בית המשפט הנכבד מתבקש בזאת: להורות על קבלת בקשת רשות הערעור, ביטול החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 18.8.2010, ביטול החלטת בית משפט השלום בחיפה מיום 2.5.2010, ביטול פסק הדין מיום 26.4.2009 המורה על מחיקת התביעה, ומתן היתר למבקש להפקיד את הערובה הנדרשת, תוך החזרת התיק לדיון לגופו של עניין בבית משפט השלום. ואלו נימוקי הבקשה: ## א. הצדדים לבקשה ## 1. המבקש: מר יוסף אבו-חאמד, ת.ז. _________, תושב חאן יונס. 2. המשיב: מדינת ישראל, באמצעות פרקליטות מחוז חיפה (אזרחי). ## ב. מסכת העובדות ## 3. המבקש הגיש תביעה ביום 15.6.1998 בגין אירוע שהתרחש בשנת 1988, עת היה בן שמונה, ובו נטען כי הושלך לאש בוערת על ידי חיילי כוחות הביטחון בחאן יונס ונכווה קשות. 4. לאחר הגשת התביעה הראשונה, המבקש לא פעל לקידומה במשך כארבע שנים ולא הגיש חוות דעת רפואית. ביום 13.3.2002 הורה בית משפט השלום על דחיית הדיון ללא מועד. 5. משחלפו שלוש שנים נוספות ללא חידוש ההליך, הורה בית משפט השלום ביום 5.6.2005 על מחיקת התביעה, בתנאי שהמבקש ישלם הוצאות משפט בסך 2,500 ש"ח. 6. לטענת המבקש, לא עלה בידו לחדש את ההליך בטרם מחיקתו בשל קשיים שהערים עליו המשיב, שמנעו ממנו כניסה לישראל לצורך הכנת חוות דעת רפואית. 7. ביום 3.7.2006 הוגשה התביעה בשנית, בצירוף חוות דעת מומחה מיום 25.11.2000. התביעה הומצאה למשיב בפברואר 2007, וההוצאות שולמו רק ביום 7.10.2007. 8. ביום 14.10.2007 הגיש המשיב בקשה להפקדת ערובה להבטחת הוצאות. תגובת המבקש הוגשה רק ביום 5.3.2009, כשנה וחמישה חודשים לאחר הגשת הבקשה. 9. בתום הדיון, קבע בית משפט השלום כי על המבקש להפקיד ערובה בסך 16,000 ש"ח תוך 30 יום, שאם לא כן תשקל מחיקת התביעה על הסף. 10. משלא הפקיד המבקש את הערובה במועד, נעתר בית משפט השלום לבקשת המשיב והורה בפסק דין מיום 26.4.2009 על מחיקת התביעה. 11. ביום 13.5.2009 הגיש המבקש בקשה להארכת מועד להפקדת ערובה ב-60 ימים נוספים, אשר נדחתה ביום 24.5.2009 מן הטעם שכבר ניתן פסק דין. 12. ביום 7.6.2009 הגיש המבקש "בקשה למתן החלטה בבקשה להארכת מועד להפקדת ערובה", אשר נדחתה ביום 15.6.2009. 13. ביום 17.6.2009 הגיש המבקש בקשה דחופה לבית משפט השלום, בטענה שהצליח לגייס את הסכום הנדרש וביקש להתיר לו להפקידו, בצירוף העתק שיק בנקאי. 14. ביום 28.6.2009 הגיש המבקש בקשה דחופה למתן החלטה בבקשתו להפקדת ערובה. ביום 24.9.2009 ניתנה החלטה הדוחה את הבקשות בנימוק שניתן כבר פסק דין, וכי אין לראותו כפסק דין שניתן במעמד צד אחד. 15. ביום 22.2.2010 הגיש המבקש בקשה לבית משפט השלום לביטול פסק הדין ולאפשר לו להפקיד ערובה. ביום 2.5.2010 דחה בית משפט השלום את הבקשה, בציינו כי אין מקום לשנות את החלטתו מיום 24.9.2009. 16. על החלטה זו בלבד הגיש המבקש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי. 17. בית המשפט המחוזי דחה את בקשת רשות הערעור ביום 18.8.2010, בקובעו כי אין מקום לדון בטענות כנגד החלטות סופיות קודמות שלא הוגשו עליהן בקשות רשות ערעור במועד, וכי לא הוצגו טעמים מיוחדים ליתן למבקש גישה נוספת לערכאות. ## ג. הטיעון המשפטי ## ## 18. פרשנות תקנה 519(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי ## 19. תקנה 519(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי מעניקה לבית המשפט סמכות לבטל דחיית תובענה אם נוכח כי "סיבה מספקת" מנעה את הפקדת הערובה במועד, ופרשנותה צריכה להיות רחבה וגמישה, תוך מתן משקל מכריע לזכות הגישה לערכאות. 20. המונח "סיבה מספקת" אינו מוגדר באופן קשיח, ויש לבחון אותו בכל מקרה לגופו, תוך התחשבות במכלול הנסיבות, לרבות מצבו האישי והכלכלי של התובע, חומרת הפגיעה בזכויותיו, והיעדר נזק ממשי לנתבע. 21. דחיית תביעה על הסף בשל אי-הפקדת ערובה, מבלי לבחון לעומק את הסיבות לאיחור, מהווה סנקציה דרסטית הפוגעת בזכות יסוד חוקתית, ועל כן יש לנקוט בה במשורה ורק במקרים חריגים ביותר. 22. הפסיקה הכירה בכך שקשיים כלכליים, גם אם לא הוכחו באופן מוחלט, יכולים להוות "סיבה מספקת" לאי-הפקדת ערובה, במיוחד כאשר מדובר בתובע חסר אמצעים שאינו יכול לעמוד בדרישות כספיות גבוהות. 23. יש לפרש את התקנה באופן המאפשר לבית המשפט להפעיל שיקול דעת רחב, תוך העדפת בירור התביעה לגופה על פני סילוקה על הסף מטעמים פרוצדורליים, במיוחד כאשר מדובר בתביעה בעלת חשיבות רבה למבקש. ## 24. זכות הגישה לערכאות כזכות יסוד ## 25. זכות הגישה לערכאות היא זכות יסוד חוקתית, המהווה נדבך מרכזי בדמוקרטיה ובשלטון החוק, ועל כן יש לפרש כל הוראה פרוצדורלית באופן המצמצם את הפגיעה בה ככל הניתן. 26. סילוק תביעה על הסף, במיוחד כאשר מדובר בתביעה בגין נזקי גוף חמורים שנגרמו למבקש בילדותו, מהווה פגיעה קשה בזכות זו, ועלול למנוע ממנו את יומו בבית המשפט באופן בלתי הפיך. 27. הפסיקה הדגישה לא אחת את חשיבותה של זכות הגישה לערכאות, וקבעה כי יש להעדיף בירור מהותי של הסכסוך על פני דחייתו מטעמים טכניים, אלא אם כן קיימים טעמים כבדי משקל המצדיקים זאת. 28. במקרה דנן, מדובר בתביעה בגין אירוע טראומטי שאירע למבקש כילד, ודחיית תביעתו עלולה למנוע ממנו כל אפשרות לקבל סעד משפטי, ובכך לפגוע באופן בלתי מידתי בזכותו הבסיסית לצדק. 29. גם אם המבקש לקה בליקויים פרוצדורליים בעבר, אין בכך כדי לשלול ממנו את זכותו לגישה לערכאות באופן מוחלט, ויש לבחון האם הפגיעה בזכות זו עומדת במבחני המידתיות והסבירות. ## 30. איזון אינטרסים בין הצדדים ## 31. באיזון בין אינטרס המבקש לבירור תביעתו לגופה לבין אינטרס המשיב לסופיות הדיון ויעילות המערכת, יש לזכור כי מדובר בתביעה בגין נזקי גוף חמורים, וכי הפגיעה במבקש כתוצאה מדחיית תביעתו היא קשה ובלתי הפיכה. 32. אינטרס המשיב לסופיות הדיון, אף שהוא חשוב, אינו יכול לגבור על זכותו של המבקש לבירור תביעתו, במיוחד כאשר ניתן לפצות את המשיב על כל נזק שנגרם לו כתוצאה מהעיכוב באמצעות פסיקת הוצאות. 33. טענת המשיב לנזק ראייתי, אף שהיא רלוונטית, אינה חזות הכל, וניתן להתמודד עמה במסגרת הדיון לגופו של עניין, למשל באמצעות מתן משקל מתאים לראיות הקיימות או הטלת נטל הוכחה מוגבר על המבקש. 34. יש לבחון את האיזון הכולל בין הצדדים, תוך התחשבות בכך שהמבקש ניסה שוב ושוב להפקיד את הערובה ולחדש את ההליך, מה שמעיד על רצונו הכן לברר את תביעתו. 35. העדפת יעילות הדיון על פני זכות הגישה לערכאות במקרה זה, שבו מדובר בתביעה בעלת חשיבות קיומית למבקש, מהווה סטייה מעקרונות היסוד של המשפט הישראלי ופוגעת בעקרון הצדק. ## 36. טענת התיישנות והשלכותיה ## 37. דחיית בקשת רשות הערעור והותרת פסק הדין על כנו תחשוף את תביעתו של המבקש לטענת התיישנות, אשר עלולה למנוע ממנו כל אפשרות לפנות לבית המשפט בעתיד, ובכך לסתום את הגולל על תביעתו באופן מוחלט. 38. חרב ההתיישנות, במקרה זה, אינה תוצאה של שיהוי מכוון מצד המבקש, אלא תוצאה של שרשרת החלטות פרוצדורליות שדחו את תביעתו, ועל כן אין להטיל עליו את מלוא האחריות לכך. 39. יש לזכור כי מדובר בתביעה בגין נזקי גוף חמורים שאירעו למבקש כילד, וכי תקופת ההתיישנות במקרים כאלה צריכה להיבחן ברגישות מיוחדת, תוך התחשבות בנסיבותיו הייחודיות של המבקש. 40. מניעת גישה לערכאות בשל התיישנות, במקרה שבו המבקש ניסה שוב ושוב לחדש את תביעתו, מהווה פגיעה קשה בזכותו לצדק ואינה עולה בקנה אחד עם עקרונות היסוד של המשפט. 41. בית המשפט צריך לשקול את ההשלכות הדרמטיות של דחיית הבקשה על עתידו של המבקש ועל יכולתו לממש את זכויותיו, ולהעדיף פתרון שיאפשר לו את יומו בבית המשפט. ## 42. הבחנה בין בקשות לביטול פסק דין ## 43. בית המשפט המחוזי שגה כאשר קבע כי ההחלטות שקדמו להחלטה נשוא הבקשה הן החלטות סופיות שהמבקש לא השיג עליהן כדין, שכן הבקשה מיום 22.2.2010 התבססה על עילה שונה בתכלית לביטול פסק הדין. 44. ההחלטה מיום 24.9.2009 דחתה את ביטול פסק הדין מהטעם שלא ניתן במעמד צד אחד, בעוד שהבקשה מיום 22.2.2010 התבססה על תקנה 519(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, המאפשרת ביטול דחייה מסיבה מספקת. 45. הערכאות הקודמות היו צריכות להבחין בין שתי הבקשות, שכן הן נסמכו על עילות משפטיות שונות, ולא היה מקום לקבוע כי פסק הדין סותם את הגולל על הבקשה המאוחרת מבלי לבחון את נימוקיה החדשים. 46. אי-הבחנה זו מהווה טעות משפטית מהותית, שכן היא מונעת מהמבקש את האפשרות לטעון טענות חדשות ולבקש סעד על בסיס עילות שלא נבחנו בעבר. 47. יש לאפשר למבקש להציג את טענותיו החדשות בפני בית המשפט, ולבחון האם קיימת "סיבה מספקת" לביטול פסק הדין, מבלי להיצמד באופן דווקני להחלטות קודמות שלא עסקו באותה עילה. ## 48. אי-קבלת החלטות ופסק דין במועד ## 49. בית המשפט המחוזי שגה משלא בחן היטב את הסיבות לאיחור בהפקדת הערובה, תוך התעלמות מטענות המבקש לגבי אי-קבלתם של פסק הדין והחלטת בית משפט השלום מיום 24.5.2009 במועד. 50. המבקש טען כי ההחלטה מיום 15.6.2009 הגיעה לידיו רק ביום 16.6.2009, ומיד לאחר מכן הגיש בקשה דחופה להארכת מועד להפקדת הערובה ביום 17.6.2009, מה שמעיד על פעולה מהירה מצדו. 51. יש לזכור כי המבקש אינו עורך דין ואינו בקיא ברזי הפרוצדורה המשפטית, וכי אי-קבלת החלטות במועד או אי-הבנה של משמעותן עלולה להוביל לאיחורים שאינם נובעים מחוסר תום לב. 52. התעלמות מטענות אלו פוגעת בזכותו של המבקש להליך הוגן, שכן היא אינה לוקחת בחשבון את מכלול הנסיבות שהובילו לאיחורים, ומתייחסת אליו כאילו פעל בזדון או ברשלנות חמורה. 53. בית המשפט צריך לבחון האם האיחורים נבעו מסיבות מוצדקות, ולקחת בחשבון את העובדה שהמבקש פעל מיד עם קבלת ההחלטות, גם אם באיחור מסוים. ## 54. מצבו הכלכלי של המבקש ## 55. המבקש פירט בתצהיר שהגיש לבית המשפט המחוזי את מצבו הכלכלי הקשה שמנע ממנו להפקיד את הערובה במועד, וטענה זו מהווה "סיבה מספקת" כמשמעה בתקנה 519(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי. 56. התעלמות ממצבו הכלכלי של המבקש, במיוחד כאשר מדובר בסכום ערובה משמעותי עבורו, מהווה פגיעה בעקרון השוויון ובזכות הגישה לערכאות של אזרחים מעוטי יכולת. 57. הפסיקה הכירה בכך שקשיים כלכליים יכולים להוות הצדקה לאי-עמידה במועדים, וכי אין לדרוש מתובע חסר אמצעים לעמוד באותן דרישות כספיות כמו תובע אמיד. 58. יש לאפשר למבקש להוכיח את מצבו הכלכלי הקשה, ולקחת בחשבון כי אי-הפקדת הערובה לא נבעה מחוסר רצון או מזלזול בבית המשפט, אלא מחוסר יכולת אמיתי. 59. דחיית תביעה בשל קשיים כלכליים, מבלי לבחון לעומק את מצבו של המבקש, עלולה ליצור אפליה בין תובעים על בסיס מצבם הכלכלי, דבר שאינו עולה בקנה אחד עם עקרונות הצדק. ## 60. התנהלות המשיב והשפעתה ## 61. לטענת המבקש, המשיב הערים עליו קשיים שמנעו ממנו כניסה לישראל לצורך הכנת חוות דעת רפואית, דבר שהוביל לעיכובים משמעותיים בקידום תביעתו הראשונה. 62. התנהלות זו של המשיב תרמה באופן ישיר לשיהוי בניהול ההליך, ועל כן אין זה הוגן להטיל את מלוא האחריות על המבקש ולהשתמש בשיהוי זה כנימוק לדחיית תביעתו. 63. יש לבחון את התנהלות המשיב לאורך כל ההליך, ולבדוק האם גם הוא תרם לעיכובים ולשיהוי, ולקחת זאת בחשבון בעת איזון האינטרסים. 64. טענת המשיב לנזק ראייתי, אף שהיא לגיטימית, צריכה להיבחן גם לאור העובדה שהמשיב עצמו תרם לעיכובים, וכי ייתכן שחלק מהנזק הראייתי נגרם גם כתוצאה מהתנהלותו. 65. אין לאפשר למשיב ליהנות מ"פירות" התנהלותו, אשר לטענת המבקש, תרמה לעיכובים בניהול ההליך, ועל כן יש לאפשר למבקש את יומו בבית המשפט. ## 66. עקרון המהות על פני הפרוצדורה ## 67. הערכאות הקודמות העדיפו את הכללים הפרוצדורליים הדווקניים על פני בירור מהותי של התביעה, דבר שאינו עולה בקנה אחד עם עקרונות היסוד של המשפט המודרני. 68. הפסיקה הדגישה לא אחת כי הכללים הפרוצדורליים נועדו לשרת את המהות ולא להפך, וכי יש לפרשם באופן המאפשר בירור צודק ויעיל של הסכסוך. 69. במקרה זה, ההיצמדות הנוקשה למועדים ולכללים פרוצדורליים הובילה לתוצאה קשה ובלתי צודקת, שבה תביעה בגין נזקי גוף חמורים נדחית על הסף. 70. יש לאפשר למבקש להציג את תביעתו לגופה, ולבחון את מהות הסכסוך, במקום לסלקו על הסף מטעמים טכניים, במיוחד כאשר ניתן לרפא את הפגמים הפרוצדורליים באמצעות תנאים מתאימים. 71. העדפת הפרוצדורה על פני המהות במקרה זה פוגעת באמון הציבור במערכת המשפט ובתחושת הצדק, ועל כן יש לתקן את העוול שנגרם למבקש. ## 72. חשיבות ציבורית של המקרה ## 73. המקרה מעלה שאלות עקרוניות בדבר היקף זכות הגישה לערכאות של אזרחים מעוטי יכולת, ובדבר האיזון הראוי בין זכות זו לבין יעילות הדיון וסופיות ההליך. 74. ההחלטה במקרה זה תשפיע על תובעים רבים אחרים הנמצאים במצבים דומים, ועל כן יש להכריע בה באופן שישמור על זכויותיהם ויאפשר להם את יומו בבית המשפט. 75. יש חשיבות ציבורית רבה למתן אפשרות לתובעים, במיוחד אלה שנפגעו קשות בילדותם, לברר את תביעותיהם לגופן, גם אם לקהו בליקויים פרוצדורליים. 76. ההחלטה במקרה זה יכולה לשמש תקדים חשוב לעניין פרשנות תקנה 519(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, ולהבהיר את גבולות שיקול הדעת של בתי המשפט במקרים של אי-הפקדת ערובה. 77. מתן רשות ערעור במקרה זה יאפשר לבית המשפט העליון להתוות קווים מנחים ברורים לעניין איזון האינטרסים במקרים דומים, ובכך לתרום לפיתוח המשפט ולשמירה על זכויות האזרח. ## 78. נזק בלתי הפיך למבקש ## 79. דחיית התביעה על הסף, במקרה זה, תגרום למבקש נזק בלתי הפיך, שכן היא תמנע ממנו כל אפשרות לקבל פיצוי על נזקי הגוף החמורים שנגרמו לו בילדותו. 80. מדובר בנזקים פיזיים ונפשיים קשים, אשר מלווים את המבקש מאז ילדותו, וכי מניעת פיצוי עליהם תהווה עוול מתמשך ובלתי נסבל. 81. הנזק שייגרם למבקש כתוצאה מדחיית התביעה עולה בהרבה על כל נזק אפשרי שייגרם למשיב כתוצאה מחידוש ההליך, במיוחד כאשר ניתן לפצות את המשיב על הוצאותיו. 82. יש לזכור כי המבקש סובל מנזקים חמורים, וכי מניעת הגישה לערכאות תותיר אותו ללא כל סעד, ובכך תפגע קשות באיכות חייו וברווחתו. 83. בית המשפט צריך לשקול את ההשלכות ההומניטריות של החלטתו, ולאפשר למבקש, שנפגע קשות כילד, את ההזדמנות האחרונה לקבל צדק. ## ד. סיכום הסעד ## 84. לאור האמור לעיל, בית המשפט הנכבד מתבקש להורות על קבלת בקשת רשות הערעור, ביטול החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 18.8.2010, ביטול החלטת בית משפט השלום בחיפה מיום 2.5.2010, ביטול פסק הדין מיום 26.4.2009 המורה על מחיקת התביעה, ומתן היתר למבקש להפקיד את הערובה הנדרשת, תוך החזרת התיק לדיון לגופו של עניין בבית משפט השלום. יהא זה מן הדין ומן הצדק להיעתר לבקשה.בקשה למתן החלטה