המבקשים ביקשו בהמרצת פתיחה זו הצהרה, לפיה, למבקשת 1 מעולם לא היו זכויות בעלות במגרש 3 בחלקות 15 ו- 16 בגוש 10123, וכי נפלה טעות מלפני משיבה 1 שעה שהפיקה היתר בניה בו אישרה את הקמתו של בית מגורים על מגרש 3 באופן שגרר את המבקשים לבנות במקרקעי הזולת שלא באשמתם. מכיוון שכך, גם לא ניתן למנות את ב"כ משיב 2 ככונס נכסים על זכויות הבעלות שלא קיימות במגרש 3 הנ"ל, ולחילופין, התבקש בית המשפט להכריז שהשעבוד לטובת המשיב 2 אינו חל על מגרש 3 בחלקה 17 בגוש 10123. כלפי המשיבה 2, מדובר בנושא שנדון כבר בבית המשפט המחוזי בתל אביב ובבית המשפט העליון, אשר קבעו שהשיעבוד שנערך על ידי המבקשת 1 חל גם חל על המגרש שבו הוקם הבית, הוא מגרש 3 בחלקות 15 ו- 16, וכי טענות המבקשים בענין זה חסרות תום לב. מכל מקום, התביעה כנגד המשיבה 2 נדחתה בהחלטתי מיום 22.11.10 לפי תקנה 519 עקב אי הפקדת ערובה להוצאות. נותרה רק התובענה כלפי המשיבה 1, לאמור להצהיר כי נפלה טעות מלפני המשיבה 1 שעה שהפיקה היתר בניה בו אישרה את הקמת בית המגורים על המגרש. מאחר שעיקר הטענות היו כלפי המשיבה 2, נדרשו המבקשים להודיע אם הם מבקשים להמשיך בניהול התובענה נגד משיבה 1 והודיעו שהם אכן מבקשים להמשיך בתובענה. יושם אל לב, שהתובענה היא לסעד הצהרתי בדבר ביטול היתר הבניה. התובענה אינה לפיצויי נזיקין בשל מצג שווא נטען, או כל סעד אחר. המשיבה 1 לא הגישה תגובה. לראשונה הודיעה עמדתה בעת הדיון שנקבע בתובענה, ביום 23.12.10. אז טענה טענות אלה: א. הטענות מתייחסות לחריגה מסמכות הועדה המקומית בנתינת היתר בניה ועל כן הסמכות נתונה לבית המשפט לענינים מינהליים. ב. התובענה התיישנה. ג. קיים השתק שיפוטי. טענות המבקשים סותרות את הטענות שהעלו בהליכים בפני בית המשפט המחוזי והעליון. בהליכים הקודמים, טענו שהיו להם זכויות במגרש 3 בחלקות 15 ו- 16, והיום הם טוענים שלא היו להם זכויות אלה מעולם. ב"כ המשיבה 1 הסבירה שלא הגישה תגובה, כי טענותיה משפטיות בעיקר. אני דוחה את הטענה בדבר העדר סמכות לבית המשפט לדון בתובענה. מדובר בענינים שאירעו בשנים 1995- 1995, לפני הקמת בית המשפט לענינים מינהליים. על פי חוק בתי המשפט לענינים מינהליים, הוגבלו המועדים להגשת עתירה מינהלית. ב"כ המשיבה 1 לא הראתה שיש לבית המשפט לענינים מינהליים סמכות לדון בנושאים שבמועד הקמתו כבר חלף המועד להגשת עתירה אליו. בנסיבות אלה, המקום היחיד שבו ניתן לדון בנושאים אלה, הוא מחוץ לבתי המשפט המינהליים. למרות טענת המשיבה 1 להתיישנות, לא השיבו המבקשים לטענה זו דבר, וגם לא טענו שחלף המועד להעלות טענות אלה. על כן, יש לבחון את הטענה לגופה. כעולה מטענות המבקשים בסעיפים 24-25 לתובענה, נושא הטעות הנטענת בייחוס מגרש 3 לחלקה 17 או 15 ו- 16 נודע למבקשים עם פנייתם לקבלת היתר בניה, בסמוך למחצית 1994. לכן נדחתה בקשתם להיתר בניה. לא על כך הם מלינים. הם מלינים על כך, שלאחר שהגישו את הבקשה כבקשה להיתר בניה במגרש 3 בחלקות 15 ו- 16, ניתן להם היתר בניה ביום 21.11.94. לדבריהם, התברר להם שחלה טעות ולא ניתן למכור את הבית, כאשר סמוך לסיום הבניה מכרה המבקשת 1 את הבית, והמכירה נכשלה עקב הטעות. אף אם נניח שסיום הבניה, שהמבקשים לא מוסרים מתי אירע, היה בשנת 1996, שנתיים לאחר קבלת היתר הבניה, נוצרה עילת התביעה כבר בשנת 1996. התובענה כאן הוגשה ב- 12.7.10, כארבע עשרה שנים לאחר מכן. להסיר ספק, אין מדובר בתובענה שבמקרקעין, מאחר שהיתר הבניה שאליו מתייחסים אינו טעון רישום בספרי האחוזה, ואינו עונה להגדרת "מקרקעין" בחוק ההתיישנות תשי"ח 1958. המבקשים לא טענו שנעלמו מהן עובדות מאז גילוי הטעות, לכל המאוחר ב- 1996. להיפך, הם טוענים שהם יודעים את האמת והמשיבה 1 טעתה. גם סעיף 15 לחוק, העוסק בתובענה שנדחתה באופן המאפשר הגשת תביעות חדשות, לא חל במקרה כזה, משום שהמבקשים לא הגישו מעולם תובענה נגד המשיבה להצהרה על ביטול היתר הבניה. הם אף הדגישו בסעיף 4 להודעתם מיום 6.12.10 - "מעולם לא התקיימה התדיינות בין המבקשים לבין משיבה 1 בקשר ל"גזרת המחלוקת" כפי שמנוסחת בפתיח ההמרצה". על כן, כלפי המשיבה 1, לא חל סעיף 15 לחוק ההתיישנות. על כן, תקופת ההתיישנות היא שבע שנים, ותקופה זו חלפה זה כבר. לפיכך דין התובענה להידחות. יתר על כן, אפילו לא היתה נדחית התובענה מחמת התיישנות, היה דין התביעה להידחות מטעם אחר. המבקשים ערים לעובדה, שהמגרש והבית שעליו נמכרו לצד ג', וכפי שהם אומרים, ההגיון אומר שאין מקום להענקת סעד מקום שהמעשה תם ונשלם (רע"א 8129/02 ארגיל נ' טרבלסי פ"ד נז (5) 481). לטענתם, כאן המעשה לא נשלם, מכיוון שהם ביקשו עיכוב ביצוע המכירה ובקשתם נדחתה. לכן, אינם יכולים להפגע מכך שהמעשה הושלם. אני דוחה טענה זו. המכר הושלם למרות בקשתם לעיכוב ביצוע שנדחתה, אבל התובענה כלפי המשיבה 1 כלל אינה עוסקת במכר, בהמשך לביצוע השיעבוד. אלו הטענות שהיו כלפי המשיבה 2, שהתביעה נגדה נדחתה. כלפי המשיבה 1 נטען רק לביטול היתר הבניה, ואין למשיבה 1 כל קשר למכירה. אילו התקבלה התובענה כלפי המשיבה 1, לא היתה המכירה מתבטלת, אלא רק היתר הבניה היה מתבטל. מעשהו של היתר הבניה עשוי לא מכיוון שלאחרונה נמכר המגרש לצד ג', אלא משום שהיתר הבניה ניתן והבניה הושלמה כבר בשנת 1996. ראוי לחזור על מה שאמר השופט זפט בדבר תום ליבם של המבקשים. כזכור, איננו עוסקים לא בשיעבוד ולא בתביעות כספיות, אלא רק בתוקף היתר הבניה. המבקשים הם שביקשו את היתר הבניה, לאחר שידעו היטב על הספקות בדבר זהות המגרש. הם רצו לבנות על המגרש, בין אם הוא בחלקה 17 ובין אם הוא בחלקות 15 -16. בקשתם נענתה, לאחר שתחילה נדחתה, והם קיבלו היתר בניה, מימשו אותו, וכעת, 16 שנה לאחר שניתן להם, הם מבקשים לבטלו, כאשר לא עתידה לצמוח להם כל תועלת מביטול היתר הבניה. המשמעות היחידה של ביטול היתר הבניה, אילו הייתי נענה לבקשה, היתה שבידי הרוכש, היה בית חסר היתר בניה, והיה עליו לבקש מחדש היתר בניה, שאין ספק שהיה מקבלו, לאחר שרכש נכס נקי מכל שיעבוד וחוב ממי שזכאי למוכרו. בנסיבות אלה, המשך ניהול התובענה, משנדחתה התביעה נגד המשיבה 2, היה חסר תום לב. על פי כל האמור לעיל, אני דוחה את התובענה. מאחר שהמשיבה 1 לא הגישה תשובה, אין צו להוצאות. בניההיתר בניה