השופט י' זמיר: 1. זהו ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת ה' שטיין) בת"א 156/90, שבו נדחתה בקשתם של המערערים, שהם בני-זוג, הכריז עליהם כפושטי-רגל. המערער היה בעבר קבלן שיפוצים. הוא הסתבך בחובות בסדר גודל של 500,000 ש"ח ל-21 נושים. הוא חב כ-200,000 ש"ח לרשויות המס, והשאר לעובדים ולספקים. בקשה ראשונה שהגיש המערער להכריזו כפושט-רגל (ת"א 1601/91) נמחקה על-פי החלטת רשם בית המשפט המחוזי ביום 18.11.91, לאחר שבא-כוחו (דאז) הצהיר כי מרשו "הגיע בשלב זה להסדר עם הנושים במסגרת תיק האיחוד בהוצאה לפועל. לכן נראה שלא יהיה צורך בדיון בבקשה זו". הרשם החליט גם לעכב את הליכי ההוצאה לפועל עד 15.2.92, על-מנת לאפשר למערערים להשלים את ההסדרים עם הנושים במסגרת תיק ההוצאה לפועל. 2. משנסתיימה תקופת העיכוב, הגישו המערערים ביום 26.3.92 בקשה חדשה, שהיא נושא ערעור זה, ובה ביקשו פעם נוספת להכריז עליהם כפושטי-רגל ולעכב את הליכי ההוצאה לפועל. בית המשפט קמא דחה את הבקשה, וזאת מכמה נימוקים: (א) ניצול לרעה של הליכי פשיטת-רגל. הדרך שנקטו המערערים עד כה יש בה משום ניצול לרעה של הליכי פשיטת הרגל, במטרה לעכב את הליכי ההוצאה לפועל. (ב) חוסר תום-לב. בית המשפט קמא התרשם כי המערער נמנע בכוונה מלהפעיל את מלוא כישוריו ויכולתו לצורך הגדלת הכנסותיו, והסתפק בעבודה כשכיר, ללא ניסיון רציני לפרוע את חובותיו. (ג) היעדר תועלת לנושים. המערער הציע לשלם לנושיו תשלום חודשי של 1,500 ש"ח. חלק ניכר מסכום זה יוצא על הוצאות הכינוס, ואשר יישאר לנושים יהיה קטן במידה שאינה מביאה להם תועלת. יתרה מזאת. בית המשפט קמא אף לא האמין להצעתו של המערער בדבר תשלום 1,500 ש"ח בחודש לנושיו, כיוון שהוא לא עמד בשני תשלומים רצופים אחרונים בסך 500 ש"ח כל אחד לקופתו של כונס הנכסים הרשמי. (ד) היעדר נכסים. למערערים אין נכסים לכינוס, והליך פשיטת הרגל אינו דרך זולה, מהירה ויעילה לפירעון חובותיהם. 3. ערעור זה מעורר את שאלת היחס בין חוק ההוצאה לפועל (תיקון מס' 12), תשנ"א-1991 (להלן - תיקון 12), לבין פקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"ם-1980 (להלן - פקודת פשיטת הרגל). המערערים טוענים כי תיקון 12, שקבע הסדר חדש לאיחוד תיקים, הפך את הליך פשיטת הרגל להליך חלופי לאיחוד תיקים בהוצאה לפועל. לטענתם, חייב שאינו עומד בתנאים לאיחוד תיקים כפי שנקבעו בתיקון 12, משום שאין ביכולתו לפרוע את חובותיו במועד שנקבע בתיקון זה, יש לפתוח לפניו את ההליך של פשיטת-רגל. האומנם? ההלכה, כפי שגובשה מאז תיקון 12, קובעת כי גם לאחר תיקון זה נותרו התנאים להכרזה על חייב כפושט-רגל כפי שהיו קודם לכן. בע"א 2629/92 אבו שדיד נ' כונס הנכסים הרשמי [1], בעמ' 390, אמר הנשיא שמגר: "שלישית, הליכי פשיטת-רגל מן הנכון שיינקטו, אם יש בהליכי ההוצאה לפועל שננקטו או שניתן לנקוט ובשאר נסיבות העניין כדי להצביע על כך שהליכי פשיטת הרגל הם הדרך הנאותה (סעיף 18 לפקודת פשיטת רגל [נוסח חדש], תש"ם-1980). כאשר אין פשיטת הרגל אלא מסלול מעבר קצר - היינו בגדר דרך להשגת הפטר ללא מאמץ לתשלום חלקי - אין מעניקים לחייב זכות להימלט מחובותיו על-ידי הגשת בקשה לצו כינוס. במקרה כזה שומה על בית המשפט לתת דעתו להליכי הוצאה לפועל שננקטו ושעדיין ניתן לנקוט. רביעית, לאור רוחם ומגמתם של סעיפים 55(ב) - 63 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], אין סיכוי להפטר, אם אין סיכוי לתשלום כלשהו לנושים; ולצורך הפטר בלבד אין טעם בהכרזת פשיטת-רגל". בית-משפט זה הלך בעקבות דברים אלה בשורה של פסקי-דין. ראו ע"א 5752/91 [2]; ע"א 154/93 [3]; ע"א 2864/92 [4]; ע"א 2447/92 [5]; ע"א 5332/92 [6]; ע"א 5877/92 שפיר יוסף נ' כונס הנכסים הרשמי [7]. 4. ברור מכאן כי בית המשפט לא ייתן צו כינוס בהליכי פשיטת-רגל כדבר שבשיגרה לכל חייב שאינו עונה על התנאים לאיחוד תיקים שנקבעו בתיקון 12. כדברי השופט ד' לוין בע"א 5877/92 [7], בעמ' 712: "הליכי פשיטת-רגל לפי בקשת חייב לא יינקטו, כאשר על פני הדברים או בעיקרי הדברים כל מטרת החייב היא להינצל מתביעות נושיו ולמצוא מקלט מפניהם תחת כנפי פשיטת הרגל". המפתח לשאלה מתי ייתן בית המשפט צו כינוס לפי בקשת חייב מצוי בסעיף 18 לפקודת פשיטת הרגל. וכך אומר סעיף זה: "לא יתן בית המשפט צו כינוס לפי בקשת החייב אלא אם שוכנע כי, בשים לב להליכי הוצאה לפועל שננקטו או שעדיין ניתן לנקוט נגד החייב ובשים לב לשאר נסיבות הענין, הליכי פשיטת רגל הם הדרך הנאותה". מתי, אם כן, הליכי פשיטת רגל הם הדרך הנאותה? ספק אם ניתן לתת תשובה ממצה. התשובה תלויה במידה רבה בנסיבות המקרה. אך בין היתר, נודעת חשיבות מיוחדת, לעניין זה, לשני שיקולים אלה: ראשית, מה ההשלכה של הליכי פשיטת הרגל על הנושים; ושנית, האם החייב נהג בתום-לב. כיצד באים שיקולים אלה לידי ביטוי במקרה שלפנינו? 5. בע"א 5877/92 [7], בעמ' 712, השיב השופט ד' לוין על השאלה מהי דרך נאותה לפי סעיף 18 לפקודת פשיטת הרגל, וכך אמר: "הכוונה לדרך שתבטיח כי הנושים יזכו לגבות ולו רק חלק יחסי סביר של חובם בהליך שבסופו של דבר יביא תועלת לכלל הנושים...". ראו גם ע"א 5503/92 ע' קירצמן ואח' נ' כונס הנכסים הרשמי [8]. במקרה שלפנינו הגיע בית המשפט קמא למסקנה כי הדרך של פשיטת-רגל לא תביא תועלת לנושים. המסקנה נראית מבוססת. אכן, מה תועלת תצמח לנושים מתשלום חודשי בסך 1,500 ש"ח, כפי שמוצע על-ידי המערערים, שיתחלק בין 21 נושים? המשיב טוען כי יידרשו שלושים שנה כדי לפרוע, בקצב כזה, את החוב הנומינאלי, ללא הצמדה וריבית. ובית המשפט קמא אומר כי רק חלק מתשלום זה יגיע לידי הנושים, שכן חלק ניכר מן התשלום ילך לכיסוי הוצאות הכינוס. וכל זאת אם המערערים יעמדו בתשלום זה, שכן יש לזכור כי המערערים לא עמדו אפילו בתשלום של 500 ש"ח לחודש לקופת הכונס. אמנם המערערים טוענים עכשיו כי בני המשפחה שלהם יסייעו בידיהם לעמוד בתשלום החודשי כפי שייקבע. אך אין זו אלא טענה ללא ערובה. מכל מקום, המערערים לא הצליחו להראות כי בית המשפט קמא טעה כאשר החליט כי בנסיבות המקרה הליכי פשיטת-רגל לא יביאו תועלת לנושים. 6. השיקול של תועלת לנושים בא לידי ביטוי גם בסעיף 55(ב) לפקודת פשיטת-הרגל. סעיף זה קובע כי בית המשפט רשאי לבטל הכרזה על פשיטת-רגל "אם לדעתו אין בהמשך ניהול פשיטת הרגל כדי להביא תועלת לנושים...". השכל הישר אומר כי אם ברור לבית המשפט מלכתחילה שפשיטת הרגל לא תביא תועלת לנושים, אין טעם להתחיל בהליך ולהכריז על פשיטת-רגל שלאחר מכן ראוי יהיה, ככל הנראה, לבטל אותה. כדברי השופט בך בע"א 5503/92 [8]: "שיקול זה (כלומר, שיקול התועלת לנושים - י' ז') מהווה עילה עצמאית לביטול צו הכינוס (על-פי סעיף 55(ב)), אך הוא נכלל גם במסגרת הקריטריונים למתן צו על-פי בקשת החייב אותם יש לבחון במסגרת סעיף 55(א)" (שם, פיסקה 6). ודומה כי כך הוא המקרה שלפנינו. 7. בע"א 4892/91 אשכנזי נ' כונס הנכסים הרשמי [9], עמד בית-משפט זה על השיקולים שינחו את בית המשפט כשהוא שוקל אם להכריז על חייב כפושט-רגל. בין היתר הצביע בית המשפט על תום הלב של החייב. וכך אמר, בעמ' 58, השופט בך: "...שונה ההתייחסות של בית המשפט לחייב אשר איננו תם-לב. היעדר תום הלב יכול שיהיה בשלב יצירת החובות, כגון אדם אשר משך שנים נהג להמר בסכומי כספים במסגרת משחקי מזל, ויכול שיהיה בשלב הליכי אכיפת החובות, כגון מי שנוקט פעולות שונות לשם התחמקות מפרעון לנושים במצב שיש בידיו כספים או נכסים. חייב שכזה איננו ראוי להגנה מפני נושיו, ובקשתו לצו כינוס נכסים נגדו ולהכרזתו כפושט-רגל איננה אלא שימוש לרעה בהליכי פשיטת הרגל. אין מקום להיענות לבקשתו". ראו גם: ע"א 16/62 הלבר נ' ספורטס ואח' [10], בעמ' 1315; ע"א 149/90 קלאר נ' כונס הנכסים הרשמי ואח' [11], בעמ' 64. במקרה שלפנינו פסק בית המשפט קמא כי המערער אינו תם-לב. הוא נחקר על תצהירו בבית המשפט קמא, ועשה על בית המשפט "רושם רע ביותר". בית המשפט התרשם שהמערער נמנע מלנצל את מלוא יכולתו בדרך שתאפשר לו להגדיל את הכנסתו וכך לפרוע חלק מחובו. הוא אף לא עמד בתשלום הסכום החודשי של 500 ש"ח לקופתו של כונס הנכסים הרשמי. לדעתו של בית המשפט קמא, המערערים אינם מבקשים אלא להגיע לאיחוד תיקים תחת פיקוחו של כונס הנכסים הרשמי, מקום שאין הם יכולים להשיג איחוד תיקים תחת פיקוחו של ראש ההוצאה לפועל, ולא זו מטרת ההליך של פשיטת-רגל. המערערים לא הצליחו לקעקע את הקביעה של בית המשפט קמא בעניין תום הלב שלהם. התשובה שנתנו לשאלה מדוע בחר המערער לעבוד כשכיר ולא כקבלן עצמאי, אף שלדבריו יכול היה להשתכר יותר כקבלן עצמאי, אינה מספקת. התשובה הייתה שאם המערער יעבוד כקבלן עצמאי, אזי חלק גדול מהכנסתו ינוכה במקור למס הכנסה. זוהי תשובה תמוהה בהתחשב בכך שהמערערים חייבים כסף רב למס הכנסה. 8. אכן, בית המשפט קמא צריך לקחת בחשבון שיקולים נוספים, ובעיקר את האינטרס של החייב לשמוט את חובותיו ולפתוח פרק חדש בחייו. כדברי השופט בך בע"א 4892/91 [9], בעמ' 55: "החברה המתוקנת רואה בהושטת קרש הצלה לחייבים ובגאולתם מהשתעבדות ממושכת לחובות אין קץ ערך חשוב. יחד עם זאת, אין להשלים עם מצב שבו ינצלו החייבים אפשרות חסד זו ויהפכוה 'עיר מקלט' מפני הנושים, אשר כל דיכפין יביא עצמו בשעריה". בנסיבות המקרה שלפנינו, השיקולים בדבר חוסר תועלת לנושים וחוסר תום-לב של המערערים גוברים, ודי בהם כדי להטות את הכף נגד מתן צו כינוס בהליכי פשיטת-רגל. 9. בין לבין תוקן חוק ההוצאה לפועל פעם נוספת: חוק ההוצאה לפועל (תיקון מס' 15), תשנ"ד-1994. תיקון זה נועד, בין היתר, להקל על חייב שהינו מוגבל באמצעים והוא מבקש איחוד תיקים בהליכי הוצאה לפועל. ייתכן כי התיקון יעמוד למערערים עכשיו שהם יורדים מן הדרך של פשיטת-רגל ועולים מחדש על הדרך של הוצאה לפועל. אך זהו עניין לראש ההוצאה לפועל לבדוק ולהחליט בו כאשר תיק זה ישוב ויבוא לפניו. בשלב זה, על יסוד כל האמור, אני מציע לדחות את הערעור ולחייב את המערערים לשלם למשיב את הוצאות המשפט בסך 2,000 ש"ח. השופט ת' אור: אני מסכים. השופטת ד' דורנר: אני מסכימה. הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט זמיר. הוצאה לפועלאיחוד תיקים