תביעה בנושא גניבת עין והפרת סימן מסחר. הצדדים הם בעלים במשותף של סימן מסחר רשום: השם KARKADE וציור של מלכה מצרית. סימן המסחר זהה לסימן מסחר רוסי השייך ליצרן התה הרוסי ALIKANTE LTD (להלן: - "היצרן"). בתחילה שיתפו הצדדים פעולה ושווקו יחד תה צמחים, שייבאו מהיצרן. התובעת טוענת כי לאחר שתם שיתוף הפעולה בינה לבין הנתבע, החל הנתבע לשווק תחת סימן המסחר תה שאיננו תה מקורי של היצרן ושנארז על ידי היצרן. עמדת הנתבע היא שהתובעת הועסקה על-ידיו בעבר בעסקו ושלא הייתה מעולם שותפות ביניהם. א. רקע 1. הצדדים שיווקו בסמוך להגשת התובענה, כל אחד בנפרד, תה צמחים המופק מצמח ההיביסקוס. 2. לתובעת זיכיון בלעדי לשיווק התה וזכות בלעדית לשימוש בסימן המסחר הרוסי (ראו נספחים א/1-א/2 לכתב התביעה). זכויות אלו הוענקו לה על ידי היצרן ביום 10.4.01, לטענתה בטרם העסקתה על-ידי הנתבע. התובעת טוענת, כי בשנת 2001 ייבאה משלוח קטן של תה מהיצרן לבדיקת היענות הציבור למוצר. עוד טוענת התובעת, כי במהלך שנת 2002 הציגה התובעת את המוצר בפני הנתבע, שהוא עוסק מורשה המייבא מוצרי מזון ומשקאות (מוכר בשם "טריאל יבוא ושיווק מזון") והציעה כי ישווקו יחדיו את המוצר. 3. אין חולק, כי השניים רשמו במשותף סימן מסחר ישראלי, הדומה לסימן המסחר הרוסי: הוא מכיל ציור של מלכה מצרית ואת המילה 'קרקדה'. עם זאת, סימן המסחר הישראלי אינו מכיל את שמו של היצרן הנ"ל. הסימן תקף לגבי "שירותי שיווק מזון הנכללים בסוג 35". היצרן הנ"ל אינו בעל-דין בפניי. כך הציג, בראשית הדרך, בא-כוח התובעת את השאלות שבמחלוקת: "אינני חולק על כך ששני בעלי הדין רשומים במשותף כבעלים של סימן המסחר (וסכסוך כספי ביניהם מתברר בבימ"ש אחר). טענתי היא שגם אם יכול המשיב בשלב זה להשתמש בסימן המסחר, אין הוא יכול לעשות בו שימוש לצורך תיאור מוצר שאיננו התה המקורי של היצרן מרוסיה. שניהם, לפי טענתי דהיום, יכולים לעשות שימוש בסימן המסחר, אבל רק לצורך תיאורו ושיווקו של התה המגיע מהספק ברוסיה. " 4. הצדדים פעלו במשותף משנת 2002 עד שנת 2004. הצדדים חלוקים בשאלת אופי היחסים ביניהם בתקופה זו. התובעת טוענת, כי הייתה ביניהם שותפות ואילו הנתבע טוען כי העסיק את התובעת והיו ביניהם יחסי עובדת-מעביד. עוד חלוקים הצדדים לגבי המאורעות שהובילו לתום שיתוף הפעולה ביניהם. 5. בשנת 2004 הקימה התובעת את החברה טרייאל יבוא ושיווק מזון בע"מ, ששמה דומה מאוד לשם עסקו של הנתבע. התובעת החלה לשווק תה באמצעות חברה זו. אין חולק כי התובעת משווקת תה המיוצר ונארז על ידי היצרן. הנתבע לעומתה, המשיך לשווק תה תחת סימן המסחר למרות שלטענת התובעת לא מדובר בתה של היצרן - שהתקשר, כזכור, בהסכם בלעדיות עם התובעת. ב. טענות הצדדים 6. לטענת התובעת, לאחר תום שיתוף הפעולה בין הצדדים סיפק היצרן תה אך ורק לה. הנתבע מצידו המשיך לשווק תה והתובעת טוענת, כי הוא משווק תה שאינו תה של היצרן ובכך מיפר את סימן המסחר, מבצע עוולת גניבת עין ופוגע במוניטין היצרן ובמוניטין שלה. 7. הנתבע מצידו, טוען כי מעולם לא הייתה לו שותפות עם התובעת, שעבדה בעבורו. עוד טוען הנתבע, כי הוא ביקש לרשום את סימן המסחר על שמו בלבד והתובעת הוסיפה את שמה לסימן המסחר במחטף ותוך טענת שווא, כי הרישום יאפשר לה לפעול כמיופת כוחו. הנתבע הזכיר, כי עסקו, שהיה קיים לפני שיתוף הפעולה עם התובעת, נשא בכל עלויות רישום סימן המסחר. הנתבע הוסיף וטען, כי לפני תום שיתוף הפעולה בין הצדדים לא רכשה התובעת סחורות מכל סוג. טענה נוספת של הנתבע היא, כי המדבקות שנותרו אצלו שייכות לו ולא לנתבעת וכך גם אלו שנותרו אצל התובעת - ששיווקה מוצרים שעליהם מופיעים מספרי הטלפון של הנתבע וכתובתו. הנתבע מקיש מכך, כי הנתבעת השתמשה במדבקות שנרכשו על ידיו. 8. בעניין איכות התה המשווק על ידיו ומקורו, טוען הנתבע, כי הוא משווק תה המיוצר על ידי היצרן ברוסיה וזאת מכוח הסכם שנחתם בינו לבין היצרן ביום 1.9.04 (ראו נספחים ד/1-ד/8 לכתב ההגנה). ההסכם שהציג הנתבע מעיד, כי הנתבע רכש מהיצרן פרחי היביסקוס שנאספו בגרמניה וכי מדובר במוצר לא ארוז, כך שאת האריזה ביצע הנתבע בעצמו. הנתבע הציג קבלות, שלטענתו מוכיחות, כי רכש מספר משלוחי עלי היביסקוס מהיצרן. התובעת מגיבה לטענה זו ומציינת כי ההסכם שמציג הנתבע מוכחש על ידי היצרן הרוסי. התובעת מסתמכת על מסמך שהועבר לה מהיצרן ולפיו ההסכם אינו מוכר לו. כמו כן מציגה התובעת מכתב שנשלח לנתבע מהיצרן ולפיו לאחר תום שיתוף הפעולה בין התובעת והנתבע, היצרן יעבוד רק עם התובעת ואילו הנתבע מתבקש להפסיק את השימוש בסימן המסחר (ראו נספח ה' לסיכומי התובעת). הנתבע מצביע על כך שמסמך זה אינו נושא תאריך וכי אין כל ראייה כי נשלח אליו מעולם. בנוסף מסתמכת התובעת על עדות נציגת היצרן, הגב' אוקסנה קורטובה, בפניי, המאשרת את עמדתה. הנתבע, מצידו, מצביע על סתירות בעדות נציגת היצרן ועל דברים שלה המאששים את גרסתו, לשיטתו, בחקירתה הנגדית. 9. הצדדים הציגו בדיקות מעבדה שונות בנוגע לתה המשווק על ידי הנתבע. הנתבע מסתמך על בדיקות מעבדה המראות, כי המוצר שהוא משווק הוא אכן חליטת היביסקוס וורד בר (ראו נספח ו' לכתב ההגנה). התובעת מצידה, משווה את הנתונים שהציג הנתבע לבדיקת מעבדה שהזמינה בעבור התה שהיא משווקת. השוואת הבדיקות מראה כי למוצרים הרכב תזונתי שונה אף על פי ששניהם זוהו כחליטת היביסקוס עם ורד בר. התובעת מסיקה מהשונות כי מדובר במוצרים שונים וכי הנתבע אינו משווק תה של היצרן. ג. דיון בעלות משותפת בסימן מסחר ישראלי הדומה לסימן מסחר זר שאינו מוכר היטב 10. התובעת והנתבע הם בעלים במשותף של סימן מסחר רשום. סעיף 46 לפקודת סימני מסחר [נוסח חדש], קובע כדלקמן: "(א). רישומו התקף של אדם כבעל סימן מסחר יזכה אותו לשימוש ייחודי בסימן המסחר על הטובין שלגביהן נרשם הסימן ובכל הנוגע אליהם, בכפוף לכל תנאי וסייג הרשומים בפנקס. (ב). היו כמה בני אדם רשומים כבעלים של סימני מסחר זהים, או זהים בעיקרם, לגבי טובין זהים, יהיו זכויותיו של כל אחד מהם כאילו היה הבעל הרשום היחיד של הסימן, אך לא יזכה הרישום איש מהם לעומת רעהו לשימוש ייחודי בסימן המסחר אלא במידה שהרשם או בית המשפט העליון קבעו לכל אחד את זכויותיו". (הדגשות הוספו). בעניין אל חולוד חברה למסחר, נפסק כי סעיף 46(ב) מתייחס הן למצב בו ישנם שני סימני מסחר זהים הרשומים כל אחד בנפרד והן למצב של בעלות משותפת בסימן מסחר אחד (ראו: בש"א 4237/03 (ת.א (ת.א) 1099/03) אל חולוד חברה למסחר נ' למיט יבוא ויצוא בע"מ, לא פורסם; ניתן 6.3.03). אכן, אין הבדל בין רישומם של שני סימני מסחר דומים לבין בעלות משותפת בסימן מסחר אחד, המצדיק את אי החלתו של סעיף 46(ב). לפיכך, הנתבע והתובעת שניהם בעלים של סימן המסחר ואין לאיש מהם עילת הפרה כנגד רעהו, מכוח פקודת סימני מסחר. 11. הן הנתבע והן התובעת מניחים כי מכוח סימן המסחר ניתן לשווק אך ורק תה היביסקוס שנרכש מהיצרן. עם זאת, היצרן אינו בעלים של סימן המסחר הישראלי והוא אינו בעלים של סימן מסחר מוכר היטב, הרשאי להגיש תובענה על הפרה לפי סעיף 57 לפקודת סימני מסחר, גם אם לא רשם את הסימן בישראל. ברור כי לא ניתן להשוות את חברת ALIKANTE LTD למותגים בינלאומיים מוכרים היטב, אליהם נחשף כמעט כל אדם באמצעות התקשורת. כאחד הבעלים של סימן המסחר בישראל, הנתבע רשאי לשווק תחתיו כל מוצר הנכלל בסוג 35 ואינו מחויב לשווק אך ורק תה שנרכש מהיצרן. יש לזכור עם זאת, כי הנתבע מחויב לספק לציבור תיאור נאמן של המוצרים אותם הוא משווק, כולל זהות היצרן, היבואן והאורזים - כפי שקבעתי בהחלטתי מיום 28.9.05. 12. קיים תקדים לגבי הקניית זכויות לבעלי סימני מסחר זרים, לאו דווקא מוכרים היטב, לשיווק מוצריהם לצד סימן מקורי זהה. ב-ת.א (שלום - י-ם) 8617/01 חברת ניו סאונד ליצירה אומנותית בע"מ נ' חברת מאסטר קאסיט בע"מ ואח' (ניתן 8.12.03), נקבע, כי הנתבעים, שהם ברי רשות של יצרן סעודי לשיווק מוצריו תחת סימן המסחר שלו (שהוא סימן סעודי ואינו רשום בישראל), רשאים לשווק את מוצרי אותו יצרן - לצד חברה ישראלית שרשמה סימן ישראלי הזהה לסימן הסעודי. הנימוקים לפסיקת בית המשפט היו, כי "השיקולים של חשיפה בינלאומית ותחרות בשוק גלובאלי, צריכים להילקח בחשבון בשאלה האם זכותה של החברה הסעודית לעשות שימוש בסימן המסחר בארץ...אין זה סביר כי העובדה שגם התובעת נחשפה למוצרים של הנתבעים, ראתה את הפוטנציאל השיווקי הטמון בהם, ומיהרה לרשום סימן מסחר, זהה לחלוטין לשני הסימנים בהם עשתה החברה הסעודית שימוש, יימנע מהחברה הסעודית לעשות שימוש בקניינה הרוחני". 13. עם זאת, מכאן רחוקה הדרך לשלילת זכותו של בעלים של סימן המסחר הישראלי להשתמש בסימן המסחר. בעל סימן המסחר זכאי להגנה על קניינו, גם אם נקבע, כאמור לעיל, כי אין לו זכות לשימוש ייחודי. להרחבה אודות מעמדה הקנייני של הזכות בסימן מסחר ובמוניטין ראו: בג"ץ 228/65 פרומין נ' פרו-פרו ביסקוויט בע"מ פ"ד יט(3) 337 (1965); בג"ץ 296/85 סיאה סיאק האו (אנתוני) נ' רשם הפטנטים פ"ד מ(4) 770 (1986); עמיר פרידמן סימני מסחר (תל-אביב 1998) 24-25. 14. מכל מקום, לתובעת אין עילה של הפרת סימן מסחר כלפי הנתבע. הנתבע הוא בעלים במשותף בסימן המסחר ורשאי לעשות בו שימוש, כל עוד לא נמחק או תוקן הסימן. אפשר, שהיצרן הוא זה שהמוניטין שלו עשוי להיפגע וכי ראוי שהוא זה שייזום הליכים כנגד הנתבע (ואינני קובע דבר בהקשר זה) - אך לא התובעת. גניבת עין ועשיית עושר ולא במשפט 15. בהחלטה מתאריך 28.9.05 כתבתי: "2.המבקשת-התובעת טוענת שהיא זכאית מכוח רישומה כבעלים משותף של סימן המסחר למנוע מאת המשיב הנתבע שיווק של עלי תה שמקורם אינו אצל ספק של תה בשם KARKADE ברוסיה. ביתר דיוק: בא כוחה המלומד סבור, שאין מניעה בשלב זה שגם המשיב ישווק תה שמקורו אצל אותו ספק, אך הטענה היא שלא ניתן לעשות שימוש בסימן המסחר הנ"ל (בין בעברית ובין באנגלית) לצורך תיאור תה או עלי תה שמקורם שונה. "4.אני מוכן לצאת מתוך הנחה שאין בעצם רישום בעלות משותפת בסימן מסחר כדי להצדיק הטעייה אפשרית של ציבור הלקוחות באשר למקור הסחורה המוצעת לו. על בסיס התיעוד שהובא בפניי היום, אין באפשרותי להגיע למסקנות חד משמעיות בכיוון זה. עם זאת, אני סבור שניתן בדרך של סעד זמני לחייב את הנוגעים בדבר לתאר נכונה את עלי התה המשווקים על ידיהם. "5.במצב דברים זה וכסעד זמני בלבד אני מורה כדלקמן: א.המשיב יציין באופן ברור, בצורה קריאה ובשפות עברית ורוסית לפחות את הנתונים הבאים לגבי מוצרי התה המשווקים על ידיו: -שמו המלא של היצרן ומענו, לרבות מקום הייצור; -השם המלא, המען והטלפון של היבואן; -השם המלא, המען והטלפון של האורז/ים; -נתונים באשר למאפיינים של עלי התה הנמצאים באריזה. נתונים אלה הם בנוסף לאלה שחובה לציינם מכוח הוראות דין כלשהו;" 16. גם עוולת גניבת העין וחוק עשיית עושר ולא במשפט אינם מבססים את טענות התובעת. כבעלים במשותף של סימן המסחר, הנתבע חולק יחד עם התובעת את המוניטין שיצרו לעצמם בשיווק המוצר - במהלך התקופה שבה שיתפו פעולה. ישנו הבדל בין עילת הפרת סימן מסחר רשום לעילות גניבת העין ועשיית העושר: "ההבדל בין השניים מתבטא בכך שבהפרת סימן מסחר רשום התובע לא נדרש להוכיח את זכותו היות שהזכות מגובשת, לכאורה, בתעודת הרישום בעוד שבגניבת עין על התובע להוכיח את זכותו המבוססת על המוניטין שרכש ואת אפשרות ההטעיה של ציבור הלקוחות" (ראו: יעקב וחנה קלדרון חיקויים מסחריים בישראל (רמת גן - 1996) 141-142). 15. התובעת לא הוכיחה כי בבעלותה מוניטין, הנפרד מן המוניטין שיצרה לעצמה יחד עם הנתבע בפעולתם המשותפת ומן המוניטין של היצרן. הצדדים שיווקו את המוצר יחד עד 2004. הנתבע היה משווק מוכר לפני תחילת שיתוף הפעולה בין השניים ואילו התובעת לא פעלה באופן עצמאי בתחום שיווק המזון קודם לכן. לאחר תום שיתוף הפעולה, הקימה התובעת את חברת טרייאל יבוא ושיווק מזון בע"מ, בכך יש להעיד כי היא ביקשה בעצמה להיבנות מן המוניטין של הנתבע, ולא להיפך. 16. לסיכום, כל עוד לא הוכח כי לתובעת, ולא ליצרן, יש מוניטין הנפגע מפעילות הנתבע, לא תתקבלנה טענות של גניבת עין ועשיית עושר. המחלוקת העובדתית - האם הנתבע משווק תה שמקורו ביצרן 17. כאמור, כל עוד לא נמחק סימן המסחר, הנתבע רשאי לשווק תחתיו תה מכל סוג שהוא - כבעלים במשותף של סימן המסחר, בכפוף לכך שיספק לציבור תיאור נאמן של המוצר. 18. לא שוכנעתי, כי הנתבע אינו משווק חליטת היביסקוס וורד בר, שמקורה ביצרן. מכלול הראיות אינו מוכיח ברמת מאזן הסתברויות כי הנתבע לא קיבל תה בתפזורת שהוא זהה או דומה מאוד לתה המשווק על ידי היצרן, באמצעות יבוא מקביל או באמצעות רכישה מן היצרן. קביעתי זו מבוססת על בחינת חומר הראיות, כמוסבר להלן. 19. נספח ה' לסיכומי התובעת, שהוא לכאורה מסמך מהיצרן לנתבע, בו מודיע היצרן על סירובו של היצרן לשתף עימו פעולה ומבקש מהנתבע להפסיק להשתמש בסימן המסחר, אינו כולל תאריך ולא הוכח כי נשלח לנתבע כלל. 20. עדותה של נציגת היצרן, הגב' אוקסנה קורטובה (להלן - "העדה"), אינה חד משמעית ויש בה סתירות: ראשית, העדה הציגה את עצמה כסגנית מנהל ביצרן העוסקת במכירות (ראו: עמ' 9, עמ' 14 לפרוטוקול) . הדבר עומד בניגוד לטענתה כי אינה יודעת אנגלית. לא סביר, כי סגנית מנהל של חברה, העובדת מול לקוחות מכל העולם, לא תדע אנגלית, אך תהיה הגורם המתמצא בנבכי ההתנהלות מול כל יבואן ויבואן. שנית, על אף שהגיעה לישראל במיוחד על מנת להעיד לטובת התובעת, העדה לא הביאה עימה את המסמכים הרלבנטיים לענייננו. שלישית, העדה אישרה, כי כל אדם המעוניין בכך מסוגל לרכוש תה של היצרן המיוצא למדינה אחרת ולמכור אותו בישראל (ראו: עמ' 20 לפרוטוקול). בכך מתחזקת האפשרות, שלא נסתרה על ידי התובעת, שהנתבע רכש תה המיוצר על ידי היצרן, ביבוא מקביל לגיטימי. רביעית, דבריה של העדה בדבר אי ידיעת השפה האנגלית נאמרו כאשר הוצג בפניה מסמך בחתימת מנכ"ל היצרן, לגבי הזמנה של הנתבע מדצמבר 2004 (ראו: עמ' 23-24 לפרוטוקול). העדה אישרה כי מדובר במסמך של היצרן (לפי חתימת המנכ"ל) אך סירבה לפרט אודות אופי המסמך ואמרה עליו רק כי "זה כמו חשבון אבל לא אישור". אמינותה של הצהרת העדה בדבר אי ידיעת השפה האנגלית מוטלת בספק כמו גם דבריה לגבי המסמך הנדון. חמישית, העדה ציינה כי ישנה עובדת אחרת של היצרן, המטפלת בהתקשרויות דרך האינטרנט - גב' טטיאנה אוסיפובה. מכיוון שהנתבע טוען כי ההתקשרויות שלו עם היצרן נעשו באמצעות האינטרנט, ייתכן כי העדה אינה מודעת אליהן, למרות שהתקיימו בפועל. ה. סיכום 21. עילות התביעה הנטענות על-ידי התובעת לא הוכחו על-ידיה. לא שוכנעתי, כי יש בתה המשווק על-ידי הנתבע או באופן סימונו כדי להטעות את קהל הלקוחות באשר למקור המוצר. אני דוחה את התביעה. אין בכך כדי לגרוע מחובתם של בעלי-הדין לסמן כיאות את המוצרים המשווקים, כמפורט בהחלטתי מיום 28.9.05 הנ"ל. 22. התובעת תשלם לנתבע את הוצאות המשפט (בצירוף ריבית והפרשי הצמדה מיום הוצאתו בפועל של כל פריט) וכן שכ"ט עו"ד בסך 10000 (עשרת אלפים) ₪ + מע"מ, להיום. בעלותסימן מסחרי