1. זו בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בת"א-יפו (כב' השופטת ר' משל) בה נדחתה בקשת המבקשים להארכת מועד להגשת בקשה לביטול פסק בורר. 2. אלה העובדות הנדרשות לעניין: המבקשים הגישו לבית המשפט המחוזי בקשה לביטול פסק בוררות ביום 19.2.06 (להלן: הבקשה לביטול). פסק הבוררות ניתן על ידי הבורר בנוכחות בעלי הדין ביום 1.1.06. בהתאם לסעיף 27(א) לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968 (להלן - חוק הבוררות), על המבקש להביא לביטול פסק בורר להגיש את בקשת הביטול בתוך 45 יום מיום מתן הפסק (או מיום מסירתו לידיו, לפי הענין). יוצא, אפוא, כי בקשת הביטול במקרה זה היתה צריכה להיות מוגשת עד ליום 15.2.06. האיחור בהגשתה עמד, אפוא, על ארבעה ימים. 3. בבקשתו להארכת מועד להגשת בקשת ביטול הפסק טען ב"כ המבקשים כי סיבת האיחור נעוצה בטעות אנוש, משהוא סבר כי פסק הבוררות התקבל אצלו ביום 10.1.06 ולא ביום 1.1.06 כפי שארע בפועל. מסיבה זו איחר בהגשת הבקשה, תוך שהוא סובר לתומו כי הוא אינו מאחר כלל. לטענתו, רק בעקבות תשובת המשיבים התבררה לו טעותו. 4. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה להארכת מועד, בקובעו כי הוראות הסיפא לסעיף 27(א) לחוק הבוררות מאפשרות לבית-המשפט להאריך מועד להגשת בקשה לביטול פסק-בוררות רק "מטעמים מיוחדים שיירשמו", בעוד הטעות לה טוענים המבקשים הינה טעות שגרתית ונפוצה, שגם אם נעשתה בתום לב, אינה מהווה בבחינת "טעם מיוחד" המצדיק הארכת מועד. בנסיבות אלה, כך נפסק, גם גישה ליברלית ביותר לענין הארכת מועד, אינה מאפשרת להיענות לבקשת המבקשים להאריך את המועד להגשת הבקשה. הבקשה להארכת מועד נדחתה, אפוא. בעקבות זאת, פסק הבורר אושר. 5. מכאן בקשת רשות הערעור, בגדרה טוענים המבקשים כי האיחור בהגשת הבקשה לביטול פסק הבורר הוא, למעשה, בן יומיים בלבד, שכן האיחור כולל את ימי שישי ושבת, שבהם ממילא לא ניתן להגיש כתבי בית-דין לבית המשפט. לטענתם, טעה בית המשפט בכך שלא ייחס חשיבות לעובדה כי באי-כוחם של המבקשים שקדו על הכנת בקשת הביטול, והגישו אותה בתום לב במועד שסברו כי הוא המועד הנכון. אין מדובר מצידם בזלזול במועדים שנקבעו בחוק, ואין מדובר בנזק כלשהו שנגרם למשיבים עקב האיחור. כן טענו המבקשים כי בקשת הביטול הוגשה במסגרת 15 הימים שהקציבו תקנות סדרי-הדין בעניני בוררות, תשכ"ט-1968 (להלן - התקנות) להגשת בקשת ביטול בעקבות בקשה לאישור פסק בורר. 6. בתגובתם, מתנגדים המשיבים למתן רשות ערעור, וטוענים כי לגופו של ענין אין להעתר לבקשה להארכת מועד. הם מדגישים את העובדה כי פסק הבורר ניתן על ידי הבורר במשרדו בתאריך 1.1.06, וכי הוא הקריא את תוכנו בפני הצדדים ונתן לכל אחד מבעלי הדין עותק ממנו. טענתם של המבקשים לפיה בקשת ביטול הפסק הוגשה במסגרת 15 הימים המוקצבים בתקנות לאחר הגשת בקשה לאישור הפסק ולכן פגם האיחור מתרפא אינה יכולה להתקבל. אכן, על פי תקנה 10 לתקנות, המשיב רשאי להתנגד לבקשה לאישור פסק הבוררות על ידי הגשת בקשה לביטולו תוך 15 יום מיום שהומצאה לו הודעה על הגשת בקשת האישור, אולם מועד הגשת הבקשה לביטול בכל מקרה לא יאוחר מחלוף 45 יום ממועד מתן הפסק (או מסירתו) אלא אם מתקיימים טעמים מיוחדים להארכת המועד. מעבר לכל אלה, טוענים המשיבים כי הלכה היא עימנו שטעות בעל דין הנוגעת למועדים אינה מהווה טעם מיוחד המצדיק הארכת מועד. 7. דין הבקשה להידחות. 8. ראשית, רשות ערעור בענין הקשור לבוררות אינה ניתנת כדבר שבשגרה, ושמורה היא לעניינים בעלי אופי עקרוני, ובודאי כך הוא כאשר מדובר בענין שבסדר דין, שאין ערכאת ערעור נוטה להתערב בו (רע"א 1066/06 ארסד נ' רונן (27.3.06); רע"א 3973/06 זטה יהלומים נ' רחמינוב (12.6.06); ע"א 4886/00 גרוס נ' קידר, פ"ד נז(5) 933, 942 (2003)). 9. גם לגופם של דברים, אין מקום להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי, משלא נפלה בה טעות. 10. סעיף 27(א) לחוק הבוררות קובע מפורשות כי "לא יזקק בית המשפט לבקשת ביטול שהוגשה כעבור ארבעים וחמישה יום מיום מתן הפסק אם ניתן בפניה המבקש, או מהיום שנמסר למבקש, אם ניתן שלא בפניו. הארכת מועד אפשרית מטעמים מיוחדים שיירשמו בלבד". מנגד, קובעת תקנה 10 לתקנות כי בעל דין רשאי להתנגד לאישור פסק בורר על ידי הגשת בקשה לביטולו בתוך 15 יום מיום המצאת ההודעה על בקשת האישור, ובלבד שלא יאוחר מן המועד הקבוע בסעיף 27 לחוק. תקנה זו הותקנה לצורך הפעלת סעיף 23(ב) לחוק הבוררות, הקובע כי "לא יזקק בית המשפט להתנגדות לאישור פסק בוררות, אלא בדרך בקשה לביטולו..". החוק אינו קובע לוח זמנים להגשת בקשה לאישור פסק בורר (רע"א 3640/03 דקל נ' דקל, פס' 17 (להלן - ענין דקל (16.12.07)); רע"א 5793/05 אגודת בית הכנסת הגדול "שונה הלכות" נ' עירית נתניה (11.9.07). (פסקה 5). 11. שילובן של הוראות אלה מביא למסקנות הבאות: בקשה לאישורו של פסק בורר אינה מוסדרת בחוק מבחינת מועדי הגשתה. אישור הפסק אינו תנאי לתוקפו של הפסק ולהיותו מעשה בית דין כלפי בעלי הדין (סעיף 21 לחוק). אישורו של פסק בוררות נדרש בדרך כלל לצורך השוואת מעמדו לפסק של בית משפט, בין היתר, לצורך הוצאתו לפועל (סעיף 23(א) לחוק). לעומת זאת הגשת בקשה לביטול פסק בורר, שפניה לביטול הליך הבוררות, נתונה להגבלת זמן על פי החוק, ואינה יכולה להיות מוגשת בחלוף למעלה מ-45 יום ממועד מתן הפסק (או מסירתו), אלא אם ישנם טעמים מיוחדים המצדיקים איחור בהגשת הבקשה. הטעם בקיום הגבלת הזמן להגשת בקשת הביטול נהיר על פניו: לקדם את הוודאות והיציבות המשפטית באשר למעמדו ותוקפו של פסק הבוררות, ולמנוע הותרת סימן שאלה בענין זה במשך תקופה ארוכה. הותרת האפשרות לנקוט בהליך ביטול הפסק ללא הגבלת זמן היתה עלולה להביא למצב של אי וודאות משפטית ומכאן החשיבות שבקיום דיון בבקשה לביטול תוך פרק זמן מוגדר, בסמוך לאחר מתן הפסק (ענין דקל, שם, פסקה 17). 12. תקנה 10 לתקנות קובעת כי מקום שהוגשה בקשה לאישור הפסק, רשאי הצד שכנגד להתנגד לאישור באמצעות הגשת בקשה לביטולו בתוך 15 יום מיום קבלת ההודעה על בקשת האישור, ובלבד שמועד הגשת בקשת הביטול לא יחצה את מסגרת 45 הימים ממועד מתן פסק הבורר או מסירתו, שהוקצו לצורך הגשת הבקשה בסעיף 27(א) לחוק, אלא אם מתקיימים טעמים מיוחדים לאיחור. בעל דין שאינו יוזם בקשה לביטול פסק בורר בתוך 45 יום כאמור, יחמיץ את ההזדמנות לקיים הליך כזה ביוזמתו הוא, ואף להתנגד, בדרך של הגשת בקשת ביטול, לבקשה לאישור הפסק על ידי הצד שכנגד, אם זו הוגשה לאחר חלוף 45 יום מיום מתן הפסק (או מיום מסירתו, לפי הענין). לפיכך, על המבקשים בענייננו חלה מגבלת 45 הימים להגשת בקשת ביטול הפסק, שתחילת מניינם ביום מתן הפסק בידי הבורר בנוכחות בעלי הדין. 13. המבקשים החמיצו את המועד להגשת בקשת הביטול בארבעה ימים בלבד. איחור זה, אכן, אינו איחור ניכר. יחד עם זאת, החוק מחייב קיומם של טעמים מיוחדים לצורך הארכת מועד, ונדרש לבחון את סיבת האיחור וטעמיו גם כאשר מדובר באיחור קל. 14. מושג "הטעמים המיוחדים" למתן הארכת מועד מקובל בהליכים אזרחיים (תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984; רע"א 5896/95 סיליס נ' בן ציון, פ"ד נ(1) 477, 480 (1996)). תוכנו של מושג זה יפה גם להארכת מועדים לצורך ענייני בוררות. הארכת מועד תהיה מוצדקת מקום שקיים טעם מיוחד אמיתי, בעל משקל, המסביר ומתרץ את העיכוב שחל בנקיטת הליך על ידי בעל דין. על פי רוב, טעם כזה יתקיים כאשר העיכוב נובע מנסיבות אובייקטיביות כאלה ואחרות, או מאילוצים שאינם נתונים לשליטתו של בעל הדין. הדברים מקבלים משנה תוקף בענייני בוררות, בהם קיים אינטרס ציבורי מובהק לסיים את הליך הבוררות באופן מהיר ויעיל (רע"א 10753/05 חסן נ' בן חמו (לא פורסמה, 5.4.07)). טעות סובייקטיבית של בעל דין בחישוב המועדים שמקורה בחוסר תשומת לב מספקת לא תהווה בדרך כלל טעם מיוחד למתן הארכת מועד. אלמלא כך היה, היתה דרישת קיומם של טעמים מיוחדים להארכת מועד מתרוקנת במידה רבה מתוכנה. 15. בענייננו, אין מקום להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי אשר קבע כי בנסיבות מקרה זה המבקשים לא הראו טעם מיוחד המצדיק הארכת מועד. המדובר כאן בטעות בחישוב המועדים להגשת בקשת ביטול פסק הבוררות, הנעוצה כל כולה בטעם סובייקטיבי שנגרם בשל דרך התנהלותם של המבקשים. הבורר קרא בפני בעלי הדין את פסק הבורר, ומסר לידיהם העתק ממנו, וחישוב התקופה להגשת בקשת הביטול חל מאותו מועד. האיחור שחל בהגשת בקשת הביטול בנסיבות אלה, עם כל היותו תקלה אנושית מובנת, יסודו בטעות הנעוצה בחוסר תשומת לב מספקת אשר אינה מהווה, כשהיא לעצמה, "טעם מיוחד" שעל יסודו ניתן להשתית החלטה בדבר הארכת מועד. 16. העובדה בלבד כי בקשת הביטול הוגשה בתוך 15 יום מיום הגשת הבקשה לאישור הפסק בידי הצד שכנגד, אינה מרפאה את פגם האיחור. הגבול העליון להגשת בקשת הביטול הוא 45 יום ממתן הפסק, בנוכחות ב"כ המבקשים, ואין לחצות גבול זה גם אם הבקשה הוגשה תוך מספר ימים מועט ממועד הגשת הבקשה לאישור הפסק (רע"א 9549/02 מפרם בע"מ נ' עגם מפעלי מתכת בע"מ (20.2.03). ס. אוטולנגי בוררות דין ונוהל כרך ב' 1135 (מהדורה רביעית, 2005; עא 3253/02 שירותי בריאות כללית נ' עו"ד מייטלס פד"י נז(3) 405, 410). לאור האמור, דין בקשת רשות הערעור להידחות. המבקשים ישלמו את שכ"ט עו"ד המשיבים בסך 10,000 ש"ח. הארכת מועדיישוב סכסוכיםבוררביטול פסק בוררות