1.ביום 25.7.1999 נפגעה הנפגעת בתאונת דרכים בעת שנהגה לצרכי עבודתה ברכב מסוג מאזדה, הרשום במשרד הרישוי על שמו של בעלה (להלן: "אלפרן"). הנפגעת היא רוקחת במקצועה, והיא עצמאית בעיסוקה. בעקבות התאונה ובגללה שילם התובע לנפגעת גמלאות נכות מעבודה בסכום כולל של 91,420 ₪. התובע טוען כי הוא זכאי לקבל מהנתבעות שיפוי בשיעור של 55% מסכום זה, מכוחו של הסכם השיפוי שנכרת בינו לבין הנתבעות בשנת 1979 ומכוחו של מסמך ההבנות בין הצדדים משנת 1990. סכום השיפוי הנתבע הינו 50,281 ₪, בצירוף ריבית פיגורים בסך 16,709 ₪. משנדחתה דרישתו של התובע, הוגשה התביעה שבפניי. 2.התביעה הוגשה בסדר דין מקוצר. הנתבעות ביקשו וקיבלו רשות להתגונן. בישיבת קדם המשפט מיום 21.5.2007 הסכימו הצדדים כי לצורך הכרעה בשאלה העקרונית מהו רכב המעביד לפי ההסכם בין הצדדים, יוכל בית המשפט להיזקק לכל הראיות שהוגשו בת.א. (י-ם) 11885/04, שנדון בפני כב' השופט רם וינוגרד. 3.אין חולק כי כאשר עובד נפגע בתאונת דרכים שהתרחשה ברכב המעביד, כשהנסיעה היא לצרכי המעביד, פטורות הנתבעות מחובת השיפוי כלפי התובע. אין גם חולק כי אם מדובר בעצמאי, הנוהג ברכב של עצמו, כשהנסיעה היא לצורכי עבודה, פטורות הנתבעות מחובת השיפוי. דבר זה עולה מתוך סעיף ג' למסמך ההבנות משנת 1990, הקובע: "נפגע עובד בתאונת דרכים שאירעה תוך כדי ועקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו, תוך כדי נסיעתו - כנוהג או כנוסע - בין אם ברכב שלו, או ברכב המעביד, ובין אם ברכב שכור על ידו או ע"י המעביד, או עקב השימוש בו- כשלמעביד יש ענין בנסיעה זו והנסיעה היא לצרכי המעביד- אין ולא תהיה למוסד זכות שיבוב- והוא לא יגיש דרישות או תביעות שיבוב- מהמבטח של רכב המעביד, או מהמבטח של השימוש ברכב הפרטי, בגין הגמלאות לעובד שנפגע כאמור." המחלוקת היא בשאלה מהו "רכב המעביד"- האם נדרש רישום במשרד הרישוי על שם המעביד (או על שם העובד העצמאי, לפי הענין), או שמא די בכך שמבחינה קניינית הרכב הוא של המעביד (או של העובד העצמאי, לפי הענין). לדידו של התובע, כאשר עובד שנפגע בתאונת דרכים נהג ברכב שאינו רשום במשרד הרישוי על שמו של המעביד, או על שמו שלו, אם מדובר בעובד עצמאי, עומדת לתובע זכות שיפוי לפי הסכם השיפוי, גם אם מבחינה מהותית, הבעלות הקניינית ברכב היא של המעביד או של העובד העצמאי. במקרה דנן, הרכב בו נהגה הנפגעת בעת התאונה היה רשום על שמו של אלפרן, בעלה, ולא על שמה, ועל כן אין המדובר בתאונה שהתרחשה תוך שימוש ברכב המעביד, וממילא התובע זכאי לשיפוי מאת הנתבעות. לדידן של הנתבעות, מה שקובע היא הבעלות הקניינית ברכב בו נהג הנפגע, ולא הרישום הפורמלי במשרד הרישוי. על כן, אם הבעלות הקניינית ברכב נתונה למעביד או לעובד העצמאי, פטורות הנתבעות מחובת השיפוי כלפי התובע, גם אם הרכב רשום במשרד הרישוי על שמו של צד ג'. במקרה דנן, הגם שהרכב רשום על שמו של אלפרן, הרי שמבחינה קניינית מדובר ברכוש המשותף לו ולנפגעת, ולכן מדובר בתאונה שהתרחשה תוך שימוש ברכב המעביד. ממילא הנתבעות פטורות מחובת השיפוי. 4.פסקי דין רבים נכתבו עד היום בסוגייה מהו "רכב המעביד" על פי הסכם השיפוי ומסמך ההבנות, לרבות על ידי מותב זה. אך לאחרונה דנתי בהרחבה בשאלה זו בגדרו של ת.א. (ת"א) 51988/05 המוסד לביטוח לאומי נ' הדר בע"מ - חברה לבטוח. הטענות המועלות על ידי התובע בסיכומיו בענין זה, תוך היזקקות לראיות שהוגשו בגדרו של ת.א. (י-ם) 11885/04, נדונו על ידי בהרחבה רבה באותו פסק דין, ואין טעם לשוב ולחזור פעם נוספת על הדברים. בתמצית ניתן לציין כי מסקנתי באותו ענין, שיפה גם לתביעה הנוכחית, היא שמבחן הבעלות הוא מבחן קנייני מהותי, ולא מבחן הרישום במשרד הרישוי. ציינתי באותו פסק דין כי הצדדים להסכם השיפוי כלל לא נתנו דעתם לשאלה כיצד תיבחן שאלת הבעלות ברכב- האם לפי הרישום במשרד הרישוי, או בדרך אחרת כלשהי. ממילא, לא ניתן לייחס להם אומד דעת סובייקטיבי כזה או אחר בנושא שעליו כלל לא נתנו את דעתם. לפיכך, יש להתחקות אחר תכליתו האובייקטיבית של החוזה. בענין זה קיימת מחלוקת פוסקים בשאלה האם כאשר הצדדים להסכם השיפוי ומסמך ההבנות קבעו פטור מחובת שיפוי במקרה שבו תאונת הדרכים התרחשה בעת שהנפגע נהג ברכב המעביד, הם התכוונו לבעלות קניינית של המעביד או שמא לבעלות הרשומה במשרד הרישוי. רוב השופטים קיבלו את עמדתן של הנתבעות, וסברו כי המבחן הוא של בעלות מהותית, לפי דיני הקניין (ראה פסקי הדין של כב' השופטת בלהה כהנא (ת.א. (י-ם) 7780/02, פסק הדין אושר על ידי בית המשפט המחוזי בע"א (י-ם) 5551/04); כב' השופט דוד מינץ (ת.א. (י-ם) 7718/05, ת.א. (י-ם) 5972/04 ות.א. (י-ם) 14118/04); וכב' השופט רם וינוגרד (ת.א. (י-ם) 7645/04 וכן ת.א. (י-ם) 1885/04). במחלוקת זו, עמדתי היא כעמדתם של שופטים אלה. כפי שציינתי בת.א. (ת"א) 51988/05 הנ"ל: "אינני סבור כי הצדדים למסמך ההבהרות התכוונו שרכב בבעלות המעביד הוא אך ורק רכב הרשום במשרד הרישוי על שמו של המעביד. הצדדים השתמשו במונח הכללי "רכב המעביד", ובסעיף ד' למסמך ההבהרות הגדירו כי פירושו של מונח זה הוא "רכב בבעלות המעביד או רכב שכור ע"י המעביד הנהוג בידו או בידי עובדו". הצדדים לא הגדירו את המונח "רכב בבעלות המעביד", וממילא לא קבעו כי הבעלות תיבחן אך ורק על פי רישומי משרד הרישוי. חזקה על מנסחי מסמך ההבהרות, יועצים משפטיים של הצדדים הנוגעים בדבר, שאם אכן הכוונה היתה לבעלות לפי רישומי משרד הרישוי, היו נותנים ביטוי מפורש לכוונה זו, כגון באמצעות שימוש במילים "רכב הרשום על שם המעביד", ולא מסתפקים במונח הכללי יותר של "רכב בבעלות המעביד". מכאן שדרך הפרשנות המוצעת על ידי התובע אינה נתמכת בלשונו של מסמך ההבהרות. אכן, מילות החוזה אינן חזות הכל ... עם זאת, איני רואה כיצד ניתן לייחס לצדדים כוונה לבחון את הבעלות אך ורק על פי המבחן הטכני הצר של הרישום הפורמלי במשרד הרישוי, משום שדבר זה עלול לגרום עיוותים קשים. כך למשל, רווחת התופעה ... של יחידים בעלי חברה, הרושמים את רכב החברה על שמם באופן אישי, רק כדי שבמכירה עתידית של הרכב, ניתן יהיה להציגו כרכב פרטי ולא כרכב חברה ובכך להשיג עבורו תמורה גבוהה יותר. אין זה מתקבל על הדעת כי עובד החברה, הנפגע תוך כדי נהיגה ברכב כזה, לא ייחשב כמי שנהג ברכב המעביד, רק משום שהרכב רשום על שם בעלי החברה, ולא על שם החברה עצמה. הוא הדין במקרה שבו קיימות חברות אחיות, העוסקות באותו תחום עיסוק ונשלטות על ידי אותו גורם, ועובד המועסק על ידי חברה אחת, נפגע בעת שנהג ברכב הרשום על שמה של החברה השניה. ברור שמבחינה מהותית, הנהיגה היתה ברכב של אותו מעביד. חיזוק למסקנה לפיה הצדדים למסמך ההבנות לא התכוונו שהבעלות תיקבע אך ורק לפי הרישום הפורמלי במשרד הרישוי, ניתן למצוא בסעיף ד' למסמך ההבהרות, הקובע: "בכל מקום בו נאמר במסמך זה לעיל ב"רכב המעביד" או ב"רכב מעבידו", או במבטחו, פירושו- רכב בבעלות המעביד, או רכב שכור ע"י המעביד הנהוג בידו או בידי עובדו". משמע, הכוונה היתה להחיל את הפטור גם כאשר הרכב כלל איננו בבעלותו של המעביד, ובלבד שהוא משמש את המעביד. מכאן שאין הכרח שהרכב יהיה בבעלותו של המעביד על מנת שחברת הביטוח תהא פטורה מחובת שיפוי. הפטור יחול גם כאשר מדובר ברכב שהמעביד שכר. אין איפוא כל הגיון להחמיר דווקא בנושא הבעלות, כאשר הצדדים להסכם החילו את הפטור גם על זיקה פחותה יותר, לאמור, זיקת השכירות. במילים אחרות, אין כל הגיון להניח כי בעוד שהצדדים התכוונו שהפטור יחול גם כאשר המעביד כלל איננו הבעלים של הרכב, כמו במקרה של רכב שכור, הרי דווקא כאשר הבעלות הקניינית היא של המעביד, אך לא הרישום הפורמלי במשרד הרישוי, קרי, זיקתו הקניינית של המעביד לרכב גדולה יותר מאשר במקרה של רכב שכור, דווקא אז הפטור לא יחול. והרי קל וחומר שאם הצדדים הסכימו להחיל את הפטור גם כאשר המעביד הוא אך ורק השוכר של הרכב, יש להחילו כאשר המעביד הוא בעל זכות הבעלות הקניינית, אף אם זכותו זו אינה משתקפת ברישום במשרד הרישוי. מדובר איפוא בהסדר מהותי שתכליתו לפטור את מבטח הרכב מחבות כלפי התובע כאשר הרכב שימש את המעביד והנפגע במסגרת העבודה, תהא הבעלות הפורמלית בו אשר תהא, ולא בהסדר טכני הנותן תוקף מכריע לרישום במשרד הרישוי." העמדה לפיה מבחן הבעלות הוא מבחן קנייני ולא רישומי גרידא, אושרה לאחרונה בפסיקתו של בית המשפט המחוזי בירושלים בע"א (י-ם) 11515/07 המוסד לביטוח לאומי נ' הראל חברה לביטוח בע"מ , בעמ' 3 - : "אשר לפרשנות המונח "רכב בבעלות המעביד", הניתוח המפורט שערך בית משפט קמא בסוגיה זו [הכוונה לפסק דינו של כב' השופט וינוגרד בת.א. (י-ם) 1885/04- ח.ב.], על מסקנותיו, מקובל עלינו. לפיכך, נסתפק בשתי הערות. ראשית, אנו סבורים שמבחינה מילולית לשון מכתב ההבנות תומכת במובהק בפרשנותו של בית המשפט קמא. זאת, משום שמכתב ההבנות התייחס ל"רכב בבעלות המעביד", ולא התייחס לרכב הרשום על שם המעביד במשרד הרישוי, רישום שאינו קונסטיטוטיבי אלא בעל משמעות דקלרטיבית בלבד, ואינו משקף בהכרח את הבעלות ברכב. על רקע זה מקובלת עלינו מסקנתו של בית משפט קמא, שקשה להניח כי עורכי הדין שערכו את מכתב ההבנות , "תוך שאינם מותירים אבן שאינה הפוכה", התכוונו, "באומרם 'בעלות', ... לדבר מה השונה בתכלית מ'בעלות' על פי דיני הקניין החלים בישראל, שחזקה כי היו ידועים להם" (סעיף 34 להחלטה). אכן, נכון הדבר שתכליתו של ההסכם הייתה למנוע התדיינויות, אך בעניין זה מקובלת עלינו מסקנתו של כב' השופט דראל בת"א (י-ם) 14118/04 המוסד לביטוח לאומי נ' אבנר איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ ואח', לא פורסם, 29.7.2007), כי "אף שזו מטרתו ותכליתו של ההסכם ועליה לשמש בסיס ונקודת מוצא לפרשנותו, אינני סבור כי התוצאה הנובעת היא כי בכל מקרה של שאלת פרשנות יבחר הפתרון החוסך התדיינויות, אף אם אינו נכון ואינו תואם את דיני הקניין ואת ההלכות שנקבעו לעניין מעמדו של הרישום". שנית, מקובלת עלינו מסקנתו של בית המשפט קמא, כי לאור עדותה של עו"ד טננהאוז כי לא דיברה עם עו"ד נוביק על נושא זה, עדותה בדבר כוונת הצדדים בעשותם שימוש בביטוי "רכב בבעלות המעביד" יכול ששיקפה את הבנתה שלה בלבד, ואינה יכולה לשקף את הבנתן של המשיבות." ראה גם ע"א (י-ם) 2043/08 אריה חברה לביטוח נ' המוסד לביטוח לאומי. סיכומו של דבר, הבעלות ברכב נבחנת על פי מבחן קנייני, ולא על פי הרישום הפורמלי במשרד הרישוי. 5.השאלה הבאה המצריכה הכרעה היא האם רכב המאזדה בו נהגה הנפגעת בעת קרות התאונה היה בבעלותה, על פי המבחן הקנייני, למרות שהוא רשום במשרד הרישוי על שמו של בעלה, אלפרן. מעדותם של הנפגעת ואלפרן עלה באופן ברור ביותר כי קיים שיתוף נכסים מלא בין השניים, והם לא ייחסו משמעות קניינית לשאלה על שמו של מי מביניהם נרשמו הרכבים. אכן, על שמה של הנפגעת היה רשום רכב אחר, מסוג GMC, אך הנפגעת הסבירה מדוע הדבר נעשה: "הבעלות משותפת, אבל אחד נרשם על שם בעלי ואחד על שמי ... במקרה הזה ה- GMC בזמנו היה מוכר לצורך הוצאה והיה רשום על שמי, אני הייתי בעלת הבית מרקחת". (ע' 9 לפרוטוקול) כאשר נתבקשה הנפגעת להבהיר מדוע למרות הרישום הנפרד במשרד הרישוי היא טוענת שהבעלות בשני הרכבים היתה משותפת לה ולאלפרן, היא הסבירה: "כמו כל שאר הדברים המשותפים, אין לנו הפרדה שאני נוהג ואני עושה, אין הפרדה ברכוש, הוא משותף כולל רכבים. גם הילדים." (ע' 9 לפרוטוקול). הנפגעת העידה גם כי המימון לרכישת המאזדה בא מחשבון הבנק הפרטי המשותף לה ולבעלה (ע' 10 לפרוטוקול), ולמעשה, לא היה לה כל הסבר מדוע המאזדה נרשמה על שם אלפרן בלבד (שם). גם ההוצאות השוטפות של המאזדה מומנו מן החשבון הפרטי המשותף (ע' 11 לפרוטוקול). עדות דומה נמסרה על ידי אלפרן. הוא נשאל למי היתה שייכת המאזדה, והשיב: "בבעלות שנינו, משותפת" (ע' 12 לפרוטוקול). כאשר התבקש להסביר מדוע הוא טוען שהבעלות במכוניות היתה משותפת, למרות הרישום הנפרד במשרד הרישוי, השיב אלפרן: "שימוש למשל בשני כלי הרכב על ידי שנינו. הבעלות הזאת מבטאת את הבעלות שלנו על כלל הרכוש שלנו, זאת אומרת כשם שאנחנו בעלים משותפים על שני כלי הרכב האלה, כך אנחנו בעלים משותפים על דירת המגורים וכל נכס אחר שיש לנו" (ע' 12 לפרוטוקול). אין ראיה טובה מעדותם של הנפגעת ואלפרן, על מנת להמחיש את העובדה שרכב המאזדה היה שייך לנפגעת באותה מידה ממש שהיה שייך לאלפרן, כשם שרכב ה- GMC היה שייך באותה מידה לאלפרן, כשם שהיה שייך לנפגעת. אכן, בני הזוג רשמו את המאזדה על שמו של אלפרן ואת רכב ה- GMC על שמה של הנפגעת, אך הדבר לא נעשה כדי לייחד לכל בן זוג את הבעלות הקניינית ברכב הרשום על שמו, אלא כדי לשקף דווקא את השותפות המלאה ביניהם: רכב ה- GMC היה חייב להרשם על שמה של הנפגעת לבדה משיקולי מס, משום שההוצאות בגינו נזקפו כהוצאות של בית המרקחת של הנפגעת, ואלפרן לא היה רוקח (ע' 11 לפרוטוקול). כדי לתקן את העיוות הרישומי שנוצר בין בני הזוג, נרשמה המאזדה על שמו של אלפרן. הרישום הנפרד לא נועד איפוא לייחד לכל בן זוג בעלות נפרדת ברכב הרשום על שמו, אלא לתקן את העיוות ברישומי משרד הרישוי ולהבטיח שותפות מלאה בשתי המכוניות. הנפגעת ואלפרן הם עדים בלתי תלויים שאין להם כל אינטרס בתוצאות המשפט. אם שניהם טוענים בכל תוקף ובתום לב כי הבעלות ברכב המאזדה היתה משותפת לשניהם, חרף הרישום על שם אלפרן לבדו במשרד הרישוי, ברור כי מבחינה קניינית קיים אכן שיתוף כאמור ברכב המאזדה, שהרי שיתוף קנייני במטלטלין נוצר כאשר קיימת הסכמה על כך בין השותפים, כמו במקרה דנן. אין כלל צורך לדון בשאלה בענין חזקת השיתוף בין הנפגעת לאלפרן, שנדונה בסיכומי הצדדים, שכן מה לנו חזקה משפטית, כאשר הנוגעים בדבר - בני הזוג עצמם- מאשרים בפה מלא קיומו של שיתוף מלא ביניהם. אשר על כן אני קובע כי רכב המאזדה בו נהגה הנפגעת בעת התאונה היה מצוי בבעלות משותפת שלה ושל אלפרן. מכאן שהתאונה התרחשה ברכב השייך גם לנפגעת. 6.התובע טען בסיכומיו כי הואיל ולנפגעת בעלות רק במחצית הרכב, אזיי התובע זכאי לשיפוי בגובה מחצית סכום התביעה. יש לדחות טענה זו. בעלותה של הנפגעת משתרעת על מכונית המאזדה כולה, ולא רק על מחציתה, הגם שזו בעלות משותפת עם אלפרן. תכליתו של הסכם השיפוי היתה לפטור את הנתבעות מחובת השיפוי מקום שבו מדובר בנפגע עצמאי שנהג ברכב השייך לו. אין ספק שרכב המאזדה היה שייך לנפגעת, הגם שהיה שייך באותה מידה גם לאלפרן. על כן, לא ניתן לייחס לצדדים כוונה להחריג מגדרו של פטור זה מצבים של בעלות משותפת ברכב כמו במקרה דנן. פרשנות כזו היא מלאכותית, מאולצת ובלתי הגיונית. 7.סיכומו של דבר, הואיל והתאונה התרחשה בזמן שהנפגעת נהגה ברכב שלה במסגרת עבודתה, שבהיותה עצמאית הוא גם רכב המעביד, הנתבעות פטורות מחובת השיפוי כלפי התובע. 8.אשר על כן, התביעה נדחית. התובע ישלם לנתבעות הוצאות משפט בסך 1,000 ₪ וכן שכ"ט עו"ד בסך 15,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק. 9.רכברכב מעבידתאונת דרכיםרכב מעביד (תאונת דרכים)