מונחת בפניי בקשה שהוגשה ביום 6.2.14, שכותרתה "בקשה דחופה לעיכוב ביצוע וקביעת מועד דיון בהמשך להחלטת בית המשפט העליון". עניינה של הבקשה, פרנס בעת האחרונה את כלל הערכאות השיפוטיות, באצטלות משפטיות שונות, ותכלית כולן אחת היא - ביטול צווי הריסה מנהליים, ולמצער, עיכוב הצווים, שהוצאו על ידי המשיבה, מכוח סעיף 238א לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965. נוכח האמור, אקדים ואסקור הרקע העובדתי, על מנת שניתן יהיה להתרשם נכוחה מהיקף היריעה בכללותה, ומתוך שכך, מהבקיעים והחרכים הניבטים מאליהם מתוך גרסתו העובדתית של צד זה או אחר. רקע עובדתי עניינינו שלנו מוביל אותנו כעשרה חודשים אחורה, אל עבר התאריך 24.4.13, אז הגישו המבקשים בקשה לביטול 3 צווי הריסה מנהליים, שניתנו על פי סעיף 238א לחוק התכנון והבניה. טעמי הבקשה נעוצים היו בכך שקיימת החלטת ממשלה מפברואר 2006, כמו גם אישור עקרוני מצד משרד הפנים מדצמבר 2009, להקמת היישוב אלפורעה, וכי "מחדלי המנהל שטרם הקצה מגרשים מתאימים למבקש ובני משפחתו לצורך הקמת בית מגוריהם, אילצוהו להקים המבנה...עד אשר המנהל יקיים את הבטחתו..." (ס' 7 לבקשה). המבקשים ציינו "כי אין בידם היתר, כי לא יכול להשיג היתר, כי המשיבה לא מנפיקה היתרים לאזור בו בנוי המבנה" (ס' 8 לבקשה). נוכח האמור, על רקע מחדלי המינהל הנטענים, ובהתחשב בנזק העלול להיגרם להם, חפצו המבקשים בקבלת סעד של ביטול צווי ההריסה, ולמצער, בעיכוב הצווים למשך שנה (הרישא לבקשה), ואף בעיכוב ממושך יותר בן שלוש שנים (ס' 12 לבקשה). ייאמר כבר עתה - שכן, הדברים יקבלו משנה חשיבות בהמשך - כי לבקשה צורף "תצהירו של נציג המשפחה", אך לא צורפו תצהירים של המבקשים עצמם. ביום 7.5.13 הגישו הצדדים הודעה ובקשה מוסכמת, לדחיית הבקשה לביטול צווי ההריסה. עיקרי ההסדר הכילו הסכמה מצד המשיבה לעיכוב ביצוע צווי ההריסה עד ליום 8.9.13 (להלן: "המועד הנדחה"), תוך התחייבות מצד המבקשים להרוס המבנים עד למועד הנדחה. עוד הוסכם כי היה והמבקשים יפרו התחייבויותיהם, תהא המשיבה זכאית לבצע את צווי ההריסה בעצמה, ובה בעת, יהא בכוחה לתבוע את מימוש כתבי הערבות שיופקדו על ידי כל אחד מהמבקשים, בסך נפרד של 8,000 ₪ לכל מבקש. מפאת חשיבותו, כפי שיבואר להלן, ראוי כי סעיף 6 להסכם, יצוטט במלואו: "ב"כ המבקשים מצהיר כי שוחח עם המבקשים, וכי המבקשים נתנו את הסכמתם להסכם זה, לאחר שב"כ המבקשים הסביר לכל אחד מהמבקשים את תוכן ההסכמה, את התחייבויות כל אחד מהמבקשים, ובמיוחד את התחייבות המבקשים להרוס את המבנים בעצמם עד למועד הנדחה, כהגדרתו לעיל, את המשמעות המשפטית של בקשה והסכמה זו, ואת הזכויות והחובות העומדות למבקשים מכוח הדין. לאחר שהמבקשים אישרו והצהירו בפני בא כוחם כי הבינו את תוכן ההסכמה דלעיל, חתם בא כוחם על הסכם ובקשה זו". בהחלטת בית המשפט מיום 8.5.13, ניתן תוקף של החלטה להסכמת הצדדים. כעולה מתיק בית המשפט, בו ביום חתמו כל המבקשים על כתבי התחייבות עצמית, כמתחייב. הימים חלפו, וביום 8.9.13, הוא היום האחרון שנקבע לביצוע הצווים על ידי המבקשים, הגישו אלה "בקשה דחופה לעיכוב ביצוע", ונימוקיה לא היו אחרים מאלה אשר עיטרו את הבקשה הבראשיתית, מיום 24.4.13, כמו לא הגיעו הצדדים להסכמה בינתיים, וכמו לא ניתנה החלטה שיפוטית שעיגנה את הסכמות הצדדים. אחר שהוגשה תגובת המשיבה, ביום 30.9.13 נערך דיון בנוכחות באי כוח הצדדים, במסגרתו הוסכם כי המועד הנדחה לביצוע צווי ההריסה על ידי המבקשים, כהגדרתו לעיל, יידחה ליום 30.10.13, וכי המועדים לביצוע הצו על ידי המשיבה יהיו מיום 3.10.13 ועד ליום 31.1.14. ב"כ המבקשים, עוה"ד אלסאנע, הצהיר לפרוטוקול: "שוחחתי עם נציג המשפחה, והסברתי לו את (ה)הסכמה, והיא על דעתו". בהסכמה נוספת זו לא תם העניין, וכפי שיבואר להלן, אפשר שהבקשה החדשה מיום 12.1.14, הייתה בגדר תחילתם של הליכים שהואצו, ובאו ושבו בין הערכאות, בין בכה ובין בכה, עד אשר הביאונו הלום. וכך היו הדברים: ביום 12.1.14 הגישו המבקשים "בקשה דחופה לעיכוב ביצוע ודחיית מועד ההריסה", וזאת "בשל שינוי נסיבות מהותי של המצב התכנוני של האזור, והן בהתחשב בתרומתם של המבקשים למדינה...וזאת בהתחשב בתקופת החורף בה אנו נמצאים...". לבקשה צורפו תצהיריהם של 3 המבקשים, ואלה לא כיחדו בקיומם של הליכים והסכמות קודמות, ועל כן, ביקשו "לפנים משורת הדין" לאפשר דחייה נוספת להארכת מועד כניסת צווי ההריסה לתוקף (ס' 5 לתצהירים). באשר ל"שינוי הנסיבות המהותי של המצב התכנוני באזור", לא צירפו המבקשים אלא את הנספחים הבודדים מהשנים המוקדמות, אשר צורפו לבקשות קודמות שהגישו. בהחלטתי מיום 13.1.14, דחיתי הבקשה, תוך שעמדתי על כך שהסכמות הצדדים ותנאיהם גובשו על ידם במסגרת הדיון מיום 30.9.13 (וכך, צריך לומר, גם בבקשה מיום 7.5.13, שקיבלה תוקף שיפוטי של החלטה ביום 8.5.13), ואינו דין, אפוא, כי ניתן לשנות הסכמה אליה הגיעו הצדדים, בלא שצורפה עמדת המשיבה לבקשה. עוד ציינתי בהחלטה, כי העובדות הכלולות בבקשה אינן משקפות תיאור כרונולוגי כהווייתו, כפי המשתקף מפרוטוקול הדיון, ומי אשר בוחר, במעמד צד אחד, לפרוס גרסה עובדתית לא מדויקת, יידע כי נושא הוא בסיכון כי בקשתו תידחה מטעם זה בלבד. לא הסתפקתי באלה הדברים, והבהרתי כי מעבר לשיהוי הניכר, בו הוגשה הבקשה, אין בבקשה תימוכין לטענה כי מתקיים "משא ומתן מתקדם עם מנהלת הבדואים...לדחיית הצווים", ובכל מקרה, אף לו היה מוכח קיום מגעים כמבואר, לא ברור מדוע יש בכך כדי לחייב את הוועדה המחוזית, אשר הוציאה את צווי ההריסה, מבלי שנטען כי זו האחרונה ערה לאותן הסכמות. בעיקר הטיתי את הבקשה לשבט, על רקע העובדה כי המסמכים המצורפים לבקשה, אינם חדשים, ואין בהם כדי לשקף "שינוי תכנוני של האזור". לכל היותר, יש במסמכים כדי ללמד על הצהרת כוונות כללית בדבר היתכנות הקמת היישוב אלפורעה, אך דווקא זה ילמדנו כי לפנינו הליך תכנוני ארוך, מורכב ולא מוחלט. ואפילו תאושר התכנית, ותתקדם במדרג התכנוני לכדי תכנית מפורטת, מי לנו יתקע כף כי הבקשות להיתרי בנייה שיגישו 3 המבקשים, אם יגישו, יהיו תואמים בהכרח את מיקום והיקף המבנים אשר בנו בשטח. בסיפת ההחלטה התייחסתי לשתי טענות נוספות שנטענו על ידי המבקשים, אשר האחת נוגעת ל"תרומתם של המבקשים למדינה", והאחרת, עניינה ב"תקופת החורף בה אנו נמצאים". בכל הנוגע לתרומת המבקשים למדינה, הבהרתי כי מחוור שזה אינו בגדר השיקולים שבית המשפט רשאי לשקול לפי הוראת סעיף 238א לחוק התכנון והבניה, וכי פשיטא כי אין בעצם תרומתו של אדם לחברה, כדי ליתן בידו זכות קנויה לביצוע עבירות, ובכלל זה, עבירות על חוקי התכנון והבניה. באשר ל"תקופה החורף בה אנו נמצאים", ציינתי כי דרכו של חורף להגיע בעת הזו, וגשמים אינם בגדר דבר אשר המבקשים לא יכולים היו לצפות לבואו, במועד הדיון שנערך בעניינם. על יסוד כל אלה, לא מצאתי טעם בדחיית מועד ביצוע צו ההריסה. המבקשים לא הגישו ערעור על ההחלטה מיום 13.1.14. תחת זאת, ביום 27.1.14 הגישו המבקשים עתירה מנהלית, ובקשה למתן צו ביניים בצידה, ובמסגרתם הלינו כי ביצוע צווי ההריסה, נעשה "בניגוד מוחלט לכל הסכמה מוקדמת או כל הבנות בהם הגיעו הצדדים, ביניהם, הקפאת הצווים...". במסגרת "הודעה דחופה" שהגישו בסמוך לאחר מכן, טענו עוד המבקשים כי המשיבות החליטו על ביטול צווי הריסה מנהליים ב-3 הליכים נפרדים, ומתוך שכך, עמידתם על ביצוע צווי ההריסה בעניינינו אנו, הינה "בניגוד מוחלט לכל דין" (עת"מ 54433-01-14). אחר תגובה מפורטת שניתנה על ידי המשיבות, ובעקבות דיון עוקב, ניתנה החלטת בית המשפט המחוזי (כב' השופט לוי), מיום 30.1.14, ובה נדחתה הבקשה לעיכוב ביצוע צווי ההריסה. בית המשפט קבע, בין היתר: "...שוכנעתי כי טענת המבקשים, שלפיה המשיבות או מי מטעמן הגיעו עימם להסכמות בדבר הקפאת או ביטול של הצווים - אינה מבוססת עובדתית ואינה נתמכת במסמכים או בתצהירים כדבעי. מנגד, קיימות הסכמות בכתב, אשר קיבלו תוקף של החלטות בבית משפט השלום, בשעה שהמבקשים היו מיוצגים כראוי (ע"י בא כוחם דאז) והם אישרו כי הבינו את תוכן ההסכמות...שלפיהן מסכימים המבקשים למימושם של הצווים". בכך גם נשללה טענת המבקשים, לפיה, לא הבינו את מהות ההסכמה אשר ניתנה מפי בא כוחם במסגרת ההליך בבית משפט השלום. כב' השופט לוי הוסיף כי "מוצדק היה לפסוק הוצאות בשיעור גבוה לחובת המבקשים", ואולם, על רקע העובדה שהמבקשים משרתים בצה"ל, בין בחובה ובין בשירות מילואים, יש להעמיד ההוצאות על סכום מתון יחסית. לבסוף, קבע ביהמ"ש לעניינים מנהליים, כי לאור התוצאה אליה הגיע, יודיעו המבקשים עד ליום 2.3.14 האם בדעתם לחזור בהם מן העתירה לגופה. אחר זאת, הגישו המבקשים לבית המשפט לעניינים מנהליים, בקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה שניתנה על ידו, עד אשר יגישו בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון. בהחלטת כב' השופט לוי מיום 2.2.14, ניתן עיכוב ביצוע עד ליום 4.2.14. ואומנם. על החלטת ביהמ"ש לעניינים מנהליים לדחות הבקשה לעיכוב הביצוע, הגישו המבקשים בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון. בהחלטת כב' השופט פוגלמן מיום 4.2.14, נדחתה הבקשה, תוך שצוין כי על פני הדברים, הערכאה המוסמכת לדון בטענות המבקשים היא בית המשפט לעניינים מקומיים, ובית המשפט המחוזי בשבתו כערכאת ערעור. בנסיבות אלה, היה על המבקשים להגיש ערעור לבית המשפט המחוזי על החלטת ביהמ"ש לעניינים מקומיים מיום 13.1.14, ולא ניתן לעקוף את ההליך הפלילי בדרך של הגשת עתירה מנהלית (בר"ם 898/14). יומיים נוספים חלפו, וביום 6.2.14 הגישו המבקשים לבית משפט השלום "בקשה דחופה לעיכוב ביצוע וקביעת מועד דיון בהמשך להחלטת בית המשפט העליון", במסגרתה שבו ועתרו לעיכוב ביצוע הצווים, בשל מספר טעמים, אשר הועלו, ונדחו, במסגרת העתירה המנהלית: ראשית, נטען כי "נערכו מספר שיחות בין הצדדים ובמהלכם ניתנו מספר הבטחות על ידי המשיבה" (ס' 1 לבקשה). שנית, המבקשים שבו וטענו כי המשיבה נוהגת איפה ואיפה בין עניינם לבין 3 צווים אחרים שבוטלו על ידה. שלישית, המבקשים טענו כי לא היו במעמד הדיון שנערך בעניינם (ככל הנראה, הכוונה לדיון מיום 30.9.13), וכי "לא הבינו את אותם הסכמות" (ס' 34 לבקשה). בהחלטת כב' השופט ברסלר-גונן, מיום 9.2.14, נקבע כי הדיון ישמע בפניו באותו היום בשעה 16:00. חרף האמור, ב"כ המבקשים, עוה"ד ארז ביטון, לא הופיע לדיון, וביהמ"ש נתן החלטה בהעדר הצדדים, במסגרתה נדחתה הבקשה, לאחר שגם צוין כי לא הוגש ערעור על החלטת בית המשפט מיום 13.1.14, "ולכן גם לא ברור מדוע יש להידרש היום לבקשה". בה בעת, נקבע דיון במעמד הצדדים ליום 13.2.14. למחרת היום, ביום 10.2.14, הגישו המבקשים לבימ"ש השלום "בקשה דחופה לעיכוב ביצוע צו ההריסה עד למועד הדיון או לחילופין להקדמת הדיון", ובו ביום, ניתנה החלטת כב' השופט ברסלר-גונן, הדוחה את הבקשה. יום בודד חלף, וביום 11.2.14 הגישו המבקשים הודעת ערעור "על כל החלטות בית משפט קמא לעניינים מקומיים בבאר שבע", וביניהם על ההחלטות מיום 9.2.14 ומיום 13.1.14. במסגרת הערעור, שבו המבקשים ופרסו הטענות שמצאו ביטוי בהליכים בפני בית משפט השלום, ולאחר מכן במסגרת העתירה המנהלית, ועתה, גם בערעור "על כל החלטות בית משפט קמא". בהחלטת כבוד הנשיא, השופט אלון, מיום 11.2.14, נקבע: "לפני ולפנים משורת הדין, ואך ורק מחמת כך שהדיון בבקשת עיכוב הביצוע קבוע ליום 13.2.14 בשעה 12:30 בבית משפט השלום בב"ש...ומסיבה זו בלבד - אני מעכב את ביצוע הריסת המבנים עד למועד הדיון האמור, דהיינו 13.2.14 בשעה 12:30. אציין כי הנימוק היחידי להחלטה זו הינו בכך שהדיון האמור בבימ"ש השלום קבוע לעוד יומיים, וזאת למרות שעל פני הדברים לא מצאתי עילה מבוררת כלשהי לערעור עצמו או לנימוקים שבבקשת עיכוב הביצוע שהוגשה בגדרו של אותו הערעור שהוגש לביהמ"ש זה" (ראה עפ"א 20688-02-14). ביום 13.2.14 נערך הדיון בבקשה בפניי, ובמסגרתו שבו המבקשים והעלו, באמצעות בא כוחם, את כלל הטענות שנזכרו לעיל, ולפיהן, ניתנה להם הבטחה מצד המשיבה לא לבצע את צווי ההריסה, וכי עניינם מופלה לרעה ביחס לצווים אחרים שהמשיבה ביטלה, אף כי הפעם לא עמדו עוד על הטענה כי לא היו ערים לקיומה של ההסכמה מצידם להריסת המבנים, כפי אשר השתקפה מהצהרת בא כוחם, עוה"ד אלסאנע, בדיונים קודמים. הארכתי בפירוט ההשתלשלות העובדתית, ואפשר כי הארכתי מדי. ואולם, דומה בעיניי כי התיאור הכרונולוגי לבדו ממצה בגופו, ומתוך עצמו, החלטה מתחייבת בשים לב לדרך הילוכם של המבקשים, תוך שהוא מאיר בפריזמה ממוקדת את ניסיונם לשוב ולאחוז בקרנות בית המשפט, ככלי שרת לדחיית ביצוע צווי ההריסה עד אין קץ. דיון בהחלטתי מיום 13.1.14 דחיתי, כאמור, את בקשת המבקשים מיום 12.1.14, לדחות מועד ביצוע צווי ההריסה, בשים לב לנימוקים שפורטו בהחלטה. נוכח זאת, וכפי שציין ביהמ"ש העליון במסגרת בר"ם 898/14, שנזכרה לעיל, הדרך הנאותה להשיג על ההחלטה הינה בדרך של הגשת ערעור לבית המשפט המחוזי. ואומנם, ביום 11.2.14 הגישו המבקשים ערעור "על כל החלטות בית משפט קמא לעניינים מקומיים בבאר שבע", ובכלל זאת על ההחלטה מיום 13.1.14. לפי שכך, פשיטא כי משעה שעניינה של ההחלטה מיום 13.1.14, הונח לפתחה של ערכאת הערעור, לכאורה, על בית משפט זה למשוך ידיו מעיסוק באותן סוגיות המשמשות יסוד לערעור, ולא להיזקק לבקשה דנא. יתר על כן. כלל הנימוקים שהעלו המבקשים בבקשה המונחת בפניי, נדונו, ונדחו, במסגרת הבקשה למתן צו ביניים, שנלוותה לעתירה המנהלית שהוגשה על ידי המבקשים ביום 27.1.14. עניינם אלו עדיין תלויים ועומדים במסגרת העתירה המנהלית לגופה, ככל שהמבקשים יודיעו כי הם עומדים על העתירה, במתכונתה. אם כך הוא הדבר, אזי, בין משום שהטענות נשוא הבקשה הועמדו להכרעת ביהמ"ש לעניינים מנהליים, ובין משום שהטענות הועלו פעם נוספת בפני בית המשפט המחוזי, בשבתו כערכאת ערעור על החלטות בימ"ש השלום, נהיר כי בימ"ש זה אינו יכול לדון בטענות נשוא הבקשה. הגם שכך, לאור החלטת ביהמ"ש העליון בבר"ם 898/14, שקבע כי העניינים שהועלו במסגרת העתירה המנהלית, ראוי היה כי יבוררו בבימ"ש לעניינים מקומיים, ובהתחשב בהחלטת כבוד הנשיא אלון, מיום 11.2.14, כי הדיון בבקשת עיכוב הביצוע קבוע בפני בימ"ש זה, חככתי בדעתי שמא הותרה לי בקעה להתגדר בה, וליתן דעתי ביחס לטענות הכלולות בבקשה. בנסיבות אלה, אפרט מילים אחדות, מתוך אשר בא בפניי, ומתוך חובתי ליתן החלטה בבקשה לעיכוב הביצוע, אך בוודאי שאין במסקנותיי כדי לגדור פרצה, כמלוא הנימה, בהליכים התלויים ועומדים בבית המשפט המחוזי. טענת המבקשים כי לא היו ערים להסכמות הדיוניות טוענים המבקשים, בהבלטה יתירה, כי לא נכחו במועד הדיון (ככל הנראה, הכוונה לדיון מיום 30.9.13), וכי "אף הצהירו לפרוטוקול בפני בית המשפט לעניינים מנהליים... כי המבקשים אף לא הבינו את אותן הסכמות" (ס' 34 לבקשה מיום 6.2.14). לאמור. המבקשים טוענים כי לא היו מודעים בהכרח, ולמצער, לא הבינו, את ההסכמות, אליהן הגיע בא כוחם הקודם, עוה"ד אלסאנע, אל מול המשיבה, ומתוך שכך, אין מקום לפקוד עוון הסכמה, שטיבה לא היה מחוור בפניהם. בהקשר זה, סבורני כי היבטים שונים מתאגדים יחדיו, כדי להניב מסקנה אחרת, אשר לאורה דומה כי מוטב אילו הייתה טענה זו נותרת חבויה בתהומות הנשייה, ולא מקבלת ביטוי כתוב, המודגש בהבלטה יתירה. ראשית. הבקשה שהגישו המבקשים ביום 24.4.13 לביטול צווי ההריסה, לוותה ב"תצהירו של נציג המשפחה" לבדו. בהתחשב בכך, חזקה על נציג המשפחה ששיקף נכוחה עמדת המבקשים, אחרת, אם ההסכמה מיום 8.5.13 ומיום 30.9.13 לא הובנה על ידם כהלכה - ניתן היה לצפות כי המבקשים יעלו בבקשתם טרוניות כלפי נציגם, וזאת לא מצאנו. יתר על כן. בבקשה שהגישו המבקשים ביום 12.1.14, הזכירו את ההסכמות אליהן הגיע נציגם, ולא טענו דבר כלפי אי הבנה לכאורית באשר לאותן הסכמות, אלא אך כי הם "מבקשים לפנים משורת הדין לאפשר להם דחייה נוספת" (ס' 7 לבקשה). שנית. כעולה מתיק בית המשפט, ביום 8.5.13 חתמו המבקשים על כתבי התחייבות עצמית, בסך נפרד של 8,000 ₪ לכל מבקש, כפי התוקף השיפוטי שניתן בו ביום לבקשה המוסכמת שהגישו ביום 7.5.13. לא ברור, אפוא, כיצד טוענים המבקשים כי לא הבינו את תוכן הבקשה המוסכמת, כאשר באותו יום ממש בו ניתן תוקף של החלטה לבקשה המוסכמת, החישו פעמיהם לחתום על ההתחייבויות, תולדת הבקשה המוסכמת. שלישית. כפי שנזכר לעיל, בסעיף 6 לבקשה המוסכמת שהוגשה מיום 7.5.13, נכתב כהאי לישנא: "ב"כ המבקשים מצהיר כי שוחח עם המבקשים, וכי המבקשים נתנו את הסכמתם להסכם זה, לאחר שב"כ המבקשים הסביר לכל אחד מהמבקשים את תוכן ההסכמה, את התחייבויות כל אחד מהמבקשים, ובמיוחד את התחייבות המבקשים להרוס את המבנים בעצמם עד למועד הנדחה, כהגדרתו לעיל, את המשמעות המשפטית של בקשה והסכמה זו, ואת הזכויות והחובות העומדות למבקשים מכוח הדין. לאחר שהמבקשים אישרו והצהירו בפני בא כוחם כי הבינו את תוכן ההסכמה דלעיל, חתם בא כוחם על הסכם ובקשה זו". לאור הצהרה נחרצת זו מצד בא כוחם הקודם של המבקשים, עוה"ד אלסאנע, מתפרשת טענת המבקשים כיום, כהטלת רבב בעו"ד אלסאנע. לו חפצו המבקשים להוכיח טענתם כי לא הבינו משמעות ההסכמה שניתנה מפיהם, ניתן היה לצפות כי יבקשו להביא את עו"ד אלסאנע לעדות, על מנת שניתן יהיה להתרשם נכוחה האומנם הצהרתו אינה משקפת מציאות כהווייתה. יתר על כן. גם בדיון מיום 30.9.13 הצהיר עוה"ד אלסאנע לפרוטוקול הדיון: "שוחחתי עם נציג המשפחה, והסברתי לו את (ה)הסכמה, והיא על דעתו". אם כנטען גם הסכמה זו לא הייתה על דעת המבקשים, ולמצער אלה לא הבינו את תוכנה באופן מלא, מתחייב היה כי יפעלו לבקש לזמן אף את נציג המשפחה לדיון, על מנת שהדברים יתבארו. משיקולי המבקשים, גם זאת לא נעשה. למעלה מן הצורך ייאמר כי אף אילו הוכיחו המבקשים כי בא כוחם הראשון חדל בניהול בלתי ראוי של ההליך - ועל כך כמובן לא אביע דעה - "מידו יבקשו תיקון העוול" (השווה: ע"א 579/90 מרדכי וגילה רוזין נ' צפורה בן-נון, (פ"ד מו (3),738 ,743-744). רביעית, ואפשר כי בזה ראוי היה להחל. טענה זו הועלתה על ידי המבקשים גם בבקשה למתן צו ביניים שנלוותה לעתירה המנהלית (ראה עמ' 3 להחלטה מיום 30.1.14), ונדחתה (ראה הרישא לעמ' 5 להחלטה). בנסיבות אלה, נוכח ממצאי העובדה שנקבעו, אף אם בהחלטת ביניים, מנועים המבקשים מלשוב ולטעון פעם נוספת טענה אשר הוכרעה, בוודאי כאשר ההכרעה הינה פרי ערכאה דלמעלה. וכמו נכתבו הדברים לעניינינו, ראוי להזכיר כי טענות דומות בדבר "כשל בייצוג", הועלו על ידי בא כוח המבקשים, עוה"ד ביטון, בשני ערעורים אחרים שהוגשו על ידו. בדחותו את הערעורים קבע כבוד הנשיא אלון: "בנסיבות אלה טענותיו של ב"כ הנוכחי של המערערים עו"ד ארז ביטון כי שני עורכי הדין הקודמים שייצגו את המערערים פעלו בחלל ריק ובניגוד להוראות לקוחותיהם, כי ביהמ"ש ערך פרוטוקול המפרט הסכמות המערערים מפיהם עצמם ומפי באי כוחם, ערך חלילה פרוטוקול שאינו משקף את שהיה בפניו, טענות אלה מקוממות ומקומן לא יכירם בבית משפט. זאת במיוחד שעה שהן נטענות כלאחר יד וללא תימוכין כלשהן ומבלי הפנייה להתייחסות כלשהי של מי משני עורכי הדין הקודמים. לסיכום, טוב היה לערעור זה שלא יוגש משהוגש" (עפ"א 50191-09-12 אל מעאבדה נ' מדינת ישראל). וכן: "טענת "כשל הייצוג" שמעלים המערערים מהווה בנסיבות העניין דנן אמתלה שבדיעבד בניסיון להמשיך ולדחות בכל דרך ובכל טענה את החלטת בית משפט השלום ממרץ 2012 וממאי 2012 - בדבר המועדים שנקבעו לביצוע ההריסה" (עפ"א 1642-01-13 אלסייד נ' מדינת ישראל). צירופם של אלה מעלה מסקנה נוגה, עד אנה יהינו בעלי דין להעלות טענות נפתלות, שאינן מתיישבות בהכרח עם תיאור עובדתי לאשורו, אילו אך יגיעו לכלל תובנה כי יש בכך משום מכשיר המשרת אינטרס רגעי. טענת המבקשים כי ניתנו הסכמות מוקדמות בעל פה לעיכוב ביצוע צווי ההריסה לטענת המבקשים, הושגו הסכמות והבנות לעיכוב ביצוע צווי ההריסה המנהליים, בינם לבין יו"ר הוועדה המחוזית, מר אבי הלר, ונציג המשטרה, מר אלי בן זקן. חרף האמור - כך טוענים המבקשים - ביום 26.1.14 ניתנה החלטה בעל פה מצד נציגי המדינה, במסגרתה חזרו בהם נציגי המדינה מהסכמתם. המבקשים לא הציגו כל תיעוד כתוב המאשש טענותיהם (עמ' 5 לפרוטוקול הדיון מיום 13.2.14 בפני בימ"ש זה). טענה זו חזרה ונשנתה גם במסגרת הבקשה לעיכוב ביצוע צווי ההריסה המנהליים, שנלוותה לעתירה המנהלית. בהחלטתו מיום 30.1.14 פירט ביהמ"ש, תחילה, את עמדת המשיבות, אשר ביקשו לשלול טענת המבקשים, ובהחלטתו המסכמת קבע: "...שוכנעתי כי טענת המבקשים, שלפיה המשיבות או מי מטעמן הגיעו עימם להסכמות בדבר הקפאת או ביטול של הצווים - אינה מבוססת עובדתית ואינה נתמכת במסמכים או בתצהירים כדבעי. מנגד, קיימות הסכמות בכתב, אשר קיבלו תוקף של החלטות בבית משפט השלום, בשעה שהמבקשים היו מיוצגים כראוי (ע"י בא כוחם דאז) והם אישרו כי הבינו את תוכן ההסכמות...שלפיהן מסכימים המבקשים למימושם של הצווים". הנה כי כן. אף טענה זו נדונה והוכרעה ע"י ביהמ"ש לעניינים מנהליים, ולא מן הדין כי ניתן יהיה בידי המבקשים לשוב ולהעלות טענה זו, פעם נוספת בפני בימ"ש זה. ראה בהקשר זה, קביעת ביהמ"ש המחוזי אשר קבע בנסיבות דומות, כי אף אם היה מוכח קיומו של משא ומתן, אין בכך כדי להניע החלטה לעכב ביצוע צו הריסה מנהלי: "בית המשפט דחה, בצדק, טענות של המערער שקיים מו"מ בין משפחת המערער למנהלת. קיום מו"מ אינו מאפשר לעבור על החוק בייחוד כאשר המו"מ לא הבשיל לכדי החלטה או למתן רישיון בניה למערער" (ע"פ (באר-שבע) 4541/07 אחואסה נ' מדינת ישראל, תק-מח 2008(1), 12753). טענה נוספת בפי המבקשים, הינה כי המשיבה ביטלה צווי הריסה אחרים, שנסיבותיהם דומות, במקום המצוי בסמיכות למקום מגורי המבקשים, ועל כן, אין מקום להפלות לרעה את המבקשים אל מול אחרים. בהקשר זה ייאמר כי אף טענה זו מצאה ביטוי בהחלטת ביהמ"ש לעניינים מנהליים, מיום 30.1.14 (עמ' 3 להחלטה שורות 3-5), וביהמ"ש לא מצא בכך טעם טוב לקבלת הסעד המבוקש. למעלה מן הצורף אוסיף כי בדיון שנערך בפניי ביום 13.2.14, ציין ב"כ המשיבה כי אין בסיס להשוואה בין הצווים אשר בוטלו לבין עניינם של המבקשים. תוך שהוא מפנה למש/6, אשר צורף לתגובת המשיבות לעתירה המנהלית, טען ב"כ המשיבה כי הצווים אשר בוטלו מתייחסים לשטח המצוי בצמידות דופן ליישוב כסייפה, בו קיימת תכנית מפורטת, מכוחה ניתנים היתרי בנייה. בתגובת המשיבה לעתירה, עולה עוד כי קיימת כוונה מצד הרשויות, לשנות את התכנית באופן שהמבנים האמורים, ייכללו בתוך תחום 'הקו הכחול' של היישוב כסייפה. לעומת זאת, המבנים נשוא הבקשה דנא מתייחסים למבנים באזור אלפורעה, שם לא קיימת כלל תכנית מתאר, ולא ברור האם תכנית כזו תקרום עור וגידים, בין היתר, על רקע מיקומו של שדה בריר הסמוך. עוד ציין ב"כ המשיבה כי מעיון במש/6, המצוי בסמיכות למקום בו ניתנו הצווים נשוא עניינינו, ניתן ללמוד כי המשיבה פועלת בהליכי אכיפה נמרצים (פרוטוקול הדיון מיום 13.2.14 עמ' 7 שורות 14-26 וכן בעמ' 11 שורות 17-22. כן ראה: ס' 100-102 לתגובת המשיבה לעתירה המנהלית). מתוך שכך, ולפי שטענת השונות הרלוונטית, לא הוכחה על ידי המבקשים, ואדרבא, המשיבה הבהירה מקור האבחנה בין המקרים, ברי כי גם דינה של טענה זו להידחות. בשולי הדברים בהקשר זה אציין עוד כי במסגרת הבקשה, עתרו המבקשים לזמן "נציג מטעם הרשות להתיישבות הבדואים בנגב" (הרישא לבקשה. כן ראה עמ' 7 לפרוטוקול הדיון מיום 13.2.14 שורות 9-11). ואולם, המבקשים לא פירטו מי הוא הנציג אותו הם מבקשים לזמן, ומהי תכלית זימונו. בנסיבות אלה, ומאחר שגם לא הוגשה בקשה קונקרטית, לא ניתן היה להיעתר לבקשה, שטיבה לא ברור, ותוחלתה מועטה. שימוש לרעה בהליכים צווי ההריסה נשוא הבקשה דנא ניתנו עוד ביום 17.4.13, וחרף חלוף 10 חודשים מאז, בלא שנמצא ממש בטענות המבקשים, המבנים עדיין עומדים על תילם. ללמדך, כי המשפט מזמן יצירתיות מאין כמוה להרבות הליכים, וכי בדרך הילוכם פועלים המבקשים לשחוק גלגלי המערכת השיפוטית בהליכים רבים, תוך שימוש חוזר ונשנה בטענות שכבר עמדו בפני מותב אחר, כמו גם בפני ערכאה נפרדת, אך בעיני המבקשים, טרם נס ליחם. בע"פ 10505/03 אזולאי ואח' נ' מדינת ישראל (פ"ד נח(2), 625) דן ביהמ"ש העליון בערעור על החלטה שלא לעכב ביצוע צו הריסה מנהלי, וכך קבע: "תכליתו של צו ההריסה למנוע אפשרות של השהיית ביצוע צווים בדרך של גרירת הליכים משפטיים באופן מלאכותי כדי להרוויח זמן... ענין זה הוא, לכאורה, דוגמא למשיכת הליכים משפטיים באופן מלאכותי כדי לעכב את ביצועו של הצו... הצו, אכן, ניתן לפני 5 שנים וטרם בוצע והשהיית ביצועו פוגעת לא רק בתכלית האכיפה של דיני התכנון והבנייה אלא גם באינטרס הציבורי הכללי הטמון בחשיבות השלטת החוק...". כן ראה קביעת ביהמ"ש העליון בע"א 4998/07 עו"ד עופר שרון נ' עיריית חיפה (תק-על 2007(2), 3524): "ממהלכיו של המבקש עולה ריח כבד של ניצול לרעה של הליכי המשפט שנועד לעכב ולדחות, ככל שניתן, את ביצוע צו ההריסה המנהלי שאמור היה להתבצע כבר לפני זמן רב. האפקטיביות של אכיפת דיני התכנון והבנייה באמצעות צווים מנהליים עלולה להימצא מסוכלת אם יינתן בידי אדם שנגדו הוצא צו מנהלי להפעיל את מערכות בתי המשפט כדי לעכב ולסרבל את הליכי ביצועו. אין מקום לשתף פעולה ולהיענות לפעולות שתכליתן לגייס אמצעים דיוניים שונים שכל מטרתם להשהות ולסכל ביצוע צווים חוקיים ותקפים שנועדו לאכוף בדרך יעילה ומהירה את דיני התכנון והבנייה, ולהסיר בכך בנייה בלתי חוקית הפוגעת במרקם החיים ואינה מתיישבת עם שלטון החוק. ההליכים בפרשה זו מצביעים על ניסיונות השהייה וסיכול כאמור, ואין להתירם בנסיבות העניין (רע"פ 5709/06 מוסרי נ' מדינת ישראל, תק-על 2006(3) 1477..)". ויודגש. זכותו של כל אדם לנסות להעביר את רוע הגזירה השיפוטית, או המנהלית, אך חובתו של בית המשפט להציב מחסום בפני בקשות סרק. כעולה מהדברים שפורטו לעיל, ארוכתם התכנונית של המבקשים לא במהרה תצמח (ראה אף להלן), אך ייזכר כי לא בכך העיקר. הורתם של צווי ההריסה המנהליים, נעוצים בהפרת חוק מצד המבקשים, ובמבנים שנולדו בחטא. סבורני כי זו נקודת המוצא שראוי כי תנחה את שיקול הדעת השיפוטי בבקשה זו. בבג"צ 8379/06 ח"כ אילטוב נ' הוועדה המחוזית (מרכז), תק-על 2006(4), 1605, (2006) ביקשו העותרים למנוע סגירתם והריסתם של גני אירועים, אחר שעניינם כבר נבחן בהחלטות שיפוטיות קודמות. תואנת העותרים הייתה כי אפשר שהחלטת הועדה לביקורת המדינה לנסות להכשיר פעילותם באופן מזורז, תביא מזור לפעילות העבריינית. ביהמ"ש דחה העתירות וקבע נחרצות: "...הסדר הנכון לא היה הקמת גן אירועים ואחר כך מאבק להכשרתו, אלא מאמץ להשגת תכנית בניה שתאפשר בנייתו של גן אירועים. בית משפט זה לא יתן אפוא ידו לסדר שאין לו אח ורע בכל אומה ולשון שוחרי חוק, של "נעשה ונשמע", (להבדיל ממשמעם המקורי של הדברים); נעשה - נקים גן אירועים, ואחר כך נשמע מה יש לרשויות לומר. עלה בידי העותרים לפעול ולהשיא רווח במשך קרוב לשבע שנים, תוך שלא הניחו אבן מנהלית ושיפוטית שלא הפכוה; אך כל דרך מגיעה בסופה לקיצה...". לכל אלה יש לצרף את ההלכה הכללית, לפיה, דין הוא להורות על הריסה מיידית של מבנים בלתי חוקיים, אף אם בדעת המבקש לקדם הליכי תכנון, אחרת - תסוכל תכלית מיגור נגע הבניה הבלתי חוקית שפשה במקומותינו (ראה, למשל, רע"פ 3774/04 אל סאנע). יפים לעניין זה גם דבריו של ביהמ"ש העליון, שקבע כי חשיבות מרובה נודעת לביצוע צווי הריסה במועד הקבוע (רע"פ 5205/07 תכפור נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים, תק-על 2007(3). זאת ועוד. כאמור, המבקשים שבו והעלו טענותיהם, פעם אחר פעם, הן בפני בית משפט זה, הן בפני בית המשפט לעניינים מנהליים והן במסגרת הערעור הפלילי מיום 11.2.14 "על כל החלטות בית משפט קמא לעניינים מקומיים בבאר שבע". מעבר לעובדה כי בכך חפצו המבקשים לעקוף את ההליך הפלילי, בדרך של הגשת עתירה מנהלית (ראה ההחלטה בבר"ם 898/14), הרי הדבר נועד אף לקעקע תוקפה של ההחלטה השיפוטית החלוטה מיום 30.9.13, כמו לא ניתנה מעולם (לעניין סופיות הדיון ודחיית בקשה לערער יסודות מעשה בית דין, ראה: ע"א 351/82 אילון נ' אסטרייכר, מא (2) 673). בהקשר זה אציין כי בשל הטעמים שפירטתי, אין בידי לראות האמור בבקשה מיום 6.2.14 כשינוי נסיבות מאלו שהיו קיימות עת ניתנה ההחלטה, מיום 30.9.13, שכן, ההחלטה מיום 30.9.13 לא הייתה בגדר החלטת ביניים, כי אם החלטה המסיימת את ההליך שעמד בפני בית המשפט, וממילא, בהחלטה מיום 13.1.14, לא מצאתי כי יש בטענות המבקשים כדי לשנות ההחלטה ולדחות עיכוב ביצוע ההריסה. ואף זאת ייאמר: חלק מטענות המבקשים, ולמצער, זו הנוגעת לאפליה הנטענת מול הצווים האחרים שבוטלו, וכך גם המסמכים הנוגעים להיבטים התכנוניים ביחס לאלפורעה, היו קיימים עוד בטרם החל ההליך בתיק דנא. בנסיבות אלה, סבורני כי אין מקום לאפשר למבקשים להעלות טענות, שהיה בכוחם להעלות זה מכבר, אך משיקולים השמורים עימם, לא עשו בהם שימוש, והחליטו להגיע להסדר אל מול המשיבה. בעת"מ (יר') 1209/09 קואסמי ואח' נ' עיריית ירושלים, תק-מח 2009(3), 2853 נקבע: "תקיפת שיקול הדעת של הוועדה המקומית בעומדה לבצע צו הריסה שיפוטי, הליך בו הכיר בית המשפט העליון בבג"ץ 10140/07 הנ"ל, אפשרית אך ורק שעה שביסוד התקיפה נתונים שלא הובאו ולא יכולים היו להיות מובאים בפני בית המשפט שנתן את הצו, כשהדוגמה המובהקת לכך היא שינוי נסיבות שארע לאחר מתן גזר הדין כתוצאה מהשתהות הוועדה המקומית בביצוע הריסה (כפי שארע בבג"ץ 10140/07). לא ניתן לתקוף את שיקול דעתה של הוועדה המקומית העומדת לבצע צו הריסה שיפוטי, על בסיס טענות שהוצגו בפני בית המשפט בהליך הפלילי, ולא הועילו לשנות את החלטתו ליתן את הצו או לסרב לדחות את מועד ביצועו. הוא הדין לטענות שהיו קיימות בעת מתן החלטת בית המשפט בהליך הפלילי, ולמרות זאת לא הוצגו בפניו כנימוק לאי-מתן צו ההריסה או להענקת ארכה לביצועו". אין בקיומה של תכנית המצויה בהליכי תכנון כדי להכשיר מתן הסעד המבוקש למעלה מן הצריך, אציין כי מתוך המסמכים שצורפו לבקשה, ומתוך אשר נשמע על ידי הצדדים במסגרת הדיון, לא הוכח אלא כי הליכי התכנון באזור אלפורעה נמצאים בשלב התחלתי, עד כי טרם נקבעו גבולותיו המדויקים של היישוב המתוכנן. לעת הזו, אין לנו לדעת כיצד ייראה היישוב כאשר יוקם, אם יוקם, ומה תהא ייעודה של כל רצועת קרקע בתוך הגבול שייקבע. ממילא, לא מחוור כי ייעוד הקרקע כיום מאפשר בנייה למגורים. יתר על כן. לא ברור האם אחר כל זאת תתאפשר בניה בדיוק במיקום בו מצויים כיום המבנים נשוא הבקשה או בהיקפם הבנוי. ואפילו הנחנו בצד סימני שאלה אלה, הרי גם תכנית מאושרת, המאפשרת הוצאת היתרי בניה, מחייבת נקיטה במהלך של הגשת בקשות להוצאת היתרים, שלב האורך אף הוא מספר לא מועט של חודשים. באותו זמן יהא על מגישי הבקשות להוכיח גם את מידת התאמת המבנים לדרישות הבסיסיות שבתקנות לעניין בטיחותם וכדומה. לא בכדי הלכה היא מלפנינו כי ארכות לביצוע צווי הריסה יינתנו רק מקום שהיתר הבנייה הוא בהישג יד ממש. הרציונל ברור: צו הריסה נועד לשמש כמענה מיידי לבנייה בלתי חוקית, ועל כן, חשיבות רבה נודעת לביצועו במועד (ראה, למשל: רע"פ 974/07 אלשמאלי נ' מדינת ישראל). נוכח זאת, קבלת סעד שמשמעותו המעשית הינה עיכוב או דחייה כלשהי במימוש הריסת המבנים נשוא הבקשה, ותהא האצטלה המשפטית אשר תהא, אינה תואמת המגמות שתוארו לעיל. מתוך נקודת מוצא זו באו בתי המשפט לקביעות משפטיות, שבבסיסן העדר סובלנות להארכת מועד לביצוע צווי הריסה מנהליים, אלא אם הושלם התהליך התכנוני והיתר הבנייה מצוי בהישג יד ממשי. בתי המשפט סירבו לראות בהליך תכנוני מתרקם כעילה מספקת לצורך דחיית ביצוע צווי הריסה (ראה בהקשר זה: רע"פ 3774/04 אל סאנע יוסף ואח' נ' מדינת ישראל). באותו אופן, ראה אשר נפסק בביהמ"ש המחוזי בירושלים בע"פ (י-ם) 40470/07 אבו נאב נ' יו"ר הועדה המחוזית לתו"ב מחוז ירושלים: "בענייננו המערער עשה דין עצמי בכך שהקים מבנה בשכונה מתוכננת, באזור המיועד על פי התכנית התקפה לשמש כשטח נוף פתוח. אף אם נרקמת כיום תכנית מתאר מתוקנת, תכנית 9713, אין לפנינו נסיבות חריגות שבהן היתר הבניה הינו בהישג יד, שכן הליכי ההפקדה שמיעת ההתנגדויות, אם תהיינה, אישור התכנית והנפקת היתר בניה, הינם ממושכים ועשויים להימשך חודשים ארוכים; מה גם, שהמערער לא הביא ראיה לכך שהתכנית הנרקמת עשויה להכשיר את המבנה הנדון". נדמה, אפוא, כי ההלכות השיפוטיות מדברות בעד עצמן, בגנות דחיית הריסת מבנים או מתן עיכוב נוסף. היות ההליכים התכנוניים באזור אלפורעה מצויים בשלב היולי, מלמדת אף היא על כך שהמבקשים חפצים, הלכה למעשה, לקבל דחייה ממושכת מאוד, שסופה אינו נראה באופק. ראה בהקשר זה נוסח הבקשה מיום 12.1.14, שאינו נוקב במועד מוגדר לדחיית ביצוע הצווים. סוף דבר על יסוד כל האמור, לאחר שנמצא כי אין ממש בטענות המבקשים, ובשים לב לדרך הילוכם, כמפורט, ועל רקע העובדה שממילא בהתאם להלכה הפסוקה, ככלל, ביהמ"ש לא יעכב ביצועו של צו הריסה מנהלי, אלא במקרים חריגים ויוצאי דופן, מצאתי לדחות את הבקשה. לאור התוצאה אליה הגעתי, התחבטתי באשר לשיעור ההוצאות שראוי לפסוק לחובת המבקשים. בהקשר זה, נתתי דעתי לקביעת כב' השופט לוי בבקשה לעיכוב ביצוע, אשר קבע כי "מוצדק היה לפסוק הוצאות בשיעור גבוה לחובת המבקשים". ואולם, סופו של דבר, נוכח שירות המבקשים בצה"ל, העמיד את סכום ההוצאות על שיעור מתון יחסית, בסך 7,000 ₪. נוכח האמור, וחרף העובדה שדומה בעיניי כי שיעור ההוצאות לא משקף נכוחה את ההוצאות שראוי כי ייפסקו לחובת המבקשים, לא ראיתי לסטות מאמת המידה שקבע כבוד השופט לוי, ואני קובע כי המבקשים יישאו בהוצאות המשיבה בסך 6,000 ₪, אשר ישולמו לא יאוחר מיום 15.3.14, אחרת יישאו הפרשי הצמדה כדין. באשר לבקשת ב"כ המשיבה, כי אעשה שימוש בסמכותי ואורה כי המשיבה תהא רשאית לבצע צווי ההריסה עד למועד נדחה, אציין כי בשים לב להחלטת כבוד השופט לוי, מיום 30.1.14, בידי המשיבה לבצע הצווים עד ליום 2.3.14. ככל שלא יסתייע בידי המשיבה לבצע הצווים עד לאותו מועד, וככל שההליכים התלויים ועומדים בבית המשפט המחוזי, לא יניבו מועד המאפשר למשיבה לבצע הצווים במועד מרוחק יותר, תהא המשיבה רשאית לפנות לבית משפט זה פעם נוספת, בסמוך לפני תום המועד לביצוע הצווים. עיכוב ביצוע