חברת לייפוייב בע"מ הייתה חברה ציבורית אשר מניותיה נסחרו בבורסה לניירות ערך בתל אביב עד ליום 2.2.2014, אז נמחקו מן המסחר על פי החלטת הנהלת הבורסה לניירות ערך בתל-אביב בע"מ (להלן: "לייפוייב" ו"הבורסה", בהתאמה). בפניי מונחת בקשתה של לייפוייב למתן צו עשה זמני המורה לבורסה לרשום מחדש את מניותיה למסחר לתקופה של 60 ימים (ס' 55 לבקשה). זאת לאחר שביום 30.1.2014 דחיתי את בקשתה של לייפוייב למתן צו מניעה זמני המורה לבורסה להימנע מביצוע מחיקת המניות לתקופה של 60 ימים (ת"א (מחוזי ת"א) 44517-01-14 לייפוייב בע"מ נ' הבורסה לניירות ערך בתל-אביב בע"מ (301.2014)) ולאחר שביום 20.3.2014 דחה בית המשפט העליון, מפי כב' השופטת א' חיות, את בקשת רשות הערעור שהגישה לייפוייב על החלטה זו האחרונה, הדוחה את הבקשה לצו מניעה זמני (רע"א 857/14 לייפוייב בע"מ נ' הבורסה לניירות ערך בתל-אביב בע"מ (20.3.2014)). בהחלטתה לדחות את בקשת רשות הערעור שהגישה לייפוייב כנ"ל פסקה כב' השופטת חיות כדלקמן: "המבקשת הגישה לבית המשפט המחוזי בקשה למתן צו מניעה זמני, כאשר הסעד שהתבקש בה הוא השעיית החלטת הבורסה בדבר המחיקה מהמסחר. אין חולק כי אף אם היה צדק בטענותיה המהותיות של המבקשת בבקשת רשות הערעור, לא ניתן עוד להעניק לה את הסעד המבוקש, ומשנמחקו המניות מן המסחר בפנינו 'מעשה עשויי' בשל כך, עתרה המבקשת לסעד אחר במסגרת הליך זה והוא - צו עשה זמני שיורה לבורסה לרשום את מניותיה מחדש למסחר. בית המשפט המחוזי לא התבקש ליתן צו עשה זמני לו עותרת המבקשת עתה וממילא לא הונחה בפני בית המשפט המחוזי התשתית המתאימה המצדיקה מתן סעד כאמור (חמי בן-נון וטל חבקין הערעור 18 , 14 (האזרחי 345 (מהדורה שלישית, 2012 ); ע"א 253/84 ספיר נ' ספיר, פ"ד מב 3 (1988)). בנסיבות אלה, העלאת בקשה כזו לראשונה בפני ערכאת הערעור אין לה מקום בייחוד בהינתן העובדה כי רישום מחדש של חברה בבורסה הוא סעד מרחיק לכת בהשוואה לסעד של הימנעות ממחיקתה, ועל מנת לתמוך במתן סעד כזה יש להציג נימוקים כבדי משקל. נימוקים כאלה לא הועלו, כאמור, בדיון בפני בית המשפט המחוזי, וממילא לא נדונו על ידיו. בתשובתה טענה המבקשת כי ההצדקה למתן צו עשה היא בכך שעומד בפניה עתה 'מעשה עשוי' בשל התנהלותה של הבורסה, אותה היא מתארת בהתנהלות בחוסר תום לב. מבלי להביע דעה לעיצומה של טענה זו, בכל מקרה אין די בכך לצורך החלפת הסעד המבוקש במסגרת הערעור. ככל שסבורה המבקשת כי התנהלות הבורסה מקימה לה עילה לצו עשה זמני, עליה לנקוט בהליך מתאים בפני הערכאה המוסמכת". ובהמשך לכך הוגשה הבקשה שבפניי. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים החלטתי לדחות את הבקשה, וזאת מאחר וקיים לגביה מעשה בי-דין - בהחלטתי מיום 30.1.2014, הדוחה את בקשתה הקודמת של לייפוייב למתן צו מניעה זמני. החלטתי הקודמת עומדת בעינה ואותם טעמים שעמדו ביסודה יפים גם לבקשה זו. ואסביר. ראשיתם של דברים ביום 23.1.2012 אז הועברו מניותיה של לייפוייב למסחר ב"רשימת השימור" של הבורסה משום שלא עמדה בתנאי ההון העצמי המזערי ושווי החזקות הציבור המזערי, הקבועים בתקנון הבורסה. לפיכך, ניתנו ללייפוייב 24 חודשים לעמוד בתנאים הקבועים בתקנון הבורסה לשם חידוש המסחר ב"רשימה הראשית", שאם לא כן מניותיה יימחקו מן המסחר בבורסה, ביום 24.1.2014. בחודש אוקטובר 2013 פנתה לייפוייב לבית המשפט בבקשה לכינוס אסיפות נושים לשם אישור הסדר בינה ובין בעלי מניותיה ונושיה, לפי סעיף 350 לחוק החברות, תשנ"ט - 1999 (במסגרת פר"ק 38916-10-13 לייפוייב נגד רשות ניירות ערך ואח'). לאחר כינוס אסיפות הנושים, ביום 13.1.2014 הגישה לייפוייב בקשה לאישור ההסדר אליו הגיעו הצדדים. במסגרת זו ביקשה לייפוייב מבית המשפט כי ייתן החלטתו עד ליום 20.1.2014, על מנת להימנע ממחיקת מניותיה מן המסחר בבורסה, כאמור, ביום 24.1.2014, כך שניתן יהיה להוציא את ההסדר אל הפועל. ביום 20.1.2014 דחה כב' השופט ח' ברנר את בקשתה של לייפוייב, וזאת לאור התנגדותה של רשות ניירות ערך לאישור ההסדר מן הטעמים שפורטו שם בהרחבה. עוד באותו יום, ה-20.1.2014, הגישה לייפוייב בקשה דחופה למתן הוראות, במסגרתה ביקשה מבית המשפט לאשר את ההסדר האמור אף על פי שנדחה עוד קודם לכן. זאת, לטענתה, בכפוף לכך שייערכו אי אילו שינויים בהסדר, אשר לשיטתה יהלמו את טענותיה ועמדתה של רשות ניירות ערך, באופן המאיין את הטעמים שהביאו לדחיית ההסדר מלכתחילה. כב' השופט ברנר דחה את בקשתה זו של לייפוייב ופסק כי היא איננה עולה בקנה אחד עם ההחלטה על דחיית הסדר, אשר כמוה כפסק דין. יחד עם זאת, הוסיף ופסק כי במידה ולייפוייב תגיע להסכמות עם רשות ניירות ערך ותמצא לנכון, באפשרותה להגיש בהמשך בקשה מתאימה לבית המשפט. לייפוייב הגישה בקשת רשות ערעור על החלטתו של כב' השופט ברנר, הדוחה את אישור ההסדר, וביום 22.1.2014 פנתה לבית משפט זה בבקשה למתן צו מניעה זמני, על מנת להשהות את מחיקת מניותיה מן המסחר בבורסה למשך 60 ימים, כאמור לעיל. בהחלטתי מיום 22.1.2014 הורתי על השהיית מחיקת המניות ממסחר עד לקיום דיון במעמד הצדדים, שנקבע ליום 29.1.2014. בתגובתה לבקשת לייפוייב ובדיון שנערך בפני בית המשפט, הבורסה התנגדה למתן צו המניעה הזמני ורשות ניירות ערך הביעה עמדתה גם כן, ותמכה בהתנגדותה של הבורסה. כאמור לעיל, ביום 30.1.2014 החלטתי על דחיית הבקשה למתן צו מניעה זמני - הן על הסף והן לגופם של דברים. כפי שפירטתי בהרחבה שם, הלכה היא כי לתקנון הבורסה ישנו מעמד מחייב ובית המשפט יימנע מלהתערב בשיקול דעתה המקצועי של הבורסה, אלא במקרים נדירים וקיצוניים. זאת בפרט, כך פסק בית המשפט העליון, גם כאשר עסקינן במחיקת מניותיה של חברה מן המסחר בבורסה, לאחר שקיבלה התראה של 6 חודשים בטרם הועברה לרשימת השימור ולאחר מכן הייתה מצויה במשך 24 חודשים נוספים ברשימה זו, עובר למחיקת המניות. מלבד זאת הוספתי בהחלטתי שם, בנוגע ללייפוייב באופן קונקרטי, כי כב' השופט ברנר דחה את ההסדר שהובא בפניו תוך שהוא מודע להשלכות הצפויות להחלטתו על מחיקת מניותיה של לייפוייב מהמסחר בבורסה בסמוך לאחר מכן. וכפי שאף ציין במפורש בהחלטתו (שם, בפסקה 24): "בצדק טוענת הרשות כי מועד מחיקתן של המניות מן המסחר היה ידוע מראש, כבר לפני שנתיים, עת הוכנסו המניות לרשימת השימור. מי שבחר להגיש את הבקשה להסדר בעיתוי כה מאוחר (הבקשה הוגשה רק ביום 17.10.2013), נטל על עצמו מראש את הסיכון שלא ניתן יהיה להשלים את כל הבדיקות שהרשות נדרשת לבצע, עד למועד בו צפויה מחיקתן של המניות מן המסחר, כפי שאירע בענייננו". לפיכך, פסקתי כי אין מקום לקבל את בקשתה של לייפוייב למתן צו מניעה זמני באופן העוקף, הלכה למעשה, את החלטתו של כב' השופט ברנר. זאת גם בשים לב לכך שללייפוייב אכן ניתנה שהות ארוכה על מנת לפעול בהתאם להוראות תקנון הבורסה ולמנוע את מחיקת מניותיה מן המסחר. כאמור לעיל, הבקשה שבפני הוגשה לאחר שבקשת רשות הערעור שהגישה לייפוייב על ההחלטה שלא להיעתר לבקשתה למתן צו מניעה זמני נדחתה בידי בית המשפט העליון, תוך שכב' השופטת חיות ציינה כי לא ניתן עוד ליתן צו מניעה זמני היות שעסקינן ב"מעשה עשוי", ובמידת הצורך רשאית החברה לפנות לבית המשפט בבקשה למתן צו עשה. ואולם, כבר בהחלטתי מיום 30.1.2014 - בה נדחתה הבקשה למתן צו מניעה זמני - בית משפט זה הביע את עמדתו ביחס להתערבותו בהחלטת הנהלת הבורסה בדבר המשך המסחר במניותיה של לייפוייב. שם קבעתי מפורשות - כפי שאני סבור גם כעת - כי אינני מוצא במקרה דנן נסיבות חריגות ויוצאות דופן, המצדיקות את התערבותו של בית המשפט. בהחלטה זו נוצר מעשה בי-דין בעניין זה, והיא עומדת בעינה בין שמדובר בצו מניעה ובין שמדובר בצו עשה (שבמהותו זהה לחלוטין לצו המניעה שלא ניתן). במסגרת הבקשה שבפניי, לייפוייב לא הצביעה על שינויי נסיבות קיצוני או טעמים חריגים כאלו ואחרים לפיהם נדרש בית משפט זה לסטות מהחלטתו הקודמת. טיעוניה של לייפוייב בבקשה זו הועלו בידי בא-כוחה עוד במסגרת הבקשה הקודמת שהגישה, והן נדונו והוכרעו שם. אין זה מתפקידה של ערכאה זו לדון בטענתה ה"ערעורית" של לייפוייב כי שגה בית משפט זה בהחלטתו הקודמת (ס' 78 לבקשה), כמעין ערעור או עיון חוזר בהחלטה שכבר ניתנה. יתרה מזאת, כפי שציינה כב' השופטת חיות בהחלטתה הנ"ל, "רישום מחדש של חברה בבורסה הוא סעד מרחיק לכת בהשוואה לסעד של הימנעות ממחיקתה", ומשכך הטעמים שעמדו בבסיס דחיית בקשתה הקודמת של לייפוייב יפים מקל וחומר גם להחלטתי במסגרת בקשתה הנוכחית, המונחת בפניי כעת. טענה אחרת שהעלתה לייפוייב היא שהבורסה גרמה בחוסר תום לב למחיקת המניות מהמסחר מיד לאחר דחיית הבקשה למתן צו מניעה זמני ואלמלא עשתה כן הייתה ניתנת לה (ללייפוייב) ההזדמנות להגיש לבית המשפט בקשה לעיכוב ביצוע של ההחלטה הדוחה את הבקשה לצו מניעה זמני עד להכרעתו של בית המשפט העליון בבקשת רשות הערעור. לטענת לייפוייב, בשל כך נדונה בקשת רשות הערעור בבית המשפט העליון לאורו של "מעשה עשוי", חלף בקשה לצו מניעה זמני. בהתאם לכך, טען בא כוחה של לייפוייב כי הוא איננו מבקש מבית המשפט את רישום המניות למסחר מחדש, כי אם את ביטול מחיקת המניות שנעשה בחוסר תום לב מצד הבורסה. במילים אחרות ולמעשה, לייפוייב מבקשת כעת מבית משפט זה כי ישיב את המצב לקדמותו - למועד שלאחר דחיית הבקשה לצו מניעה זמני ולפני מחיקת המניות ממסחר דה-פקטו, וכי יעניק לה סעד השקול לעיכוב הביצוע שהייתה יכולה לבקש עד להכרעתו של בית המשפט העליון בבקשת רשות הערעור. אינני מקבל טענה זו מצד לייפוייב ואינני רואה בה טעם לקבלת הבקשה שבפניי. ראשית כל, ממילא ספק בעיני האם יכולה הייתה לייפוייב לקבל מבית המשפט סעד עיכוב ביצוע של ההחלטה שלא להיעתר לבקשתה למתן צו מניעה זמני. כידוע, סעד עיכוב הביצוע מעוגן בתקנה 467 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 ובפסיקה נקבע כי הדרישות הקיימות לצורך מתן סעד זמני "מקבילות, והן דומות בבסיסן, בשינויים המחויבים, לדרישות למתן צו לעיכוב ביצוע" (רע"א 6448/01 חיר נ' לידאי, פ"ד נז(2) 562 (2003)). יתרה מזאת, הלכה היא כי "על המבקש את עיכוב ביצועו של פסק דין מוטל הנטל להראות כי סיכויי ערעורו להתקבל טובים וכי מאזן הנוחות נוטה באופן ברור לטובתו במובן זה שביצוע פסק הדין יגרום לו נזק שאינו בר תיקון או כי יהיה קושי ממשי להשיב את המצב לקדמותו ככל שהערעור יתקבל" (ע"א 1981/13 בהה אלדין אסעיד נ' עבדאללה חליל (4.6.2013)). בנסיבות המקרה דנן, משלייפוייב לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכחת הדרישות למתן צו מניעה זמני בפני בית משפט זה, לדידי הייתה מתקשה להוכיח תנאים אלו בפני בית משפט העליון, הדן בבקשת רשות הערעור. כמו כן, לא מצאתי כי נגרם או עשוי להיגרם ללייפוייב נזק בלתי הפיך בהיעדר עיכוב הביצוע. לייפויב ציינה בפני בית מהשפט כי תכלית בקשתה אינה לאפשר מסחר במניותיה במהלך "תקופת הביניים", עד להכרעה בבקשת רשות הערעור על החלטתו הנ"ל של כב' השופט ברנר, ביחס להסדר מול בעלי מניותיה ונושיה. בעקבות החלטתה הנ"ל של כב' השופטת חיות, במסגרת הבקשה שמונחת בפניי מעוניינת לייפוייב להימנע מדיון בעניינה לאור קיומו של "מעשה עשוי". אינני רואה בדברים אלו משום נזק בלתי הפיך, המצדיק את קבלת הבקשה דנן לאחר דחיית בקשתה הקודמת לצו מניעה זמני, כפי שפורט בהחרבה שם ודלעיל. מבלי להביע כל עמדה בנדון או להנחות את לייפוייב לפעול בדרך כזו או אחרת, אציין כי ביכולתה של לייפוייב להביא את עניינה בפני בית משפט של ערעור, אשר במידה וימצא לנכון לאור מכלול נסיבות המקרה יוכל להיעתר לבקשת הביניים של לייפוייב גם לאורו של "מעשה עשוי". מלבד זאת, טעם נוסף שהביאני למסקנה כי קיים ספק האם ליפוייב יכולה הייתה לקבל מבית המשפט סעד של עיכוב ביצוע מלכתחילה הינו העובדה שעסקינן בדחיית בקשתה של לייפוייב למתן צו מניעה זמני, ומשכך מתן עיכוב הביצוע - בנקודת הזמן האמורה - היה כמעט ושקול להכרעה בערעורה של לייפוייב לגופו. "עיכוב הביצוע" בו חפצה לייפוייב (ולטענתה נשלל ממנה בחוסר תום לב) אינו אלא צו המניעה הזמני שבקשתו נדחתה ועמד במרכז בקשת רשות הערעור בפני כב' השופטת חיות. די בדברים אלו, על מנת להביאני להחלטה לדחות את הבקשה. יחד עם זאת, למעלה מן הצורך, מצאתי לנכון להתייחס בקצרה גם לטענות שהעלה בא כוחה של לייפוייב ביחס להתנהלותה של הבורסה בקביעת הוראות תקנון הבורסה. לטענתו, בהיותה של הבורסה רשות מנהלית הרי שככל רשות מנהלית חלה עליה החובה להפעיל שיקול דעת ובמקרי הצורך להתחשב גם במקרים חריגים המובאים בפניה, בסבירות ובהגינות. וכלשונו בדיון בפני בית המשפט (פ/17.6.2014, 2, 30 - 3, 2): "כל גוף מנהלי שפועל על פי כללים, והכללים הללו קובעים מועדים, תבניות, מסגרות, כל גוף כזה נלווית לו סמכות טבועה לקבוע הארכות מועדים, לראות על פי נסיבות המקרה אם מתקיים מצב נסיבות חריג, ובמצב כזה הוא רשאי לצורך החיוני של קיום התכליות שלו, וכדי לפעול לאיזון נכון של ערכים שבאים לפתחו ולעשיית הצד הנכון, נותנות לו הסמכויות האלו באופן טבוע". בנסיבות אלו, לטענת לייפוייב, לא ניתן לקבל את עמדתה של הבורסה לפיה התקנון איננו מכיר בחריגים לכללים הקבועים בו בדבר מחיקת מניות ממסחר ופעולתה נעשתה בהתאם להוראות תקנון. ב"כ הבורסה ביטא עמדה זו בקצרה בדיון בפני בית המשפט כדלקמן (פ/17.6.2014, 3, 29 - 4, 9): "מה שקורה, שאנחנו מודעים לנושא של מחיקה שזה לא נושא של מה בכך. יש פרוצדורה של הכללים שכולם צריכים לקיים אותם ולעקוב אחריהם, הפרוצדורה שנותנים התראה לחברה של חצי שנה, שתוכל לעשות את ההסדרים שלא תעבור לרשימת השימור, אם היא לא עומדת בכללים. אם היא לא עומדת בהסדרים היא לא נמחקת, היא עוברת לרשימת השימור לפרק זמן של שנתיים בתנאים יותר קשים, אחרי שנה התנאים יותר קשים, אבל לא מוחקים אותה, נותנים לה את האפשרות. זאת אומרת הדווקנות באה לעולם [היות - ח' כ'] שברגע שהשאירו לשיקול דעת, לא היה לזה גבול, כל אחד חושב באמת ובתמים שהוא חריג, חברי חושב באמת ובתמים שהמקרה שלו הוא חריג, אבל היינו בהרבה מקרים כאלה ולא היה אחד שחשב שהוא לא חריג, וכדי למנוע את זה... שכל חריג הופך לכלל נקבעו התנאים שנתנו הרבה זמן להגיע להסדרים". נוסף על כך, לייפוייב ביקשה להפנות את בית המשפט למקרה מסוים בו הבורסה דווקא כן חרגה מהוראותיו הדווקניות, לכאורה, של התקנון. זאת עשתה, כך הטענה, בנוגע לכניסתן של חברות מסוימות לרשימת השימור, ממש בסמוך למועד מחיקת מניותיה של לייפוייב ממסחר ובעוד תקנון הבורסה נוקט בלשון זהה - דווקנית, לכאורה - הן ביחס לכניסת חברות לרשימת השימור והן ביחס למחיקה של מניות ממסחר. לאחר שבחנתי טענות אלו מצאתי שאין מקום לקבלן, במיוחד במסגרת הבקשה המונחת בפניי. כפי שפירטה בהרחבה הבורסה במסגרת תגובתה, אימוץ העמדה שהובאה לעיל ו"שינוי המדיניות" בנוגע למקרים חריגים של מחיקת מניות ממסחר נעשתה בתיקון לתקנון הבורסה עוד בשנת 2007. סעיף 48(א) לחוק ניירות-ערך, תשכ"ח - 1968 (להלן: "חוק ניירות ערך") קובע כי כל שינוי של התקנון "טעון אישור שר האוצר אחרי התייעצות עם הרשות [ניירות ערך - ח' כ'] ואישור ועדת הכספים של הכנסת". כך נעשה גם במקרה דנן, בשנת 2007. הלכה ותיקה היא כי הוראות תקנון הבורסה מהוות תקנה בת-פועל תחקיתי, היינו "חקיקת משנה" (ע"א 4275/94 הבורסה לניירות ערך בתל-אביב בע"מ נ' א' ת' ניהול מאגר הספרות התורנית בע"מ, פ"ד נ(5) 485 (1997) (להלן: "עניין מאגר הספרות התורנית")). כפי שציינה כב' השופטת ד' ברק-ארז בספרה, "משפט מנהלי" - כרך א' (2010) בעמ' 206-205, בע"א 6291/95 בן יקר גת חברה להנדסה ובנין בע"מ נ' הועדה המיוחדת לתכנון ובניה "מודיעין", פ"ד נא (') 825 (1997) קבע בית המשפט העליון כי מקום בו נקבע בחקיקה ראשית במפורש כי הרשות המנהלית מוסמכת להפעיל שיקול דעת במקרים חריגים, הרי שחלה עליה החובה לעשות כן ולהימנע מדחייה של מקרים המובאים בפניה על סמך עמדה עקרונית שאינה מכירה בחריגים; מקום בו החקיקה הראשית אינה נוקטת בלשון מפורשת כאמור, הפסיקה הכירה באפשרות כי יוגדרו בחקיקת המשנה חריגים, באופן א-פריורי ומבלי להותיר מקום לשיקול דעת בעת הפעלתם; ובמקרה בו החקיקה "שותקת" ועסקינן בתקנות שאינן מותירות פתח לטיפול בחריגים כלל, בדומה לתקנון הבורסה בענייננו, ניתן בנסיבות מסוימות לראות בהן כבלתי סבירות או בלתי מידתיות. ואולם, בהינתן העובדה שהבורסה מעניקה לחברות הנסחרות בה התראה בת שישה חודשים לפני הכניסה לרשימת השימור ובנוסף לכך שהות של עשרים וארבעה חודשים נוספים ברשימת השימור, על מנת לפעול ולהימנע ממחיקת המניות ממסחר, ובצירוף העובדה שמדובר בעמדה עקרונית ומבוססת שגיבשה הבורסה מניסיונה ולאחר שבחנה ושקלה את הנושא, לדידי, קשה לתקוף את סבירות ומדתיות הוראותיו הרלוונטיות של התקנון. מה גם שהבקשה המונחת בפניי איננה מהווה עתירה מנהלית ואין זו הדרך המתאימה לדיון בבקשה להורות לבורסה לפעול לשינוי התקנון. בנסיבות אלו, על הבורסה לפעול במסגרת ד' אמותיו של התקנון (ראו: רע"א 839/12 אורן השקעות (א.א.א.) בע"מ נ' שיף הזנפרץ נאמנים (2004) בע"מ (5.2.2012)) והחלטת הבורסה שלא להכיר במקרים חריגים מעבר להסדר הקיים בתקנון נקבעה כדין. באשר למקרה אליו התייחסה לייפוייב ובו, לטענתה, הכירה הבורסה בחריגה מהוראות התקנון, מדובר במקרה בו ביקשה הבורסה לפעול לשינוי הנחיותיה בהתאם לסעיף 46א לחוק ניירות ערך, כהוראת שעה, ביחס לקבוצה רחבה של חברות שהיו מועמדות לכניסה לרשימת השימור. כפי שנקבע בעניין מאגר הספרות התורנית, הלכה היא כי כמו תקנון הבורסה גם הנחיות הבורסה מהוות תקנה בת-פועל תחיקתי. באותו מקרה רשות ניירות ערך לא נתנה את הסכמתה לתיקון ההנחיות, כדרישת סעיף 46א(ב) לחוק ניירות ערך, וזאת רק לאחר כחודשיים מיום ההחלטה לפעול לשינוי ההנחיות. בנסיבות אלו נוצר מצב בו הבורסה החליטה כן לחרוג מהוראות התקנון על מנת למנוע נזק שעלול היה להיגרם לאותן החברות האמורות. אומנם, החלטה זו איננה מתיישבת במדויק עם המדיניות שאינה מכירה בחריגים, ברם המדובר במקרה שנסיבותיו שונות מעניינה של לייפוייב (בין היתר מאחר ומדובר במהלך לשינוי ההנחיות (תקנות המשנה) עצמן וביחס לקבוצת חברות) ומשכך אין בו כדי לשנות ממסקנתי, כמפורט לעיל. אני דוחה, אפוא, את הבקשה. המבקשת תישא בהוצאות המשיבה בסך כולל של 10,000 ש"ח.צו מניעה זמניצוויםצו מניעה