רקע וחזית המחלוקת 1. לפניי ערעור על פסק דיני של בית משפט לעניינים מקומיים בתל-אביב (כבוד השופטת ע' רביד) בתיק ב 4892/04, לפיו הורשע המערער בביצוע עבודות בניה ללא היתר בניגוד לסעיפים 145 ו- 204(א) לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה - 1965 (להלן: "חוק התכנון והבניה" או "החוק") והתקנות על פיו. הבניה הבלתי חוקית בגינה הורשע המערער הינה התקנת ארובה בגובה 8 מטר על גבי קיר חזיתי של ביתו ברח' מהלל העדני 7 בתל-אביב, הידוע כחלקה 94 בגוש 6129 (להלן: "הבית"). על המערער נגזר לשלם קנס בסך 2000 ₪ ואגרה בסך 196 ₪, וכן ניתן צו להריסת הבניה הבלתי חוקית. 2. מלכתחילה היה הערעור מופנה הן נגד הכרעת והן נגד גזר הדין. בבית משפט זה, בדיון בבקשת המערער להארכת מועד להגשת הערעור, שהתקיים בפני כבוד השופט ד' רוזן ביום 18/09/2007 צמצם המערער את ערעורו לשאלה אחת ויחידה: "האם הותר לו, על פי היתר שקיבל מעיריית תל-אביב, לבנות ערובה - אם לאו". כב' השופט רוזן קבע כי "סוגיה זו, וזו בלבד - אמורה להידון בבית משפט של ערעור". (החלטה מיום 18/09/2007, עמ' 4 לפרוטוקול, שורות 6-8 ). אשר על כן אינני מוצאת מקום להתייחס לטענותיו של המערער החורגות מסוגיה זו (מה גם שכל טענותיו כבר הועלו בפני בית המשפט קמא ונדונו ביסודיות ובהרחבה בפסק-דינו). עובדות הצריכות לעניין 3. אין מחלוקת כי המערער הינו הבעלים של הבית והשתמש בו בשעת ביצוע העבירה וכן אחראי להתקנת הארובה. אין גם מחלוקת כי הארובה נבנתה במועד כלשהו שקדם לחודש אפריל 2003. אין גם מחלוקת כי בחודש אפריל 2003 הגיש המערער למינהל הנדסה של עיריית תל-אביב בקשה להיתר בניה לפי חוק התכנון והבניה. הבקשה (המסומנת בתיק מוצגים כת/13) קיבלה את המספר 230511 ר והתייחסה למספר שינויים ותוספות לבית, ובכללם היתר לארובה קיימת. הארובה סומנה בתרשים של "חזית מזרחית-צפונית" והודגשה בצבע צהוב, דהיינו "מיועד להריסה" (פסקה 9 להכרעת הדין). 4. בעקבות התנגדויות השכנים והרשות לאיכות הסביבה אושרה הבקשה באופן חלקי בלבד: בהתאם להחלטת רשות רישוי מיום 01/09/2003, בבקשה מס' 230511 ר (מוצג ת/15) הוחלט "לא לאשר את הארובה, שכן היא מהווה הפרעה ומטרד לסביבה". ביצוע העבודות שאושרו (מדרגות, פרגולה) הותנה במפורש בהריסת הארובה ובקבלת אישור מחלקת הפיקוח על הבניה על כך (ת/15, פסקה ב'). מתוקף החלטה זו הסיר המערער את הארובה ובחודש ספטמבר 2003 מצא המהנדס מטעם העיריה כי על החזית הרלוונטית של הבית אין ארובה. 5. ביום 02.11.2003 הגיש המערער בקשה לתיקון הבקשה להיתר (או שמא בקשה חדשה להיתר) (להלן: "הבקשה השניה"), המסומנת בתיק המוצגים כמוצג ת/14 (חלקים מסוימים של מוצג זה הוצגו גם על-ידי המערער כחלק ממוצג נ/3). בתרשימים של הבקשה השניה לא שורטטה הארובה - ולעניין זה מקובלת עליי קביעת בית המשפט קמא, אשר דחה מכל וכל את גרסתו הבלתי מהימנה והבלתי סבירה בעליל של מר רפי חגי (עד מומחה מטעם המערער) שטען כי קו אנכי בודד בתרשים של חזית מזרחית-צפונית, מסמן ארובה. אלא שבפרק ב' לבקשה השניה שכותרתו "מהות הבקשה", לאחר המילים "שינויים פנימיים הכוללים" שבטופס, נוספו המילים: "כניסה נפרדת למרתף פרגולה בחצר וארובה". 6. ביום 09/11/2003 ניתן למערער היתר מספר 230703, המתייחס לתוכנית מס' 230511ר מיום 27/04/2003, דהיינו לבקשה הראשונה (ת/13). היתר הבניה מסומן בתיק המוצגים כמוצג ת/8 ונאמר בו: "על פי אישור של רשות הרישוי בישיבתה מס' 417 מיום 01/09/2003 מותר להקים במקום המתואר לעיל: אישור מצב קיים לשינויים הכוללים בנית מדרגות לא מקורות לכניסה נפרדת למרתף, חלוקת המרתף לחדר כושר וחדר משחקים ובניית פרגולה בחצר האחורית בניין קיים בן 2 קומות מעל מרתף - קוטג' צמוד קרקע עבור יחידת דיור אחת. הערה: ההיתר אינו בא כדי לאשר כל בניה אחרת הקיימת על החלקה מלבד המבוקש בבקשה זו". על גבי הבקשה השניה הוטבעה חותמת רשות רישוי ובה נאמר, בין היתר: "הריני לאשר כי לספח זה צורף היתר בניה/שימוש מס' 230703 מיום 09/11/2003 ומהווה חלק בלתי נפרד ממנו". מתחת לחותמת צוין מספר 230511ר. 7. מתלונה שהוגשה נגד המערער ביום 30/11/2003 (מוצג ת/9א) עולה כי כבר ביום 22/11/2003, לכל המאוחר, התקין המערער שוב את הערובה. טענות המערער 8. בהודעת הערעור טען המערער כי ניתן לו היתר כדין להקמת הארובה וכן הוסיף שלל של טענות מן הגורן ומן היקב - כגון כי בניית הערובה "אינה כרוכה בהשגת היתר", טענת זוטי דברים, הגנה מן הצדק, פגמים דיוניים בהליך בבית המשפט קמא, הבטחה מינהלית, טעמים לא רלוונטיים לקבלת החלטות העיריה וכו'. אלא שלאור צמצום חזית המחלוקת כאמור לעיל, מתייתר הצורך לדון בטענות נוספות אלה אשר ממילא זכו להתייחסות ממצה של הערכאה הדיונית. המסגרת הנורמטיבית 9. בהתאם לתקנות התכנון והבניה (היתר לעבודה מצומצמת), תשכ"ט-1968, אשר היו בתוקף במועד הגשת הבקשה בחודש אפריל 2003, הוגדרה הקמת תנור הסקה דירתי וארובה כ-"עבודה מצומצמת" שטעונה היתר (ראה: הגדרת "עבודה מצומצמת" בתקנה 1 וגם את תקנה 3). ויודגש כי בניגוד לטענת המערער (למשל, בסעיפים 8 ו-15(ו) ו-(ז) להודעת ערעור) בין השיקולים שעל הרשות לשקול בעת הדיון בבקשה להקמת ארובה נמנים לא רק שיקולי בטיחות קונסטרוקטיבית, אלא גם השיקולים של איכות הסביבה: לא בכדי נקבע בתקנה 3(א)(4) כי על המבקש למסור למהנדס פרטים על סוג התנור וסוג הדלק. 10. בחודש ספטמבר 2003 נכנסו לתוקפן תקנות התכנון והבניה (היתר לעבודה מצומצמת), תשס"ג-2003 (להלן: "תקנות חדשות") אשר החליפו את התקנות הנ"ל משנת 1968 - אם כי על הבקשה שהוגשה לפני מועד תחילתן של התקנות החדשות יוסיפו לחול התקנות הישנות (ראה: תקנה 8(ב) לתקנות חדשות). 11. בהתאם לתקנות החדשות (תקנה 2(5)), התקנת "מיתקן הסקה בדירה", כהגדרתו בתקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות), תש"ל - 1970 (להלן: "תקנות הבניה") הינה "עבודה מצומצמת" שדורשת מתן היתר הכפוף להוראות התוספת השניה והשלישית לתקנות הבניה (אלא אם נתן המהנדס פטור מהוראות התוספת השניה מטעמים מיוחדים שיירשמו - ראה תקנה 3 לתקנות חדשות). 12. הגדרת "מיתקן הסקה בדירה" שבתקנות הבניה (אליהן מפנה תקנה 2(5) לתקנות החדשות) כוללת במפורש "ארובה לסילוק גזי שריפה" (ראה: הגדרות "מיתקן הסקה בדירה" ו-"ארובה" בפריט 11.00 לתוספת השניה לתקנות הבניה (להלן: "התוספת"). פריט 11.01 לתוספת (כפי שתוקן בחודש אוגוסט 2003) קובע במפורש: "לא יותקן מתקן הסקה בדירה אלא על-פי היתר". אף מהתקנות החדשות משתמע בצורה ברורה ביותר כי שיקולי בריאות הציבור ורווחתו נמנים על השיקולים הרלוונטיים למתן היתר להתקנת מיתקן הסקה, כולל ארובה (ראה: תקנות 3(ב) ו-4(3) לתקנות החדשות). 13. עוד יש להבהיר כי פריט 11.02 לתוספת (כפי שתוקן באוגוסט 2003) קובע: "לא תוצא ארובה של מיתקן הסקה בדירה דרך קיר חיצון הפונה אל רחוב". 14. עולה מן המקובץ כי אף לפי הדין שהיה בתוקף במועד הגשת הבקשה להיתר בחודש אפריל 2003 היתה התקנת הארובה טעונה היתר. נוכח דחיית בקשת המערער להתקנת הארובה על ידי רשות רישוי בהחלטתה מיום 01/09/2003 חלות על הבקשה השניה של המערער (ככל שהיא מתייחסת לארובה) התקנות החדשות (בשילוב עם הוראות התוספת השניה לתקנות הבניה) מכוחן לא ניתן, ככלל, לאשר ארובה של מיתקן הסקה בדירה היוצאת דרך קיר חיצון הפונה אל רחוב - והרי מצילום ת/10 שנעשה ביום 14/01/2004 עולה כי הארובה הנדונה יוצאת דרך קיר חיצוני הפונה לרחוב. 15. יודגש גם כי העבירה בניגוד לסעיף 204 לחוק התכנון והבניה הינה עבירה של אחריות קפידה. מקום בו הוכח היסוד העובדתי של העבירה, יורשע הנאשם, אלא אם עומדת לו הגנה הקבועה בסעיף 208 לחוק: דהיינו, הוא לא ידע על ביצוע העבירה וגם נקט בכל האמצעים הנאותים לקיום החוק והתקנות על-פיו (ראה: ד"נ 12/81 ש' שפירא ושות' נ' מדינת ישראל פ"ד לו(3) 645, 658). מסקנות 16. החלטת רשות רישוי מיום 01/09/2003 אשר התייחסה לבקשה שהוגשה על ידי המערער בחודש אפריל 2003, היתה ברורה וחד-משמעית: הרשות הורתה למערער להסיר את הארובה (והוא אכן הסירה). גם ההיתר מיום 09/11/2003, אשר ניתן בעקבות פירוק הערובה התייחס לבקשה המקורית מחודש אפריל 2003. למערער לא ניתן היתר להתקנת ארובה. אין בציון המילה "ארובה" בבקשה השניה ובהטבעת חותמת רשות הרישוי על בקשה זו כדי לעורר ספק ולו קל ביותר באשר להיקף ההיתר ומשמעותו. הבקשה מציינת מה המבקש רוצה וההיתר מציין ברורות מה הרשות אישרה, וכל מה שלא מצויין במפורש לא ניתן להקים. אשר על כן אני קובעת כי אין שחר לטענת המערער כי סבר, כביכול, בכנות, כי ניתן לו היתר להתקנת ארובה ולא ידע, עת התקין ארובה בשנית בחודש נובמבר 2003, כי הוא פועל בניגוד להיתר. המערער לא רק שלא פעל בכנות, אלא שאף מקובלת עליי קביעת בית המשפט קמא (עמ' 4 לגזר הדין, שורות 21 - 22) כי התנהגות המערער, לרבות הגשת הבקשה השניה, היוותה "מעין תרמית" של המערער כלפי הועדה המקומית. נוכח זאת ברי כי לא חלה על המערער ההגנה שבסעיף 208(ב) לחוק התכנון והבניה והרשעתו - בדין יסודה. 17. גם העונש שהוטל על המערער אינו חמור בהתחשב בהתנהגותו - הן בעת ביצוע העבירה והן במהלך בירור משפטו. לאחר שעיינתי בחומר המצוי בתיק מסכימה אני גם עם קביעת בית המשפט קמא כי המערער "ניסה בכל דרך אפשרית להוציא דברים מהקשרם, להציג דברים בצורה מפותלת ולא ישירה, להציג חלקי מסמכים ןחצאי אמיתות, וכל זאת על מנת להוכיח, כי בניגוד לדין ולשכל הישר - יש לו היתר לארובה" (עמ' 6 להכרעת הדין, שורות 3 - 6). 18. אשר על כן, הערעור נדחה על כל חלקיו. בניההיתר בניה