התובע עותר לחיוב הנתבעת בתשלום הפרשי פיצויי פיטורים בגין רכיבי שכר קבועים המהווים, לטענתו חלק בלתי נפרד מהשכר הקובע לצורך תשלום פיצויי פיטורים והן נוכח הזכאות הנטענת לפיצויי פיטורים מוגדלים בשיעור 150% או 200% מכח נוהג. בכתב ההגנה נטען כי התובע התפטר מעבודתו בנתבעת, הנתבעת קיבלה את התפטרותו כהתפטרות שדינה כפיטורים לעניין הוראות חוק פיצויי פיטורים תשכ"ג-1963 (להלן: "החוק"), ושילמה לו את מלוא פיצויי הפיטורים המגיעים לו עפ"י החוק. לפיכך, התובע אינו זכאי לפיצויי פיטורים מוגדלים מהטעם שהתפטרות עפ"י החוק דינה כפיטורים לעניין החוק בלבד. מכל מקום, הענקת פיצויי פיטורים מוגדלים הוא פרי משא ומתן אינדיבידואלי עם כל עובד בכיר שפרש, בהתאם לנסיבותיו של העובד ואין מדובר בנוהג. לעניין השכר הקובע נטען בכתב ההגנה כי אין להביא בחישוב פיצויי הפיטורים את התשלומים השנתיים ששולמו לתובע ברכיבי השכר להם הוא טוען. 3. הצדדים הגישו עדויות ראשית בתצהיר. מטעם התובע העיד מר דוד כץ, עובד לשעבר בנתבעת (להלן: "מר כץ"). מטעם הנתבעת הוגש תצהיר מר חיים אשכנזי, סמנכ"ל אגף משאבי אנוש בנתבעת (להלן: "מר אשכנזי"). דיון והכרעה 4. הסוגיות העומדות להכרעה הן: א. האם קמה לתובע הזכאות לפיצויי פיטורים מוגדלים בשיעור 150% - 200% מכח נוהג. ב. האם יש לראות בתשלומים: "שיתוף ברווחים", בונוס, דמי הבראה ו"תוספת הנהלה" כחלק בלתי נפרד משכרו של התובע לצורך חישוב פיצויי פיטורים הן עפ"י החוק והן לצורך חישוב הפיצויים המוגדלים. לצורך הכרעה במחלוקות הנ"ל יש תחילה לקבוע את נסיבות הפסקת עבודתו של התובע אצל הנתבעת. האם כטענתו, יש לראותו כמי שפוטר מעבודתו או שמא, כטענת הנתבעת, התובע התפטר מיוזמתו מעבודתו בחברה, כאשר הנתבעת הסכימה להתייחס להתפטרותו בדין פיטורים לעניין הוראות החוק. 5. הנתבעת הינה חברה בע"מ העוסקת באספקת מוצרי אנרגיה כגון: דלק, גז, שמנים ומוצרים נלווים. 6. התובע, יליד 1957, איש מחשבים בהכשרתו ובמקצועו, הועסק בנתבעת החל מיום 16.2.73 ועד ליום 16.12.03. בתפקידו האחרון שימש כמנהל מחלקת מערכות מידע. 7. בתאריך 31.12.03 שילמה הנתבעת לתובע פיצויי פיטורים סך של 687,779 ₪ על בסיס משכורת קובעת של 22,304 ₪ (ת/7). באשר לנסיבות הפסקת העבודה 8. כעולה מתצהיר מר אשכנזי, סמנכ"ל משאבי אנוש בנתבעת, על רקע מצבה העסקי והכלכלי של הנתבעת ורישום הפסד במהלך שנת הכספים 2003, נאלצה הנתבעת לנקוט בהליכי התייעלות במסגרתם אף פוטרו עובדים. במסגרת תוכנית ההתייעלות הודיעה הנתבעת לתובע, במכתב מיום 15.9.03 על כך שהיא נאלצת לנקוט בצעדים הנוגעים לתנאי העסקתו כמפורט בנספח ת/1 לתצהיר התובע. בהודעה זו נאמר במפורש כי "אין בשינוי העסקתך כדי לפגוע במשכורת הקובעת לרבות לצורך חישוב פיצויי פיטורים ו/או הפרשות לקרן הפנסיה ו/או הפרשות לביטוח מנהלים ו/או הפרשות לקרן השתלמות". 9. התובע הביע התנגדות לשינוי תנאי העסקתו ופנה בעניין זה לגורמים בנתבעת, בין היתר, במכתב מיום 29/9/03 המופנה אל מר אשכנזי (נספח ת/2 לתצהיר התובע). בהמשך להודעת התובע על התנגדותו לשינוי תנאי העסקתו, התנהל בין הצדדים משא ומתן במסגרתו הועלתה אפשרות של עריכת חוזה העסקה אישי חדש בין התובע לבין הנתבעת, אשר יכלול פיצוי בגין הפגיעה הצפויה בתנאי שכרו של התובע. בתוך כך, ביום 12/10/03, העבירה הנתבעת לתובע טיוטת "הסכם עבודה אישי ומיוחד" (נספח ת/3 לתצהיר התובע). לאחר קבלת טיוטת ההסכם, נפגש התובע עם מר אשכנזי וטען כי תנאי ההעסקה המפורטים בטיוטה אינם מקובלים עליו, ומאחר ואינם כוללים פיצוי מלא בגין הפגיעה בתנאי שכרו. בתגובה הבהיר מר אשכנזי לתובע כי הנתבעת נכונה לפצותו רק בערך של 50% מהפגיעה הצפויה. 10. ביום 19/10/03 שלח התובע מכתב לנתבעת, בו הודיע על סיום העסקתו בנתבעת בטענה כי הוא רואה את התנהלות הנתבעת בעניינו כהודעת פיטורים (נספח ת/5 לתצהיר התובע). עם סיום העסקתו שולמו לתובע פיצויי פיטורים בגין כל תקופת העסקתו בנתבעת, בכפוף למחלוקת בשאלת שיעור הפיצויים המגיעים לו. 11. הלכה פסוקה היא, כי מעשה פיטורין או התפטרות צריך שיהא מעשה רצוני מפורש וברור בין שיהא בכתב, בין שיהא בעל פה ובין שיהא בהתנהגות (בג"צ 566/76 אלקו בע"מ נ' בית הדין הארצי וההסתדרות הכללית, פ"ד לא (2) 197). עוד נקבע כי חייבת להיווצר הוודאות כי אכן הצד הפועל אמנם התכוון לסיים את הקשר והודיע על כך לצד השני (דב"ע שם /116-3 שלום סלמה נ' מדינת ישראל פד"י יב 375). העובדה כי התובע ראה עצמו כמי שפוטר על ידי הנתבעת, אין בה כשלעצמה כדי להעיד על פיטורים, כפי שכבר נפסק: "שמעשיו של המפוטר או המתפטר הם הקובעים אם במעשה של פיטורים מדובר או התפטרות, ולא הדרך שבה רואה הצד השני את המעשה (דב"ע לב/ 58-3 רשות השידור נ' מאיר אשל, פד"ע ד' 298, דב"ע לה/ 85-3 עיריית כפר סבא נ' יעקב כהן פד"ע ז' 175, דב"ע נה/ 122-3 טהה זבון נ' נפתלי מוצניק פד"ע כ"ט, 228). 12. בענייננו, כעולה מחומר הראיות, לא עלה בידי התובע להוכיח כי היה בכוונת הנתבעת לפטרו, כאשר אף מעדות התובע עצמו עולה כי הוא זה שיזם את הפסקת העבודה. הנתבעת אמנם הודתה כי בשל מצבה הכלכלי ובמסגרת הליכי התייעלות נאלצה לפגוע בתנאי העסקתו של התובע, אך לטענתה לא היתה מעוניינת בהפסקת עבודתו, ואף ביקשה לצמצם את הפגיעה בו בין היתר בדרך של מתן פיצוי חלקי בגין פגיעה זו. טענה זו מוצאת תימוכין בחומר הראיות, שכן לאחר משלוח המכתב הראשון על ידי התובע, בו הודיע כי הוא מתנגד לשינוי תנאי העסקתו (ת/2) התנהל בין הצדדים משא ומתן במטרה לצמצם את הפגיעה בתובע ולפצותו בגין פגיעה זו, ובתוך תוך הועברה לו טיוטת הסכם העסקה חדש (ת/3). מר אשכנזי העיד כי במסגרת הליכי ההתייעלות בהם נאלצה לנקוט הנתבעת, חלק מעובדי הנתבעת פוטרו מעבודתם, ואילו לגבי התובע ביקשה הנתבעת להסתפק בנקיטת צעדים הנוגעים לתנאי העסקתו. עובדה זו תומכת אף היא בגירסת הנתבעת כי היתה מעוניינת בהמשך עבודתו של התובע על אף הליכי ההתייעלות בהם נקטה. 13. הנתבעת אמנם היתה זו שיזמה את השינוי בתנאי העסקתו של התובע, וזאת במסגרת הליכי התייעלות שננקטו אצלה, אולם מי שיזם את הפסקת העבודה בסופו של דבר, הוא התובע, אשר לא הסכים לשינוי בתנאי העסקתו וביקש לסיים את עבודתו עקב כך. בנסיבות העניין אין לראות בשינוי תנאי ההעסקה כאקט של פיטורים מטעם הנתבעת. העובדה כי שולמו לתובע פיצויי פיטורים בגין כל תקופת העסקתו, כאשר לטענת התובע לעובדים, שהתפטרו נהגה הנתבעת לשלם פיצויי פיטורים עד לתקרה של 20 שנות ותק, אין בה כשלעצמה כדי ללמד על כך שהתובע פוטר. זכאות התובע לפיצויי פיטורין, בנסיבות העניין, קמה לו מכח הוראת סע' 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג (להלן: "ההחוק"), ולא מכח הנוהג בנתבעת. נסיבות הפסקת עבודתו של התובע נופלות בגדר "התפטרות אחרת שדינה כפיטורים" על פי סע' 11(א) לחוק, בו נקבע: "התפטר עובד מחמת הרעה מוחשית בתנאי העבודה, או מחמת נסיבות אחרות שביחסי עבודה לגבי אותו העובד שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו, רואים את ההתפטרות לענין חוק זה כפיטורים." הפרשנות שמציעה ב"כ התובע, לפיה יש לראות בכל שינוי בתנאי העסקתו של עובד כפיטורים, מרוקנת מתוכן את הוראת סע' 11(א) לחוק, שכן אם נראה בכל שינוי בתנאי ההעסקה על ידי המעסיק כהודעת פיטורים מטעמו, הרי שעצם השינוי היה מקים לכאורה לעובד את הזכאות לפיצויי פיטורים, ולא היה צורך לקבוע זכאות כאמור בנסיבות של התפטרות עקב הרעה מוחשית בתנאי ההעסקה. ויודגש, הקביעה בסע' 11(א) לחוק לפיה בנסיבות המפורטות בו רואים בהתפטרות כפיטורים הינה "לעניין חוק זה" בלבד ולא לכל דבר ועניין. 14. לאור האמור יש לראות את נסיבות הפסקת עבודתו של התובע כהתפטרות בשל הרעה בתנאי העסקתו, המזכה בפיצויי פיטורים מכח סע' 11(א) לחוק, ולא כאקט של פיטורים מצד הנתבעת. 15. לא הוכח קיומו של נוהג בנתבעת לשלם פיצויי פיטורים מוגדלים בנסיבות בגינן התפטר התובע מעבודתו. לתמיכה בטענתו בדבר קיומו של נוהג כאמור, צירף התובע לתצהירו רשימת מנהלים, אשר לטענתו קיבלו פיצויי פיטורים מוגדלים עם סיום העסקתם בנתבעת (ת/9), תוך שהוא מציין כי למיטב ידיעתו מדובר במנהלים אשר "פרשו מהנתבעת שלא ברצונם". בהתייחס לחלק מהעובדים המוזכרים ברשימה (ת/9) ציין מר אשכנזי כי אין להשוות בינם לבין התובע, מאחר והם הגיעו לגיל פרישה המזכה בפנסיה מוקדמת, ובהתאם לכך פרשו לפנסיה מוקדמת. טענה זו של מר אשכנזי לא נסתרה, והתובע אישר בחקירתו הנגדית כי במועד הפסקת עבודתו טרם הגיע לגיל פרישה המזכה בפנסיה מוקדמת (עמ' 5 לפרוטוקול). מר כץ, עד התביעה, ששמו מופיע ברשימת המנהלים (ת/9), אישר בעדותו כי עם סיום העסקתו קיבל מאת הנתבעת פיצויי פיטורים מוגדלים, בהתאם להסכם שנערך עימו (ת/11). ואולם על פי עדותו של מר כץ הוא פוטר על ידי הנתבעת, אשר הודיעה לו על סיום העסקתו עקב צמצומים (עמ' 4 לפרוטוקול), וזאת בשונה מן התובע אשר התפטר מעבודתו בשל הפגיעה הצפויה בתנאי העסקתו. עוד יש לציין כי לא הוצגה כל ראיה לתמיכה בטענת התובע בדבר זכאותו לפיצויי פיטורים בשיעור של 200%, כאשר התובע עצמו העיד כי מר כץ קיבל פיצויים מוגדלים בשיעור של 160% בלבד (עמ' 6 לפרוטוקול). בחקירתו הנגדית העיד מר אשכנזי, כי עובד אחר בנתבעת, אשר שמו נכלל ברשימת המנהלים ת/9, מר זאב שושי, התפטר מעבודתו בנתבעת בנסיבות דומות לאלו של התובע ולא שולמו לו פיצויי פיטורים מוגדלים (עמ' 14 לפרוטוקול). עדות זו של מר אשכנזי לא נסתרה. 16. בנסיבות המתוארות לא הוכח קיומו של נוהג בנתבעת בדבר תשלום פיצויי פיטורים מוגדלים לעובדים במעמדו של התובע, אשר התפטרו מעבודתו, גם אם נסיבות ההתפטרות מזכות בפיצויי פיטורים על פי חוק. אשר על כן נדחית התביעה ברכיב זה. סוגיית הרכיבים לפיצויי פיטורים על פי חוק 17. רכיבי השכר הכולל שיובאו בחשבון השכר לעניין חישוב פיצויי פיטורים כחוק, נקבעו בתקנה 1(א) לתקנות פיצויי פיטורים (חישוב הפיצויים והתפטרות שרואים אותה כפיטורים), התשכ"ד-1964 והם: שכר יסוד, תוספת ותק, תוספת יוקר המחיה ותוספת משפחה. הרכיבים להם טוען התובע המהווים חלק משכרו הקובע: דמי הבראה, בונוס, תשלום בגין שיתוף ברווחים ותוספת הנהלה, אינם נמנים על הרכיבים עפ"י תקנה 1(א) לעיל. כלל נקוט הוא כי "נטל השכנוע כי תשלום מסויים המכונה "תוספת" מהווה חלק אינטגרלי של שכר העבודה הוא על העובד" (דב"ע מא/3-78 אמנון ברזילי נ' אלבני ישראל פריט בע"מ; דב"ע מט/3-141 סלים בלבול נ' מפעלי מאור בע"מ). עוד נפסק כי "קביעת מהותו של רכיב היא שאלה של עובדה ועל הטוען שהוא פיקטיבי נטל הראיה וההוכחה" (בג"צ 6080/94 ניסן גפני נ' ביה"ד הארצי לעבודה). רכיב "הבונוס השנתי" 18. לגרסת התובע, רכיב "הבונוס השנתי" שולם לו מדי שנה, ללא כל תנאי והסתכם בסך של 1892.79 ₪ לחודש נכון לשנת 2003. הלכה פסוקה היא כי "על מנת שסכום המשתלם כשכר עבודה יהווה "תוספת" ולא חלק מהשכר הכולל המשמש לחישוב פיצויי פיטורים, צריך שהתשלום יהיה מותנה בתנאי או במצב כך שאם אין מקיים התנאי או משתנה המצב - חדל התשלום". (ע"ע 300434/97 החברה למפעלי חינוך ותרבות באר שבע נ' נינה טופר), (דב"ע נו/3-22 דורית פני גיל נ' טכנולוגיה מתקדמת בע"מ; דב"ע נו/3-258 גדעון לוי נ' תעשיות רכב בע"מ). 19. טענת התובע לפיה רכיב ה"בונוס" שולם לו ללא כל תנאי, לא נסתרה. לעניין זה העיד מר אשכנזי כי מדובר ב"תשלום בונוס אשר שולם לעובדים פעם בשנה". ואולם מר אשכנזי לא פירט מה היה התנאי לקבלת תשלום זה. העובדה כי מדובר ברכיב המשתלם פעם בשנה, אין בה כשלעצמה כדי להעיד על היותו "תוספת" ולא חלק משכר, שכן שכר עבודה אינו בהכרח משתלם על בסיס חודשי. בחקירתו הנגדית טען מר אשכנזי לראשונה כי ה"בונוס השנתי" שולם לתובע בכפוף לרווחי הנתבעת באותה שנה (עמ' 17 לפרוטוקול), כאשר לא הוצג כל הסבר מטעמו מדוע לא הועלתה טענה זו במסגרת תצהיר עדותו הראשית, בו התייחס לרכיב ה"בונוס". טענה זו אף אינה מתיישבת עם העובדה כי בין רכיבי שכרו של התובע היה קיים רכיב נפרד המכונה "שיתוף ברווחים". בנסיבות המתוארות, משלא הוכח כי תשלום רכיב ה"בונוס" היה תלוי בקיומו של תנאי כלשהו - יש לראות ברכיב זה כחלק משכרו של התובע ולא כתוספת לשכר, ומשכך יש להכלילו בשכר הקובע לצורך חישוב פיצויי הפיטורים. טענת התובע בדבר שיעור הסכום ששולם לו כ"בונוס" לא נסתרה, ומשכך זכאי התובע להפרשי פיצויי פיטורים בגין רכיב זה בסך של 58,361 ₪. רכיב "תוספת הנהלה" 20. לגרסת התובע רכיב "תוספת הנהלה" שולם לו מדי חודש בסכום קבוע והסתכם בסך 2,124 ₪ לחודש עובר להפסקת העבודה. לתיק בית הדין צורפו תלושי שכר לחודשים 10/02-1/03 מהם אכן עולה כי שולמה "תוספת הנהלה" באופן קבוע ובשיעורים כנטען. מהראיות עולה כי התובע צורף לצוות ההנהלה של הנתבעת עוד ביום 1.1.85, כפי שנמסר לתובע בהודעת מנכ"ל הנתבעת דאז, מר מקוב, ביום 31.12.84 (נספח א' לתצהיר מר אשכנזי). בהודעה זו נאמר: "כחבר בצוות ההנהלה תהיה זכאי ליטול חלק בפורומים קבועים לדווח והתייעצות וכן תהיה זכאי לתנאי שכר אשר יותאמו לתפקידך וייקבעו ע"י המנכ"ל על בסיס אישי". במכתב נוסף ששוגר לתובע באותו מועד נקבע שיעורה של תוספת ההנהלה וצויין מפורשות כי "על תוספת ההנהלה לא תהיינה הפרשות סוציאליות". התובע הסכים בחתימתו לאמור במכתב. (נספח ב' לתצהיר מר אשכנזי). עוד באותו יום, 31.12.84, אישר התובע הודעה בדבר צירופו לצוות ההנהלה והביע הסכמתו לתנאים הכלולים בהודעת החברה וציין "אם מכל סיבה שהיא אשתייך לועד הבכירים של החברה או שאבקש להיות מיוצג ע"י ועד הבכירים או ע"י כל ועד אחר בחברה, אזי חברת סונול תהיה רשאית להפסיק באופן חד צדדי את התנאים המיוחדים, לרבות תוספת הניהול שניתנו לי עקב מינויי להנהלה ולא תהיה לי כל זכות או עילה לדרוש או לתבוע מהחברה את התנאים המיוחדים ותוספת הניהול". (נספח ג' לתצהיר מר אשכנזי). במכתב נוסף מיום 31.12.84 הודיע התובע כי לאור צירופו לצוות ההנהלה לא יהיה מיוצג על ידי הועד (נספח ד' לתצהיר מר אשכנזי). בתצהירו הודה התובע כי במשך 19 שנים שבהם שימש כמנהל מחלקה והיה חבר ב"הנהלה המורחבת" שכללה מנהלי מחלקות ומנהלי אגפים, "קיבלתי תוספת הנהלה מיוחדת ותנאי שכר קצת משופרים כנהוג אצל המנהלים בהנהלה המורחבת" (סעיף 36 לתצהיר). מהמפורט לעיל עולה כי תשלום "תוספת הנהלה" היה מותנה בהיות התובע חבר בהנהלה המורחבת של הנתבעת. מכאן כי המדובר ברכיב שהינו בגדר תוספת ולא חלק מהשכר הקובע לצורך תשלום פיצויי פיטורים. רכיב דמי הבראה 21. רכיב דמי הבראה שולם לתובע כתשלום שנתי, והיה גבוה משיעור דמי ההבראה על פי צו הרחבה בדבר תשלום דמי הבראה. התובע אישר כי למעט תשלום זה לא קיבל כל תשלום נוסף בגין דמי הבראה (עמ' 8 לפרוטוקול). שיעור דמי ההבראה כפי שנקבע בצו ההרחבה בדבר תשלום דמי הבראה, אין בו כדי למנוע ממעסיק לשלם דמי הבראה בשיעור גבוה יותר. בנסיבות העניין יש לראות ברכיב זה כתשלום עבור דמי הבראה ולא כחלק משכרו של התובע. רכיב השיתוף ברווחים 22. לטענת הנתבעת רכיב השיתוף ברווחים שולם לתובע כתשלום שנתי ובתנאי שהנתבעת נשאה ברווחים באותה השנה. לטענת התובע התשלום לא היה מותנה בקיומו של תנאי כלשהו, ולראיה, שולם רכיב שכר זה מידי שנה, גם כאשר התוצאות העסקיות של הנתבעת היו גרועות יחסית. בחקירתו הנגדית אישר התובע כי לא שולם לו מענק "שיתוף ברווחים" בגין שנת 2003, לגביה טענה הנתבעת כי לא נשאה ברווחים בשנה זו (עמ' 8 לפרוטוקול). מאידך לא עלה בידי התובע להוכיח כי קיבל את תשלום המענק גם בשנים בהם לא היו רווחים לנתבעת, משלא הציג נתונים כלשהם לעניין זה. בנסיבות העניין הוכחה טענת הנתבעת לפיה תשלום מענק השיתוף ברווחים היה תלוי ברווחיות החברה באותה שנה, ומשכך יש לראות ברכיב זה כ"תוספת" ולא כחלק מהשכר הקובע לצורך חישוב פיצויי פיטורים. סוף דבר 23. הנתבעת תשלם לתובע סך של 58,361 ₪ בגין הפרשי פיצויי פיטורים, בצירוף ריבית והפרשי הצמדה מיום 1/11/03 ועד התשלום בפועל. הנתבעת תשא בהוצאות התובע בסך של 3,500 ₪ צמודים כדין מהיום. בונוסהתפטרות