השופט לרון: המערערים הובאו לדין בבית-משפט השלום בבאר-שבע באשמת ביצוע עבודה או שימוש במקרקעין ללא היתר וכן באשמת אי קיום צו הריסה. בכתב האישום נאמר כי בחודש ספטמבר 1982, או בסמוך למועד זה, הקימו המערערים מבנים מבלוקים, החד בשטח של 72 מטר מרובע והשני בשטח של 40 מטר מרובע, באיזור הידוע בשם לקייה הנמצא מצפון לבאר-שבע, ומצויין אף שהמדובר בשטח הנמצא בקירבת ביתו של השייך חסן אסנע, ככל הנראה שייך השבט אליו משתייכים המערערים. עוד נטען בכתב האישום, כי בעקבות בנייה זו ללא היתר הוגש בזמנו נגד הנאשמים כתב האישום על ביצוע עבודות ללא היתר (תיק פלילי 5992/82) וביום 31.12.84, לאחר שהמערערים הודו בעובדות באותו אישום, נגזר דינם והם נצטוו, בין היתר, להרוס את המבנים לא יאוחר מיום 1.10.85. לאחר שהמערערים לא ביצעו את צו ההריסה בתוך המועד שנקבע ואף לא לאחר מכן הוגש נגדם ביום 21.4.86, כתב האישום הנוכחי נשוא ערעור זה. עם תחילת הדיון בבית-המשפט קמא ביקש ב"כ המערערים לדחות את הדיון עד לקבלת תשובה לבקשה לעיכוב הליכים שהגיש ליועץ המשפטי לממשלה. בית-המשפט לא נעתר לבקשה זו, המערערים כפרו בעובדות והדיון נדחה למועד אחר לשמיעת ראיות. במועד שנקבע לשמיעת הראיות הודיע ב"כ המערערים כי נתקבלה תשובת המשנה ליועץ המשפטי לממשלה הדוחה את הבקשה לעיכוב הליכים (נ' 1) אך בסופה נכלל קטע בזו הלשון: "אם אמנם תשוכנע הועדה המחוזית כי קיים סיכוי סביר שהנאשם ימצא פיתרון מניח את הדעת, להשתלב בפיתרון לבעיות מגוריו, ניתן יהיה לדחות את ביצוע צו ההריסה כקבוע בסיפא של סעיף 210 לחוק התיכנון והבניה תשכ"ב-1965". לאחר מכן, ולאור האמור, ביקשו המערערים לחזור בהם מכפירתם ולהודות בעובדות ובעקבות זאת הורשעו בעבירות שיוחסו להם. מיד לאחר מכן חזר ב"כ המערערים וביקש לדחות את הדיון פעם נוספת, הפעם בהסתמך על מה שכינה בשם "ההמלצה שבתשובת = 399 = המשנה ליועץ המשפטי לממשלה". וזאת כדי לאפשר קיום דיון נוסף בועדה המחוזית ובחינת האפשרות לדחות את ביצוע צו ההריסה. ב"כ הוועדה המחוזית אמר שהופתע למקרא החלק האמור בתשובת המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, ציין כי אישית, אין דעתו נוחה ממנו, אך ציין כי הוא כפוף להנחיותיו וחייב למלא הוראותיו ולכן אמר כי נתן הסכמתו לדחיית הדיון תוך שהוסיף תקווה שאולי דחייה זו תקל על בית-המשפט ליתן את גזר הדין, אם יתברר שעד לאותו מועד אכן ימצא פיתרון חילופי לבעיית הדיור של המערערים וצו ההריסה המקורי של בית-המשפט יקויים. הוא אף הוסיף, שהמועד של חודשיים בו נקב ב"כ המערערים, הוא סביר בשים לב לקצב עבודתה של הוועדה המחוזית. בבית-המשפט, לאחר שציין כי דעתו אינה נוחה מניסוח מכתב התשובה של המשנה ליועץ המשפטי, הסכים לדחות את הדיון כמבוקש, בציינו כי אין הוא נעתר לבקשה על סמך האמור במכתב המשנה ליועץ המשפטי ואף לא כדי לאפשר דיון נוסף בוועדה המחוזית, בהדגישו, כי הענות לבקשת דחייה רומזת על מתן גושפנקא להמשך הפרת הצו המקורי של בית-משפט, דרך שאיננה מקובלת עליו, אלא הוא נעתר לבקשה מהטעם היחיד הנובע מכך, שהנאשמים הביעו נכונות והצהירו על כוונה לקיים את הצו המקורי ובעיניו זהו אחד השיקולים המכריעים בעת גזירת העונש. לכן, כאמור, נעתר בית-המשפט לבקשת הדחייה, על-מנת לאפשר את קיום צו ההריסה ודחה את המשך הדיון לחודשיים. ב"כ המערערים טען בפנינו, כי מעולם לא התחייב, בשם המערערים, להרוס את המבנים ולא ביקש ארכה למטרה זו וכי האחזות בית-המשפט קמא בנימוק האמור לדחיית הדיון היתה שלא במקומה והיא מעידה על מגמתיות ברורה כנגד המערערים. בדיעבד, ולאחר שניתנה הדחייה, אין להנמקה המדוייקת חשיבות מרובה, אך האמת היא, שאכן לא מצאנו בפרוטוקול בית- המשפט התחייבות או אף הצהרת כוונות מצד ב"כ המערערים להרוס את המבנים, על אף שהפרוטוקול נרשם בפירוט רב. כל מה שנמצא הוא דברים של ב"כ הוועדה כי הסכים לדחיה גם משום שאם צו ההריסה המקורי יקויים, יקל הדבר על בית-המשפט במתן גזר-הדין. ההנמקה להענות לדחייה עקב התחייבות ב"כ המערערים להרוס את המבנים אף עומדת בניגוד להגיון הדברים, שכן בקשת בא-כוחם היתה להביא את העניין לדיון חוזר בוועדה המחוזית ולקבל ארכה לתקופה ממושכת ודברים אלה אינם עולים בקנה אחד עם התחייבות להרוס את המבנים תוך זמן קצר. אכן, בנסיבות אלה ניתן למצוא בהנמקת בית-המשפט רמז לכך, כי בליבו של בית-המשפט קמא נתגבשה דעה נחרצת, כי אחת דינם של המבנים ליהרס עוד בטרם שמע את טענות באי-כוח הצדדים בענין זה. = 400 = בישיבה הנדחית הביאו המערערים את הממונה על מחוז הדרום, המשמש גם כיו"ר הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה, כעד הגנה מטעמם והשתדלו להוכיח באמצעותו כי התיכנון באיזור בניית המבנים טרם הושלם וכי לא ניתן היה לקבל באותו איזור היתרי בנייה וכי בנסיבות אלה לא היתה למערערים ברירה אלא לעשות את שעשו על-מנת להסדיר לעצמם מקום מגורים. מעדותו של הממונה על המחוז, שהיתה רצופה התנגדויות וחילופי דברים, אכן עלה, כי באיזור בניית המבנים המכונה "לקייה" התכנון נמצא בתחילתו והוא לא יכול היה לקבוע מועד לסיום התכנון ויצירת אפשרות לקבלת היתרי בנייה. עם זאת, אמר הממונה כי במקומות ישוב אחרים הושלם התכנון ובני המגזר הבדואי יכולים לבנות בהם או לקבל מקום מגורים כחוק. הוא אף הוסיף כי ידוע לו, שמספר האנשים המתגוררים באיזור לקייה הביעו נכונות לעבור למקומות מוסדרים אחרים, תוך שהזכיר את הישובים כסיפא, ערוער ושגב שלום. עוד הוגשו באותו שלב מכתבים שב"כ המערערים שלח לוועדה המחוזית ולגוף שמכונה בשם "מנהל הפשרות ואיכלוס הבדואים בנגב" ליד מנהל מקרקעי ישראל, וכן נספח להמלצות ועדה ממשלתית שדנה בבעיות הבנייה הבלתי חוקית במחוז הדרום (נ/5) וזכרון דברים שנערך בין המדינה, באמצעות מינהל מקרקעי ישראל, לבין שבט קידראת אלצאנע, עליו נמנים גם המערערים (נ/6). מהקשר הדברים עלה, כי לאחר ישיבת בית-המשפט הקודמת, לא נתקיים דיון נוסף בוועדה המחוזית בבקשתם או בבעייתם של המערערים, על אף שבמכתב למשנה היועץ המשפטי לממשלה נזכרה אפשרות זו. ממכלול החומר, כפי שהוגש, נתבררו הנסיבות הכלליות שבמסגרתם נבנו המבנים ע"י המערערים, שלמעשה לא היו שנויות במחלוקת והיו ידועות לבית-המשפט קמא ומקובלות עליו. המערערים נימנים על בני שבט אצאנע שהתגורר, על פלגיו ומשפחותיו, על פני שטח של כ-11,000 דונם באיזור תל ערד עד תחילת שנת 1975. באותה תקופה התעורר צורך בטחוני דחוף לקבלת שטח זה ע"י המדינה והעמדתו לרשותה. בעקבות זאת, נוהל מו"מ עם בני השבט, באמצעות השייכים שלהם, ונחתם עימם ההסכם (נ/6) שבו התחייבו בני השבט לפנות את השטח, ותמורת זאת התחייב המינהל להחכיר להם קרקע בשטח של 5,000 דונם באיזור לקייה. בהסכם נאמר אמנם, שהשטח האמור מוחכר לבני השבט למשך שנה אחת (סעיף 6 לזכרון הדברים) והוא מוחכר להם כשיטחי עיבוד, אך מהקשר הדברים ברור כי הכוונה היתה שהוא ישמש כשטח חילופי למגורי בני השבט, ואף נאמר במפורש, כי השטח מוחכר עבור כל משפחות השבט ולא תהינה לשבט תביעות כלפי המנהל לאדמות נוספות. = 401 = השייכים התחייבו לכלול באיזור גם את בני השבט שלא יעברו אליו באותו שלב: "על מנת להבטיח להם חלקות עיבוד בעתיד ולמנוע תביעות מצידם לאדמת עיבוד במקום מגוריהם האחרים". בפועל, אין הכחשה שבאותו שטח חילופי הוקם במשך הזמן ישוב המכונה בשם לקייה, אליו עברו בהדרגה בני השבט וכיום מתגוררים בו אלפי תושבים. חלק מבני השבט אף רכשו מה שנקרא בשם מגרשים, על-מנת שיוכלו לבנות עליהם את בתיהם בבוא העת, אך למעשה אין המדובר במגרשים מתוחמים וספציפיים אלא בזכות לקבלת מגרש שמקומו וגבולותיו טרם נקבעו סופית, שכן התכנון במקום החדש טרם הושלם. למעשה עולה מנוסח ההזמנה שהוגש לנו, כי רק ב-15.6.86, לאמור כ-11 שנה לאחר חתימת הסכם ההעברה, נערך טקס הנחת אבן הפינה לישוב וכנראה שאיש עדיין אינו יודע מתי תיערך חנוכתו, שכן מעדות הממונה על המחוז עולה שהתכנון רק החל והוא לא יכול היה לתת הערכה מתי יסתיים. מהאמור עולה, כי עד לעדות הממונה, לאמור 13 שנה ומעלה לאחר עריכת הסכם הפינוי, לא ניתן היה לקבל היתרי בנייה כחוק בישוב זה. הדברים האמורים קיבלו משנה תוקף בעדותו של רכז הנפה במנהל מקרקעי ישראל שהיה מעורב בפועל בפרשה זו ושמעדותו, במסגרת דיון אחר, שהוגשה לבית-המשפט עולה, כי משנת 1974, בעקבות הצורך לפנות את איזור תל-ערד מתושביו, נערך מו"מ ארוך ומייגע עם בני השבט וסוכם כי הם ירכשו מגרשים לבנייה בעיירה שתוקם באיזור לקייה ויעברו להתגורר באותו איזור. הוא הוסיף והעיד כי נאמר להם לחלק השטח ולהקצותו לפלגים ולמשפחות השונות של השבט לפי רצונם ולהתגורר בינתיים, עד להשלמת התיכנון, במה שכינה בשם "תנאי מעברה" והסביר שכוונתו לתנאים ארעיים עד שהמינהל יסדיר את ישיבתם במקום. למרבית הצער, תנאים ארעיים אלה טרם נסתיימו עד היום. המכלול המלא של בעיית הרישוי והיתרי הבניה בישוב לא הוברר לנו. אף לא ברור אם ביתו של השייך, שבקירבתו הוקמו המיבנים, ניבנה אף הוא ללא היתר או בהיתר, אך מהקשר הדברים עולה, כי למעשה כל הבנייה בישוב נעשתה ללא היתר פורמלי כדין ולא ברור לנו באיזו מידה ובאיזה היקף ולפי איזה קריטריונים הוגשו כתבי-האישום. בית-משפט קמא (כבוד השופט צ' סגל), בבואו לגזור את הדין היה מודע, כאמור, לכל השתלשלות הנסיבות כפי שפורטה, הוא אף הביע בגזר- דינו ביקורת נוקבת על התמשכותם של שלבי התכנון והרישוי במשך תקופה כה ארוכה וממושכת ואף התייחס לאימרה "שאין גוזרין על הציבור גזירה שלא ניתן לעמוד בה". אך חרף זאת, בסופו של דבר, בגזר-דין ארוך ומפורט, המביא לידי ביטוי חזק ומודגש את ה"אני מאמין" שלו בחשיבות כיבוד החוק וצווי בית-המשפט, העדיף שיקולים אלה אל הנסיבות המיוחדות של המקרה כפי שפורטו ועל אף האהדה שהביע למצבם של המערערים והביקורת שמתח, כאמור, על השתהות הרשויות בתכנון הישוב, דן כל אחד מהמערערים ל-12 חודשי מאסר, = 402 = מתוכם 5 לריצוי בפועל וכן דן כל אחד מהם לתשלום בסך 5,000 ש"ח כל אחד ומכאן הערעורים. ברור, שצווי ההריסה שניתנו עוד בדיון המקורי נשארו בתוקפם ובית- המשפט אף ייחס, כפי שכבר צויין, חשיבות מרובה לעובדת אי ביצועם בבואו לגזור את העונש. בית-המשפט ציין, כי לו הנאשמים היו מקיימים את צו ההריסה, ולו באיחור, תוך שהבחין בין שלבים שונים של איחור, היה מקום להקל בדין, אך כיוון שהצו לא בוצע והמבנים לא נהרסו, הרי שכל שאר השיקולים הפכו להיות בעיניו בעלי חשיבות מישנית והשיקול העיקרי, וכמעט ניתן לומר הבילעדי, לקביעת מידת העונש היה נעוץ באי קיום צו ההריסה. ברור, שהעקרונות היסודיים ששימשו בסיס לגזר-דינו של בית-המשפט מקובלים עלי, כפי שהם מקובלים על כל המערכת השיפוטית, והם מהווים את היסוד והתשתית לשלטון החוק במדינה. איש לא יחלוק על הצורך בקיום וכיבוד החוק ואיש לא יחלוק על החובה לקיים את צווי בית-המשפט, הן באופן כללי והן בתחום הספציפי של חוקי התכנון והבנייה. אני אף מסכים, כי בשים לב לחוסר הפיקוח וההקפדה הקיימים בתחום זה, ראוי לבתי-המשפט להקפיד הקפדת יתר ולהחמיר בדין כדי ליצור גורם הרתעה של ממש. ברור גם, שאין לתת יד לנוהג של השתלטות על אדמות המדינה ללא היתר וללא זכות ושל נטילת החוק לידיים ובניה בלתי מוסמכת ובלתי מרוסנת באיזורים שלא יועדו לכך, ולדברים אלה משמעות מיוחדת באיזור הנגב על מרחביו הגדולים, שהפיקוח עליהם קשה והתופעה של נסיון השתלטות עליהם ובניה בלתי חוקית בהם מצד בני המגזר הבדואי בולטים לעין. עם כל אלה, קשה להשתחרר מהרגשה של אי צדק ביחס לתוצאה במקרה הנוכחי. ככלות הכל, אין המדובר בבניה לשם הפקת רווח כספי ואף לא בתוספת שיטחי בנייה מעבר למאושר כפי שהדברים מקובלים בתחום זה במגזר היהודי. אין המדובר גם בבניה ללא היתר בהעדר תוכניות מיתאר מאושרות, כפי שהדבר קורה לא אחת במגזר הערבי ובמגזר הבדואי, אלא בפינוי איזור מגורים קודם ומעבר לאיזור חילופי על-סמך הבטחה שילטונית ברורה שיוכלו להתגורר באותו איזור חילופי. המדובר גם ביצירת תנאי מגורים אלמנטריים, בבחינת קורת גג פשוטה כמשמעה, וזאת לאחר שקיום או מימוש ההבטחה השילטונית השתהה ללא הצדקה במשך שנים רבות וארוכות. בני השבט, עליו נמנים המערערים, הסכימו לפנות את השטח בו התגוררו ונענו בכך לבקשות או דרישות שמקורן באינטרסים לאומיים וביטחוניים של המדינה. הם לא עברו לשטח אחר לפי בחירתם אלא לשטח שהוקצה להם מלכתחילה ויועד לשמש להם כשטח מגורים חילופי. קשה להניח, שהשיהוי הרב במשך שנים כה ארוכות בתכנון ובהכשרת השטח לבניה מסודרת, מקורו במחדל של הבדואים ואף לא הועלתה טענה כזו. בנסיבות אלה, קשה להשלים עם כך, שהם ישלמו במאסר בפועל את מחיר ההזנחה שאינם אחראים לה וכאשר מה שעשו בא לענות לצרכים אלמנטריים של כל בני אנוש. = 403 = המבנים שניבנו אינם בנייני פאר. מדובר במבנים מבלוקים, בני שטח קטן של 70 ממ"ר ו-40 ממ"ר, ושבהחלט יכולים להיכלל בגדר של בנייה ארעית. התהליך של מעבר מנדודים למגורי קבע, שבני המגזר הבדואי נתונים בו, כולל גם מעבר מאמצעי המגורים המסורתיים לתערובת של כל מיני מבנים פרימיטיביים למדי מפח, מעץ ומבלוקים, ואין לבוא בטענות אל המערערים שפעלו ונכללו במגמה זו כשהתכנון והרישוי בשטח הנידון השתהו ע"י שלטונות במשך שנים כה רבות. קשה לקבל ולהסתפק בדיברי אהדה וביקורת ולאחר מכן לקבוע תוצאה, שלמעשה לא נותנת ביטוי לדברים אלה וגוזרת עונשים, כאילו שדברים אלה לא נתקיימו כלל. הרחבתי במקצת את הדיבור, כיוון שהבעיה נראית לי בעלת חשיבות רבה, ביחוד בתחום שיפוטו של בית-משפט זה. יש חשיבות רבה למערכת היחסים ההולכת ונוצרת עם בני המגזר הבדואי וכן יש חשיבות להבהיר את ההיבטים השונים של הבעיה כפי שהם ניראים לבית-המשפט היושב בתוך עמו ובאיזור שבו מדובר. אין כוונתי, שיש להרשות לבני המגזר הבדואי להשתלט על אדמות המדינה ולבנות כפי רצונם ויש לנקוט מדיניות ברורה של מניעת תופעה זו, ושל ענישה מתאימה על פגיעה בתחומים אלה, אך גם בתחום זה אין להכליל הכללות אלא יש להבחין בין מקרה למקרה והמגמה הכללית אינה יכולה להצדיק אי צדק כלפי הפרט במקרה מסויים. במקרה הנוכחי מדובר כאמור, לא בהפרת חוק אלא בהענות לדרישת השלטונות ובבניה ללא היתר לא בשל הזנחה של הבונים ובשל אי רצון מצידם להיזקק לתהליכי הרישוי, אלא בשל אי קיום הבטחה שלטונית ואי השלמת התכנון, כפי שהיה מתחייב במשך שנים ארוכות ובשל התמשכות בלתי מוסברת של תהליך זה במשך תקופה כה ארוכה. בנסיבות אלה, קשה להשלים עם עונש של מאסר בפועל, על אף שברור שמדובר באי קיום צווים של בית-המשפט, דבר שבנסיבות אחרות ובמקרים אחרים בתחום זה הוא בהחלט חמור ויש להתייחס אליו בחומרה רבה. ההבחנה בין קיום שלטון החוק במובן הפורמלי ובמובן המהותי, אליה התייחס בית- משפט קמא, מחייבת בהחלט לתת את הדעת לנסיבות כגון אלה שכן, במובן המהותי, אין להשלים עם הקפדה על צווים של בית-משפט שיש בהם משום אי צדק וויתור על עמידה פורמלית על קיום צווים כאלה לא תיגרע מהכבוד וההערכה כלפי צווי בית-המשפט, אלא יש לקוות שדווקא יגבירו רגשות אלה כלפי פעולת בית-המשפט. נכון, ששיקולים אלה ונסיבות אלה צריך היה לפרוש בפני בית-המשפט בדיון המקורי, כשהמערערים הובאו לדין על בנייה בלתי חוקית, ולבקש אז ארכות מתאימות לביצוע הריסה. מן הראוי היה גם לפנות לבג"צ בשלבים מוקדמים הרבה יותר כדי להמריץ את השלטונות להשלים את התכנון. לאי הנקיטה באמצעים אלה יש אמנם הסבר בחוסר = 404 = הבנה ובחוסר ייצוג של המערערים ודומיהם, אם כי אין בכך תירוץ. אך בכל זאת, אין להתעלם מהנסיבות שפורטו גם בשלב מאוחר זה, על אף שכעת מדובר כבר לא רק בבנייה ללא היתר אלא באי ציות לצו בית-המשפט ויש לתת את הדעת גם על הגורמים שיצרו מצב זה. ההפנייה למקומות ישוב אחרים אף היא אין בה תשובה מספקת. לא ניתן לבטל במחי יד את ההשתייכות השבטית של הבדואים. גם העיירות שהוקמו ויועדו לבני המגזר הבדואי ניבנו לפי חלוקה זו ובתוכן הוקצו שטחים נפרדים לפלגים ולמטות השונים. הפיתרון לבעיית שבט אלצנעא הוא בהחשת והשלמת התכנון בישוב בלקייה ובהכשרתו למתן היתרי בנייה ולא בהפניית יחידים בודדים מבני השבט לעיירות המאוכלסות בבני שבטים אחרים. פיסקי-הדין שצוטטו בהרחבה בפסק-הדין של בית-משפט קמא, מתייחסים לנסיבות חיים ומערכת עובדות שונה ואין לאמצם ככתבם וכלשונם בנסיבות מיוחדות כפי שהתגלגלו הדברים בפרשת בני שבט אל צאנע בישוב לקייה. גם פסקי-הדין של בית-המשפט העליון, שצירף ב"כ המשיבה ושמתייחסים לבעיית הבדואים בנגב, אינם תואמים בדיוק למקרה הנידון. במקרה אחד (ר"ע 180/87) הביע כב' הנשיא את דעתו לגבי סדר הגודל הראוי של תקופות הארכה לביצוע צווי הריסה ואמר כי אין להאריך בארכות מסוג זה. אך כאן צו הריסה כבר קיים והוא בר תוקף וניתן יהיה להפעילו בכל עת שתימצא כהולמת וצודקת והשאלה המתמקדת בכך אם בנסיבות המיוחדות של המקרה מוצדק לאלץ את הפעלתו המיידית באמצעות מאסר בפועל. במקרה השני (ע"פ 578/87) צויינה במיוחד "המציאות העגומה של פריעת חוק בתחום זה שלא השתנתה לטובה וחוששים אנו שחלה בה הרעה". אך לא ברור, אם בית-המשפט היה מודע למערכת המיוחדת של הנסיבות כפי שפורטו במקרה הנוכחי. במקרה הנוכחי, הגיעו הדברים, כאמור, לשלב הנוכחי לא מיוזמתם של המערערים אלא מחמת הזנחה ורשלנות בולטת מצד השלטונות ואף הפרת הבטחה שלטונית מפורשת שמקורה גם בהסכם נ/6 ולא ניתן לכנות מערכת נסיבות כזו בשם "פריעת חוק". הדרך המתבקשת בנסיבות המקרה הנוכחי ודומיו, הינה להחיש את התכנון ולאפשר קבלת היתרי בנייה ולהמתין עם ביצוע צווי ההריסה עד שאכן תהיינה למערערים, כמו לשאר תושבי המקום, אפשרות קונקרטית להסדיר מגוריהם במסגרת החוק. למעשה, זו הדרך שעליה המליצה הועדה הממשלתית והיא גם באה לידי ביטוי בתשובת המשנה ליוהמ"ש לבקשה לעיכוב הליכים. אינני סבור שמוצדק היה שיצא הקצף על עמדה זו. מן הצד האחר, קיים בהחלט חשש שנקיטה בדרך זו תתפרש כהשלמה עם הקיים ואפילו כמתן היתר להמשיך לבנות בניגוד לחוק כפי שציין הנשיא בהחלטתו = 405 = בר"ע 170/87: "הפרזה במתן הארכה היא לא אחת שינוי במהות ולא רק שוני כמות באלמנט הזמן שהרי יש בכך לא אחת כדי ליצור את הרושם המוטעה כי הבניה הבלתי חוקית תשאר על כנה מבחינת עבר זמנו". כמו שופטי בית-משפט העליון, התלבטתי אף אני לא מעט בקושי זה, שאליו נלווה במקרה הנוכחי האלמנט של ויתור על הקפדה על קיום צווי בית-המשפט, אך נראה לי, כי במקרה הנידון, על נסיבותיו, יש בכל זאת להעדיף את מניעת עשיית אי הצדק שבעונש מאסר על-פני חשש של יצירת רושם מוטעה והפיתרון צריך להימצא כאמור בהמלצה חד-משמעית להחשת תהליכי התכנון, ואם גם לאחר מכן לא יעמדו המערערים בדרישות, ניתן יהיה לשוב ולהגיש כתבי אישום על אי קיום צו בית-המשפט, בהיות העבירה עבירה מתמשכת, ואז יהיה גם מקום למצות עמם את מלוא חומרת הדין. בדרך זו אין השלמה עם המצב הנוכחי, נשמרים האמצעים לתיקונו באופן יעיל בבוא העת ונימנעת גם התוצאה הבילתי צודקת של הטלת מאסר הנובעת מאי קיום הבטחות ע"י שלטונות. בד בבד, יש לנקוט במדיניות של הבחנה ברורה בין מקרה למקרה כשיש למצות את חומרת הדין באופן מיידי במקרים אמיתיים של פריעת חוק מחד, והתחשבות והמתנה ע"י מתן ארכה הולמת באותן מקרים המצדיקים זאת מאידך, וחשוב גם להשתדל לאתר בנייה בלתי חוקית לפני השלמתה ולא באיחור של שנים. גם מצד טובת הציבור, נראה לי, כי הפיתרון המוצע הוא הנכון ביותר. המגזר הבדואי בנגב הולך וגדל ועל אף קיומן של בעיות שונות הוא בסה"כ נאמן למדינה ומשתלב במסגרת חוקיה. יש לטפח את מערכת היחסים המיוחדת עם מגזר זה ולמנוע רגשות קיפוח וניכור על בסיס פעולות בלתי מוצדקות, כמו שליחת המערערים למאסר בפועל במקרה הנוכחי ובמקרים דומים להם. חשוב למנוע פריעת חוק, חשוב למנוע השתלטות על אדמות הציבור ובנייה בלתי מבוקרת, אך חשוב גם למנוע רגשות ניכור וקיפוח על בסיס, כפי שצויין, שלא ניתן לאמר שהוא ללא הצדקה. כיבוד החוק, משמעותו גם קיום הבטחות שלטוניות ומשמעותו גם השלמת התכנון ואישור תוכניות מתאר ומתן אפשרות למתן קבלת היתרי בנייה בתוך זמן סביר. הדבר נכון גם לגבי בני המגזר הבדואי בנגב ודווקא בנסיבות הנוכחיות יפה שעה אחת קודם. לכן, הנני מציע לבטל במקרה הנוכח את עונשי המאסר בפועל שהוטלו על המערערים ולהסתפק בעונשי הקנס והמאסר על תנאי כפי שנקבעו ע"י בית- המשפט קמא, תוך המלצה לרשויות התביעה לנקוט באמצעים נוספים רק עם התקדמות הליכי התכנון בישוב לקייה ברוח הדברים של המלצות הוועדה הממשלתית שדנה בנושא וברוח הערתו של = 406 = המשנה ליוהמ"ש לממשלה בתשובתו לבקשה לעיכוב הליכים, המבטאים למעשה את המדיניות הממשלתית הנוכחית בתחום זה. השופט בנאי: אני מסכים. השופט טומשוף: אני מסכים. לכן הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט לרון. הריסת מבנהצו הריסהצווים