1. כתב האישום מייחס לנאשם עבירה של החזקת סכין שלא כדין, עבירה לפי סעיף 186 (א) לחוק העונשין, תשל"ז- 1977 (להלן: "חוק העונשין"), בה נקבע, כדלקמן:- "המחזיק אגרופן או סכין מחוץ לתחום ביתו או חצריו ולא הוכיח כי החזיקם למטרה כשרה, דינו - מאסר חמש שנים". 2. בכתב האישום נטען, כי בתאריך 2.11.2010, בסמוך לשעה 13:30, בכלא דקל, החזיק הנאשם בסכין הניתנת לקיבוע, מחוץ לתחום ביתו או חצריו ולא הוכיח כי החזיקה למטרה כשרה. 3. עניינה של החלטה זו בשתי טענות מקדמיות שהועלו ע"י הנאשם, כדלקמן: הראשונה - בעניין ביטול כתב האישום, מאחר ולא קוימה חובת הידוע המנויה בסעיף 60 א' לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) התשמ"ב - 1982 (להלן: "החוק"), ומכאן שלא ניתנה לנאשם זכות שימוע, דבר המחייב ביטול של כתב האישום. השנייה - ביטול כתב האישום מאחר ולא ניתן לייחס לנאשם עבירה לפי סעיף 186 (א) לחוק העונשין מאחר והסכין נמצאה לטענתו, בתחום ביתו, הואיל והנאשם מרצה מאסר בכלא והכלא כמכלול - הוא ביתו של הנאשם. הטענה הראשונה - זכות השימוע 4. ב"כ הנאשם טוען, כי יש להורות על ביטול כתב האישום, וזאת מהטעם כי היו צריכים לשלוח הודעה לנאשם על שימוע. ההודעה נשלחה לכתובתו בכפר קאסם, בעוד שהנאשם מרצה עונש מאסר של 21 חודשים. לשיטתו של ב"כ הנאשם, המאשימה לא פעלה נכון ולא שלחה לו הודעת שימוע לכלא. סופו של יום, טוען ב"כ הנאשם, כי יש לבטל את כתב האישום. ב"כ המאשימה טען כי נשלחה הודעה לביתו של הנאשם, לכתובתו בכפר קאסם, זאת לפי הכתובת שהייתה מעודכנת אצל המאשימה. עוד טען ב"כ המאשימה, כי גם אם תתקבל טענת הנאשם, הרי שאין בה להביא לביטול כתב האישום. ב"כ הנאשם נתן תשובה לתגובת המאשימה, בה טען כי זכות השימוע בעניינו של הנאשם לא התקיימה, וכי דין כתב האישום להתבטל. 5. המסגרת הנורמטיבית:- סעיף 60 א' לחוק קובע: "ידוע על העברת חומר חקירה לתובע בעבירת פשע (א) רשות התביעה שאליה הועבר חומר חקירה הנוגע לעבירת פשע תשלח לחשוד הודעה על כך לפי הכתובת הידועה לה, אלא אם כן החליט פרקליט מחוז או ראש יחידת התביעות, לפי העניין, כי קיימת מניעה לכך. (ב) ..... (ג) ..... (ד)חשוד רשאי, בתוך 30 ימים מיום קבלת ההודעה, לפנות בכתב לרשות התביעה כאמור בסעיף קטן (ב), בבקשה מנומקת, להימנע מהגשת כתב אישום, או מהגשת כתב אישום בעבירה פלונית; פרקליט המדינה, פרקליט המחוז, ראש יחידת התביעות או מי שהם הסמיכו לכך, לפי העניין, רשאים להאריך את המועד האמור". 6. אין חולק, כי מטרתו של סעיף 60 א' לחוק הינה ליתן הזדמנות לחשוד לשטוח את גרסתו וטענותיו בפני התביעה במטרה להניאה מלהגיש כנגדו כתב אישום. זכות שימוע הוכרה כזכות מהותית ביחסים בין הפרט לרשות הציבורית. חשיבותה של זכות השימוע כזכות יסוד נדונה פעמים רבות אף במשפט הציבורי ולאו דווקא במשפט הפלילי, שהרי לזכות זו פנים רבות, והיא בעלת מעמד ולה מקום נכבד ביחסים בין האזרח לרשות הציבורית הפועלת בתחומי החיים השונים. באשר לזכות השימוע, נאמר בדברי ההסבר להצעת החוק:- "ההחלטה להעמיד אדם לדין, ובעיקר לגבי עבירות חמורות היא החלטה רבת משמעות. בחברה שאנו חיים בה, די בכתב אישום לבטח בעבירות חמורות, כדי לפגוע פגיעה קשה בנאשם. מסיבה זו מוצע להעניק זכות השימוע למי שמרגע ההכרעה בעניינו ישתנה מעמדו בציבור" (ראה: הצעת חוק 2242, תיקון 26 תשנ"ט 1999). על חשיבותה ומהותה של זכות השימוע כבר נפסק בבג"צ 554/05 רס"ר אשכנזי נ' מפכ"ל המשטרה תקדין עליון 2005(3), 3043:- "בגדר השימוע ניתנת לנפגע זכותו לשטוח טענותיו במלואן ועל הגורם המחליט להאזין בנפש חפצה, ומתוך נכונות להשתכנע ככל שבדברים יש ממש. זוהי זכות הטיעון שהיא מן הזכויות היסודיות במשפטנו. היא נמנית עם עקרונות הצדק הטבעי וקשורה בטבורה לחובת ההגינות השלטונית". עוד נפסק בבג"צ 1400/06 התנועה למען איכות השלטון נ' ממלא מקום ראש הממשלה (טרם פורסם), כך:- "... ניתן לומר, שאין לכם החלטה בדבר הגשת כתב אישום כל עוד לא נערך שימוע- שאם לא תאמרו כן, יש בכך משום הקדמת אחרית לראשית...". 7. ברי כי המצב החוקי כיום מחייב שחובת הידוע ונגזרתה - מתן זכות שימוע יעשו טרם הגשת כתב האישום, בבחינת "נשמע ונעשה" ולא "נעשה ונשמע". עם זאת מאז כניסתו של סעיף 60 א' לתוקף, עדים אנו למקרים לא מעטים בהם לא ניתנה הודעה לחשוד. בעניינו נשלח המכתב בדואר רשום, לכתובת מקום מגורי הנאשם, למרות שהמדינה ידעה או היה עליה לדעת שהנאשם נמצא במאסר. למרות שלא ניתן לשלול אפשרות, כי בני משפחתו של הנאשם קיבלו המכתב שנשלח לנאשם, ויכלו להעבירו אליו, הרי שמדובר בתקלה שניתן היה לגלותה בשקידה סבירה. 8. בשאלת ביטול כתב האישום בשל אי קיום שימוע על פי סעיף 60 א' לחוק קיימות כיום פסיקות שונות של בתי משפט השלום והמחוזי, כאשר העניין טרם בא להכרעה בפני בית המשפט העליון. מסקירת החלטות שונות שניתנו בעניין זה ניתן לראות כי למעשה נחלקו הדעות בפסיקת בתי משפט השלום והמחוזי בשאלה האם אי קיום חובת השימוע גורר עימו בטלות יחסית בלבד, היינו ניתן לרפא הפגם על ידי קיום שימוע בדיעבד, או שיש מקום לביטול כתב האישום עד לאחר קיום חובת השימוע. אלו המורים על ביטול כתב האישום מדגישים את העובדה כי יש הבדל משמעותי בין סטטוס של נחקר לבין סטטוס של נאשם, כאשר נחקר הינו בבחינת "לוח חלק" לעומת נאשם, אשר תלוי ועומד נגדו כתב אישום. בעניין זה נאמר בתפ"ח 1199/05 מ"י נ' פולנסקי (מחוזי ת"א יפו- לא פורסם):- "... יש הבדל גדול בסטטוס של נחקר וחשוד לעומת סטטוס של נאשם. כמו כן יש חשש שהמאשימה "תינעל" על עמדותיה כפי שהוצגו בכתב האישום ובחינת טענותיו של הנאשם לא תעשה באותה מידה של פתיחות שהייתה נעשית במקרה שטרם הוגש כתב אישום וגובשה עמדת המאשימה..." לעומת זאת יש הגורסים כי אי קיום שימוע, אין בו כדי להביא לביטול כתב האישום, כך לדוגמא המלומד קדמי בספרו על הדין בפלילים, חלק ב' בעמודים 941, 942 מציין :- "... תכליתה של הטענה איננה לשמש 'טענת הגנה' בפני הרשעה אלא - אמצעי להבטחת הגנה נאותה ומשפט הוגן לנאשם. לכן לא בביטול כתב האישום הצלחתה של הטענה, אלא- בתיקונו ובהעמדת דברים על דיוקם ועל מכונם..." עוד יצוין כי העניין נדון בערכאת ערעור בבית המשפט המחוזי, בע"פ 30541/06 מ"י נ' יצחק בן אברהם כהן, תק-מח 2007(1), 8110. בעניין שם אוחדו ארבעה ערעורים כנגד החלטות של בתי משפט השלום על ביטול כתבי האישום. בית המשפט המחוזי קיבל את הערעורים וקבע כי :- "....את תוצאות הפרת חובת היידוע יש לבחון, אפוא, בהתאם לעקרונות תורת הבטלות היחסית. במסגרת בחינה זו יש לשקול, בין השאר, את חומרת ההפרה של חובת היידוע בזיקה לתכלית החקיקתית של זכות השימוע של החשוד בפלילים, את הנזק שיוסב למשיבים אם השימוע בעניינם יערך בצלו של כתב-אישום תלוי ועומד, ואת הפגיעה הצפויה באינטרס הציבורי, אם יבוטל האישום עד למיצוי הליך השימוע" (ראה פסקה 10 לפסק הדין). עוד נאמר שם בסיום אותה פסקה כי:- "בהקשר זה יצוין כי הגשת כתבי אישום מחדש בכל המקרים שבהם תידחה בקשת הנאשמים בשימוע לבטל את האישומים נגדם, תפגע הן באינטרס הציבורי של העמדת עבריינים לדין, זאת בשל העיכוב בניהול התיקים מחמת הגשת כתבי אישום מחדש, והן בנאשמים עצמם- שהדבר יסב להם מן הסתם מפח נפש". מן הכלל אל הפרט 9. הוראת סעיף 60א' לחוק מחייבת את המאשימה לשלוח הודעה "לפי הכתובת הידועה לה", קרי, המאשימה אינה צריכה לשקוד ולאתר את כתובתו הנכונה והעדכנית של הנאשם, אלא די במה שיש בידה. כמו כן, אין חובה על המאשימה לשלוח את ההודעה באמצעות דואר רשום. עם זאת, הוראת 60א' (ג) לחסד"פ קובעת "חזקת מסירה" לפיה, "אם ההודעה נשלחה בדואר רשום, רואים אותה כאילו הומצאה כדין גם בלא חתימה על אישור מסירה". כלומר מהוראה זו אנו למדים, כי די שהמאשימה תראה כי שלחה את ההודעה לחשוד בדואר רשום כדי למלא אחר חובת היידוע. בנסיבות העניין, לא ניתן לקבוע, באופן מפורש, כי משלוח המכתב לכתובת המגורים מנעה את קיום זכות השימוע. חרף התקלה הנ"ל, אין להוציא מכלל אפשרות שהמכתב הגיע ליעדו באמצעות בני משפחות של הנאשם. 10. השאלה העיקרית, שיש לבחון היא האם יש בפגם הנטען להביא לביטול כתב האישום, או שניתן לרפא את הפגם על ידי עריכת שימוע בדיעבד. לאחר שבחנתי את נסיבות המקרה דנן, מסקנתי כי מדובר בפגם שניתן לתיקון וכי אין מקום לצעד כה דרסטי של ביטול כתב האישום. מהמכתב שנשלח אל הנאשם, עולה כי הוא נשלח, לכאורה, לכתובת מקום מגורי הנאשם. בנסיבות אלה, לא ניתן לקבוע כי מדובר במקרה בו לא נשלח מכתב שימוע לנאשם בשל רשלנות בוטה של המאשימה או זלזול בזכויותיו של הנאשם. לטעמי, כאשר אני בוחן את התנהלותה של המאשימה עובר להגשת כתב האישום, הרי שקל להיווכח כי זו פעלה בתום לב ומתוך מטרה להקפיד ולמלא את דרישות סעיף 60א' לחוק. אולם בזהירות הנדרשת אציין, כי במידה ובשל השיבוש האמור, המכתב ששלחה המאשימה לא הגיע לנאשם, ייתכן ובשל כך הופרה זכותו של הנאשם לזכות שימוע, בטרם הגשת כתב אישום. עם זאת, סבורני כדעת הסוברים שבמקרה כגון זה "הסעד המועדף לפגם זה שנפל בהתנהלות התביעה הינו, כמובן, קיומו של שימוע חילופי, ולא ביטולו של כתב האישום (ע"פ (נצרת) 119706, מדינת ישראל נ' ציפורה אלימלך (24.10.06, פסקה 8). בשים לב לעובדה, כי המאשימה שלחה מכתב למקום מגוריו של הנאשם ובשים לב לעובדה כי טרם ניתן מענה בתיק ולאור טיב העבירה המיוחסת לנאשם, אני קובע כי באיזון שבין פגיעה בזכויותיו של הנאשם והאינטרס הציבורי, לא מצאתי שיגרם לנאשם עיוות דין חמור באם וכאשר יערך השימוע בדיעבד. הטענה השנייה - מציאת הסכין בתחום ביתו של הנאשם - האומנם ? 11. ב"כ הנאשם הסכים עם טענות המאשימה לפיהן בזמן תפיסת הסכין התגורר הנאשם באגף מס' 13 של כלא דקל וכי הסכין נתפסה באגף מס' 8 של כלא דקל (ראו עמ' 2 לפרוטוקול מיום 17.5.2011). בנסיבות העניין, כאשר הסכין לא נתפסה בתאו של הנאשם, ולאור כך שהסכין נתפסה באגף שונה מהאגף שהנאשם נהג הנאשם לגור, סבורני שאין לקבל את הטענה, כי הכלא כולו הינו "מקשה אחת" והוא מהווה את "תחום ביתו" של הנאשם. סוף דבר 12. בעניין זכות השימוע - אני קובע שאין מקום להורות על ביטול כתב האישום. אני מורה כי המאשימה תערוך לנאשם שימוע מוקדם. השימוע יערך בנפש חפצה, כאשר העננה בדמות כתב האישום לא תהווה שיקול בין שיקוליה של המאשימה, באם לעמוד על כתב האישום שהוגש. אני דוחה את הטענה לפיה בית הכלא דקל, כמכלול, מהווה את "תחום ביתו" של הנאשם. 13.משפט פליליביטול כתב אישוםשימוע