1. בפניי בקשה לביטול פסק הדין שניתן בהיעדר הגנה ובמעמד צד אחד בתביעה לפינוי מושכר על פי פרק טז' 4 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984 (להלן: "התקנות"). רקע עובדתי 2. בקליפת האגוז, ענינה של התביעה הוא בפינוי המושכר של דירת מגורים ברח' הרמה 4 בהוד השרון (להלן: "המושכר"). בין המשיבה לנתבעת נכרתו מספר חוזים כאשר החוזה הראשון, אשר עליו התבססה מערכת היחסים החוזית בין הצדדים נכרת ביום 31.12.11 (להלן: "חוזה השכירות"). 3. בהמשך לחוזה השכירות הנ"ל נכרת גם ביום 2.8.12 חוזה נוסף המאריך את תקופת השכירות בשנים עשר חודשים נוספים שתחילתם ביום 1.8.12 וסופם ביום 31.7.13 (להלן: "חוזה האופציה"). סעיף 14 לחוזה האופציה קובע במפורש כי תום תקופת השכירות יהיה ביום 31.7.13 וכי במועד זה על המבקשת למסור את החזקה במושכר לתובעת כשהוא פנוי, אלא אם ניתנה לנתבעת אופציה בדרך של הסכם בכתב. 4. לטענת המשיבה פנתה לנתבעת בדרישה כי תפנה את המושכר במועד הנ"ל, אך האחרונה סירבה לעשות כן בטענות מטענות שונות ועל כן הוגשה על ידה התביעה בתיק זה.משלא הגישה המבקשת כתב הגנתה, ניתן כנגדה ביום 6.11.13 פסק דין בהיעדר הגנה המורה על סילוק ידה של מהמושכר. טענות המבקשת 5. בראשית דבריה טוענת המבקשת כי לא הגישה את כתב הגנתה הואיל והמשיבה הפרה את החלטתו של בית משפט זה ולפיה היה על האחרונה להגיש ראיותיה בתוך 14 ימים ממועד מתן ההחלטה, החלטה שהותירה לנתבעת 9 ימים בלבד למימוש זכותה הבסיסית והעקרונית לעיין בטענות נגדה על מנת שתוכל להשיב עליהן בכתב ההגנה. לא רק שהמשיבה לא קיימה את החלטת בית המשפט לעניין הגשת ראיותיה, אלא אף לא הודיעה לבית המשפט כי התצהיר שצירפה לכתב התביעה ישמש כתצהיר עדותה הראשית. 6. המשיבה הפרה את חוזה השכירות עת שנקטה בדרכי אלימות עד כדי התעללות בה , לרבות בניתוק אספקת החשמל וחבטות בקיר המשותף. יתר על כן, נודע למבקשת בדיעבד כי המבנה של המושכר הוא בלתי חוקי והמשיבה למרות זאת ולמרות מצבו ביקשה להעלות את דמי השכירות בגינו. המבקשת מודה כי אינה מעוניינת להשאר במושכר נוכח כך, אולם לטענתה, על המשיבה להשיב לה כספים כנגד כך. בהמשך טענה כי בעטיה של המשיבה לא יכלה לבצע תשלומי דמ"ש מלאים בהעדר חתימת החוזה לתקופה נוספת. 7. אליבא דמבקשת, טעמיה הכוללים את המצב העובדתי שבו בא כוחה, אשר לגרסתה הינו מיודד עם באת כוחה של המבקשת, נעלם כלא היה בהשאירה חסרת אונים לאור מצבה הרפואי, ומחדלה של המשיבה להמציא ראיותיה, או לכל הפחות להודיע כי תצהירה ישמש כעדות ראשית- מהווים טעמים מספיקים לאי הגשת כתב הגנתה במועד. הואיל ולדידה הגנתה סבירה ומבוססת על בית המשפט להתייחס בסלחנות לאי הגשת כתב ההגנה ובמיוחד לאור מצבה הבריאותי והכלכלי, כאשר הובטח לה על ידי המשיבה כי תוכל להתגורר במושכר כל עוד ישולמו דמי השכירות. טענות המשיבה 8. לטענת המשיבה דין הבקשה להידחות בהיעדר נימוקים של ממש ובהיעדר עילה לביטול פסק הדין. הואיל ומדובר בתביעה לפינוי מושכר, שעפ"י מהותה נועדה לאפשר פינוי מזורז של המושכר אין לקבל בקשה שבמסגרתה המבקשת מנסה לתמרן את בית המשפט למען יעכב את פינוייה מהמושכר בעודה מודעת למצבה הכלכלי הקשה של המשיבה, הזקוקה להכנסה הנובעת מהשכרת המושכר. אין מחלוקת כי המבקשת הגישה בקשתה לביטול פסק הדין באיחור ניכר ומכאן שאין מקום לביטול פסק הדין מחובת הצדק. ממילא אין באמתחתה נימוקי הגנה ראויים וכל נימוקיה מתייחסים לתחום הכלכלי, אך אין בהם כל טענה תקפה לעניין תום חוזה השכירות ודרישת פינוי המושכר. זאת ועוד, כל טענותיה של המבקשת הינן טענות כספיות ו/או נזיקיות. אשר על כן, סלולה הדרך בפניה להגיש תובענה נפרדת כנגד משיבה, אך אין לאפשר לה להחזיק באחרונה כ"בת ערובה" בעוד המבקשת מתגוררת חינם אין כסף במושכר, עד שיימצא פתרון המניח את דעתה. יתר על כן, אין שיטה זו זרה למבקשת אשר נמצאה בנסיבות דומות בהליך אחר אליו היפנתה ב"כ המשיבה. דיון 9. על ביטול פסה"ד בתביעה לפינוי מושכר יחול האמור בתקנה 201 לתקנות הקובעת כי: "ניתנה החלטה על פי צד אחד או שניתנה באין כתבי טענות מצד שני, והגיש בעל הדין שנגדו ניתנה ההחלטה בקשת ביטול תוך שלושים ימים מיום שהומצאה לו ההחלטה, רשאי בית המשפט או הרשם שנתן את ההחלטה — לבטלה, בתנאים שייראו לו בדבר הוצאות או בענינים אחרים, ורשאי הוא, לפי הצורך, לעכב את ההוצאה לפועל או לבטלה..." פסק הדין בתיק זה ניתן לאחר שהמבקשת לא הגישה כתב הגנתה על אף שכתב התביעה נמסר לה כדין. פסק הדין ניתן ביום 6.11.13 והומצא לה במסירה אישית ביום 19.11.13. המבקשת הגישה את בקשתה לביטול פסק הדין ביום 12.1.14- כעבור 54 ימים מיום שהומצאה לה החלטה, קרי, 24 יום מחלוף המועד הקבוע בתקנה. איחור זה לבדו מצדיק את דחיית הבקשה, שכן תקנה 201 תוחמת את חלון ההזדמנויות להגשת הבקשה לביטול פסק הדין שניתן בהיעדר הגנה ו/או במעמד צד אחד לשלושים יום בלבד, וראה לעניין זה רע"א 4538/11 צמח נ' גבאי (3.1.13) (פסקה 25 ) שבו נאמר: "אכן לבית המשפט יש סמכות לביטול פסק דין מחובת הצדק, אולם סמכות זו מופעלת במסגרת תקנה 201, ולכן כפופה למועדים המנויים בתקנה " המבקשת מנסה לשכנע בסיבת האיחור להגשת כתב ההגנה, אולם אינה מציגה ולו בדל הסבר לאיחורה בהגשת הבקשה דנן. לכן כבר מטעמים אלו כאמור דין בקשתה להדחות. למרות זאת, אדרש גם לטיעוניה הנוספים ובקצרה. ביטול מכוח חובת הצדק 10. המבקשת טוענת למעשה לביטול מחובת הצדק, קרי, כי פסק הדין שניתן במעמד צד אחד הינו פגום, שכן לא הומצאו לה ראיות המשיבה כאמור בהודעת בית המשפט מיום 27.8.13. ברם, בחינת המצב העובדתי אינה מקימה זכות לביטול מחובת הצדק. הודעת בית המשפט המחייבת את ב"כ המשיבה לדאוג להמצאת ההודעה, כתב התביעה, התצהירים וכל המסמכים הנוגעים לעניין במסירה אישית בתוך 14 יום מולאה במלואה ולא היה על כך חולק . הודעת בית המשפט הומצאה ביום 27.8.13 ומסמכי התביעה נמסרו למבקשת בו ביום. ההמתנה כביכול להגשת תצהיר ע"י המשיבה אינה כשלעצמה עילה להארכת המועד וממילא בקשה כנ"ל לא הוגשה על ידה בעוד שהמבקשת היא עורכת דין ומבינה את השלכות מחדלה. על כן, אין בידי אלא לקבוע כי המבקשת הייתה מודעת לדיון שהתקיים בעניינה ומשנמנעה מלהגיש את טיעוניה במסגרת כתב הגנתה, וזאת ללא הסבר המניח את הדעת, הרי שלא מתקיימת בעניינה עילת ביטול פסק הדין מחמת הצדק, שכן פסק הדין אינו פגום היות והליכי המצאת המסמכים בתביעה זו היו כדין. יפים לעניין זה דבריה של כב' השופטת דפנה ברק ארז ברע"א 2582/13 גריפאת נ' רשות הפיתוח באמצעות מינהל מקרקעי ישראל- צפון (2.6.13) (פסקה 16 ): " העילה של ביטול מחובת הצדק מתייחסת למצבים שבהם נפל בפסק הדין פגם דיוני היורד לשורשו של ההליך, כאשר לרוב מדובר בפגם בהמצאה או פגם אחר שפגע ביכולתו של צד להשמיע את טענותיו בדיון המקורי (ראו למשל: רע"א 8864/99 אנקווה נ' מעוז חברה לביטוח בע"מ .....; בן-נון וחבקין, בעמוד 424). בנסיבות העניין, המבקש היה מודע לדיון שהתקיים בעניינו. למרות זאת, הוא נמנע במשך כחמישה חודשים מלהגיש את טיעוניו בעניין, ללא כל הסבר המניח את הדעת ומבלי שתמך בראיות את טענתו בדבר מצבו הבריאותי החמור. עובדות אלה שוללת את יכולתו להיבנות מעילה זה." ביטול פסק הדין מכוח שיקול דעתו של בית המשפט 11. משמצא בית המשפט כי פסק הדין אינו פגום, הרי שסמכותו לבטל את פסק הדין אינה סמכות שבחובה, בניגוד לביטול פסק דין מחובת הצדק, אלא שסמכות זו מסורה לשיקול דעתו, כאשר שיקול דעת זה יבחן שני מבחנים: ראשית- מהי סיבת מחדלו של המבקש להתייצב או להתגונן, ושנית- סיכויי הגנתו להתקבל. (ראה א. גורן, סוגיות בסדר הדין האזרחי (מהדורה עשירית, תשס"ט- 2009) 373). הכלל הוא כי אם המבקש מצביע על סיכויי הצלחה להגנתו, הרי שבית המשפט יסתפק בדרך כלל בהטלת הוצאות על המבקש. מאידך, אם התנהגות המבקש אינה רשלנית בלבד אלא עולה היא כדי התעלמות מדעת מההליך השיפוטי, ומגלה יחס של זלזול כלפי חובתו כבעל דין, לא תמיד יוכל מבקש ביטול פסק הדין לכפר על התנהגותו בתשלום הוצאות. (ראה רע"א 6905/11 פסי גולדנברג בפשט''ר נ' זהבה רובנר (31.12.12)). מבין שני המבחנים הנ"ל הבכורה ניתנת למבחן סיכויי ההגנה, כנאמר (שם בפסקה 16 ): "בפסיקה נאמר, כי שאלת סיכויי ההגנה היא השאלה העיקרית. מקום שנתבע מצביע על סיכוי לכאורה לזכות במשפט, אם יבוטל פסק הדין, ניתן למחול לו על רשלנות או הזנחה בהימנעותו להתגונן, תוך פיצוי הצד שכנגד בהוצאות. אלא, שהדברים אמורים בבעל דין שהתרשל ולא בבעל דין אשר מדעת התעלם מההליך המשפטי וגילה יחס של זלזול כלפי חובתו כבעל דין. במקרה כזה, רשאי השופט לדחות את הבקשה לביטול פסק דין שניתן בהעדר, על אף סיכוייו של הנתבע להצליח בהגנתו." 12. המבקשת מנסה להטיל אשם לפתחה של המשיבה כי לא מילאה אחר הוראות בית המשפט, אך מצידה לא מציעה הסבר המניח את הדעת מדוע לא קיימה היא עצמה את החלטות בית המשפט על ידי הגשת כתב הגנתה, או למצער, מדוע לא ביקשה ארכה להגשת כתב הגנתה אם לא היה סיפק ידה להשלים את הכנתו במועד. רק משניתן פסק הדין כנגד המבקשת, הואילה היא לפנות לבית המשפט בבקשה לביטול פסק הדין, וגם בקשה זו, כאמור, באה באיחור ניכר. מצב דברים עולה לכדי התעלמות מדעת מההליך השיפוטי. 13. בנוגע לסיכויי ההגנה - הלכה היא כי אין הנתבע חייב להראות כי הגנתו איתנה ובטוחה, אלא שדי בהגנה אפשרית. אולם אם הנתבע אינו מסוגל להראות כי בידו הגנה אפשרית, ולו המינימלית, הרי שאין טעם להיעתר לו ולפתוח את המשפט מחדש, שכן בסיומו של הליך ינתן אותו פסק הדין לטובת התובע. (ראה א. גורן, שם בעמ' 374). מכאן, שעל המבקשת היה להוכיח כי לגופו של עניין הביטול עשוי להצמיח לה תועלת וכי שמיעת עמדתה עשויה להוביל את בית המשפט לפסיקה שונה מזו שניתנה . בעשותי שימוש במבחן זה נראה כי עיון בבקשה אינו מעלה הגנה אפשרית כנדרש. המבקשת מוצאת פגם בהתנהלות המשיבה ואחרים כמו עיריית הוד השרון, אך מצניעה עד למאוד את טענותיה לעניין זכותה למנוע את פינויה מהדירה. המבקשת אינה חולקת בעניין משך תוקפו של חוזה השכירות השני שתחילתו ביום 1.8.12 וסיומו ביום 31.7.13. בסעיף 18 לבקשתה, מציינת המבקשת כי בחודשים הראשונים לאחר סופה לכאורה של תקופת השכירות שילמה דמי שכירות מלאים, בהמשך שילמה רק דמי שכירות חלקיים ופסקה מתשלום דמי שכירות כלל, כאשר לטענתה הדבר נובע מסירוב המשיבה לחתום עימה על חוזה שכירות חדש, עובדה המונעת ממנה לקבל את הסיוע החודשי ממשרד השיכון . דא עקא, שהמבקשת לא מבהירה עניין זכותה לכפות על המשיבה להאריך את חוזה השכירות במיוחד מקום שהתפתחה כמתואר מערכת יחסים עכורה בין הצדדים. 14. למעשה, לא טורחת המבקשת לפרט ולהסביר בבקשתה את הנימוקים המצדיקים את מניעת פינויה מהמושכר משתם חוזה השכירות ופסקו תשלומי השכירות מלהגיע. אשר על כן, יש לקבוע כי לא הציגה בבקשתה סיכויי הגנה מפני תביעת הפינוי שהוגשה כנגדה, ולו במידה הנדרשת. כאן המקום לציין, כי ייתכן ועומדות למבקשת טענות כספיות ו/או נזיקיות כנגד המשיבה, אך אין הליך זה מהווה את האכסניה ההולמת לדיון בטענות אלה. עסקינן בתביעה לפינוי מושכר מכוח פרק טז לתקנות, אשר מטרתו היא לאפשר פינוי זריז ויעיל של מושכר שאין חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 חל עליו. על תכליתה וטיבה של תביעה לפינוי מושכר נאמר ברע"א (מחוזי י-ם) 54675-02-12 מכמל נ' טרטמן (23.4.12) (פסקה 4 ) : "פרק טז4 לתקנות סדר הדין האזרחי קובע הליך משפטי מזורז לדיון בתביעות לפינוי מושכר שאין חוק הגנת הדייר חל עליו, שמטרתו הכרעה מהירה ואפקטיבית במחלוקות שעניינן פינוי מושכר. התכלית המונחת ביסוד ההליך היא הענקת סעד מהיר לבעלי נכסים הזכאים לפינוי שוכרים המחזיקים בנכסיהם שלא כדין, והקטנת נזקיהם. לצורך השגת תכלית זו קובעות התקנות שורה של הוראות המגבילות את היקף ההתדיינות. מן העבר האחד נקבע, כי תביעה לפינוי מושכר לא תכיל סעדים נוספים מעבר לפינוי המושכר (אשר אותם יהיה התובע רשאי לתבוע בהליך נפרד, ללא נטילת רשות מבית המשפט), ומן העבר השני נקבע, כי נתבע לא יהיה רשאי להגיש תביעה שכנגד או הודעה לצד שלישי (תקנות 215ז, 215 יג לתקנות סדר הדין האזרחי). מטרת הוראות אלה היא לקיים הליך מצומצם ומהודק אשר ייוחד אך לבירור זכותו של התובע לפינוי המושכר וזכותו של הנתבע להחזיק במושכר, זאת מבלי צורך להידרש למחלוקות כספיות ואחרות, כאשר אין באלה להשליך על הזכות להחזיק בנכס." 15. יצוין, כי נתתי דעתי לנסיבות חייה הקשות של המבקשת כמתואר על ידה, אולם נראה כי גם היא הודתה בהעדר רצון אמיתי להמשיך ולהתגורר במושכר במצבו, שאותו כינתה כ "קן צרעות". לכן טענות כספיות ככל שבפיה, תוכל להעלות בהליך מתאים שאינו זה שבפניי. לסיכום 16. אשר על כן, הבקשה לביטול פסק הדין נדחית ופסק הדין נשאר על כנו. לפנים משורת הדין, אינני עושה צו להוצאות. פינוי מושכרשכירותפינוי