לפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט מ' רניאל) ברע"א 28147-06-10 מיום 18.8.2010 (להלן: החלטת בית המשפט המחוזי), בה נדחתה בקשת רשות ערעור שהגיש המבקש על החלטת בית משפט השלום בחיפה (השופט י' רטנר) בת"א 13073/06 מיום 2.5.2010 (להלן: החלטת בית משפט השלום), במסגרתה נדחתה בקשת המבקש לביטול פסק הדין שהורה על מחיקת תביעתו מחמת אי הפקדת ערובה להבטחת תשלום הוצאות במועד. רקע והליכים קודמים החלטת בית משפט השלום ניתנה במסגרת דיון בתביעה שהגיש המבקש ביום 15.6.1998 בגין אירוע שהתרחש בשנת 1988, עת היה המבקש בן שמונה. המבקש טען בתביעתו כי הושלך לאש בוערת על ידי חיילי כוחות הביטחון שפעלו בחאן יונס וכתוצאה מכך נכווה באופן קשה בפלג גופו התחתון ונדרש לעבור ניתוחים רבים. לאחר הגשת תביעתו של המבקש בבית משפט השלום חלפו כארבע שנים בהן המבקש לא פעל לקידום תביעתו ולא הגיש חוות דעת רפואית כנדרש. ביום 13.3.2002 הורה בית משפט השלום, לבקשת המבקש, על דחיית הדיון ללא מועד בהתאם לתקנה 153 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי). משחלפו שלוש שנים נוספות ולא חודש ההליך הורה בית משפט השלום ביום 5.6.2005 על מחיקת התביעה וקבע כי המבקש יוכל לחדשה בתנאי שישלם הוצאות משפט בסך של 2,500 ש"ח. יצויין, כי לטענת המבקש, לא עלה בידו להביא לחידוש ההליך בטרם מחיקתו כיוון שלא הורשה להיכנס למדינת ישראל על מנת להכין חוות דעת רפואית מטעמו בשל קשיים שהערים עליו המשיב. ביום 3.7.2006 הוגשה תביעתו של המבקש בפעם השנייה אליה צורפה חוות דעת מומחה מיום 25.11.2000 (שהוכנה מספר שנים קודם למחיקת התביעה הראשונה). התביעה הומצאה למשיב בחודש פברואר 2007, ורק ביום 7.10.2007 שולמו ההוצאות שהיוו תנאי לחידוש התביעה. ביום 14.10.2007 הגיש המשיב בקשה למתן צו המורה למבקש להפקיד ערובה להבטחת תשלום הוצאות (להלן: הבקשה להפקדת ערובה). תגובת המבקש לבקשה להפקדת ערובה הוגשה אך ביום 5.3.2009, היום שנקבע לדיון בבקשה, כשנה וחמישה חודשים לאחר שהוגשה הבקשה. בתום הדיון קבע בית משפט השלום כי על המבקש להפקיד ערובה להבטחת תשלום הוצאות לפי תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי בסך של 16,000 ש"ח, תוך 30 יום, שאם לא כן תשקל אפשרות סילוק התביעה על הסף ללא התראה נוספת. משלא הפקיד המבקש את הערובה במועד נעתר בית משפט השלום לבקשת המשיב והורה בפסק דין מיום 26.4.2009 על מחיקת התביעה ללא צו להוצאות (להלן: פסק הדין). ביום 13.5.2009 הגיש המבקש בקשה להארכת מועד להפקדת ערובה ב-60 ימים נוספים. ביום 24.5.2009 דחה בית משפט השלום את הבקשה מן הטעם שכבר ניתן פסק דין. ביום 7.6.2009 הגיש המבקש "בקשה למתן החלטה בבקשת להארכת מועד להפקדת ערובה". ביום 15.6.2009 נתן בית משפט השלום החלטה לפיה אין מקום לתת החלטה נוספת על ההחלטה מיום 24.5.2009 ודחה את הבקשה למתן ארכה. ביום 17.6.2009 הגיש המבקש בקשה דחופה לבית משפט השלום בה טען כי הצליח לגייס את הסכום הנדרש להפקדת הערובה וביקש להתיר לו להפקידו. לבקשה צורף העתק של שיק בנקאי. ביום 28.6.2009 הגיש המבקש בקשה דחופה למתן החלטה בבקשתו להפקדת ערובה. ביום 24.9.2009 ניתנה החלטה הדוחה את הבקשות הנזכרות לעיל בנימוק שניתן כבר פסק דין ומשמעות ההחלטות המבוקשות היא ביטול פסק הדין, שאין לראותו כפסק דין שניתן במעמד צד אחד ולכן בית המשפט אינו מוסמך לבטלו. ביום 22.2.2010 הגיש המבקש בקשה לבית משפט השלום לביטול פסק הדין שהורה על מחיקת התביעה ולאפשר לו להפקיד ערובה. ביום 2.5.2010 דחה בית משפט השלום את הבקשה. בית משפט השלום ציין בהחלטתו כי הוא לא רואה מקום לשנות את החלטתו מיום 24.9.2009, במסגרתה כבר נדחתה בקשה קודמת לביטול פסק הדין. על החלטה זו, ורק עליה, הגיש המבקש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי. החלטת בית המשפט המחוזי בית המשפט המחוזי עמד על כך שבתיק זה ישנן שלוש החלטות סופיות שלא הוגשו עליהן בקשות רשות ערעור, ובהן ההחלטה מיום 24.9.2009. בית המשפט המחוזי קבע כי אין מקום לדון בטענות שמעלה המבקש כנגד אותן החלטות סופיות וכי אם המבקש חפץ להשיג על החלטות אלה היה עליו לעשות כן במסגרת בקשות רשות ערעור בתוך המועדים הקבועים בדין. בהתאם לכך, הגביל בית המשפט המחוזי את הדיון אך להחלטה מיום 2.5.2010, עליה הוגשה בקשת רשות הערעור שהובאה לפניו וקבע כי צדק בית משפט השלום כשקבע כי נוכח סופיות החלטות הקודמות ונוכח העובדה כי המבקש לא הראה שינוי נסיבות המצדיק ביטול פסק דין, אין מקום לשנות מן ההחלטות ולבטל את פסק הדין. לעניין טענת המבקש בדבר הפגיעה בזכות הגישה שלו לערכאות קבע בית המשפט המחוזי כי המבקש ניצל את זכות הגישה שלו לערכאות יותר מפעם אחת ו"בכל פעם לקה בליקויים אחרים". בנסיבות אלה, קבע בית המשפט מחוזי, על המבקש להראות טעמים מיוחדים ליתן בידו גישה נוספת לערכאות וטעמים כאלה לא הוצגו. נוכח האמור לעיל, דחה בית המשפט המחוזי את בקשת רשות הערעור ומכאן הבקשה שלפני. נימוקי הבקשה המבקש טוען כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר דחה את בקשת רשות הערעור, לא ביטל את החלטת בית משפט השלום ולא הורה על הפקדת הערובה מטעמו והחזרת התיק להתדיינות בפני בית משפט השלום. לטענת המבקש שגה בית המשפט המחוזי כאשר קבע כי ההחלטות שקדמו להחלטה נשוא הבקשה הן החלטות סופיות שהמבקש לא השיג עליהן כדין. לטענת המבקש, ההחלטה שניתנה בבקשתו מיום 17.6.2009, דחתה את ביטול פסק הדין מהטעם שפסק הדין לא ניתן במעמד צד אחד, בעוד שבבסיס הבקשה מיום 22.2.2010, עומדת עילה שונה בתכלית לביטול פסק הדין, שמקורה בתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי. לטענת המבקש, על הערכאות הקודמות היה להבחין בין ההחלטה מיום 17.6.2009 לבין הבקשה מיום 22.2.2010, שמבוססת על טענת ביטול שלא הוכרעה בהחלטה הראשונה, ולא היה מקום לקבוע בהחלטה מיום 2.5.2010, כי פסק הדין סותם את הגולל על הבקשה המאוחרת. עוד טוען המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי משלא בחן היטב את הסיבות לאיחור בהפקדת הערובה, תוך התעלמות מטענותיו לגבי אי קבלתם של פסק הדין ושל החלטת בית משפט השלום מיום 24.5.2009. לטענת המבקש, ההחלטה מיום 15.6.2009 הגיעה לידיו ביום 16.6.2009, ומיד לאחר שקיבלה הגיש בקשה דחופה להארכת מועד להפקדת הערובה להוצאות ביום 17.6.2009. לגוף העניין העומד ביסוד בקשתו מיום 22.2.2010, טוען המבקש, כי בהתאם לתקנה 519(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי היה על בית משפט השלום לבטל את פסק דינו. המבקש פירט בתצהיר שהגיש לבית המשפט המחוזי את מצבו הכלכלי שמנע ממנו להפקיד את הערובה במועד. לטענתו, מדובר ב"סיבה מספקת" המצדיקה את ביטול מחיקת התביעה כאמור בתקנה 519(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, זאת בייחוד נוכח המעמד של זכות הגישה לערכאות כזכות יסוד ונוכח העובדה כי לא נגרם למשיב נזק, ואף אם נגרם, אין הוא כזה שלא ניתן לפצות בגינו באמצעות פסיקת הוצאות. לגישת המבקש, החלטות בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי נתלות בכללי פרוצדורה דווקניים מקום בו ראוי להעדיף את זכות הגישה לערכאות. עוד מציין המבקש כי דחיית בקשת רשות הערעור, והותרת פסק הדין שהורה על מחיקת התובענה על כנו, תחשוף את תביעתו לטענת התיישנות, אשר עלולה למנוע את יכולתו לפנות לבית המשפט בעתיד. תגובת המשיב לטענת המשיב טיעוני המבקש אינם מעוררים כל שאלה משפטית בעלת חשיבות תקדימית שבירורה מצדיק מתן רשות ערעור, בוודאי לא כאשר עסקינן בערעור "בגלגול שלישי". לטענת המשיב, המקרה דנן הוא מקרה מובהק של הכרעה פרטנית, שהתקבלה על סמך תשתית עובדתית קונקרטית ויישום הוראות הדין על נסיבות המקרה הספציפי אשר אין בה כל השלכה מעבר לצדדים לסכסוך דנן. עוד טוען המשיב כי ראוי לדחות את בקשת המבקש לבטל את פסק הדין, הנסמכת על תקנה 519(ב) סיפא לתקנות סדר הדין האזרחי אף לגופה, זאת נוכח התנהלות המבקש אשר לאורך כל הדרך נקט בסחבת ושיהוי תוך התעלמות חוזרת ונשנית מהמועדים הקבועים בדין ומהמועדים שנקבעו בהחלטות בית המשפט. עוד מציין המשיב בהקשר זה את העובדה כי עסקינן בתביעה שעניינה אירוע שקרה בשנת 1988, מאז חלפו שנים רבות באופן שהסב לו נזק ראייתי. לבסוף טוען המשיב כי עילת התביעה של המבקש ממילא התיישנה לפי הוראת סעיף 5א(3) לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), התשי"ב-1952 (להלן: חוק הנזיקים האזרחיים) ואף לפי דין ההתיישנות הכללי, כך שממילא אינטרס המבקש אינו גדול והוא נדחה מפני אינטרס המשיב להביא לסיום הליך זה שנמשך זמן רב כאמור. דיון והכרעה לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה לה על נספחיהן הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות, שכן היא אינה מעלה שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. הבקשה עוסקת כל כולה בנסיבות המקרה הקונקרטי וסובבת סביב הדחיות הרבות מצדו של המבקש בניהול ההליך וסביב אי-עמידתו של המבקש במועדים שנקבעו לו בהחלטות בית המשפט. מכל מקום, הבקשה דנן אינה מעלה שאלה משפטית עקרונית כלשהי, ועל כן, בהתאם לכללים שנקבעו בפסיקתו של בית משפט זה, היא אינה מצדיקה מתן רשות ערעור [רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)]. למעלה מן הצורך, סבורני כי יש ממש בטענות המשיב לפיהן בקשת המבקש אינה מגלה "סיבה מספקת" כמשמעה בתקנה 519(ב) סיפא לתקנות סדר הדין האזרחי אשר מצדיקה לבטל את פסק הדין. תקנה 519(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת כדלקמן: "לא ניתנה ערובה תוך המועד שנקבע, תידחה התובענה, אלא אם כן הורשה התובע להפסיקה; נדחתה תובענה לפי תקנה זו, רשאי התובע לבקש ביטול הדחייה, ואם נוכח בית המשפט או הרשם שסיבה מספקת מנעה את התובע מליתן את הערובה תוך המועד שנקבע, יבטל את הדחייה בתנאים שייראו לו, לרבות לענין ערובה והוצאות". עינינו רואות כי בית המשפט מצווה לבחון האם לתובע "סיבה מספקת" אשר מנעה ממנו את הפקדת הערובה במועד, ורק אם נמצאה סיבה כזו רשאי בית המשפט להורות על ביטול הדחייה. פרשנות המונח "סיבה מספקת" והבחינה האם הסיבה לה טוען התובע היא סיבה מספקת אם לאו, מצריכות איזון אינטרסים שמביא בכלל חשבון את האינטרסים של התובע ובמרכזם האינטרס של זכות הגישה לערכאות ואת האינטרסים של הנתבע, ובהם אינטרס ההסתמכות על סופיות ההליך והאינטרס של מניעת התמשכותם של הליכים בעניינו. כמו-כן יש להביא בכלל חשבון אף אינטרסים ציבוריים רחבים, ובהם האינטרסים של ניהול יעיל של מערכת המשפט וחסכון בזמן שיפוטי [ראו: רע"א 9686/09 נאות אואזיס מלונות בע"מ נ' זיסר (לא פורסם, 21.2.2010), סעיף 6 (להלן: עניין נאות אואזיס)]. שקילת האינטרסים הנ"ל במקרה הנדון מובילה למסקנה כי אין להיעתר לבקשת המבקש לבטל את פסק הדין שהורה על מחיקת תביעתו. אינטרס המשיב במקרה דנן להביא את ההליך לידי סיום גדול במיוחד נוכח העובדה שההליך מתנהל זמן רב ביותר, כאשר כבר קדמה לתביעה הנוכחית תביעה באותו עניין אשר הדיון בה נדחה ללא מועד לבקשת המבקש שלא טרח לחדשה במשך שנים ולאחר מכן נמחקה, ונוכח העובדה שהאירוע מושא התביעה אירע בשנת 1988, כך שחלפו למעלה מ-22 שנים. מעבר לאינטרס המשיב שההליכים בעניינו לא ימשכו עד אין סוף, סביר להניח כי למשיב אף נגרם נזק של ממש במישור הראייתי, שכן חלוף הזמן פגע ביכולתו של המשיב לאסוף ראיות ולהביא עדים שיוכלו לשחזר את האירועים, ולנזק זה השלכה ישירה על יכולתו להתגונן כראוי. זאת ועוד, אף טענת המבקש לפיה חלק מההחלטות וכן פסק הדין נודעו לו באיחור, אין בה כדי להועיל לו, שכן גם לאחר שידע או היה עליו לדעת על ההחלטות, השתהה והביא להתמשכות ההליך בחודשים רבים נוספים. בהחלטת בית המשפט מיום 16.6.2009, אשר התקבלה אצל המבקש לטענתו ביום 17.6.2009, הופנה המבקש להחלטה מיום 24.5.2009, שבה הפנה בית משפט השלום גם לפסק הדין. כך שלכל המאוחר צריך היה המבקש לדעת על פסק הדין ועל ההחלטה מיום 24.5.2009 ביום 17.6.2009. אף על פי כן בחר המבקש להגיש את הבקשה לביטול פסק הדין רק ביום 22.2.2010, כעבור למעלה משמונה חודשים. כך גם בקשת הדחייה במועד להפקדת ערובה הוגשה על ידי המבקש רק כעבור למעלה מחודש לאחר חלוף המועד שנקבע להפקדת ערובה, אשר היה ידוע למבקש נוכח החלטת בית המשפט בבקשה להפקדת ערובה שניתנה במהלך דיון שהתקיים בנוכחותו. בהקשר זה יפים דברים שנפסקו בעניין נאות אואזיס באשר להשלכה של שיהוי מצדו של תובע המבקש ביטול פסק דין לפי תקנה 519(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי: "... יש ליתן משקל לזמן שחלף מאז ההחלטה על דחיית התובענה ועד להגשת הבקשה לביטולה. לגורם הזמן יש חשיבות הן מבחינת ההגנה הראויה על אינטרס התובע והן מבחינת משקלו של אינטרס הנתבע. שיהוי בלתי מוסבר של התובע מחליש את ההגנה לה ראוי שיזכה האינטרס שלו בבירור התובענה לגופה. מן הצד האחר, ככל שחולף הזמן מתחזקת ציפייתו הלגיטימית של הנתבע כי התובענה שנדחתה לא תועלה מן האוב." (שם, בסעיף 7). אכן, הזמן הרב שחלף מקרות האירוע מושא התביעה עלול לפגום ממשית ביכולת המשיב להתגונן, והשתהות המבקש בכל צומת בניהול ההליך על ידו מחלישים עד מאוד בנסיבות העניין את ההגנה שיש לתת לאינטרסים שלו. אף טענת המבקש לעניין מצבו הכלכלי שמנע ממנו להפקיד את הערובה במועד, גם אם הייתה מוכחת ולא נטענת בעלמא, אין בה די כדי להטות את הכף לטובתו. זאת בייחוד, נוכח ההשתהות הרבה מצדו של המבקש ונוכח העובדה שבחר שלא להעלותה, אלא לאחר שחלף המועד להפקדת ערובה ונמחקה תביעתו. כך גם טענתו של המבקש לעניין הפגיעה בזכות הגישה שלו לערכאות נוכח החסימה האפשרית של חידוש התביעה עקב התיישנות אינה יכולה להטות את הכף נוכח התנהלותו בהליך זה, שכן אם לא היה נוקט המבקש בשיהוי כה ניכר לאורך ניהול ההליך סביר להניח כי חרב ההתיישנות לא הייתה מונפת מעל עילת תביעתו. עוד יודגש בהקשר זה כי טענות אלה של המבקש היו ידועות לו כל העת ולא הייתה כל מניעה להגיש את הבקשה לביטול פסק דין הנסמכת עליהן מיד לאחר שנודע לו על קיומו של פסק הדין. מסקנתו של המבקש כי הערכאות הקודמות העדיפו את הפרוצדורה על פני המהות אף היא אינה עומדת במבחן הביקורת. הכללים הפרוצדוראליים, על פיהם מתנהל כל הליך בבית המשפט, אינם עומדים בניגוד למהות. נהפוך הוא, הכללים הפרוצדוראליים נועדו לאזן בין הערכים הרלבנטיים השונים. לצד הערך החשוב של שמירה על זכות הגישה לערכאות, ניצבים גם הערכים של סופיות ההליך ושל יעילות הדיון. הפרוצדורה לא מנעה מהמבקש מלהשיג על ההחלטות שניתנו בעניינו, ולא היא שחסמה את גישתו לבית המשפט, אך בשם ערכים של יעילות הדיון וסופיות ההליך היא הכפיפה אותו לסד זמנים קבוע ומוגדר מראש. משלא עמד בו המבקש, ולא פעם אחת, אין לו להלין אלא על עצמו. נוכח האמור לעיל לא ראיתי מקום להכריע בטענת המשיב כי עילת התביעה של המבקש התיישנה זה מכבר. טענות אלה תוכרענה אם יובא עניינו של המבקש בפני בית המשפט בשלישית. אשר על כן, דין הבקשה להידחות. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות. בקשה למתן החלטה