א.מהות הבקשה זו בקשה לאישור ניהול ההליך ב - ת.א. 2328/99 כתובענה ייצוגית, בהתאם לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו - 2006 (להלן :"החוק"). ב.עובדות רלבנטיות בפתח הדברים ובטרם דיון בבקשה גופא, תינתן תמצית הרקע העובדתי להגשת התביעה העיקרית והשתלשלות העניינים בתיק זה, אשר מתנהל בערכאות המשפטיות משנת 1999. המבקש הינו תושב העיר תל-אביב-יפו. בתאריך 4/9/1997 המשיבה שלחה למבקש מכתב התראה חתום ע"י עו"ד אבי נימצוביץ (נספח א' לבקשה המתוקנת), לתשלום ארנונה כללית למועד 10/97 ואגרת מים למועד 8/97, בצירוף דרישה לתשלום 40 ש"ח הוצאות אכיפת הגביה (להלן: "הוצאות אכיפה"). לעמדת המבקש לא היה מקום למכתב התראה מעין זה, שכן המבקש פנה לפני כן פעמיים בכתב למחלקת צרכנות מים בעירייה, בקשר לגידול בלתי מוסבר בחשבון המים שלו ומכתביו לא נענו. רק לאחר משלוח מכתב נוסף לראש העיר דאז, מר רוני מילוא, כשנה לאחר פנייתו הראשונה לעירייה, הגיבה העירייה לפניות המבקש. המבקש שלגרסתו הופתע מכך, פנה למשיבה בבקשה לבטל הוצאות אלה, וכן בשאלה לעירייה מהיכן שאובה סמכותה לחייבו בגין משלוח מכתב התראה ע"י משרד עו"ד מחוץ לעירייה, וקיבל תשובה לכך בתאריך 16/7/1998. בתשובתה, הפנתה המשיבה את המבקש לתקנות המסים (גביה) קביעת הוצאות שהוצאו בנקיטת אמצעי אכיפה), התשנ"ג - 1993. לטענתה, החוב היה עקב דרישת התשלום, שהיא אחד מאמצעי האכיפה; ההוצאה לדרישת התשלום היא בגדר הוצאה ששולמה לצד ג', ועל כן ניתן לגבות תשלום בשביל אותו מכתב התראה אשר קיבל המבקש בגין חוב ארנונה ומים (ר' נספח ב' לבקשה). המבקש שילם את החוב בדלית ברירה, לאחר שהובהר לו בפניותיו הטלפוניות שאם לא יעשה כן, יופעלו נגדו הליכי אכיפה לרבות ניתוק זרם המים בביתו. כמו כן, פנה המבקש בכתב למנהלת היחידה לפניות הציבור של המשיבה, אולם עמדתה של האחרונה בנוגע לסמכותה לגביית החוב לא השתנתה. בנוסף לחובות ארנונה ומים אלה, היה למבקש גם חוב למשיבה בגין דו"חות חניה. לביתו של המבקש נשלחו גובים מטעם המשיבה והשאירו בתיבת הדואר שלו הודעה על ביצוע פעולה בכוח. המבקש פנה לאגף לגביית אגרות ודמי שירותים במשיבה וביקש לברר פרטים בעניין החוב. מהבירור עלה כי חוב המבקש בגין דו"חות חניה עמד על 1,990 ש"ח, וכי בנוסף חויב בגין "הוצאות גבייה" בסך 117 ש"ח. המבקש שילם את חובו בגין דו"חות חניה בלבד; מאחר ונמסר לו מהמשיבה כי יימשכו הליכי הגבייה והאכיפה בכח בגין הוצאות הגבייה, אשר עמדו באותה עת על סכום של 211 ₪ (גם גבייה זו, נעשתה לעמדת המשיבה מכוח סמכותה עפ"י פקודת המיסים (גביה) והתקנות לעיל), הוא הגיש בקשה לצו מניעה, שנענתה, לאסור על המשיבה לגבות את הוצאות האכיפה בגין דו"חות החניה, עד לאחר מתן החלטה בהליך זה. התביעה בתיק ת.א. 2328/99 (להלן: "התביעה" או "התביעה המקורית"), הוגשה לבית משפט זה ביום 15/8/1999, במסגרתה עתר המבקש להשבת כספי הארנונה, המים וקנסות החניה שנגבו, לטענתו, שלא כדין וזאת מכוח עשיית עושר; לחלופין עתר למחיקת חובות אלה לעירייה; כמו-כן עתר המבקש להחזר הוצאות האכיפה שנגבו בגין דרישת חוב ארנונה, מים וקנסות החניה, או מתן פס"ד הצהרתי לפיו אין עליו לשאת בתשלום הוצאות האכיפה. במסגרת תביעתו המקורית, עתר המבקש לאשר את ניהולה כתובענה ייצוגית לפי תקנה 29 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 (להלן: "תקסד"א"). ביום 14/5/00 החליט בימ"ש זה לאשר את התובענה כתביעת ייצוג קבוצתית, מכוח תקנה29 לתקנות סדר הדין האזרחי. על החלטה זו הגישה המשיבה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון. בינתיים ניתן פסה"ד של ביהמ"ש העליון בפרשת א.ש.ת ביום 1/9/05, בו נקבע כי תקנה 29 אינה יכולה להוות בסיס לתובענות ייצוגיות )ראה דנ"א 5161/03 א.ש.ת ניהול פרויקטים וכוח אדם בע"מ נ' מדינת ישראל, תק-על 2005 (3) 2788). לאור הלכה זו, נתן בית המשפט העליון פס"ד ביום 20/2/06 (נספח ב' לתגובת המשיבה). הוא דן בבר"ע כבערעור עצמו וקבע כי הוא מבטל את פסה"ד של בית המשפט המחוזי, וכי למבקש יש עילת תביעה אישית בבית משפט השלום. בינתיים, התקבל בכנסת ביום 1/3/06 חוק תובענות ייצוגיות, אשר פורסם ברשומות ביום 12/3/06. בדיון שהתקיים בפניי ביום 23/3/06, החלטתי להתיר למבקש להגיש בקשה חדשה לאישור התביעה כתובענה ייצוגית, הפעם בהתאם לחוק תובענות ייצוגיות החדש, ומכאן הבקשה נשוא דיון זה אשר הוגשה לבית המשפט ע"י המבקש ביום 2/4/06. לדיון הנוכחי הצטרף גם ב"כ היועמ"ש שהביע עמדתו. למען השקיפות אציין, כי בתאריך 16/6/2005 פסל בימ"ש זה עצמו מלדון בתביעות ארנונה כנגד העירייה; מכיוון שתובענה זו מתמקדת בסופו של יום, לאחר שינויים שבדין, בהוצאות גביה כלליות שטופלו בידי עו"ד חיצוניים לעירייה, לא סברתי שהמשך טיפול בתובענה יש בו משום סתירה להחלטתי הקודמת. טענות המבקש בהליך המחודש לאור כל הגלגולים המשפטיים שחלו בנושא, הגיש המבקש בקשה לאישור התובענה כתובענה ייצוגית. בעוד שבסעיפים 3 ו- 4 לבקשה לכאורה חוזר המבקש לנקודת הפתיחה הראשונית שלו בדבר אי החוקיות של עצם גביית החובות בדרך שנגבו, אזי בסעיף 75 לה, הוא ממקד את תביעתו להחזר הוצאות שגבתה הרשות בגין הוצאות האכיפה, קרי משלוח מכתבי התראה של עו"ד לגביית החובות של מים, ארנונה עירונית וקנסות חניה. לטענתו, לא היה למשיבה בסיס חוקי לעצם החיוב בארנונה, מים וקנסות חניה מכוח סעיף 12 ה' לפקודת המיסים, ומכאן שגם לא יכולה היתה לחייב בהוצאות אכיפה, מכוח התקנות שהותקנו לפקודה מכוח סעיף זה. מאחר ועפ"י תשובת העירייה החיוב נסמך על פקודת המסים (גביה) (להלן: "הפקודה"), ועל תקנות המסים (גביה) (קביעת הוצאות שהוצאו בנקיטת אמצעי אכיפה), התשנ"ג - 1993 (להלן: "התקנות"), אזי הוא אינו חוקי. המבקש עותר, לכן, לסעדים הבאים: צו עשה המורה למשיבה להשיב כספים שניגבו על ידה כהוצאות אכיפה בגין חובות ארנונה ומים (תביעת השבה); כמו כן עותר המבקש לקבלת סעד הצהרתי, לעניין חוסר סמכותה של המשיבה להסתמך על הפקודה והתקנות שהותקנו מכוחה, בכל הקשור לגביית הוצאות האכיפה. המבקש מעוניין לייצג את כל המעוניינים ולנהל את התביעה כתובענה ייצוגית עפ"י החוק. בהתאם לכך מתבקש בית המשפט לקבוע את הקבוצה הרלבנטית, כלהלן: (1) מי שנדרש לשלם חוב לעירייה, בגין ארנונה, מים, דוחות חניה ו/או כל חיוב כדין אחר; (2) מי שבנוסף לחוב גופא, נדרש לשלם עוד תשלום נוסף בגין "הוצאות אכיפה" ו/או שילמו בפועל לידי העירייה או מי מטעמה; (3) תנאי נוסף, שאינו הכרחי, הוא כי ייחשב כמעוניין גם מי שעומד בתנאים דלעיל, ובנוסף לכך הודיעה לו העירייה, או מי מטעמה, כי יינקטו כנגדו הליכי גבייה לפי פקודת המסים (גביה ( (או לפי כל חוק מסמיך אחר), בגין אותן "הוצאות אכיפה". לצורך קביעת קבוצת המעוניינים וככל שיידרש, מתבקש בית המשפט לחייב את המשיבה בגילוי חשבונות, ספרים, רשימות ו/או מסמכים, אשר מהם ניתן יהיה ללמוד על חברי הקבוצה כאמור. טענות המשיבה בהליך המחודש המשיבה מציינת בסעיף 11 לתגובה כי: "כיום ברור כי במועד בו נגבו הוצאות האכיפה מהמבקש לא היתה הארנונה "מס" לעניין פקודת המיסים (גביה) ולכן לא היתה העירייה רשאית לגבותם. מכאן לכאורה עילתו האישית של המבקש...". בנוסף טוענת העירייה כי עם השתנות העיתים השתנו גם החוקים. לעמדתה היא חדלה מהגבייה מכוח סעיף 12 ה' לפקודה ביום 10/8/04 עת הוסף סעיף 12 ט' לפקודה, שהסמיכה במפורש לגבות הוצאות אכיפה, ומכאן שיש לראותה כמי שחדלה מהגבייה שנטען לגביה אי חוקיות, ואף מטעם זה יש לדחות את הבקשה לאישור התובענה כתובענה ייצוגית. בד בבד, טוענת המשיבה, כי למבקש אין כל עילה לעניין הוצאות הגביה של דוחות החניה, באשר הוא לא שילמם (וע"כ להלן); וכי עילתו האישית של המבקש, ככל שהיא קיימת, אינה משותפת לכלל חברי הקבוצה אותה הוא מבקש לייצג ועל כן יש לדחות את הבקשה לאישור התביעה כתובענה ייצוגית, לענין זה. עמדת היועץ המשפטי לממשלה היועץ המשפטי לממשלה (להלן: "היועמ"ש") הודיע (ביום 5/10/06) בתוקף סמכותו לפי סעיף 1 לפקודת סדרי הדין (התייצבות היועץ המשפטי לממשלה) [נוסח חדש], על התייצבותו בהליך. לעמדתו, יש לדחות הבקשה מאחר ובעת הגשת הבקשה המתוקנת לאישור, מכוח החוק החדש, היתה קיימת סמכות למשיבה לגבות את הסכומים נשוא התובענה מכוח הפקודה והתקנות, שתוקנו בינתיים. לחלופין הוא טוען, מאחר והמשיבה הודיעה כי היא חדלה מהגבייה אשר בשלה הוגשה הבקשה, אזי, ברוח החוק החדש, אין לקבל את הבקשה ויש להעביר את התיק לבירור העילה האישית בערכאה המוסמכת. ג.הפלוגתאות בין הצדדים בין הצדדים לא התגלעה מחלוקת עובדתית, והם חלוקים בשאלות המשפטיות להלן: - ההיתה למשיבה סמכות לחייב בהוצאות אכיפה לצורך גביית ארנונה עירונית, מים וקנסות חניה? - האם ניתן לאשר את ניהול התביעה כתובענה ייצוגית? ד.הדין החל- חוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו - 2006 ביום 4/10/06 החליט בימ"ש זה כי חוק התובענות הייצוגיות חל. ביהמ"ש היה ער לכך כי הבקשה ליישם את החוק על התובענה שהוגשה בשנת 1999, הוגשה לאחר החלטת ביהמ"ש העליון שביטל את האישור שניתן ע"י בימ"ש זה לתובענה הייצוגית המקורית, להמשיך את הדיון כתביעת ייצוג קבוצתית עפ"י תקנה 29 לתקסד"א, לאור הילכת א.ש.ת. החלטת בית המשפט העליון בדבר ביטול האישור להמשיך את התובענה כתביעת ייצוג קבוצתית, ניתנה ביום 20/2/06, לפני שנכנס לתוקף חוק התובענות הייצוגיות החדש. ביום 1/3/06 התקבל בכנסת חוק התובענות הייצוגיות. ביום 12/3/06 החוק נכנס לתוקף. במועד ההחלטה לא פורטו נימוקיי, ולהלן הפירוט: לעניין תחולת חוק התובענות הייצוגיות כבר נפסק ע"י ביהמ"ש העליון כי : "התכלית העיקרית של חוק תובענות ייצוגיות היא איחודן של תביעות בעלות מאפיינים דומים והסדרת יחסי הייצוג בין תובע ייצוגי לבין קבוצת תובעים, שלכולם זכות (אישית) דומה. הגשמתה של תכלית זו מצדיקה החלתו של ההסדר בדבר הגשת תובענות ייצוגיות על הליכים משפטיים המתנהלים בבתי המשפט בהווה, גם אם עילות התביעה נשוא אותם הליכים נוצרו קודם לחקיקתו של חוק תובענות ייצוגיות". (ר' רע"א 7028/00 אי.בי.אי ניהול קרנות נאמנות (1978) בע"מ ואח' נ' אלסינט בע"מ ואח, תק-על 2006 (4) 4102). התובענה המקורית העיקרית הוגשה בלוויית בש"א לאשרה כתובענה ייצוגית, במתכונת שהיתה נהוגה לפי המצב המשפטי, עובר לחוק התובענות הייצוגיות. כשנתן בית המשפט העליון את פסק-הדין, הוא קבע שהוא עושה כן, מכוח הילכת א.ש.ת, בציינו כי למבקש זכות תביעה אישית בבית משפט השלום, לפי סכום התביעה. דא עקא שנוצר כאן חוסר בהירות פרוצדורלי, שמביא לחוסר בהירות מהותי. לכאורה, לפי מילות פסה"ד של בית המשפט העליון "נסגר" מכלול התיק: קרי הבש"א שבה הוגשה בר"ע שנדונה כערעור, והתובענה האזרחית, לגביה לא הוגשה כל בקשה. דא עקא, אם בוטלה הבש"א עדיין "שרדה" התובענה המקורית משנת 1999, שלא היתה נשוא לבר"ע; ואם ניתן פס"ד סופי בתובענה, עדיין שרדה הבש"א שלא נסגרה. אם שרד איזשהו הליך כי אז חלות עליו הוראות הסעיף 45 (ב) לחוק תובענות ייצוגיות, המחילות עצמן על בקשות ותובענות שכבר הוגשו, ואשר הן תלויות ועומדות. לא הייתי עוסקת בדקדוקי פרוצדורה אלה, אלמלא הנסיבות המיוחדות מאד של תובענה זו ממספר כיוונים: -מתן פסה"ד/ההחלטה של בית המשפט העליון בנוסחו זה; - קביעת חוק תובענות ייצוגיות שהוא חל על הליכים תלויים ועומדים; -סמיכות התאריכים שבין מתן פסה"ד/ההחלטה של בית המשפט העליון, לבין קבלת חוק התובענות הייצוגיות בכנסת; אני סמוכה ובטוחה שאילו נתונים אלה היו עומדים לנגד עיני בית המשפט העליון עובר להחלטתו, בצירוף נסיבות נדיר זה, סביר להניח, שהחלטתו היתה לפי המתווה החדש שיצר חוק התובענות הייצוגיות לגבי תובענות תלויות ועומדות, או לפחות "ספק הליך" תלוי ועומד. סעיף 11 לתוספת השנייה לחוק קובע, כי תביעה נגד רשות להשבת סכומים שגבתה שלא כדין, כמס, אגרה או תשלום חובה אחר, היא תביעה שניתן להגיש בה בקשה לאישור תובענה ייצוגית. סעיף 5 (ב) לחוק קובע כי ביהמ"ש לעניינים מינהליים הוא המוסמך לדון בבקשה לאישור נגד רשות בתביעה שעילתה החלטה של הרשות ושהסעד המבוקש בה הוא פיצויים או השבה, לרבות השבת סכומים שגבתה הרשות כמס, אגרה או תשלום חובה אחר. מאחר ובית משפט זה יושב גם כבימ"ש לענינים מינהליים, ולאור גילו הוותיק של התיק, לא היה טעם "להעביר" באופן פורמלי את ניהול התיק דרך מזכירות בית המשפט, רק כדי להחליף כריכה לתיק מינהלי, והדיון המשיך להתנהל בפני בית המשפט, בציון עובדה זו, עפ"י הוראות חוק התובענות הייצוגיות החדש, ותוך מתן אפשרות להגיש בקשה לאישור ברוח החוק. לאור כל האמור לעיל הגעתי למסקנה כי יש להחיל את חוק התובענות הייצוגיות על בקשת המבקש וכי בימ"ש זה מוסמך לדון בבקשה בתוקף סמכותו כבימ"ש לעניינים מינהליים. אלה הם הנימוקים שהובילוני לכך שהתייחסתי לתכלית פסה"ד של בית המשפט העליון, ולכן ראיתיה כהחלטה בבש"א כשעדיין קיימת התביעה העיקרית, ולגביה חל החוק החדש, בשינויים המחויבים. ה.חוקים ומועדים המועד הרלבנטי לבחינת תובענה זו הוא 2/4/06, המועד בו הוגשה הבקשה לבית המשפט להחיל על התובענה את חוק התובענות הייצוגיות החדש, וזאת מאחר ולבית המשפט לא היה ידוע, עובר למועד זה, האם המבקש מעוניין להמשיך בתובענה או לבחור במתכונת אחרת (להלן: "המועד הקובע"). הדינים הרלבנטיים לענייננו עולים מהוראות הסעיפים הבאים: סעיף 12ה(ד) לפקודת המסים (גביה) (לפני ביטולו מתאריך 10/8/04), קבע: "(ד) הוצאות שהוצאו בנקיטת אמצעי אכיפה ישא בהן הסרבן, על אף האמור בסעיפים 5(3) ו-8(2), גם אם לא נמכר נכס לשם גביית חוב המס; לעניין זה, "הוצאות" - כפי שיקבע שר האוצר באישור ועדת הכספים של הכנסת". סעיף 2 לחוק לתיקון פקודת המסים (גביה) (מס' 5), התשס"ד - 2004, מתאריך 10/8/04, קובע: "אחרי סעיף 12ח לפקודה יבוא: 12ט.(א) הסרבן יישא בהוצאות סבירות שהוצאו בנקיטת אמצעי אכיפה ובלבד שאמצעי האכיפה נדרש באופן סביר בנסיבות הענין לשם גביית המס. (ב) בבחינת אמצעי האכיפה שננקטו לענין סעיף קטן (א) יובא בחשבון, בין השאר, האם עלותם או פגיעתם בסרבן לא היתה במידה העולה על הנדרש לשם גביית המס. (ג) בסעיף זה, "אמצעי אכיפה" - אמצעי מינהלי שתכליתו גביית מס". סעיף 13 לפקודת המסים (גביה) קובע: "13.שר האוצר רשאי להתקין תקנות - (א)בדבר סדרי הדין של עיקול, שמירה ומכירה של נכסים שנתפסו עפ"י פקודה זו; (ב)בדבר טפסי הדרישות, התעודות וכתבי ההרשאה; (ג)בדבר האגרות והמשימות בעד כל פעולה שעפ"י פקודה זו לרבות בדבר הוצאות סבירות שבהן ניתן לחייב סרבן בשל אמצעי אכיפה שננקטו לפי פקודה זו, וקביעת סכומים מרביים להוצאות כאמור; תקנות לפי סעיף קטן זה טעונות אישור ועדה משותפת של ועדת החוקה חוק ומשפט ושל ועדת הכספים של הכנסת; (ד)בדרך כלל, לענין ביצוע הוראות פקודה זו". סעיף 1 לאכרזת המסים (גביה) (ארנונה כללית ותשלומי חובה לרשויות המקומיות) (הוראת שעה), תש"ס -2000, מתאריך 16/3/2000, קובע : "על גביית ארנונה כללית המוטלת מכוח חוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג - 1992, ועל תשלומי חובה המגיעים לרשות על פי דין (להלן - חובות לרשות המקומית) יחולו הוראות הפקודה למעט סעיף 10, וסעיף 11א(1) ייקרא כאילו המילה "ראשון" נמחקה ממנו; החובות לרשות המקומית יהיו מס כמשמעותו בפקודה". אין מחלוקת בין הצדדים כי החל מתאריך 10/8/04 בו פורסם תיקון מס' 5 לחוק לתיקון פקודת המסים (גביה) (מס' (5התשס"ד - 2004, נוצר חיוב עצמאי לשאת בהוצאות סבירות שהוציאה רשות אגב נקיטת אמצעי אכיפה ע"י העירייה כנגד סרבן מיסים; כל זאת במנותק מסעיף 12 לפקודת המיסים, שהיה, בין השאר, לעמדת העירייה, הבסיס לחיובים קודמים של הוצאות הגביה. החל מ- 10/8/04, העירייה, לגרסתה, אמנם המשיכה לגבות את הוצאות האכיפה, ברם עשתה זאת מכוח תיקון מס' 5 ולא מכוח סעיף 12 ה (ד) לפקודה. לעמדת היועמ"ש, אזי בנוסף לעמדת העירייה שחל סעיף 12ה (ד), יכול לחול גם סעיף 13 לפקודה שהינו סעיף רחב יותר והוא "מכסה" את כל התקופה עוד לפני התיקון מס' 5. הסעיף דן בקביעת סכומים מירביים בגין הוצאות סבירות בהן ניתן לחייב סרבן בשל אמצעי אכיפה שננקטו לפי פקודה זו. סעיף 5 לחוק לעיל קובע כי שר האוצר יביא לאישור ועדה משותפת של ועדת החוקה חוק ומשפט ושל ועדת הכספים של הכנסת, בתוך 90 ימים מיום תחילתו של חוק זה, תקנות ראשונות לפי סעיף 13 (ג) לפקודה בנוסחו, שבהן ייקבעו בין השאר, סכומים מירביים להוצאות. מסקנת ביניים - החל מיום 10/8/04, גביית ההוצאות נעשית ברמה העקרונית כדין (בכפוף לבדיקה שתיעשה להלן, האם יש צורך בחקיקת תקנות למטרה זו, ומשמעות המינוח של "סרבן" מיסים). לנושא המועדים יש לקחת בחשבון שני סעיפים בחוק: לפי הוראות סעיף 9(ב) לחוק : "בית המשפט לא יאשר תובענה ייצוגית בתביעת השבה נגד רשות, אם הרשות הודיעה כי תחדל מהגביה שבשלה הוגשה הבקשה לאישור והוכח לבית המשפט כי היא חדלה מהגביה כאמור לכל המאוחר במועד הקבוע". המשיבה גורסת כי חל סעיף זה, והצטרף אליה גם היועמ"ש. טוען המבקש, כי בכדי שהפסקת הגבייה תוכל לחסות תחת כנפיו של סעיף 9 (ב), יש לפרש את המונח "חדלה מהגבייה" כמתייחס לרשות אשר הודיעה כי חדלה מהגבייה בשל היות הגבייה מנוגדת לדין, ומתחייבת להשיב את הכספים שגבתה באופן זה, לכשתידרש לכך ע"י מי מהאזרחים שנפגעו מפעולתה, באופן פרטני, לא ייצוגי. סעיף 9(ב) לחוק תובענות ייצוגיות מאפשר לרשות להפסיק גבייה של מס, אגרה או כל תשלום חובה אחר 90 יום או יותר (באישור בית המשפט), לאחר שהוגשה כנגדה בקשה לאישור תובענה ייצוגית בגין אותו מעשה גבייה. לגבי סיטואציה מעין זו, קובע המחוקק כי בית המשפט לא יאשר תובענה ייצוגית בשל תביעת השבה מעין זו, אם הרשות הודיעה שהיא חדלה מהגבייה, לכל המאוחר במועד הקובע, קרי 90 יום מהיום בו הוגשה הבקשה לאישור (ר' סעיף 9(א) לחוק המגדיר מהו המועד הקובע). מקריאת לשונו של הסעיף עולה שיש צורך בקשר סיבתי, בין הגשת הבקשה לאישור תובענה ייצוגית, לבין הפסקת הגבייה על ידי הרשות (ר' לעניין זה את פסק הדין בת"מ 109/06 (בש"א 31213/06) בן ישי נ' עיריית לוד, ). הוראת סעיף 9 הנ"ל יוצרת מספר איזונים: - איזון שבין האינטרס הציבורי הדורש פיקוח צרכני יעיל וראוי על הרשויות הגובות כספים מהציבור הרחב לשם מימון פעילותן, לבין אינטרס הפרט למצות את עילת התביעה כנגד הרשות; - איזון בין האינטרס של הציבור, שהרשויות ימשיכו להתנהל בוודאות תקציבית, תוך מניעת מצב של פגיעה כלכלית קשה מדי, כתוצאה מחיובן להשיב סכומי עתק שנגבו בעבר, ללא שיימצאו לכך מקורות מימון תקציביים מספיקים, לבין פגיעה בזכות הקניינית של הפרט. (לעניין איזון האינטרסים המונח ביסוד סעיפים 9 ו-21 לחוק, ראה דיון ב-ת"מ 203/06 איזנברג נ' מחסני ערובה נעמן בע"מ ואח' ת"מ 122/06 מדינת ישראל נ' אלעזר לוי; וכן ת"מ 111/06 (בש"א 30998/06 עו"ד נפתלי גרוס נ' מדינת ישראל ואח'. בענייננו, אין חולק כי ביום 2/4/06, עת הוגשה לבית המשפט הבקשה לאישור התביעה כתובענה ייצוגית, היתה המשיבה מוסמכת לגבות חובות ארנונה, מים וקנסות חניה מתוקף האכרזה, שהיתה ביום 16/3/00. לגבי הוצאות אכיפה לסוגיהן, גביה עקרונית עפ"י דין היתה רק מיום תחולת התיקון מס' 5 מתאריך 10/8/04, שאפשר לנקוט בהוצאות אכיפה לגבי סרבן מס והטלת הוצאות סבירות עליו לעניין אמצעי האכיפה, ובתנאי שהמשיבה עמדה בתנאי הסעיף הזה. לכן, המועד הרלבנטי לבחינת בקשה זו היא התקופה שבין 2/4/04 - הוא המועד הקובע לעניין יישום החוק על הבקשה, לבין 10/8/04, הוא המועד שממנו חל תיקון מס' 5. לגבי תקופה זו יש לבדוק את תחולת האכרזה, על המקרה שלפנינו. אציין כבר עתה, כי המשיבה אינה טוענת שגבתה את הוצאות האכיפה מכוח סעיף 13 לפקודה. לכן טיעונו של היועמ"ש עד כמה שיהיה משכנע, אינו רלבנטי, באשר המקור הנטען ע"י העירייה הוא שונה. איני סבורה שמתפקידו של בית המשפט לחפש מקורות בחוקים אחרים "לעזרת" רשות הטוענת כי ביצעה את חובתה מכוח סעיף נתון בחוק, ולא זולתו. במאמר מוסגר אציין כי מטיעוני ב"כ המבקש גם עלה כי לאחר הגשת התביעה המקורית, הרשות גבתה הוצאות גביה אלה, בכנותה אותם כל פעם בשמות שונים, כשמקורם המשפטי הנטען הוא ג"כ שונה. הרשות אינה שוללת זאת, אם כי מציינת כי כשניתן פסה"ד בערעור בנושא של רע"א 2911/95 עו"ד יוסי אברהם נגד עיריית ר"ג (דינים ועוד נ"ה 504), היא הצהירה (סעיף 9 סיפא לתגובה), כי תימנע בנסיבות דומות לגבות. כיום, הרשות בעצם ממשיכה לגבות דמי אכיפה, אם כי הפעם, לאור שינוי החוק, היא בדעה שהם כדין. הפועל היוצא הוא, שמבחינת לוח הזמנים, הדיון נסב רק לגבי התקופה מ - 2/4/04 ועד 10/8/04, כלומר כ- 4 חודשים. לפי הוראות סעיף 21 לחוק, אזי במידה ובית המשפט אישר תביעה ייצוגית בתביעה השבה כנגד רשות : "לא יחייב את הרשות בהשבה לגבי תקופה העולה על 24 החודשים שקדמו למועד שבו הוגשה הבקשה לאישור". סעיף זה לא דן בשלב האישור, אלא בשלב השני לענין גובה החיוב, כשהתובענה מתאשרת, ולכן אין לו משמעות מרובה לענין לוחות הזמנים. ו.תנאי האכרזה לעניין גביית הוצאות האכיפה כללי ביום 16/3/00 פורסמה אכרזת המיסים )גביה) (ארנונה כללית ותשלומי חובה לרשויות המקומיות ) ( הוראת שעה), תש"ס - 2000 (להלן: "האכרזה") (נספח ג' לתגובת המשיבה 1). האכרזה קבעה כי על גביית ארנונה כללית ותשלומי חובה המגיעים לרשות מקומית עפ"י דין, יחולו הוראות הפקודה, וכי החובות לרשות המקומית בגין התשלומים הללו יהיו "מס" כמשמעותו בפקודה. תוקפה של האכרזה הוארך מעת לעת וכעת היא עומדת בתוקפה עד ליום 31/12/07. תכליתה של האכרזה, כפי שנקבע בע"א 1167/01 עיריית ראשון לציון נ' בנק הפועלים בע"מ ואח', (תק-על 2005 (4) 2872) היא: "האכרזה באה על רקע משברים תקציביים חמורים שפקדו את השלטון המקומי בישראל בשנים האחרונות ולאחר שחוסר יעילות בגביית הארנונה ותשלומי החובה האחרים, אותרה כאחת הסיבות המרכזיות למשברים תקציביים אלה. האכרזה נועדה, אפוא, להקל על הרשויות המקומיות את גביית החובות בהעמידה לרשותן שורה של אמצעים מרחיקי לכת". כאמור לעיל, בסיכומים עמדת המשיבה היא כי החל ממועד פרסום האכרזה בחודש מרץ 2000 ועד ליום 10/8/04, מועד ביטולו של סעיף 12ה(ד), והוספת סעיף 12ט' לפקודה, השתת חיוב הוצאות האכיפה נעשתה שלא כדין (ס' 11 לתגובה). תגובה זו תומכת בפרשנות הוראות סעיף 12ה' לפקודה, שנדונה בהרחבה בהחלטת בימ"ש זה מיום 14/5/00. מקריאת הסעיף עלה, כי היה צורך בהתמלא שני תנאים מקדמיים, המפורטים בסעיף 12ה(א), כדי להפעיל את הוראות סעיף 12ה(ד) לפקודה; האחד - קיומו של "חוק מס", השני - ששר האוצר ממונה על ביצועו, או על הגבייה לפיו (ר' סעיף 12ה' בנוסחו דאז - נספח א' לתשובת המבקש לתגובת המשיבה). אבל לאור ההודאה לעיל, ניתוח זה הינו כבר הסטוריה. טוענת המשיבה, כי בהתאם לאכרזה, הארנונה מוטלת מכוח פרק ד' לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג - 1992 (להלן: "חוק ההסדרים"), ושרי האוצר והפנים הם הממונים על ביצועו של חוק ההסדרים, המקנה להם סמכויות בקשר לארנונה (ר' סעיפים 8(ב), 9, 12 לחוק ההסדרים). מכאן, שעניין לנו ב - "חוק מס" ששר האוצר ממונה על ביצועו, ולפיכך חלה עליו הוראת סעיף 12ה (ד) המאפשרת גביית הוצאות אכיפה מחייבים. זו טענה שהינה נכונה כיום ברמה העקרונית של הגדרת חוק מס, באשר האכרזה אכן שינתה את המצב המשפטי, שהיה בעת הדיון הראשון בבקשה לאישור התובענה כתובענה ייצוגית. טוען המבקש, כי אפילו הפכו חובות הארנונה, מכוח האכרזה, לחובות מס כהגדרת הפקודה, הרי שארנונה אינה מוטלת מכוח חוק ההסדרים, אלא מכוח פקודת העיריות, שעל ביצועה ממונה שר הפנים, ואף אם היתה מוטלת מכוחו של חוק ההסדרים, לא שר האוצר הוא שממונה על ביצועו של חוק זה, אלא שרי הפנים והאוצר יחדיו. על כן, הוא טוען, לא מתמלאים שני התנאים המקדמיים להחלת סעיף 12ה(ד) כמקור הסמכות לגביית הוצאות אכיפה בגין חובות ארנונה. ראשית יצוין, כי בניגוד לטענת המבקש, האכרזה מחילה את הוראות הפקודה הן על חובות ארנונה והן על חובות בגין צריכת מים, שהרי נכתב במפורש: "...ארנונה כללית ותשלומי חובה המגיעים לרשות מקומית עפ"י דין...". לגופה של טענה, הנני סבורה כי האכרזה אכן משנה את פני הדברים בהקשר לסיווג הארנונה והמים ע"י הרשות. הגדרת המונח "חוק מס" בסעיף 12 ה(א) לפקודה היא: "חיקוק הדן בהטלת מס...". אין חולק כי הוראות חוק ההסדרים הינן בגדר חיקוק הדן בהטלת מס; ודוק: אין כאן דרישה שהחיקוק יהווה המקור להטלת המס, אלא אך שהוראותיו דנות בהטלת מס. אשר על כן, משמצאנו כי ארנונה ותשלומי חובה אחרים מהווים "מס", כי חוק ההסדרים הינו "חוק מס" וכי שר האוצר ממונה על הגבייה לפיו, הרי שהתמלאו שני התנאים המקדמיים, עפ"י החלטתי הקודמת, ונסללה הדרך העקרונית בפני המשיבה לגבייה חוקית של ארנונה ומים. וספציפית לעניין הוצאות הגבייה של ארנונה ומים ביום 10/8/04 פורסם החוק לתיקון פקודת המסים (גביה) (מספר 5), התשס"ד - 2004 (להלן: "תיקון 5") (נספח ה' לתגובת המשיבה). במסגרת התיקון בוטל כאמור סעיף 12ה(ד) לפקודה והוסף סעיף 12ט' תחת הכותרת "הוצאות שיישא בהן הסרבן" אשר זו לשונו: - "(א) הסרבן יישא בהוצאות סבירות שהוצאו בנקיטת אמצעי אכיפה ובלבד שאמצעי האכיפה נדרש באופן סביר בנסיבות העניין לשם גביית המס. (ב) בבחינת אמצעי האכיפה שננקטו לעניין סעיף קטן (א) יובא בחשבון, בין השאר, האם עליתם או פגיעתם בסרבן לא היתה במידה העולה על הנדרש לשם גביית המס. (ג) בסעיף זה, "אמצעי אכיפה" - אמצעי מינהלי שתכליתו גביית מס". תיקון 5 לפקודה יצר למשיבה מקור עצמאי לחיוב בהוצאות אכיפה לשם גביית המס, במנותק מסעיף 12 ה(ד) לפקודה. רוצה לאמור, החל מיום 10/8/04, מוסמכת המשיבה לגבות הוצאות אכיפה שהוצאו לגבייתם של חובות הארנונה והמים, במנותק מסעיף 12ה' לפקודה. שאלה היא - מה הדין באותם 4 החודשים בין אפריל 2004, מועד הגשת הבקשה לאישור התובענה כתובענה ייצוגית, לבין 10/8/04, תקופה שלגביה עדיין נגבו הוצאות האכיפה? כאן המקום לשוב ולציין, כי לעמדת היועץ המשפטי לממשלה, יש לראות את מקור הסמכות לגביית הוצאות האכיפה, בסעיף 13 לפקודה, שהינו סעיף כללי, המקנה לשר האוצר סמכות לקבוע תקנות לעניין ביצוע הוראות הפקודה. ב"כ היועמ"ש מצביע על תקנות המסים (גביה) (קביעת הוצאות שהוצאו בנקיטת אמצעי אכיפה), התשנ"ג - 1993, כעל אותו מקור סמכות גם לשליחת מכתבי התראה. אין דעתי כדעתו, ממספר סיבות: התקנות מונות את סוגי ההוצאות, כמו: הוצאות הכרוכות בביצוע עיקול, פריצה לחצרים לצורך הוצאת מעוקלים, אבטחה, גרירה, אחסון מעוקלים, ביטוח המעוקלים, הוצאות מכירת המעוקלים, פרסום המכירה, שמאות ו"הוצאות משפטיות הכרוכות בביצוע אמצעי אכיפה, שייקבעו בכללים בהתייעצות עם מנהל בתי המשפט או מי שהוא הסמיכו לכך". לא ניתן להשוות את סוג ההוצאות שמפרט הסעיף להוצאות בגין משלוח מכתב התראה; לכן איני סבורה שהסעיף החדש ו/או הישן כללו הוצאות משפט "פשוטות" כמו מכתבי התראה, הן מכיוון שאלה לא נזכרו בסעיף והן מכיוון שהסעיף התייחס ופירט הוצאות ממהות שונה, "אלימה" יותר. עמדתי זו מתחזקת לאור העובדה, שהסעיף עצמו מתייחס במפורש, בסיפא שלו להוצאות משפט, לצורך אכיפה וקובע את הכללים לאפשר את גבייתן. בנוסף, לא הובא לידיעתי שנקבעו כללים בהתייעצות עם מנהל בתי המשפט. אשוב ואציין כי המשיבה לא טענה, שהחיוב נעשה מכח סעיף 13. לחלופין, גורס היועץ המשפטי לממשלה כי הסמכות לגביית הוצאות נגזרת מסעיף 12ה(ד) לפקודה, בהיותו סעיף כללי, וביהמ"ש מתבקש לאמץ את הפרשנות שניתנה בפסק הדין בת.א. 3071/00 (בש"א 30958/00 ברק דון ואח' נ' עיריית נתניה, ( ביום 15/10/01), לפיה לסעיף 12ה(ד) קיום עצמאי ונפרד וכי התנאים המקדמיים המהווים תנאי ליישום אמצעי אכיפה מיוחדים כמפורט בסעיף 12ה(ב), אינם חלים ככל שהדבר נוגע להטלת הוצאות שהוצאו בנקיטת אמצעי אכיפה מתוקף סעיף 12ה(ד). דא עקא, פרשנות הסעיף שונה לטעמי, ואני מפנה להחלטה (שבוטלה) ומאמצת אותה לענין זה, כחלק מפסה"ד. ובאמרת אגב, בשולי הדברים: יש מקום לאבחן אבחנה נוספת, בין סעיף 12 לבין סעיף 13 (למרות שלגביו לעמדתי אין להמשיך את הדיון באשר הוא לא היה מקור הגביה): סעיף 12ט' קובע שיש צורך ב: "סרבן" ובאמצעי אכיפה סביר לגביית המס. סעיף 13 אינו מתעניין בסרבן, אבל מציב פרוצדורה לגבייה מירבית של סכומים. לא בכדי השתמש המחוקק בשני מינוחים שונים: הוצאות סבירות, וסכומים מירביים. בעוד שלגבי סכומים מירביים דרוש אישור מיוחד, הרי לגבי סכומים סבירים, אין צורך באישור מעין זה, והטוען נגדם, יוכיח את חוסר סבירותם, ואין לדרוש אישור מיוחד אלא ניתן להסתפק בהסכמה כללית זו. מכאן שהיה על המבקש להוכיח שהסכומים שנגבו בגין הוצאות אכיפה, - אינם סבירים, אילו רצה לבטל ההסתמכות על סעיף 12ט', דבר שלא בוצע. נותר מונח שסתום נוסף לצורך הפעלת סעיף 12ט' והוא: האם מדובר בסרבן תשלום? מאחר ולא נשמעו טיעונים לעניין זה, כפי שציינתי לעיל, התייחסותי לנושא היא במאמר מוסגר וכאמרת אגב בלבד, לצורך שלימות התמונה. הן התייחסות המשיבה והן התייחסות היועמ"ש לכך שמי שמתמהמה לשלם חוב מים וארנונה, בתקופה נתונה, הינו "סרבן" תשלום, - לא מתאימה לנסיבות מקרה זה. בסעיף 8 לעתירה ציין המבקש כי : "המבקש פנה כבר לפני כן פעמיים בכתב למחלקת צרכנות מים בעירייה, בקשר לגידול בלתי מוסבר בחשבון המים שלו. מכתביו לא נענו. רק לאחר משלוח מכתב נוסף, לראש העיר דאז, מר רוני מילוא, כשנה לאחר פנייתו הראשונה למחלקת צרכנות המים, מצאה לנכון העירייה להגיב לפניות המבקש". אמירה זו לא נסתרה מבחינה עובדתית. והשאלה היא - האם מי שמבקש לברר חוב ולא נענה, ורק פניה לראש העירייה מניבה התייחסות לעניינו, - הינו סרבן מיסים? איני סבורה כך. לרשות הכוח והסמכות לשרת את האזרח. שירות האזרח משמעו להיות קשוב לפניותיו ומתן מענה להם בצורה עניינית, גם לפני שראש העירייה נכנס לתמונה, אם נכנס, וכשהאזרח פונה "רק" למחלקה הרלבנטית. שימוש באמצעי אכיפה וגביה בסיטואציה מעין זו, במקום בירור חוב שהאזרח מבקש, - הוא שימוש לרעה בכוח הסמכות. זו התנהלות שאינה מתקבלת על הדעת, ובכך הרשות פגעה ופוגעת בחזקת תקינות הפעולה שלה עצמה, וכורתת את הענף החוקי לכח שהוענק לה, ובוודאי גם להתייחסות אחרים כלפיה. זה באשר לאמרת האגב, ואם נחזור לענייננו: בתקופה שבין 2/4/04 לבין 10/8/04 לגבי אותם 4 החודשים, לא היתה לעירייה רשות וסמכות לגבות את הוצאות האכיפה, כפי שגבתה. וספציפית לעניין הוצאות אכיפה בגין קנסות חניה רכיב תביעתו השני של המבקש הינו עתירה למתן סעד הצהרתי, לעניין חוסר סמכותה של המשיבה להסתמך על סעיף 12ה' לפקודה ועל התקנות שהותקנו מכוחו, בבואה להשית עליו את הוצאות האכיפה בסך 117 ש"ח, שכר המעקלים אשר נשלחו לביתו, לאכיפת תשלומם של דו"חות חניה. סעיף 70 לחוק העונשין מחיל את פקודת המסים (גביה) על קנסות, וסעיף 12ט' לפקודה מעניק לרשות סמכות לגביית הוצאות האכיפה בגינם. הבסיס החוקי להטלת הוצאות אכיפה בגין קנסות חניה, נוצר למשיבה, לכל המאוחר, ביום 10/8/04 וכל האמור לעיל לעניין ניתוח סעיפי החוקים הרלבנטיים, חל גם כאן בשינויים המחויבים. המסקנה - החל מהמועד לעיל מוסמכת המשיבה לגבות הוצאות אכיפה אף בגין קנסות חניה עירוניים. עתה נותרו לפני המבקש שתי מכשלות: הראשונה - היש לו עילת תביעה? מאחר ומברור טלפוני שערך ב"כ המבקש עם עוה"ד ב"כ העירייה נמסר לו, כי למרות ששילם את קנסות החניה, יימשכו הליכי הגביה (נספח ה' לבקשה), פנה המבקש, כפי שצוין לעיל, לבית המשפט ועתר לקבל צו מניעה זמני לאסור את התשלום. התוצאה היא כי המבקש טרם נשא בפועל בתשלום הוצאות גביית קנסות החנייה שהושתו עליו, לאחר שבית המשפט (ס. הנשיא י' זפט), נענה לבקשתו והוציא צו מניעה האוסר על המשיבה לגבות את החוב הנ"ל שעמד אז כבר ע"ס 211 ש"ח, וזאת עד לבירור המשפטי בתיק זה. לאור זאת טענה המשיבה, שאין לו עילת תביעה. השניה - האם ניתן לקבל פס"ד הצהרתי? בסעיף 58 לבקשה החדשה מתוארות עילות התביעה להן עותר המבקש, בזו הלשון: "זכות לקבל החזר של כספי "הוצאות האכיפה" אשר שולמו לעירייה, כמו גם זכות למחיקת חובות בגין "הוצאות אכיפה"...". במילים אחרות: המדובר בהשבה או בצו עשה. ואפתח דווקא בשאלה השניה. במישור זה של תביעת המבקש לסעד הצהרתי או צו עשה, עולה השאלה האם לאור לשון סעיף 11 לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות, המאפשרת הגשת תביעת השבה בלבד נגד רשות, ניתן להגיש גם תביעה לפסק דין הצהרתי או צו עשה. וזו לשון הסעיף המסמיך: ביהמ"ש מוסמך לדון, אם זו: "תביעה נגד רשות להשבת סכומים שגבתה שלא כדין, כמס,אגרה או תשלום חובה אחר". מהבחינה הלשונית, המסקנה המתבקשת היא, שהתביעה היחידה אותה ניתן להגיש כנגד רשות לאור חוק התובענות החדש, היא רק תובענה להשבת כספים, ולא ניתן להגיש בקשה למתן פסק-דין הצהרתי או צו עשה. בחינת גישת הפסיקה למתן פסקי דין הצהרתיים, כמו גם תכלית חוק התובענות הייצוגיות בסעיף 1 לעיל בדבר מטרות החוק לקבוע כללים אחידים לעניין הגשה וניהול של תובענה ייצוגית, וכן ש: "לא תוגש תובענה ייצוגית אלא בתביעה כמפורט בתוספת השניה..." (סעיף 3 לחוק) מביאים לידי המסקנה כי רק העילות המנויות בסעיף 11 לתוספת השניה, הינן עילות התביעה עפ"י החוק (לדיון בסוגיה זו בהרחבה בהקשר למתן פס"ד הצהרתי, ראה החלטתי ב-ת"מ (ת"א) 109/06 בן ישי נ' עיריית לוד. במילים אחרות: סעיף זה יוצר ייחוד הסעד בתביעה כנגד רשות. נותרה לדיון השאלה - מה הדין כשהמבקש לא שילם בפועל את הוצאות האכיפה, ומכאן שברמת התיאור הרעיוני לא ניתן לאמור שיש פה תביעה להשבה של כספים ששולמו. התשובה לכך היא כפולה - הראשונה - החיוב לתשלום כבר נקבע, ומה שנדחה באמצעות צו שיפוטי, זה רק עצם הביצוע; אלמלא צו זה היו הכספים אצל הרשות ולא אצל המבקש, וזה גם מה שיקרה אם בקשתו תידחה. במקרה מעין זה נראה שיש לפרש את הסעיף ע"י קריאתו כך: כספים ששולמו לרשות או שהרשות חייבה את האזרח בתשלומים והם טרם שולמו. מכיוון שצו המניעה לא פגם בהטלת החיוב ע"י הרשות, ו"בזכותה" לממש את החיוב, ולמעשה על כך מלין המבקש, אין לאמור כי צו המניעה שמקפיא מצב גביה אבל לא מצב חיוב, - משפיע על זכותו המהותית. השנייה - כיום לפי הוראות סעיף 8(ג)(1) רשאי בית המשפט להחליף תובע ייצוגי בתובע ייצוגי אחר; ולענייננו בכזה שכבר שילם את הוצאות הגביה בגין קנסות חניה, כך שתביעת ההשבה גם לפי מילותיו המפורשות של סעיף 11 לתוספת השנייה, - לא נשללה ממנו. לאור תשובתי הראשונה לנושא, - הצירוף אינו נחוץ. מסקנת ביניים - יש אפשרות עקרונית להגשת תובענה ייצוגית בגין התקופה 10/8/04 - 2/4/04 להשבה של הוצאות אכיפה שנגבו שלא כדין, גם לעניין קנסות חניה, בין אם הוצאות אלה נגבו בפועל ובין אם רק חויבו בפנקסי המשיבה וטרם נגבו. בהחלטתי הקודמת דנתי גם בתנאים המקדמיים לצורך הגשת התובענה כתובענה ייצוגית. במסגרת הטיעונים בבקשה החדשה, - לא העלתה המשיבה טענות (למעט נושא היעדר עילת תביעה) כנגד התובע הייצוגי או בא-כוחו. לאור העובדה כי הבקשה הוגשה ע"י המבקש ביום 2/4/06, הרי במסגרת הקבוצה, ייכללו חייבים אשר שילמו בפועל הוצאות האכיפה ו/או חויבו בהן בתקופה הרלבנטית, מועד בו היה החיוב שלא כדין. המבקש יהיה התובע הייצוגי, ובא-כוחו ייצג את הקבוצה. הסעד הנתבע הוא השבת הוצאות אכיפה בגין ארנונה עירונית, מים ודו"חות חניה. העילות והשאלות המשפטיות הן כפי שהוגדרו בפלוגתאות של דיון זה. מאחר והמדובר בתיק ישן, במספר שינויים בדין ובהלכה שחלו במהלך התקופה, בשלב זה, איני מורה על פרסום דבר האישור העקרוני, ואני קובעת את התיק בפני לקדם משפט לתאריך 5/7/07 שעה 08:20. המגמה היא לאפשר לב"כ הצדדים להגיע אולי להסדר שיהיה מקובל על שניהם, לסיום ההליך בדרך מוסכמת. ארנונה (חובות)חובארנונה