנאי התקנה ובכללם - המרחק שבין מקום מגוריה החדש בירושלים למקום מגוריה הקודם במושב חמד עולה על 40 ק"מ; והיא התגוררה שישה חודשים במקום המגורים החדש בירושלים. 66. הנתבעת טוענת כי בעלה של התובעת החל לעבוד בפועל למעלה מחצי שנה לאחר סיום העסקת התובעת בנתבעת ולפיכך אין היא זכאית לפיצויי פיטורים. כמו כן נטען כי לתובעת הוצעה אלטרנטיבה לשילובה בפרויקט באזור ירושלים אם תתמיד בפרויקט שבתל אביב עד אוקטובר 2008 אולם התובעת סירבה. כמו כן לשיטתה, הנימוק האמיתי להתפטרות איננו עבודתו של בעלה של התובעת, כי אם נימוקים נוספים דוגמת חופשה אליה יצאה התובעת בספטמבר 2008. 67. כזכור, התובעה הודיעה ביולי 2008 כי תסיים העסקתה בסוף חודש אוגוסט 2008. סיום ההעסקה נומק כדלקמן (מכתב התובעת מיום 23.7.2008, נספח ה'): "בחודשים הקרובים בעלי מתחיל לעבוד בירושלים, עקב עבודתו אנו נאלצים לעבור לגור בירושלים. המעבר יתרחש בספטמבר הקרוב ע"מ שבתי תחל את שנת הלימודים במעון בירושלים. מעבר זה אינו מאפשר לי להמשיך את עבודתי בפרויקט, וזאת עקב המרחק הרב בין מקום מגורי העתידי לבין הקריה בת"א. על כן הריני מודיעה על סיום עבודתי בפרויקט החל מה-31.8.2008". 68. על פי הפסיקה, יראו התפטרות כפיטורים אם הם נעשו "עקב" גורם כלשהו, קרי שאותו גורם יהיה הכוח המניע בפועל והמביא לתוצאת ההתפטרות (דיון לה/41-3 (ארצי) יעקב היגר - דינה שווארץ, פד"ע ז 24 (1975)). 69. בעדותה בפנינו העידה התובעת כדלקמן: "ב-30/8/08 הפסקתי לעבוד כי עברתי דירה, אני לא זוכרת תאריכים מדויקים. בינתיים עברנו לדירת חמי וחמותי כי עוד לא סגרנו על דירה. הבת שלי היתה רשומה למעון בירושלים. הרישום במשרד הפנים נעשה רק ביום 5/10/08. ב-9/08 הייתי בחופשה קצרה בחו"ל, משהו כמו 3 שבועות. את הכרטיסים קניתי בסוף 8/08, הכל היה ברגע האחרון. בעלי התחיל את עבודתו בירושלים ב- 1/03/09 אולם הוא למד בירושלים תואר ראשון ושני. כשאני מופנית לסעיף 63 לכתב התביעה וסעיף 14 לתצהירי - רציתי שהבת שלי תתחיל במעון בירושלים. בעלי סגר על ההתמחות ביולי 2008". (עמ' 4 לפרו', ש' 12 - 20, ההדגשות הוספו - מ.ש.). 70. מעדותה האמורה של התובעת, לא שוכנענו כי המעבר, במועד שבו אירע, היה קשור בתחילת עבודת בעלה בירושלים במובן זה שהוא היה הגורם המניע לתוצאה. נימוקינו לכך הינם כדלקמן: א. מרכז חייו של בעלה של התובעת היה ממילא בירושלים גם קודם לתחילת עבודתו כמתמחה בעיר, שכן לימודיו האקדמיים לתואר ראשון ושני היו בירושלים. קשה שלא לקבל את הרושם כי התובעת נאחזה בעבודת בעלה על מנת ליישם מעבר דירה אותו כבר תכננה ממילא לבצע - וזאת לנוכח הלידה, המעבר למגורים קרובים יותר להורי בעלה. ב. לאמור לעיל, מצטרפת העובדה רבת המשמעות ביותר, כי התובעת כבר רשמה את בתה למעון בירושלים עוד בטרם הודיעה על ההתפטרות, או לכל הפחות החליטה על כך וערכה בירורים בנוגע לרישום, שכן כבר בהודעת ההתפטרות מציינת התובעת כי המעבר נעשה, בעצם, על מנת שבתה תתחיל את שנת הלימודים במעון בירושלים. 71. גם סירובה של התובעת להענות להצעות חלופיות של הנתבעת שנועדו להקל עליה בתקופת הביניים, מצביעות על כך שהסיבה העיקרית והאמיתית להפסקת עבודתה אינה קשורה כלל ועיקר במעבר של בעלה לירושלים, שכן יכולה היתה התובעת להשלים את תקופת ההתחייבות שעוד נותרה לה, אלא שכאמור גמלה בליבם של בני הזוג ההחלטה לעבור לירושלים, ומשתחילת שנת הלימודים של בתם בגן היתה בפתח, הרי שאנו קובעים שזו הסיבה העיקרית למעבר, שכן מבחינתו של בעלה, לא חל שינוי במצב ביום 1.9.08 לעומת המצב קודם לכן. 72. לפיכך אנו קובעים כי התובעת התפטרה, בנסיבות שאין בהן כדי לזכותה בפיצויי פיטורים ותביעה בגין רכיב זה נדחית. טענת קיזוז: 73. ביום 20.5.2008 נחתם בין הצדדים נספח חדש לחוזה ההעסקה, במסגרתו נקבעו תנאי שכר מיטיבים לתובעת (נספח ג' לכתב ההגנה). בין היתר, הועלה במסגרתו שכרה של התובעת, תוך שהנתבעת הסבירה כי השכר הועלה היות שראתה בתובעת עתודה לתפקיד ניהולי. הנתבעת העלתה טענת קיזוז בהקשר לתוספת השכר האמורה שכן לפי הנטען, התובעת חתמה על נספח ג' האמור בחוסר תום לב, שעה שידעה מלכתחילה כי אין בכוונתה לכבד התחייבותה לתקופת העסקה בת חצי שנה נוספת הנקבעת בנספח זה, שכן כבר בכתב התביעה טענה התובעת כי בעלה התקבל לעבודתו ביוני 2008 וסביר הוא כי הכנות ומשלוח קורות החיים לאיתור משרה מתאימה החלו עובר למועד חתימת העלאת השכר. מכל אלה, נטען כי יש לחייב את התובעת בסך 19,091 ₪, שהוא לשיטת הנתבעת גובה העלאת השכר. 74. הנתבעת טענה בהקשר זה כי בשלב בו הועלה שכרה "אני לא זוכרת אם הנושא של ההתחייבות להתמיד בעבודה עלה, אבל זה לא היה רלוונטי כי לא חשבתי שאני עוזבת ושבתי והתחייבתי על התקופה". 75. אין בידינו לקבל את טענת הנתבעת, שכן בין אם התנהגה התובעת בתום לב ובין אם לאו, הרי שהעלאת השכר אין לה זיקה כלשהי להתחייבות התובעת להמשיך בעבודתה, ואף לא הותנתה בהתחייבותה להמשך העבודה. נספח ג' לכתב ההגנה, שבה סוכמה העלאת השכר, ממשיך בשמירה מובהקת על הזיקה שבין הבונוס להשלמת יתרת תקופת העבודה לה התחייבה התובעת, ותו לא. 76. לכך נוסיף כי לא ברור מהו המועד שבו החל בעלה של התובעת במו"מ על עבודתו בירושלים, ובעניין זה לא הונחה בפנינו תשתית עובדתית ממנה ניתן להסיק שהתובעת העלימה מידע מהנתבעת בהקשר זה. 77. אשר על כן אנו דוחים את טענת הקיזוז של הנתבעת. סוף דבר: 78. התביעה על כל רכיביה נדחית, למעט סך 983 ₪ בגין גמול שעות נוספות שישולם בתוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין בתוספת ריבית והצמדה מיום 1.8.2007 ועד למועד התשלום בפועל. 79. בשים לב לתוצאה אליה הגענו, היינו דחיית התביעה כמעט לחלוטין, ומנגד דחיית טענת הקיזוז, אנו מחייבים את התובעת בהוצאות על הצד הנמוך בסכום של 3,500 ₪, אשר ישולמו תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן, ישאו הפרשי הצמדה וריבית חוקית מהיום ועד התשלום בפועל. על פסק הדין ניתן לערער בזכות בפני בית הדין הארצי לעבודה בירושלים. הודעת ערעור יש להגיש לבית הדין הארצי תוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין. שעת הנקה בעבודהחוק עבודת נשים