לפני בקשה לפסילת רישיון נהיגת המשיב, עד תום ההליכים בהתאם לסעיף 45(א) ו-46ב לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א- 1961 (להלן "הפקודה") . רקע עובדתי: כנגד המשיב הוגש ביום 27.6.10 כתב אישום אשר מייחס לו ביצוע עבירות הריגה, נהיגה בקלות ראש אשר גרמה נזק לאדם ולרכוש, אי מתן זכות קדימה, נהיגה במהירות בלתי סבירה ופנייה שלא בבטחה בצומת. על פי הנטען בכתב האישום, בתאריך 02.04.10 סמוך לשעה 11:00, נהג המשיב ברכב פרטי מסוג דייטסו, בכביש 90 מכיוון כללי בית שאן לכיוון טבריה. עם המשיב נסעו ברכב שניים אחרים וביניהם אהוד גרמן (להלן: "המנוח"). המשיב הגיע תוך נהיגתו לצומת המפגש בין כביש 90 וכביש 71 והחל לחצותו תוך הפניית רכב הדייטסו שמאלה, אז התנגש אוטובוס עם חזית ימין בדופן ימין של רכב הדייטסו, אשר תוך סבסוב התנגש עם דופן שמאל ברכב נוסף שעבר במקום. כתוצאה מן התאונה נהרג המנוח, המשיב והאדם הנוסף שהיו ברכב הדייטסו נפצעו וכן נפגעו שלושת הרכבים שהיו מעורבים בתאונה. בכתב האישום נטען, כי המשיב נהג בקלות דעת ובאדישות, כאשר לא היה מרוכז בנהיגה ולא היה ער למצב התנועה ולכל התנאים שבכביש ובצומת. המשיב הגיע תוך נהיגתו לצומת במהירות גבוהה והחל לחצותו מבלי להאט את מהירות רכב, מבלי להבחין באוטובוס אשר התקרב לצומת מולו בנתיב הנגדי ומבלי לתת זכות קדימה לאוטובוס. בד בבד עם כתב האישום הגישה המבקשת את הבקשה הנוכחית. רישיונו של המשיב נפסל פסילה מנהלית, החל מיום 4.4.10 וזאת לתקופה של 90 יום. במסגרת הדיון בבקשה דנן, העלה ב"כ המשיב טענה מקדמית, לפיה על ביהמ"ש להורות על ביטול כתב האישום, מאחר ולא קוימו הוראות סעיף 60א לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח חדש] תשמ"ב - 1982 (להלן: "החוק"), ובכך נפגעה זכותו של המשיב לפנות למבקשת, בבקשה להימנע מהגשת כתב האישום כנגדו. טענות ב"כ המשיב: ב"כ המשיב טען, כי יש לבטל את כתב האישום, משום שלא נערך שימוע למשיב כאמור בהוראת סעיף 60 א לחוק. לשיטתו, זכות השימוע הינה זכות יסוד מהותית, ואי קיומה גרם למשיב פגיעה קשה, שכן נמנעה ממנו זכותו לפנות למבקשת, לשטוח טענותיו לפניה, ולשכנעה שכתב האישום הינו כדבריו, גבולי. לטענת ב"כ המשיב, הנחת היסוד העולה מהפסיקה היא, כי לא ניתן לרפא הפגם של אי עריכת שימוע בטרם הגשת כתב אישום, גם בתואנה שניתן לקיים את השימוע לאחר הגשת כתבי האישום. לתמיכה בטענותיו, הניח בפניי פסיקה. ב"כ המשיב הכיר בקיומה של דוקטרינת הבטלות היחסית, אולם טען, כי מכיוון שהמשיב מסכים לפסילת רישיונו עד תום ההליכים, הרי שאין כל סכנה לפגיעה באינטרס הציבורי ובמקרה זה יש להעדיף את זכות המשיב, כי יערך לו שימוע כפי שקובע החוק. עוד ציין, כי בניגוד לפסיקה שהגיש ב"כ המבקשת, בענייננו לא ניתנה הסכמת פרקליט המחוז, לפי סעיף 60א(ה) לחוק, ועל כן מדובר בעניין שונה בתכלית. טענת ב"כ המבקשת: ב"כ המבקשת אינו חולק על היותן של זכויות היידוע והשימוע זכויות מהותיות, אולם טען כי אין מדובר בזכויות מוחלטות שיש לקבל בכל מקרה. לדידו, ההחלטה במקרה דנן, להגיש כתב אישום מבלי לקיים למשיב שימוע, נבעה בעיקר מדחיפות, שכן תיק החקירה הגיע לידי המבקשת רק ימים ספורים לפני סיום תקופת 90 הימים של הפסילה המנהלית, על כן קיים היה אינטרס ציבורי ברור בהגשת כתב האישום, שכן עיכוב בהגשת כתב אישום היה מאפשר למשיב לשוב ולנהוג . ב"כ המבקשת הפנה את בית המשפט לת"פ 40131/07 מ"י נ' בן רובי שם הוגש כתב אישום ללא שימוע נגד נהגת שפגעה ברכבה בהולכת רגל וגרמה למותה, אולם ביהמ"ש (כב' השופט מודריק) דחה את טענות ההגנה. עוד הפנה ב"כ המבקשת לפסיקה המתייחסת לדחיפות ולמיידיות שיש לפעול בהגשת כתב אישום יחד עם בקשה לפסילה עד תום ההליכים. ב"כ המבקשת הוסיף, כי זכויות המשיב לא נפגעו כלל, ובכל מקרה ניתן לקיים במקרה זה שימוע בדיעבד, אשר יענה על כל דרישות המשיב. דיון: סע' 60(א) לחוק שעניינו: "יידוע על העברת חומר חקירה לתובע בעבירת פשע" התקבל בכנסת בתאריך 18.7.00 (תיקון מס' 28 לחוק), אך נכנס לתוקף מלא על כל סעיפיו רק בתאריך 1.1.05. הסעיף מורה, בין היתר: "א. רשות התביעה שאליה הועבר חומר חקירה הנוגע לעבירת פשע תשלח לחשוד הודעה על כך לפי הכתובת הידועה לה, אלא אם כן החליט פרקליט מחוז או ראש יחידת התביעות, לפי העניין, כי קיימת מניעה לכך…. ב... ג... ד. חשוד רשאי, בתוך 30 ימים מיום קבלת ההודעה, לפנות בכתב לרשות התביעה כאמור בסעיף קטן (ב), בבקשה מנומקת, להימנע מהגשת כתב אישום, או מהגשת כתב אישום בעבירה פלונית; פרקליט המדינה, פרקליט המחוז, ראש יחידת התביעות או מי שהם הסמיכו לכך, לפי העניין, רשאים להאריך את המועד האמור ה. החליט פרקליט מחוז או ראש יחידת התביעות, לפי העניין, מטעמים שיירשמו, כי הנסיבות מצדיקות זאת, רשאי הוא להגיש כתב אישום, בטרם חלפו 30 הימים ואף בטרם פנה החשוד כאמור בסעיף קטן (ד). מימוש הזכות לשימוע מאפשר לחשוד, בטרם "הוכתם" בכתב אישום, להציג לרשות התובעת את מלוא הנתונים שבידיו ואת הפרשנות הראויה בעיניו לחומר הראיות, וכל זאת - בטרם נתקבלה החלטה סופית בדבר הגשת כתב אישום נגדו. בדברי ההסבר להצעת החוק (הצעת חוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 26) (זכות השימוע) התשנ"ט-1999, הצ"ח פ/2242 מ-4/11/98) נאמר בעניין: "ההחלטה להעמיד אדם לדין, ובעיקר לגבי עבירות חמורות היא החלטה רבת משמעות בחברה שאנו חיים בה. די בכתב אישום, לבטח בעבירות חמורות, כדי לפגוע פגיעה קשה בנאשם. מסיבה זו מוצע להעניק זכות השימוע למי שמרגע ההכרעה בעניינו ישתנה מעמדו בציבור". בפסיקה נקבע, כי זכות השימוע כזכות יסוד המוקנה לחשוד, אשר מניעתה ממנו שלא כדין, עשויה להביא לבטלות כתב האישום שהוגש נגדו. בית המשפט העליון עמד על טיבו וחשיבותו של הליך השימוע בקבעו: "בגדרי השימוע ניתנת לנפגע זכותו לשטוח את טענותיו במלואן ועל הגורם המחליט להאזין לדברים בנפש חפצה, ומתוך נכונות להשתכנע ככל שבדברים יש ממש. זוהי זכות הטיעון שהיא מן הזכויות היסודיות במשפטנו. היא נמנית עם עקרונות הצדק הטבעי וקשורה בטבורה לחובת ההגינות השלטונית" (בג"צ 554/05 רס"ר אשכנזי נ' מפכ"ל המשטרה תקדין עליון 2005 (3), 3043; ראה גם בג"צ 4175/06 הרב ראובן אלבז נ' היועץ המשפטי לממשלה תקדין עליון 2006 (2), 3317 ). על אף האמור, ידוע כי זכות היידוע והשימוע עשויה לסגת מפני זכויות אחרות או אינטרסים ציבוריים חשובים. על מלאכת האיזון מופקד פרקליט המחוז או ראש יחידת תביעות בהתאם לסמכות שניתנה לו בסעיף 60 א לחוק. בענייננו, טען ב"כ המבקשת, כי ההחלטה להגיש כתב אישום כנגד המשיב מבלי לקיים שימוע, נבעה בעיקר מדחיפות ולחץ זמנים, שכן תיק החקירה הגיע לידי המבקשת, רק מספר ימים טרם סיום מועד הפסילה המנהלית הזמנית שהוטלה על המשיב, ולכן היה אינטרס ציבורי בהגשת כתב האישום במועד זה. ב"כ המבקשת אף הפנה את בית המשפט להחלטות של בית המשפט העליון באשר לדחיפות, בה יש לפעול בהגשת כתב אישום, יחד עם בקשה לפסילה עד תום ההליכים. אין בידיי להסכים לטענה זו. אכן, זכות השימוע הינה זכות יחסית ולא מוחלטת, ועל כן קבע המחוקק במסגרת סעיף 60א לחוק, כי בהתמלא חריגים מסויימים, רשאית רשות התביעה להגיש כתב אישום בלי ליידע את הנאשם ומבלי לאפשר לו שימוע. אחד מן החריגים מצוי בסיפא של סעיף 60א(א) לחוק, הקובע כי הודעה תשלח... "אלא אם החליט פרקליט מחוז או ראש יחידת תביעות, לפי הענין, כי קיימת מניעה לכך". ובהמשך נקבע בסעיף 60א(ה) לחוק "החליט פרקליט מחוז או ראש יחידת התביעות, לפי העניין, מטעמים שיירשמו, כי הנסיבות מצדיקות זאת, רשאי הוא להגיש כתב אישום, בטרם חלפו 30 הימים ואף בטרם פנה החשוד כאמור בסעיף קטן (ד)". החלטת הרשות שלא ליתן לחשוד בעבירת פשע, את זכותו ליידוע ולשימוע, צריכה להיעשות בכתב בליווי נימוקים, על מנת שניתן יהיה להעביר ההחלטה תחת שבט ביקורתו של ביהמ"ש. ער אני לדחיפות הקיימת במקרה שלפנינו, בו מועד הפסילה הזמנית התקרב לתומו, עם זאת ראוי לציין, כי המחוקק עצמו היה ער למצב כזה, והוא נתן פתרון לדחיפות כזו, כפי שנקוב בשני הסעיפים דלעיל. לטעמי, הימנעות המבקשת מלפעול על פי הסמכות שנתן לה המחוקק במסגרת סעיף 60א לחוק, והעובדה כי לא הוגשה כל החלטה חתומה ומנומקת של פרקליט המחוז, לפיה בנסיבות המקרה קיימת מניעה לקיים שימוע למשיב, מביאה אותי למסקנה, כי יש פגם של ממש בהתנהלות המבקשת, אשר לעניין היווצרותו, אין לה להלין אלא על עצמה. לעניין זה אציין, כי הן בהחלטה בת"פ 40131/07 מ"י נ' בן רובי, של כב' השופט מודריק, אותה ציין ב"כ המבקשת בטיעוניו, והן בהחלטת הפסילה באותו מקרה, אשר ניתנה ע"י כב' השופטת אהד (ב"ש 91709/07), נדחו טענות ההגנה בעיקר בשל העובדה, כי הוגשה החלטה כתובה ומפורשת של פרקליט המחוז שלא ליתן לנאשם זכות שימוע. מאחר וקבעתי כי הופרה זכות המשיב לשימוע ונפל פגם בהחלטת הרשות, נותרה השאלה, האם בנסיבות שנוצרו, ראוי להורות על ביטול כתב האישום או עריכת שימוע כל עוד כתב האישום תלוי ועומד, משמעות הדבר, השאלה לה הנני נדרש להכריע הינה, אם לבטל את כתב האישום מקום בו לא קויימה זכות שימוע, ומתוך הנחה שהשימוע ייערך בנפש חפצה ובפתיחות, או להשאיר את כתב האישום על כנו, תוך השהיית מועד תשובת הנאשם לכתב האישום על מנת לאפשר לפרקליטות לקיים את זכות השימוע. שאלה זו נדונה בערכאות השונות, ולא זכתה להתייחסות אחידה. בחלק מהמקרים נקבע, כי תרופתו של הנאשם היא, בביטול כתב האישום, על מנת שהליך השימוע בעניינו, לא ייערך בעוד כתב אישום תלוי ועומד נגדו (כך, תפ"ח 1138/05 מדינת ישראל נ' ארד, תפ"ח 1199/05 (8.2.07), מדינת ישראל נ' פולנסקי, ע"פ 1197/06 מדינת ישראל נ' אלימלך, ת"פ 5286/05 מדינת ישראל נ' אליהו, ת"פ 6952/06 מדינת ישראל נ' דאהן). במקרים אחרים, סברו בתי המשפט, כי אין מקום לבטל את כתב האישום, וכי הסעד הראוי הינו קיום הליך שימוע כשכתב האישום עומד על כנו (ת"פ 40131/07 מדינת ישראל נ' בן רובי, ת"פ 3019/07 מדינת ישראל נ' עגלוני, תפ"ח 1057/06 מדינת ישראל נ' אזולאי, ע"פ 30541/06 מדינת ישראל נ' כהן). ביהמ"ש העליון, אשר דן בשאלה אם אי-קיום החובה שבסע' 60א לחוק גורר בטלות יחסית של כתב האישום, או שניתן לבצע שימוע בדיעבד, החליט להותיר את הסוגיה ב"צריך עיון" (ראו בש"פ 5310/07 יוסי כאשכאש נ' מדינת ישראל, בעמ' 7 לאותה החלטה. לאור האמור אין בנמצא כיום פסק דין של ביהמ"ש העליון הקובע הלכה ברורה ומחייבת בענין זה. לטעמי, מקובלת עלי הגישה הגורסת כי בהעדר נסיבות מיוחדות, אין "לרפא" את הפגם באמצעות שימוע מאוחר ולהותיר את כתב האישום תלוי ועומד בביהמ"ש. אי קיום שימוע במועד, הוא פגם מהותי ולא טכני ומבלי חלילה להטיל דופי ביושרת ראשי התביעה שמא יפעילו שיקול בלתי ענייני בעת קיום שימוע לאחר הגשת כתב אישום, ראוי לדעתי, שהשימוע יתקיים, כאשר המחליט מאזין לטיעונים "בנפש חפצה" ומתוך נכונות להשתכנע בטענות של ממש, מבלי שכתב האישום, שכבר הוגש, ייצור ולו מראית עין תחושה כי עניינו של הטוען כבר הוכרע בטרם השימוע, וכי בעיני מבקש השימוע, המאשימה "נעולה" בעמדתה. לעניין זה כבר נקבע כי: "נסיון החיים מלמד שלאחר שהרשות קיבלה את ההחלטה, קשה יותר לשכנע בכיוון ההפוך. לעתים היא "ננעלת", ולעתים תתקשה הרשות המחליטה "להודות בטעות". (בג"ץ 3379/03 אביבה מוסטקי נ' פרקליטות המדינה, פ"ד נח(3)865.) מכל מקום, אמות המידה להכרעה, מבוססות על דוקטרינת הבטלות היחסית. בבוא ביהמ"ש לבחון את נסיבות המקרה, ולקבוע אם הפגם של אי קיום חובת יידוע ושימוע, יש בו כדי להביא לביטול כתב אישום, או יש מקום להחיל את דוקטרינת הבטלות היחסית ולאפשר ריפוי הפגם באמצעות שימוע למפרע, עליו לבחון את התנהגות הצדדים, האם ייגרם למשיב עיוות דין ותיפגע הגנתו מול הפגיעה שתיגרם למבקשת ולאינטרס הציבורי. בענייננו, טענות ב"כ המבקשת באשר לאינטרס הציבורי אשר עלול להיפגע ברורות. כתב האישום מייחס למשיב לכאורה עבירת הריגה שעה שנהג ברכבו, תוך קלות דעת וקיים אינטרס ציבורי ברור למנוע ממנו, לפי שעה, לשוב ולאחוז בהגה. כאמור, בענייננו, הסכים המשיב כי רישיונו ייפסל עד תום ההליכים נגדו, הסכמה זו נוטלת את העוקץ מן הנזק שעלול להיגרם לאינטרס הציבורי. בנסיבות אלו, לא ניתן להצביע על נזק, שייגרם למבקשת במידה וכתב האישום יבוטל, וייערך בדחיפות שימוע לנחקר (במעמדו החדש), אז יוחלט ע"י המבקשת האם להגיש כתב אישום בכלל או באותה מתכונת כמו כתב האישום הקודם או כתב אישום שונה, הכל בלא שיהיה כל חשש להשפעת כתב האישום התלוי ועומד על ההחלטה. לאור האמור, אני מורה על ביטול כתב האישום, המשיב יישאר פסול מלנהוג או מלקבל רישיון נהיגה עד להחלטה אחרת בעניין. נוכח החלטתי זו, מתבטל הדיון שנקבע בתיק העיקרי ליום 15/07/10 בפני כב' סגן הנשיא השופט כתילי. שימוע