1.התובענה בתיק העיקרי הינה לקביעת הפיצויים המגיעים למבקש מאת המשיבה בגין הפקעת מקרקעין. החלטה זו עניינה בטענת המבקש לפיה הודעת ביטול חלקית של הפקעה שהוצאה על ידי המשיבה, בטלה. סלע המחלוקת בשאלת הפיצויים נוגע לגודל השטח שהופקע. לטענת המבקש הודעת ביטול הפקעה שהוצאה ביחס לחלק משטחו אינה תקפה ויש לחשב את שיעור הפיצויים על כל השטח. לטענת המשיבה הודעת ביטול ההפקעה תקפה ויש לחשב הפיצוי על שטח קטן יותר. רקע עובדתי וטענות הצדדים 2.הנכס נשוא הסכסוך הינו חלקה 10 בגוש 30130 (להלן: "החלקה"), ושטחה 1,958 מ"ר. המבקש הוא יורש של 4/5 מן הזכויות הרשומות על שם המנוחה חנון רבקה, ומנהל עזבונה. בשנת 1983 אושרה תוכנית בנין ערים 3045 (להלן: "התב"ע") אשר עיקריה הם: א. שינוי יעוד מאזור תעשיה לאזור מגורים 1; ב. קביעת יעוד שטח לבנייני ציבור, לשטחים ציבוריים פתוחים; ג. שינוי מערכת הדרכים המאושרת או הקיימת על ידי ביטול חלק מהדרכים המאושרת או הקיימת על ידי ביטול חלק מהדרכים, התוויית דרכים חדשות והרחבת דרכים קיימות ו/או מאושרות, קביעת מעברים ציבוריים להולכי רגל; ד. קביעת הוראות בגין קבלת היתרי הבניה וצורת פיתוח השטח (נספח ג' להמרצת הפתיחה). בסעיף 14 לתקנון תוכנית 3045 נקבע כי השטחים המיועדים לצרכי ציבור מיועדים להפקעה בהתאם להראות חוק התכנון והבניה, תשכ"ה- 1965 (להלן: "חוק התכנון"), ויועברו על שם עירית ירושלים. 3.ביום 27.7.88 פורסמה הודעת הפקעה לצרכי ציבור לפי סעיפים 5 ו- 7 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943 (להלן: "פקודת הקרקעות"), המתייחסת לשטח של 1,194 מ"ר המיועד למטרת דרך ורצועת שטח ציבורי פתוח (נספחים ד'1-2 להמרצת הפתיחה; להלן: "הודעת ההפקעה הראשונה"). ביום 3.6.99 פורסמה הודעה לפי סעיף 14 לפקודה, המבטלת את הודעת ההפקעה הנ"ל ביחס לרצועת השטח הציבורי הפתוח ששטחה כ- 360 מ"ר (נספחים ה' 1-2 להמרצת הפתיחה) (להלן: "החלק שבוטל" או "השצ"פ"). בתאריך 10.12.02 פורסמה הודעת הפקעה נוספת לפי סעיפים 5 ו- 7 לפקודה, ביחס לחלק מהחלקה ששטחו כ- 399 מ"ר המיועד לדרך (נספחים ו1-2 להמרצת הפתיחה; להלן: "הודעת ההפקעה השניה"). יצוין, כי על החלקה בנוי בניין מגורים אשר חלקו עומד על שטח המיועד למגורים וחלקו עומד על השטח הציבורי הפתוח (לגביו הוצאה הודעת הביטול). המבקש טוען כי זכותו לקבל פיצויים עבור 1,593 מ"ר שהופקעו. המשיבה טוענת כי זכות המבקש לקבל פיצויים עבור 1,233 מ"ר בלבד (בכפוף לטענות נוספות אותן מעלה המשיבה בתיק העיקרי). 4.טענת המבקש לפיה אין תוקף להודעת הביטול נסמכת על שני אדנים: (א) הפרסום ביחס לחלק שבוטל סותר את הוראות התב"ע ונעשה למרות שהצעת תכנית לשינוי ייעוד השטח משטח ציבורי פתוח למגורים נדחתה על ידי הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה ירושלים. לפיכך, הודעת הביטול ניתנה שלא כדין ובחוסר סמכות, ללא כל נימוק או הצדק סביר, במטרה להתחמק מתשלום פיצויי הפקעה מלאים למבקש. (ב) חלוף הזמן מאז יועד השטח להפקעה ומילוי מטרות ההפקעה על ידי המשיבה. המשיבה לא עשתה דבר במשך שנים לתיקון המעוות בנוגע לביטול חלק ההפקעה מחד, ולא הודיעה על חידוש ההפקעה מאידך, וזאת כדי להתחמק מתשלום פיצוי מלא והוגן בגין מלוא השטח המיועד להפקעה. ביסוד חובת הרשות לפעול בשקידה ראויה עומדת חובת הנאמנות של הרשות הציבורית כלפי הציבור להגשים את הצורך הציבורי. מעת שקרקע יועדה למטרה ציבורית, מחייב הדבר גם את הפקעת הקרקע לטובת הציבור. למבקש נגרמו נזקים רבים כתוצאה מביטול הודעת ההפקעה, משום שבמשך שנים רבות השטח היה מיועד לצרכי ציבור באופן שלא איפשר לסחור בו או לבנות עליו, ומאידך המשיבה מסרבת להפקיעו בפועל ולפצותו. טענת המשיבה לפיה אין חובה להפקיע שטח שיועד לשטח ציבורי אינה רלוונטית, משום שבמקרה זה, התב"ע, אשר הינה בגדר דבר חקיקה, קבעה כי כל השטחים המיועדים בה לצורכי ציבור מיועדים להפקעה. באשר לטענת השיהוי שהעלתה המשיבה, טוען המבקש כי נודע לו לראשונה על ביטול הפקעת השצ"פ רק במסגרת הליכים משפטיים אחרים המתנהלים ביחס לחלקה. טענת המשיבה כאילו ביטול הערת האזהרה שנרשמה בגין הודעת ההפקעה הראשונה ביום 11.8.98 אין לה על מה שתסמוך, שכן הודעת הביטול פורסמה רק כשנה מאוחר יותר ביום 3.6.99. 5.לטענת המשיבה, יש לדחות את טענת המבקש בדבר בטלות ההפקעה בשל שיהוי ו/או התיישנות. הודעת ביטול ההפקעה פורסמה ביום 3.6.99 ותובענה זו הוגשה בחלוף שבע שנים ממועד זה. טענת המבקש לפיה נודע לו לראשונה על הודעת הביטול במסגרת הליכים מקבילים שנוהלו על ידו בנוגע לקרקע, נסתרת על ידי מכתבו של יהונתן לוירר הממונה על נכסי העירייה שנשלח אל ב"כ המבקש ביום 18.9.00 (נספח י' להמרצת הפתיחה). לכך יש להוסיף כי הערת האזהרה שנרשמה בגין הודעת ההפקעה הראשונה בוטלה לאחר ביטול ההפקעה, וגם מכך ניתן היה ללמוד על ביטול חלק מההפקעה. לגופו של עניין, סעיף 14(א) לפקודת הקרקעות מסדיר את סמכות המשיבה לבטל הפקעה, ובו נקבע כי די בכך שלמשיבה אין צורך ציבורי בקרקע כדי להוות עילה מספקת לביטול ההפקעה, ובלבד שהמקרה אינו נופל לגדר אחד המקרים המנויים בסעיף. הסמכות הבלעדית לביטול ההפקעה מוקנית למשיבה ואין צורך באישור הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה או של גוף אחר. התב"ע אינה מטילה על המשיבה חובה להפקיע את המקרקעין, ולכל היותר היא מאפשרת הפקעה ואינה אוסרת את ביטולה. גם מלשון סעיף 188 לחוק התכנון והבניה עולה כי לא מוטלת על הוועדה המקומית חובה להפקיע מקרקעי ציבור. סעיף 14 מסדיר גם את שאלת הפיצוי, וממילא אין מקום לטענת המבקש לפיה החלטת הביטול גרמה לו נזקים כלכליים, מה גם שהוא שופה על נזקים אלה במסגרת הפיצוי שניתן לו בגין שינוי ייעוד המקרקעין על פי סעיף 197. לכך יש להוסיף כי טענותיו לנזק כלכלי נטענו בעלמא ולא הוכחו, ובוודאי שלא הוכח נזק ההופך את החלטת המשיבה לביטול ההפקעה להחלטה הלוקה בחוסר סבירות קיצוני. טענת המבקש בדבר שיהוי במימוש מטרת ההפקעה, אין בה כשלעצמה כדי להביא לביטול ההפקעה. פסק הדין אותו אזכר המבקש אינו רלוונטי והוא קובע לכל היותר כי בנסיבות קיצוניות, שאינן מתאימות למקרה זה, ניתן לבטל את ייעוד המקרקעין. דיון 6.השאלה העומדת לדיון בתיק הינה גובה הפיצוי המגיע למבקש בגין הפקעת מקרקעין, על פי סעיף 9 לפקודת הקרקעות. המחלוקת נסובה סביב שאלת גודל השטח, המושפעת משאלת תקפות ביטול ההפקעה. לצורך הדיון בשאלה זו יש להפריד בין השאלה העובדתית האם הודעת ביטול ההפקעה הוצאה כדין לבין תקיפת החלטת הרשות גופה. תקיפת מעשה מינהלי בגדר הסמכות הנגררת שבסעיף 76 לחוק בתי המשפט, מאפשרת לבית המשפט לדון רק בטענה הגורמת לבטלות המעשה מלכתחילה (void) ולא בטענות אחרות שתוצאתן שהמעשה המינהלי ניתן לביטול או נפסד (voidable). המעשה השלטוני בטל מלכתחילה כאשר אין לרשות סמכות לבצע את המעשה או כאשר היא חרגה מסמכותה, אך לא כאשר היא פועלת בתחום סמכותה בחוסר סבירות או בחוסר תום לב כי אז המעשה המינהלי ייחשב ל"נפסד" וניתן לביטול אך אינו בטל מעיקרו (א. נמדר "הפקעת מקרקעין - שומה, תובענות וסדרי דין", כרך ב', (תשס"ו - 2006) (להלן: "נמדר"), בעמ' 174). לפיכך, טענת המשיבה בנוגע להתיישנות ושיהוי תקיפת הודעת ביטול ההפקעה, אינה רלוונטית. שאלת בטלות הודעת הביטול מעיקרא הינה שאלה עובדתית העולה במסגרת תביעת הפיצויים, ואינה נוגעת לשיהוי או התיישנות. 7.סמכותה של הוועדה המקומית לתכנון ובניה להוציא הודעת ביטול הפקעה, תיבחן בהתאם להוראת סעיף 14 לפקודת הקרקעות מכוחה הוצאה הודעת הביטול. סעיף 14(1) לפקודת הקרקעות מקנה לרשות המפקיעה סמכות לחזור בה, במידה מלאה או חלקית, מהפקעה שנעשתה על ידה. סעיף 14(1) קובע סייגים לשימוש בסמכות ביטול זו, שבהתקיים אחד מהם, אין הרשות המפקיעה רשאית לחזור בה מההפקעה, ואלה הם: א. אם הרשות המפקיעה תפסה את ההחזקה במקרקעין; ב. אם בית המשפט נתן החלטה בקשר לסכום הפיצויים שעל הרשות המפקיעה לשלם, והיועץ המשפטי לממשלה נמנע במשך חודש ימים ממועד ההחלטה למסור לבית המשפט הודעה בכתב, כי הרשות המפקיעה אינה מתכוונת להמשיך בהפקעה; ג. אם המקרקעין הוקנו לרשות המפקיעה בהתאם להוראות סעיף 19 לפקודה. מטרת הסייגים היא למנוע מהרשות המפקיעה לשנות את דעתה ולחזור בה מההפקעה לאחר שננקטו הליכים מעשיים למימוש ההפקעה, אם בדרך של תפיסת ההחזקה בפועל במקרקעין, כולם או מקצתם, אם בדרך של הקניית המקרקעין לרשות המפקיעה אף מבלי שהיא תפסה בהם החזקה בפועל, ואם לאחר שבית המשפט פסק כבר את סכום הפיצויים המגיע (א. קמר "דיני הפקעת מקרקעין" (מהדורה שישית, 2001) (להלן: "קמר"), בעמ' 531-532). המבקש לא טען ולא הראה כי נתקיימו בענייננו אחד הסייגים המאיינים את סמכותה של הרשות להוציא הודעת ביטול הפקעה. הטענות על תחילת ביצוע עבודות לשינוי הייעוד אף הן אינן מבוססות. כן טוען המבקש כי הודעת ביטול ההפקעה לא נמסרה לו, כפי שנדרש בסעיף 14(1) המטיל חובה לשלוח הודעה על ביטול ההפקעה גם לבעלי הזכויות שאינם רשומים. לטענתו, הרשות ידעה כי המבקש היה בעל זכות במקרקעין אף אם זכויותיו לא היו רשומות, משום שבאותה תקופה התנהל משא ומתן בנוגע לפיצויים בגין שינוי הייעוד על פי סעיף 197. כן טוען המבקש כי לא הוצבו העתקי ההודעה על המקרקעין כמחויב מסעיף 14(1). טענות אלה לא הוכחו. בכל מקרה, בעוד שאי מילוי חובת הפרסום ברשומות מאיינת את תוקף הודעת הביטול, אי קיום שתי הדרכים האחרות - מסירה אישית והצבת ההודעה על המקרקעין - אין בו כדי לפסול את ההליך כולו (נמדר, בעמ' 292). משאין חולק כי ההודעה פורסמה ברשומות, הרי שאף אם היו מוכחות טענותיו, לא היה בכך כדי להועיל למבקש בכל הנוגע לטענה לבטלות ההפקעה. 8.אם כן, נותרה לדיון השאלה האם קיימת חובה על הרשות להפקיע מקרקעין המיועדים לצרכי ציבור. במקרה זה, שאלה זו אף מצומצמת יותר משום שייעוד השטחים להפקעה נקבע בתקנון התב"ע והשאלה היא האם תקנון התב"ע מחייב את הרשות להפקיע את המקרקעין ומונע ממנה כל אפשרות לחזור בה מהפקעה, לפחות במקרה כמו זה שלפנינו, מקום בו הוועדה המחוזית דחתה תוכנית לשינוי ייעוד החלקה לשטח מגורים. 9.היסוד החשוב ביותר של הגדרת "הפקעה" הינו שהמקרקעין ישמשו לצורכי ציבור. קיומה של מטרה ציבורית בהפקעה הינה חשובה גם כדי שהיא תעבור את מבחנו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, הדורש שהפגיעה בזכות הקנין תהיה למטרה ראויה. כך או כך, חוקי ההפקעות כוללים, בצורה זו או אחרת, מטרות מוגדרות שלשמן מותר להפקיע מקרקעין (נמדר, בעמ' 36). השאלה היא, האם יחס זה פועל גם בכיוון ההפוך? האם בכל מקום שקרקע יועדה למטרה ציבורית קמה חובה על הרשות להפקיעה? 10.רשות ציבורית איננה חייבת להפקיע מקרקעין למרות שלפי ייעודם הם עומדים להפקעה. הרשות הציבורית חייבת להפעיל סמכותה לטובת הכלל, ואם תקנת הציבור דורשת זאת - היא רשאית לחזור בה מהתחייבותה להפקיע. נכון הוא כי התחייבות כזו, לכאורה, הינה התחייבות שלטונית שיש לקיימה, שכן הרשות הודיעה על כוונתה להפקיע את המקרקעין, אך הכלל המשפטי החל במשפט הציבורי במקרה דנן מסמיך את הרשות לחזור בה מההתחייבות כל עוד ההפקעה לא הושלמה. אין לאכוף על הרשות הציבורית לבצע הפקעה, אף אם גילתה את רצונה באופן פורמלי, כל עוד טובת הכלל איננה דורשת את המשך ביצוע ההפקעה, וזאת גם כאשר החזרה מהפקעה נעשית ללא הסכמת הבעלים (נמדר, בעמ' 130-131). 11.פרסום הודעת הפקעה לפי סעיף 5 לפקודת הקרקעות, אין בה כדי להקנות את המקרקעין לרשות המפקיעה, אלא מהווה הכרזה על פתיחת הליכים אשר בסופם תוצאת הפקעה עשויה להיות מושגת. הודעה לפי סעיף 5 איננה מונעת ביצוע עסקאות בקרקע על ידי הבעלים, כך שבשלב זה אין לדבר על הפקעת המקרקעין לטובת הרשות אלא לכל היותר על כוונה עתידית להפקיעם. למעשה, המחוקק יוצר תהליך ארוך הכולל מספר תחנות ביניים שרק בסופן, עם רישום הבעלות על הקרקע המופקעת על שם הרשות לפי סעיף 19 לפקודה, מסתיימים הליכי ההפקעה (נמדר, בעמ' 290). 12.כדי להדגיש את "זמניות" ההודעה הנ"ל, הסמיך המחוקק את הרשות לחזור בה מן ההפקעה ולהחזיר את הקרקע לבעליה. לכן, סעיף 14 לפקודת הקרקעות מורה כי לרשות המפקיעה יש סמכות לחזור בה מן ההפקעה, באופן מלא או חלקי, גם לאחר שהליכי ההפקעה החלו ולאחר פרסום ההודעה על ההפקעה לפי סעיף 5 לפקודת הקרקעות. עם זאת, הסעיף מגביל את זכות החזרה עד למועד קבלת החזקה או רישום הבעלות על הקרקע על שם הרשות, שכן רק אז יש לראות בפעולת הרשות כמושלמת דייה כך שלא ניתן לחזור ממנה (נמדר, בעמ' 290). 13.מן האמור לעיל עולה, כי בדרך כלל הליכי הפקעה והליכים לשינוי ייעוד הקרקע למטרה ציבורית משולבים אחד בשני, ולעיתים אף מחויבים האחד מן השני. כך למשל, על פי סעיף 188 לחוק התכנון לא ניתן להפקיע מקרקעין ללא שינוי ייעודם. לעומת זאת, פקודת הקרקעות מסמיכה את שר האוצר להפקיע מקרקעין, לכל מטרה שנקבעה על ידו כצורך ציבורי, ואין שר האוצר נצרך לתכנית בנין עיר המייעדת את הקרקע לצרכי ציבור כדי לבצע את ההפקעה (נמדר, בעמ' 87). אם כן, למרות הקשר הטבעי בין הפקעה לשינוי ייעוד הקרקע למטרה ציבורית, אין הפקעה מחייבת ייעוד ואין ייעוד מחייב הפקעה ללא הוראה מפורשת בחוק. על ההבחנה בין הליכי הפקעה להליכי שינוי ייעוד והעובדה כי מדובר בהליכים נפרדים, ניתן ללמוד גם מסוגיה אחרת שעלתה בהקשר זה, והיא האם ניתן לתבוע פיצויים לפי סעיף 197 בשל שינוי ייעוד הקרקע כאשר המקרקעין מיועדים להפקעה (ע"א 474/83 הוועדה המקומית לבנייה ולתכנון ערים, ראשון לציון נ' עזרה חממי, פד מא (3) 370). לעניין זה נקבע, כי ניתן לתבוע פיצויים בשל שינוי ייעוד ולאחר מכן בעת ביצוע ההפקעה לתבוע בנפרד פיצויים בגין ההפקעה, משום שמדובר בשני הליכים נפרדים. בית המשפט דחה את הטענה כי יש להתייחס לשינוי ייעודה של חלקה ולקביעה כי היא מיועדת להפקעה כאל פתיחה בהליכי ההפקעה. עוד נאמר, כי אף במצב בו שינוי הייעוד נועד על פי התוכנית ליצור את הבסיס המשפטי לביצוע ההפקעה, שינוי שכזה אינו חורג ממסגרת הכנה הצופה פני עתיד, ואין לראות בכך תחילה של הליכי הפקעה (שם, בפסקה 6 לפסק דינו של השופט חלימה). 14.אם כן, משלא נתקיימו הסייגים הקבועים בסעיף 14(1) שעניינם בקבלת החזקה או הרישום בקרקע על ידי הרשות (על-פי נסח הרישום, הרישום בחלקה טרם הועבר על שם הרשות), אין בעצם קיומה של תב"ע המייעדת את המקרקעין למטרה ציבורית, כדי לשלול מן הרשות את סמכותה לבטל את הודעת ההפקעה על פי התנאים שבפקודה. סמכות אמרנו ולא סבירות או הוגנות. 15.כאמור, השאלה היחידה העומדת לדיון היא חוקיותה של הודעת הביטול שעניינה בשאלת סמכותה של הוועדה המקומית להוציאה. הקביעה לפיה הודעת ביטול ההפקעה הוצאה בסמכות ואינה בטלה מעיקרה, אין משמעה כי הודעה זו אינה ניתנת לביטול. אולם ביטול ההודעה במובן (voidable) אינו בסמכותו של בית משפט זה אף לא במסגרת סמכותו הנגררת על פי סעיף 76 לחוק בתי המשפט. משכך, טענות המבקש בגין חלוף הזמן במימוש ייעוד ההפקעה וגרימת נזק למבקש אשר מחד רשום כבעלים ומאידך אינו יכול לעשות שימוש במקרקעין בגלל ייעודם, אינם מאיינים את סמכות הרשות להוציא הודעת ביטול הפקעה. מנגד, אין משמעות הדבר כי טענות אלה, אשר אין להקל בהן ראש, אינן יכולות להביא לביטול ההודעה (לדיון בסוגיית הביטול ר' לדוגמא בג"צ 174/88 יצחק אמיתי נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, המרכז, פד מב (4) 89; עע"מ 319/05 יחזקאל בונשטיין נ' המועצה המקומית זכרון יעקב, (ניתן ביום 1.2.07, פורסם באתר נבו)). אולם כאמור, סוגיה זו חורגת מגדרי הדיון בשאלת הפיצויים ומגדרי סמכותו של בית משפט זה. יצוין, כי עדיין עומדת למבקש הזכות לתבוע את הרשות לפיצוי בגין הודעת הביטול על פי סעיף 14(2) לפקודה. התוצאה 16.לאור כל האמור לעיל אני קובע כי הודעת ביטול ההפקעה הוצאה בסמכות, ומשכך אין היא בטלה מעיקרה. פיצויי ההפקעה יתייחסו לשטח של 1,233 מ"ר. נקבע להמשך קדם משפט ליום 3.7.2007 בשעה 8:00. קרקעותביטול הפקעההפקעה