1. בפניי תביעה לפיצוי בגין עוגמת נפש שנגרמה לתובע בשל השהיית מתן אישור לטאבו מאת העירייה (להלן: "הנתבעת" ו/או "העירייה"). פרשה זו תחילתה ביום 5.9.10, עת הגיש התובע בקשה לקבלת אישור עירייה לטאבו (להלן: "האישור"), המאשר כי שילם את כל חובותיו לעירייה בגין נכס שבבעלותו. לטענת התובע, בעת הגשת הבקשה נאמר לו ע"י הנתבעת כי קיים חוב בגין הנכס של שוכר בשם שיש אברהם בסך 11,818 ₪, ועל כן השהתה העירייה את מתן האישור ודרשה ממנו להציג נסח טאבו היסטורי, ואף לאחר שזה הומצא לה על ידו ביום 21.9.10, הוא לא קיבל את האישור המבוקש. בכתב התביעה טען התובע כי האישור כלל לא הומצא לו, אם כי בדיון שהתקיים אישר התובע כי קיבל את האישור ביום 5.11.10. התובע טען כי האישור הוא חלק ממסמכים שנדרש להמציא בעת מכירת הנכס, ובשל השהיית האישור עיכב הקונה כספים שהיה אמור לשלם לו, בסך 12,000 ₪, ובנוסף נגרמה לו עגמת נפש ומבוכה בשל כך. בדיון ניתן היה להבין כי הכסף שולם, וכי התביעה מתמקדת בעוגמת הנפש שנגרמה לתובע בשל הנסיבות המפורטות לעיל, ותביעה שיתכן ותוגש כנגדו. 2. הנתבעת טענה כי האישור המבוקש הומצא לתובע ביום 4.11.10 בפקס ובדואר רשום, וזאת 44 ימים בלבד מעת שהוצג לה נסח הטאבו ההיסטורי שהיה דרוש לה לשם הנפקת האישור. הנתבעת הפנתה לסעיף 2 לחוק לתיקון סדרי המנהל (החלטות והנמקות), תשי"ט-1958, הקובע כי על עובד הציבור להשיב לבקשה לא יאוחר מ-45 ימים מיום קבלתה, אך מגבלת הימים לא תחול כאשר מתברר לאחר בדיקה כי העניין נשוא הבקשה דורש בדיקה או דיון נוספים. בענייננו טענה הנתבעת כי לאחר בדיקה התגלה חוב בגין הנכס נשוא הבקשה, אשר הצריך בדיקה נוספת והמצאת נסח טאבו היסטורי, ומכאן העיכוב שחל בהמצאת האישור, מה גם שבתוך זמן זה חלה חופשת הסוכות בה שהו כל עובדי הנתבעת בחופשה, ועל כן לא ניתן לראות בזמן שחלף משום עיכוב המזכה את התובע בפיצוי שתבע. 3. בדיון שב התובע על טענותיו באשר לעגמת הנפש ולהתנהלות כושלת של העיריה כלפיו, עד כדי התעללות רגשית. התובע לא צירף שום מסמך למעט אישור על הגשת בקשה לטאבו שקיבל מהעיריה. לאחר הדיון, התבקשה הנתבעת להמציא את הקריטריונים לפיהם היא מחליטה מתי יעלה הצורך בהמצאת נסח טאבו היסטורי, ובתגובה השיבה הנתבעת כי הדבר נדרש בעת בדיקת חוב היטל השבחה, במידה ובנסח הטאבו לא נכלל תאריך העברת בעלות מדויק לחזקתו של המבקש, וכך גם בבדיקת חובות ארנונה, על מנת לקבוע את זהות בעל החוב. הנתבעת טענה כי משהתגלה חוב על הנכס, התבקש התובע להציג נסח טאבו היסטורי לבדיקת זהות בעל החוב, ומשזה הומצא לה ביום 21.9.10 והוברר כי התובע אינו בעל החוב, נשלח לו האישור המבוקש תוך זמן סביר. עוד טענה הנתבעת כי התובע לא הוכיח כי נגרם לו כל נזק או כי הנתבעת הפרה הוראת כל דין. 4. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות. התובע לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח תביעתו, בשעה שהעיריה פעלה באופן סביר והאישור שביקש אכן הומצא לו. התובע לא הוכיח כי נגרם לו נזק בר פיצוי בגין העיכוב הנטען בהמצאת האישור, והיה עליו לפחות להמציא את ההסכם עם הקונה, מכתב התראה שקיבל, או כל ראיה אחרת התומכת בטענותיו, וברי כי מסמכים כאלו מצויים תחת ידו. זאת ועוד, לטעמי לא נגרם שום עיכוב בלתי סביר בהמצאת האישור. מעת קבלת בקשת התובע פעלה הנתבעת מיידית, נציגיה ביקשו לקבל מסמכים שונים לצורך המשך הבדיקה, כמקובל, ומשעה שאלו הומצאו לה המשיכה בתהליך הבירור עד להמצאת האישור המבוקש. לא מצאתי כי בכך חרגה הנתבעת ממתחם הסבירות או כי יש במעשיה משום עילה המקימה זכאות לפיצוי. עול ההוכחה מוטל על התובע, והוא לא הרים אותו, ולפיכך התביעה נדחית. התובע ישא בהוצאות הנתבעת בסך 400 ₪. ארנונה (חובות)חובארנונה