סגנית הנשיא אלישבע ברק-אוסוסקין תביעתה של המערערת לתשלום שכר עבודה בגין שנת השתלמות בה שהתה בחו"ל בהשתלמות באמצעות קרן וקסנר, הפרשי פיצויי פיטורים, תמורת הודעה מוקדמת ופיצוי בגין אי קבלת דמי אבטלה. כמו כן היא תובעת שהמשיבה תפריש עבורה לקרן השתלמות וקופת תגמולים לתקופה בה שהתה בהשתלמות. תביעותיה כולן נדחו על ידי סגנית השופט הראשי רונית רוזנפלד ונציגי הציבור מר ניסל ומר שאמע (עב 301273/97 בבית הדין האזורי לעבודה בירושלים). העובדות הצריכות לעניינו של הערעור בקצרה 1. המערערת היא אדריכלית במקצועה. המערערת הועסקה החל משנת 1988 עד 1.12.1993 כמנהלת המחלקה למוזיאונים ולאומנויות פלסטיות באגף לתרבות שבמשרד החינוך והתרבות. שכרה שולם על ידי עמותות שונות עד ליום 1.12.1993.בתקופה 1989 עד סוף 1992 שולמה משכורתה באמצעות מוזיאון ישראל. החל מ-1.1.1993 היא קבלה את משכורתה מהעמותה הישראלית לתרבות ואומנות. 2. ביום 1.12.1993 נחתם בין המערערת למשיבה חוזה לפיו תועסק המערערת על ידי המשיבה במילוי מקום כמנהלת המחלקה למוזיאונים לאומנויות פלסטיות עד ליום 31.11.1994. במשך כל התקופה החל משנת 1988 עסקה המערערת באותו עיסוק, היינו, מנהלת המחלקה למוזיאונים ולאומנויות פלסטיות באגף לתרבות שבמשרד החינוך והתרבות. לכן טוענת המערערת כי העסקתה לא היתה כלל בעלת אופי ארעי אלא היא הועסקה באותו תפקיד החל משנת 1988 ורק המימון בא ממקורות שונים. 3. תוקפו של ההסכם הוארך עד ליום 30.11.1995. הארכת ההסכם נעשתה כדבר מובן מאליו, לטענת המערערת. 4. תשלום שכרה של המערערת על ידי המשיבה ולא על ידי עמותות שונות בתקופה החל מ- 1.12.1993 התאפשרה באשר אחת העובדות, יהודית ענבר, שהתה בחופשה ללא תשלום לאחר לידה. 5. בשלהי שנת 1994 הגישה המערערת את מועמדותה ללימודים בארצות הברית ופנתה לקרן וקסנר לקבלת מלגה. מועמדותה להשתלמות במימון קרן וקסנר אושרה בחודש אפריל, 1995. בפנינו הודיעה המשיבה כי תכליתה של קרן וקסנר היא מימון השתלמויות למי שימשיך בעיסוקו הציבורי. באת כוח המשיבה אמרה בבית הדין בהגינותה כי הקרן פתוחה לעובדי ציבור בלבד. לעובדי גופים פרטיים אין אפשרות להשתלם מטעם הקרן. זה נוגד את תכליתה. 6. ביום 30.4.1994 בקשה המערערת מהמשיבה חופשה ללא תשלום לתקופה 1.7.1995 עד ליום 31.7.1996. המשיבה אישרה את יציאתה של המערערת לחופשה ללא תשלום רק עד ליום 30.11.1995, מועד סיום תקופת חוזה ההעסקה. 7. ביום 21.6.1995 הגישה המערערת בקשה חדשה להשתלמות בשכר במקום הבקשה לחופשה ללא תשלום. זאת מאחר והתברר לה שמי שעמדו לצאת להשתלמות מטעם קרן וקסנר יחד עמה מקבלים שכר בגין תקופת ההשתלמות. 8. הממונה הישיר על המערערת, ד"ר דן רונן, כתב מכתב המלצה לבקשתה של המערערת ושלחו לועדת ההשתלמויות המרכזית של נציבות שירות המדינה (להלן - הועדה). הוא כתב: "הלימודים של אלונה חשובים לקידום ויעול תחום המוזיאונים שהם מוסדות תרבות חיוניים ובמיוחד ליעול הטיפול המינהלי בהם". הגברת שלומית עמיחי, שהיתה אותה עת סגנית מנהל כללי בכירה במשרד החינוך והתרבות, הצטרפה אף היא להמלצתו של ד"ר דן רונן, אולם ציינה כי המערערת מועסקת בחוזה מיוחד וכי אין באפשרות משרד החינוך להתחייב להמשך העסקתה בעתיד. זאת מאחר והמערערת מלאה מקום של מי שיצאה לחופשה ללא תשלום לאחר לידה. = 2 = 9. ביום 10.8.1995, עת המערערת שהתה בהשתלמות בארצות הברית, נשלחה לביתה של המערערת הודעה לפיה דחתה הועדה מטעם נציבות שירות המדינה את בקשתה לצאת להשתלמות בשכר. 10. ביום 19.3.1996, עת המערערת שהתה עדיין בהשתלמות בארצות הברית, נשלחה לביתה של המערערת בירושלים הודעה על הפסקת עבודתה נכון ליום 30.11.1995. מכאן, סיום העבודה היה מספר חודשים בטרם נשלח המכתב. מכתב זה הגיע לידי המערערת רק בראשית חודש מאי, 1996. לטענתה לא העלתה המערערת בדעתה כי ההודעה מסמלת תפנית בעמדתה של המשיבה לעניין המשך העסקתה. על כן פנתה ביום 19.5.1996 במכתב לגברת שלומית עמיחי בבקשה כי יעשו הסידורים המתאימים על מנת להבטיח את ההמשך הרצוף בהעסקתה עם שובה ארצה. לאחר שמכתב זה לא נענה, שלחה המערערת מכתב נוסף ביום 28.6.1995. 11. ביום 1.7.1996 שלחה המשיבה מכתב למערערת בו הודיעה לה כי מכיוון שחוזה העבודה של המערערת הסתיים ביום 30.11.1995 ומכיוון שלא היתה פנייה מצידה להאריך את חוזה העבודה, הסתיימה עבודתה של המערערת במשרד החינוך. 12. המערערת שלחה למשיבה מכתב נוסף ביום 23.7.1995 בו ציינה כי היא הודיעה לממונים עליה בטרם יציאתה להשתלמות כי משך ההשתלמות הוא שנה, וכי ברצונה לשוב לעבודתה לאחר סיום ההשתלמות. משום כך ביקשה המערערת כי יוסדרו העניינים על מנת שתוכל לשוב לעבודתה. עם שובה של המערערת ארצה, בשלהי אוגוסט, 1995, התברר למערערת באופן סופי כי אין בכוונתה של המשיבה להעסיקה וכי מחליפתה של המערערת בתקופת ההשתלמות, הגברת רותה פלד, מונתה במקומה. השופטת רוזנפלד הביאה מדבריה של המערערת בעדותה הראשית שהוגשה בתצהיר: "כאן המקום לחזור ביתר שאת על דברי, שלתומי האמנתי, לאור ניסיון העבר בעניין מנהגי הארכת החוזים על ידי הנתבעת, לאור העובדה שהועסקתי שנים על ידי הנתבעת בדרכים שונות, כי שאלת המשך העסקתי אינה עומדת כלל על הפרק. האמנתי בתמימותי כי ההודעה בדבר הפסקת העסקתי נשלחה אלי בטעות, מחמת תקלה בתהליך האוטומטי בהארכת תוקפו של ההסכם הראשון. לא העליתי בדעתי כי למעשה בזמן העדרי הגיעה הנתבעת להסכם עם גב' רות פלד אשר אותרה על ידי .... על פיו תמלא למעשה הגב' פלד את תפקיד מנהלת מחלקת המוזיאונים על בסיס קבוע לא שערתי כי תקופת העדרי מעבודתי על מנת להשתלם לרווחת התפקיד אותו מלאתי ... תנוצל לרעה על ידי הנתבעת ועל ידי הגב' פלד גם יחד לצורך הפיכת חצר אשר על תוצאותיה אלמד בדרך של קבלת ההודעה היבשה על הפסקת עבודתי ....". 13. המערערת נותרה מחוסרת עבודה במשך חמישה חודשים. משום כך המערערת פנתה למוסד לביטוח לאומי בדרישה לקבלת דמי אבטלה, אולם תביעתה נדחתה מן הטעם כי למערערת לא היתה תקופת אכשרה עובר לתביעתה לדמי אבטלה כנדרש בחוק משום שעבודתה אצל המשיבה הופסקה ביום 31.11.1995. 14. ביום 15.12.1996 פנתה המערערת לנציב שירות המדינה בדרישה כי יכיר בתקופת השתלמותה בקרן וקסנר כהשתלמות בשכר. לאחר חליפת מכתבים נוספת נשלח למערערת ביום 4.8.1997 מכתב מטעם סגן נציב שירות המדינה בו נדחתה דרישתה זו. טענות המערערת 15. מספר טענות למערערת: א. טענת הפלייה - לטענתה היא הופלתה לרעה ביחס לעשרת עובדי המדינה אשר יצאו יחד עמה להשתלמות במימון קרן וקסנר. המערערת היא היחידה שלא קיבלה שכר בתקופת השתלמותה. לטענתה לא היה שוני מהותי בינה לבין יתר המשתתפים בהשתלמות אשר הצדיק יחס שונה. ב. ההפלייה, על פי הטענה, בולטת עוד יותר לאור המקרה של אבי אלקלעי, אשר, כמו המערערת, לא היה עובד קבוע והועסק בחוזה מיוחד. אולם גם במקרה חריג זה אישרה הועדה למר אלקלעי השתלמות בשכר. ג. המערערת דוחה את טענת המשיבה כי "אופק השירות", כהגדרת המשיבה, היה קצר וכי זה היה הנימוק של הועדה לסרב לבקשתה לחופשה בשכר. לטענתה איש מהיוצאים עמה להשתלמות בקרן וקסנר לא הוחתם ל"שרות קבע" כתנאי לקבלת תשלום השכר בגין שנת ההשתלמות. ד. אין בסיס לטענה כי תקופת ההעסקה של המערערת היתה קצרה. היא עבדה לטענתה משנת 1988 באותה מחלקה כאדריכלית, ועברה לנהל את המחלקה עם יציאתה של הגברת ענבר לחל"ת. היא עבדה אם כן לטענתה מספר רב של שנים במשרד החינוך באותו תפקיד אלא שבכל פעם הוארך החוזה עמה כאשר המימון בא בכל פעם ממקור שונה. ה. זאת ועוד. הועדה שליד נציבות שירות המדינה דחתה את בקשתה של המערערת ביום 10.8.1995 שעה שההחלטה על כך שהסכם ההעסקה עמה לא יחודש, היינו, שהיא מפוטרת, נתקבלה, על פי עדותו של ד"ר רונן, ביום 30.11.1995. אשר על כן נימוקי המשיבה באמצעות הועדה כי לא היה למערערת "אופק שירות" כלשונה ועל כן לא אושרה בקשתה אין לה על מה שתסמוך. ו. המערערת מלינה על כך שהמשיבה כורכת את ההחלטה שלא להאריך את הסכם ההעסקה של המערערת אחרי ה-30.11.1995 ומצד שני ההחלטה של המשיבה לדחות את בקשתה לחופשה בתשלום. ז. המערערת גם תבעה תשלום פיצויי פיטורים מלאים בגין שנות עבודתה על פי ההסכם וכן בגין תקופת השתלמותה בחו"ל. עוד טוענת המערערת כי על המשיבה לשלם לה דמי הודעה מוקדמת בגובה משכורת אחת. בנוסף טוענת המערערת כי היא זכאית לקבל פיצוי על אי קבלת דמי אבטלה אשר היתה מקבלת אילו קיבלה שכר בגין תקופת ההשתלמות. טענות המשיבה 16. למדינה מספר טענות: א. המדינה טוענת כי לעובד מדינה אין זכות קנוייה לקבלת שכר בתקופת ההשתלמות בקרן וקסנר. ההשתתפות בשכר היא הטבה משמעותית והיא אינה ניתנת כדבר שבשיגרה. כל בקשה נבחנת על ידי הועדה המחליטה על פי שיקול דעתה. עיקר השיקולים הוא מה התועלת שתצמח לשירות המדינה משליחת העובד להשתלמות. ב. "אופק השירות" הוא המרכיב העיקרי בשיקול הדעת של הועדה בבואה לאשר השתתפות בשכר. במקרה דנן "אופק השירות" של המערערת היה קצר ומשרד החינוך הודיע כי לא יוכל להעסיק את המערערת לאחר שתשוב מההשתלמות בחו"ל עקב היותה של המערערת ממלאת מקום של עובדת קבועה ששהתה בחופשה ללא תשלום. לעומת זאת יתר עובדי המדינה אשר יצאו עם המערערת = 3 = להשתלמות, מלבד מר אלקלעי, היו עובדים קבועים ועל כן "אופק שירותם" היה ארוך. ג. אשר להשוואה למר אלקלעי טוענת המשיבה כי למר אלקלעי היה אופק שירות ארוך ומשרד התקשורת - המשרד אשר העסיק את מר אלקלעי, היה מוכן להתחייב להעסקתו של מר אלקלעי לאחר חזרתו מההשתלמות בקרן וקסנר. מאידך לגבי המערערת משרד החינוך לא יכול היה לספק התחייבות כזו. יתר על כן, תחילה נדחתה בקשתו של מר אלקלעי להשתלמות בשכר מאותה סיבה שבקשת המערערת נדחתה - "אופק שירות" קצר. רק לאחר שהוארך חוזה העסקתו נאותה הועדה לקבל את בקשתו להשתלמות בשכר. על כן, לטענת המשיבה, אין בסיס לטענת האפלייה של המערערת ביחס למר אלקלעי או ביחס לעובדי המדינה האחרים שיצאו עמה להשתלמות קרן וקסנר. ד. החלטת הועדה היתה סבירה ובמסגרת סמכותה ואין מקום להתערב בהחלטתה. המערערת עבדה תקופה קצרה, החל משנת 1993, ו"אופק השירות" שלה היה קצר. ה. אשר לדרך סיום העסקתה של המערערת טוענת המשיבה כי המערערת נסעה להשתלמות בחו"ל מבלי שהיא התעניינה או הביע את רצונה להמשיך לעבוד אצל המשיבה. על כן אין בסיס לטענתה כי היה על המשיבה להאריך את תוקף הסכם העסקתה על לחזרתה. ו. אשר לתביעה לפיצויי פיטורין, טוענת המשיבה כי היא שילמה למערערת את פיצויי הפיטורין המגיעים לה בגין תקופת העסקתה מיום 1.11.1993 עד ליום 30.11.1995. עוד טוענת המשיבה כי המערערת אינה זכאית לפיצויים כלשהם בגין התקופה בה היתה במעמד של עובד בחופשה ללא משכורת. פסיקת בית הדין האזורי 17. בית הדין האזורי מפי סגנית השופט הראשי רונית רוזנפלד, סיכם את עיקר טענות המערערת בשלוש: א. היותה מועסקת מאז שנת 1988 "בכל מיני צורות" על ידי הנתבעת. ב. המלצותיהם החמות של הגורמים המוסמכים במשרד החינוך לאשר לה את בקשותיה השונות לחל"ת ולחופשה בתשלום. ג. "מנהג" הארכת החוזים אצל המשיבה. 18. בית הדין האזורי דחה את טענת המערערת לפיה היא הועסקה במשך כל התקופה משנת 1988 באותו תפקיד. בית הדין רואה בתפקיד בו הועסקה המערערת החל מחודש 12.1993, כתפקיד אחר. בית הדין לא ראה כי קיימת זהות המעסיק, באשר הטענה לא הוכחה. לא הוכח שהעמותות אשר שילמו את שכרה זהות למשיבה. בית הדין גם הסתמך על תביעותיה הכספיות של המערערת, לפיהן היא לא תבעה פיצויי פיטורין בגין התקופה שקדמה ל-12.1993. 19. אשר להמלצות החמות של המשיבה לאשר למערערת חופשה ללא תשלום ואחר כך חופשה בתשלום קובע בית הדין כי אפשר וניתן ללמוד מהן על כוונות שהיו למשיבה להמשיך ולהעסיק את המערערת. עם זאת העדיפה המשיבה, מסיבות שלא התבררו, את מחליפתה של המערערת עליה. עם זאת מציין בית הדין כי "אכן, התרשמותנו היא כי בסמוך לפני שיצאה התובעת ללימודיה בחו"ל היה עניין אצל הנתבעת לנצל את לימודיה של התובעת דרך המשך העסקתה אצל הנתבעת. עניין זה של הנתבעת בא לידי ביטוי בדברי ההמלצה שניתנו לתובעת בטפסים השונים שהגישה בבקשה לחל"ת בשלב ראשון, ובבקשה להשתלמות בשכר בשלב שני. אלא שכבר במסגרת המלצתה של הגב' עמיחי לעניין ההשתלמות בשכר ציינה הגב' עמיחי את העובדה כי הסכם ההעסקה של התובעת עומד להסתיים ב-30.11.95. עובדה זו אף מחזקת את עדותה של עמיחי שחד משמעית טענה כי לא הבטיחה לתובעת כי הסכם העסקתה יוארך. ככל העולה מן התיק, שקטה התובעת על השמרים. והעדר פעילות כלשהי מצידה להארכת הסכם העסקתה היה נוח במידה מסוימת לדן רונן, הממונה הישיר עליה. שככל הנראה, ומסיבות שלא נתבררו לנו, העדיף על פניה של התובעת את מי שהחליפה אותה בתקופת שהותה בחו"ל, הגב' רותה פלד [ההדגשה במקור]". 20. אשר לטענת המנהג להאריך את החוזים כדבר שבשגרה, כפי שבעת הארכת החוזה הקודם לא נוהל כל משא ומתן, הרי שמנהג לא הוכח. 21. בית הדין האזורי דחה על כן את תביעתה של המערערת לתשלום שכר בגין שנת ההשתלמות שלה. 22. יתר תביעותיה של המערערת התבססו על הטענה כי היא זכאית לשכר בגין שנת ההשתלמות. אשר על כן נדחו יתר תביעותיה. האם סיום העסקתה של המערערת נעשה כדין ובצורה ראוייה 23. אין בידי לקבל את מסקנת בית הדין האזורי כי תקופת עבודתה של המערערת היתה המשכית. מחומר הראיות עולה כי המערערת עבדה למעשה במשך כל התקופה החל משנת 1988 באותה מחלקה, היא המחלקה למוזיאונים ואומנויות פלסטיות באגף לתרבות שבמשרד החינוך והתרבות. מעת לעת הוארך החוזה עמה באשר המימון בא ממקורות שונים. היא עבדה כאדריכלית במחלקת המוזיאונים של משרד החינוך והתרבות החל משנת 1988. בתקופה 1989 עד סוף 1992 שולמה משכורתה באמצעות מוזיאון ישראל. החל מ-1.1.1993 החלה המערערת לקבל את משכורתה מהעמותה הישראלית לתרבות ואומנות. ביום 1.12.1993 נחתם בין המערערת למשיבה חוזה לפיו תועסק המערערת על ידי המשיבה במילוי מקום כמנהלת המחלקה למוזיאונים לאומנויות פלסטיות עד ליום 31.11.1994. אכן התפקיד השתנה באופן שמיום 1.12.1993 היה תפקידה של המערערת מנהלת מחלקת המוזיאונים. אין בכך כדי להצביע על מקום עבודה שונה. עובד במחלקה מסוימת מטבע הדברים מתקדם בעבודתו. זוהי צפייתו הסבירה. זוהי אף צפייתו הסבירה של מעבידו. 24. עולה מהאמור כי במשך כל התקופה עבדה המערערת במחלקה למוזיאונים לאומנויות פלסטיות שליד משרד החינוך והתרבות. בשלב מסוים, כאשר הגברת ענבר יצאה לחופשה ללא תשלום לאחר לידה, היא מונתה למנהלת אותה מחלקה בה עבדה קודם לכן. שינוי התפקיד אינו מצביע על שינוי המעביד. 25. לא זה קנה המידה, בודאי לא קנה המידה העיקרי, לקיום יחסי עובד-מעביד. המבחן העיקרי הוא מבחן ההשתלבות המשולב עם מבחן הפיקוח, המבחן המעורב, על הפן החיובי והשלילי שלו. לא יכולה להיות מחלוקת שהמערערת היתה חלק אינטגרלי ממפעלה של המשיבה. היא עבדה כאדריכלית במחלקה שלימים היא ניהלה. המשיבה בהגינותה אף לא טענה שלא התקיימו יחסי עובד-מעביד. ברם היא טענה שהמערערת היתה עובדת זמנית ועל כן בכל שלב היה לגיטימי לשלוח לה הודעה על סיום עבודתה. גישה זו אינה נראית לי מכמה סיבות. ראשית, אין לאמר על עובדת במשך כשבע שנים שהיא עובדת זמנית. העובדה ששכרה של המערערת שולם ממקורות שונים אינה מעלה ואינה מורידה. עובד לאחר תקופה מסוימת הופך לעובד קבוע אלא אם כן הוא מפוטר. תקופת ניסיון אינה נמשכת שנים. כך פסקנו בעניינה של אילנה לוינגר (עע 1189/00 אילנה לוינגר - מדינת ישראל - טרם פורסם). העסקה = 4 = זמנית במשך תקופה ארוכה כאשר ניתן לפטר את העובד בכל פעם שמסתיימת התקופה הקצובה של החוזה דומה לפיטורין נוסח אמריקה כאשר העבודה היא at will. על פי גישה זו מתחדש חוזה העבודה בכל דקה ועל כן ניתן בכל דקה לסיימו. גישה זו אינה מקובלת עוד במרבית מדינות ארצות הברית. זו בודאי אינה גישתנו אנו. אל לנו לאמצה. דרך העסקה זמנית במשך שנים מסירה מעובד את הגנת משפט העבודה. תקופת ניסיון לא נמשכת שנים. עמדתי על כך בעניין אילנה לוינגר: "לאחר תקופת ניסיון המוגדרת בתקשי"ר ניתנת קביעות לעובד. לא מדובר אם כן בעובדת זמנית או בעובדת בתקופת ניסיון. מדובר בעובדת שעל פי הכללים הרגילים היתה אמורה זה מכבר לקבל קביעות". זו היתה דעתו של המותב כולו. על הבעייתיות שבצורת העסקה מעין זו, היינו, צורת העסקה לתקופות קצובות כאשר בכל תקופה המימון נעשה ממקור אחר, עמדתי עוד בטרם פסקנו בעניין אילנה לוינגר. בעניין מועצת פועלי רחובות (דב"ע נו/15-4 מועצת פועלי רחובות - מכון ויצמן למדע פד"ע ל' 163) היה מקרה דומה אם כי פחות חמור בעיני. אסביר בהמשך על שום מה מקרה זה חמור יותר. באותו עניין הועסקה עובדת מחקר במשך שנים רבות אך המימון של שכרה בא בכל פעם מקרן אחרת. לכן נכרת עמה מעת לעת חוזה לתקופה קצובה אשר הוארך מעת לעת. לאחר שבע עשרה שנים נאמר לה כי פג תוקפו של החוזה האחרון לתקופה קצובה. נאמר למערערת כי תקופת עבודתה לא תוארך עוד. בדעת מיעוט אליה הצטרפה חברתי, נציגת הציבור ד"ר הדרה בר מור, סברתי שאין אפשרות ליצור מעמד של עובדים זמניים לתקופות ארוכות. מי שעובד שנים רבות הוא עובד קבוע אם עבודתו לא נפסקת. אין נפקות למקורות המימון. "זמניות" במשך שנים הוא רעיון הנוגד את עקרונות משפט העבודה ונוגד את עקרונות דרכי ההעסקה הקבועים בתקשי"ר. ציינתי שם: "הרעיון הטמון בדרך העסקה על פי התקשי"ר הוא, שאין עובד מועסק כארעי לטווח ארוך, לתקופה לא מוגבלת. דרך העסקה זה של עובד לא קבוע, למעשה עובד ארעי, לתקופה לא מוגבלת, מסיר מהעובד את חלות התקשי"ר ובכך מוסרת ממנו ההגנה של משפט העבודה". ועוד הקשיתי שם: "האם אין לשים גבול לתקופת העבודה לאחריה רשאי המכון לפטר את העובד שלא על פי הכללים הקבועים בהסכם הקיבוצי? ..... .... אין משפט העבודה צריך לאפשר לו (לעובד) להיות עובד זמני לעד, לתקופה לא מוגבלת. עובד זמני כשמו כן הוא - הוא עובד לתקופה זמנית מוגבלת. בקונספציה של עובד זמני ללא הגבלת זמן יש סתירה מניה וביה. כך אכן נהוג כלפי עובדים זמניים בארצות אחרות. בצרפת, למשל, עובד זמני נשכר למלא את מקומו של עובד שנעדר זמנית מהעבודה, מילוי מיידי של תקן קבוע שעדיין לא מונה לו עובד קבוע או הגדלה יוצאת דופן בעומס העבודה. ממשלת צרפת, לאחר בחירות 1981, ביקשה להסדיר בתקנות העסקה בלתי סדירה של עובדים, בעיקר עובדים זמניים. העסקת עובדים זמניים אמנם מותרת, אך התעורר החשש שהדבר יגרום להפרת דיני העבודה. על כן התערבה הממשלה. נקבעו כללים כיצד מותר להעסיק עובדים זמניים ותוצאות העסקה כזו. נקבעו גם זכויות של עובדים זמניים. נקבע שלעובדים זמניים תהיינה אותן זכויות סוציאליות כמו לעובדים הקבועים. הרשות להעסיק עובדים זמניים הוגבלה. מותר להעסיק עובדים זמניים רק במקרים הבאים: כאשר עובד קבוע נעדר או שחוזה העבודה שלו מושעה, וזאת אך ורק לתקופת ההשעיה או ההיעדרות, ולא יותר משישה חודשים. כאשר מסתיים הסכם של עובד קבוע והעובד הזמני בא למלא את מקום העובד הקבוע שהפסיק לעבוד, וזאת רק עד שהמשרה תמולא על ידי עובד קבוע. עבודה דחופה שביצועה המיידי חיוני כדי למנוע תקלות ותאונות, ארגון פעולות הצלה, או תיקון המוסד והמבנה שעשוי להיות מסוכן לעובדים (Michel Despaxu & Jacqes Rojot, Labour Law and Industrial Relations in France Kluwer, 1987)". משעובד אדם תקופה העולה על תקופת הניסיון הקבועה בתקשי"ר אין הוא עוד עובד זמני. על כן גם דרך פיטוריו צריכה להיעשות על פי הנהוג לגבי עובד קבוע. הדבר נובע מהתקשי"ר ובעיקר מעקרון תום הלב ביחסים בין הצדדים. 26. בענייננו התנהגות המדינה היתה חמורה עוד יותר מאשר בעניין מועצת פועלי רחובות. מקובל על המדינה שקרן וקסנר מממנת השתלמויות לעובדי ציבור כשהתכלית היא שלאחר ההשתלמות הם יקדמו בעבודתם את האינטרסים הציבוריים. כפי שהגדיר זאת בא כוחה של המערערת, התכלית היא להשביח את השירות הציבורי. המעביד ממליץ על מי שמבקש להישלח לקרן וקסנר. ואכן מדברי ד"ר דן רונן לפיהם "הלימודים של אלונה חשובים לקידום ויעול תחום המוזיאונים שהם מוסדות תרבות חיוניים ובמיוחד ליעול הטיפול המינהלי בהם". 27. עולה מהאמור, שאכן מטרת המעסיקה היתה להעסיק את המערערת הלאה ולנצל את השתלמותה לשם קידום הנושאים בם טיפלה. גם אישור חופשה ללא תשלום מצביע על כך שלא מדובר בסיום העבודה אלא בהפסקה שתכליתה להמשיך ולהעסיק את העובדת. המעסיקה אם כן התכוונה להמשיך ולהעסיק את המערערת שאם לא כן לא היתה ממליצה עליה בפני קרן וקסנר, ולא היתה מאשרת לה חופשה ללא תשלום לצורך השתלמות בתמיכת קרן וקסנר, היינו, חופשה לעובד משתלם לצורך קידום האינטרסים של הציבור באמצעות עבודתו. אם לא זו היתה כוונת המעסיקה, הרי שהיא נהגה שלא כדין כלפי קרן וקסנר בהמליצה על המערערת ובציינה שהכוונה היא שהמערערת תתרום מניסיונה למדינה. זוהי תכלית המלגה שנותנת קרן וקסנר, כפי שאף הצהירה בפנינו באת כוח המדינה בהגינותה. אלו אף הדברים שכתב הממונה הישיר על המערערת לפיהם הלימודים של אלונה חשובים לקידום ויעול תחום המוזיאונים שהם מוסדות תרבות חיוניים ובמיוחד ליעול הטיפול המינהלי בהם. 28. די לי בכך. אוסיף מספר נימוקים על זה. צורת סיום העבודה אינה התנהגות ראויה לאף מעביד, בודאי לא למעביד ציבורי ולא כל שכן למעביד הציבורי החשוב ביותר - המדינה. בעת שהותה של המערערת בהשתלמות נשלח לביתה מכתב המודיע לה על סיום העסקתה. המכתב נשלח מספר חודשים לאחר המועד שצויין כמועד סיום העבודה. ועוד. ביום 1.7.1996 שלחה המשיבה מכתב למערערת בו הודיעה לה כי מכיוון שחוזה העבודה של המערערת הסתיים ביום 30.11.1995 ומכיוון שלא היתה פנייה מצידה להאריך את חוזה העבודה, הסתיימה עבודתה של המערערת במשרד החינוך. המדינה, באמצעות ד"ר רונן והגברת עמיחי אמרה, שהמערערת לא הודיעה להם על כך שהיא מעוניינת להמשיך לעבוד ועל כן הם סברו לתומם שהיא אינה מעוניינת בכך. טענה זו תמוהה היא. ראשית, היו פניות מצד המערערת. המערערת כתבה פעמיים שהיא מבקשת לדאוג להארכת החוזה. היה לה ברור שכמו בפעמים קודמות ובמשך כשבע שנים, גם הפעם הדבר הוא פורמאלי. שנית, הודיעו למערערת בדיעבד על סיום העבודה. שלישית, אם היו למשיבה ספקות, היא לא היתה אמורה להחליט שאי פנייה מצד המערערת לאחר 30.11.1995 יש בה משום ויתור על המשרה אלא היה על המשיבה לפנות למערערת בדרכי התקשורת הרבים המצויים היום ולברר עמה אם היא מעוניינת להמשיך לעבוד. רביעית, המשיבה היתה מודעת לכך שהמערערת נסעה, בברכתה של המשיבה, לתכנית שמטרתה שיפור השירות הציבורי. על שום מה לא תהא המערערת מעוניינת להמשיך לעבוד בשירות הציבורי. אם המשיבה התכוונה להפסיק את עבודתה של המערערת, היה עליה לפעול = 5 = בדרכים מקובלים לפיטורי עובד בכיר, גם אם לא סברה שמדובר בעובד קבוע. אין זה ראוי לסיים את עבודתו של עובד, ובוודאי עובד בכיר, בדרך בו הדבר נעשה. כיצד הסיקה המדינה לגבי עובדת בכירה שמצוייה בהשתלמות כה חשובה בהמלצת המעבידה, השתלמות שתכליתה הכשרת עובדים בכירים לשירות הציבור, כי היא אינה מעוניינת להמשיך לעבוד. כאמור, ראוי היה לפחות לברר שאלה זו עמה. האם כך מתנהלים יחסי עבודה תקינים? 29. החוזה אמנם הסתיים אך היה זה אחד מחוזים רבים שנחתמו עם המערערת בכל פעם על פי המימון שניתן לשם תשלום שכרה. גברת ענבר, שאת התקן שלה מלאה המערערת, לא שבה לעבודה. המערערת הועסקה בצורה רצופה במשך כל השנים באותו תפקיד אצל המשיבה, בכל פעם על פי חוזה לתקופה קצובה כאשר התשלום נעשה בכל פעם ממקור אחר. מי שביקש לנתק את היחסים צריך היה לפנות לצד השני ולדון עמו על כך. נוסיף כי לא היה גם נימוק תקציבי להפסיק את ההעסקה מאחר והגברת ענבר לא חזרה מחופשת הלידה. אמנם הגברת שלומית עמיחי הודיעה לועדה בהמלצתה לשכר כי המערערת ממלאת מקום של מי שיצאה לחופשת לידה ולכן ספק אם ניתן יהיה להעסיקה הלאה. סיום היחסים לא נעשה מפני שהעובדת בעלת התקן שבה מחופשת לידה. סיום היחסים נעשה משום שהמדינה ביקשה להמשיך להעסיק את מי שמלאה את מקומה של המערערת לתקופת ההשתלמות. מילוי מקום זה אכן היה זמני, שלא כהעסקתה של המערערת שעבדה כשבע שנים באותה מחלקה. 30. מקובל על המדינה, ולכך הסכימה בהגינותה נציגת המדינה, כי קרן וקסנר תכליתה להכשיר עובדים בכירים לעבודות ציבוריות. המלצה לקרן וקסנר פירושה השתלמות להשבחת השירות הציבורי ועל כן תום הלב כלפי הקרן דורש כי היא לא תינתן אלא למי שהמטרה היא לאפשר לו לשרת את הציבור, היינו, להמשיך ולהעסיקו. 31. ההודעה על סיום העסקתה של המערערת נשלחה כאמור לביתה בישראל מספר חודשים לאחר המועד שנקבע לסיום ההעסקה. כל זאת מבלי להחליף דברים עם המערערת, בודאי מבלי לתת לה שימוע, בודאי מבלי לנהוג בדרכים המקובלים לפיטורי עובד קבוע, אך גם מבלי לנהוג בצורה הוגנת בפיטורי עובד זמני בניסיון. 32. יחסי עובד ומעביד הם יחסים קרובים ומתמשכים. הם דורשים תום לב ונאמנות מוגברים. תום הלב הוא כזה בו כל צד לא רק דואג לאינטרסים של עצמו, אלא גם נמנע מלפגוע באינטרסים של זולתו. ביחסי עבודה כל צד דואג לאינטרסים של עצמו ועליו לדאוג גם לאלו של זולתו על מנת שהיחסים המיוחדים יהיו תקינים. על כן גם אילו צדקה המשיבה בכך שהמערערת היתה עובדת ארעית, ממלאת מקום, התנהגות בתום לב של כל מעביד דורשת לדון עם העובדת על סיום עבודתה ולא להודיע לה במכתב לביתה כאשר ידוע שהיא כלל לא נמצאת בארץ, כאשר היא נסעה להשתלמות בקרן וקסנר, השתלמות שתכליתה להכשיר עובדי ציבור לשירות משופר לציבור. וזכור, מדובר בעובדת ותיקה המוכרת ומוערכת על ידי הממונים עליה. הגברת שולמית עמיחי וד"ר דן רונן המליצו על תשלום שכר. המשרד התכוון אם כן להעסיק את המערערת. המלצה לקרן וקסנר על עובד תוך שמתכוונים שלא להעסיקו אינה בתום לב. במקרה דנן עולה מהנסיבות שההמלצה היתה בתום לב אלא שהפסקת העסקתה של המערערת נעשתה שלא בתום לב. 33. ולסיכום. מכלול הנסיבות מצביע על כך שהפיטורין לא היו כדין. מעבר לכך, הכוונה היתה להמשיך ולהעסיקה - זו המשמעות של חופשה ללא תשלום והעיקר, זו המשמעות של המלצה לקרן וקסנר. גם השאלה התקציבית לא היוותה בעייה באשר העובדת שיצאה לחופשת לידה ללא תשלום לא שבה לעבודה. האם שיקולי הועדה הם סבירים 34. שיקולי הועדה לפיהם לא היה למערערת "אופק שירות" כלשונה של הועדה וכלשונו של יושב הראש שלה, מר חרל"פ, אינם מתיישבים עם האמור לעיל. לא יתכן מחד לפטר את המערערת בדרך לא נאות ומאידך לאמר שמאחר וכך נעשה, לא היה לה "אופק שירות". זאת ועוד. הועדה שליד נציבות שירות המדינה דחתה את בקשתה של המערערת ביום 10.8.1995 שעה שההחלטה על כך שהסכם ההעסקה עמה לא יחודש, היינו, שהיא מפוטרת, נתקבלה, על פי עדותו של ד"ר רונן, ביום 30.11.1995. 35. על כן מסקנתי היא ששיקולי הועדה לא היו בתוך מתחם הסבירות. היה על הועדה לבחון את מלוא הנסיבות כפי שתארתין. הסעד הראוי 36. מאחר ומסקנתי היא ששיקולי הועדה שלא לאשר למערערת שכר עבודה למשך שנת ההשתלמות לא היו סבירים, שלא היה בסיס עובדתי למסקנה של "אופק שירות" קצר ואף לא היה בסיס לגיטימי לכך לאור העובדה שהמערערת קבלה מלגה מקרן וקסנר, על המשיבה לשלם למערערת את מלוא שכר העבודה למשך השנה בה השתלמה, על פי אותם קריטריונים לפיהם שולם השכר ליתר המשתלמים במימון קרן וקסנר. 37. איני בוחנת את יתר זכויותיה הנובעים ממסקנתי זו באשר המערערת צמצמה את ערעורה רק לנושא זה. 38. דין הערעור להתקבל. המשכורת בגין שנת ההשתלמות תשולם למערערת במלואה כשהיא נושאת הפרשי הצמדה וריבית כחוק לכל חודש וחודש ממועד החובה לשלמו. המשיבה תשלם למערערת הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך -.15,000 ₪ תוך 30 יום שאם לא כן הם ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום. דיני חינוךחופשה ללא תשלוםמשרד החינוך