1. התובעת, עקרת בית ילידת 1960, נפגעה לטענתה בתאונת דרכים שהתרחשה בתאריך 20.4.01, בעיר טייבה. התביעה הוגשה לפיצוי בגין נזקי גוף בהתאם לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ה - 1975 (להלן: חוק הפלת"ד). 2. הצדדים חלוקים בשאלת הנסיבות והחבות על פי החוק ונתבקשה הכרעה בסוגיה זו תחילה. נסיבות אירוע התאונה פורטו בסעיף 3 לכתב התביעה ונתמכו בשלושה תצהירים מטעם התובעת (ת/1) בעלה (ת/2) ונהג הרכב, נתבע 3 (ת/3). 3. בשלושת התצהירים נמסרה גירסה תמציתית וסדורה, בנוסח זהה: התאונה התרחשה בעת שהתובעת ביקשה לעלות על אוטובוס זעיר, החליקה על מדרגות האוטובוס נפלה ונחבלה. 4. המצהירים נחקרו בבית המשפט ובמהלך עדותם, נסדקה הגירסה נמצאו סתירות, פריכות ואי דיוקים בשאלות השנויות במחלוקת ואשר יורדות לשורש העניין, עד כדי השמטת הבסיס כולו לגירסה הנטענת. 5. עדות התובעת - איבתסאם ג'בארה: התובעת הצהירה כי אינה יודעת קרוא וכתוב וכי העובדות הנטענות בתצהירה הוקראו לה על ידי בא-כוחה ובעלה שנכח בעת החתימה על תצהיר העדות הראשית. התובעת נחקרה באשר ליעד הנסיעה ומטרתה, זהות הנוכחים ברכב, כיצד התרחשה התאונה ועל ידי מי נלקחה לטיפול רפואי. התובעת טענה כי התאונה התרחשה: "בטייבה בכפר שלנו." (עמ' 5 לפרו' שורה 1), סמוך לביתה. לטענתה ביקשה לנסוע יחד עם בעלה באוטובוס הזעיר של נתבע 3 - האח של בעלה, לכפר קאסם. כאשר נשאלה למטרת הנסיעה ענתה: "לבקר חברים שלנו. סלווה לא סלווה. שכחתי את השם. סלאם השם שלה. זה חברים." (עמ' 5 לפרו' שורה 7). לטענתה, הנסיעה היתה בשעה שתיים בצהרים "זה לא היה יום שישי". (עמ' 5 לפרו' שורה 16). בעלה הצטרף אליה לנסיעה ולא הלך לעבודה, שכן "גם היה חולה היה יושב בבית יומיים ואז הלכנו לבקר." (עמ' 5 שורה 18). לעניין נסיבות התאונה, טענה כי עלתה בדלת הצידית: "עליתי למדרגה השניה התחלקתי איך אני לא יודעת." (עמ' 6 לפרו' שורה 5). לעניין הנוכחים ברכב, טענה כי ברכב ישבו הנהג (נתבע 3) ובעלה. כאשר עומתה עם הגירסה שמסר בעלה לחוקר חברת הביטוח לפיה ברכב היתה גם בתם בת ה- 10, טענה התובעת בעמ' 7 לפרו' שורה 24 כי: "לא נכון. לא בא חוקר. לא נסעה איתנו הילדה הקטנה, אנחנו לבד." לעניין הפינוי לטיפול רפואי, טענה כי הנהג - נתבע 3 לקח אותה ואת בעלה למרכז רפואי ערין בטייבה ומשם נשלחה ללא הפניה לבי"ח מאיר בכפר סבא. כאשר עומתה עם גירסה שמסר הנהג - נתבע 3 לחוקר חב' הביטוח לפיה לא לקח את התובעת בריכבה לטיפול רפואי כלשהו, ענתה: "כן הוא לקח אותנו לערין ולבי"ח." (עמ' 8 לפרו' שורה 3). 6. עדות בעלה של התובעת - איברהים ג'בארה: העד מוסר כי ביקשו באותו יום לנסוע לכפר קאסם "לביקור פרטי לביקור חברים" (עמ' 9 לפרו' שורה 7). כאשר נתבקש לפרט זהות החברים ענה: "רצינו לנסוע לא נסענו, רצינו לנסוע לד"ר סיאם." (עמ' 9 לפרו' שורה 11). התובעת אשר ישבה באולם התערבה במהלך עדותו מספר פעמים ובשלב זה אף תיקנה את בעלה באשר לזהות החברים (ראה עמ' 9 לפרו' שורות 14-15). התובע נשאל באם התאונה התרחשה באמצע השבוע וענה: "לא, דווקא זה היה בשבת." (עמ' 9 לפרו' שורה 24). התובע מוסיף ומבהיר כי לא עבד ביום זה וכי "הייתי בריא ושלם ברוך השם." (עמ' 10 לפרו' שורה 7). כאשר נשאל מדוע לא נסעו בריכבם הפרטי ענה: "כי רצינו לנסוע איתו." (עמ' 10 לפרו' שורה 13). באשר לנוכחים בנסיעה הצהיר כי נסעה איתם גם הבת ילידת 1991. (עמ' 10 לפרו' שורות 20-22). העד מצהיר עוד כי נסעו למרכז רפואי ערין ולבית החולים עם האוטו של האח נתבע 3 (עמ' 11 לפרו' שורות 24-26). בהמשך החקירה כאשר נשאל שנית מדוע לא נסעו בריכבם הפרטי והטריחו את האח בנסיעה באוטובוס זעיר ענה: "באותו יום האוטו שלי היה מקולקל ורצינו לנסוע." (עמ' 12 לפרו' שורה 6). כאשר נשאל העד מדוע לא ציין זאת בתחילת החקירה כאשר נשאל על כך ענה: "קודם אמרתי ככה. השאלה שלך כאילו מבזה כזאתי." (עמ' 12 לפרו' שורה 9). העד נשאל האם הוא זוכר ביקור של חוקר חב' הביטוח בביתו וענה: "לא היה." (עמ' 12 לפרו' שורה 11). בשלב זה נתבקש חוקר חב' הביטוח להיכנס לאולם בית המשפט ואף השמיע קלטת שיחה בינו לבין העד ואולם העד דבק בגירסתו: "אני לא ישבתי איתו בכלל הבן אדם הזה. זה לא הקול שלי. לא ישבתי איתו בכלל. בכלל לא ישבתי איתו. אני בטוח במאה אחוז שאני לא ישבתי איתו. ואני כשנהג אמר לי שישב איתו אמרתי לו למה ישבת איתו לא היית צריך לשבת איתו." (עמ' 13 לפרו' שורות 12-15). בהמשך עומת העד עם פרטים שנמסרו לחוקר ועם הקלטת ותמליל השיחה שהוקלטה, חזר והכחיש כי הדברים הושמעו מפיו והוסיף: "כל מה שהוא אמר מפוברק 100%." (עמ' 14 לפרו' שורה 7). "הוא רק המציא את זה ... אני לא ישבתי איתו ולא דיברתי איתו והבן הזה רק המציא את הדברים האלה ... אני לא ישבתי איתו ואני לא דיברתי איתו בכלל." (עמ' 16 לפרו'). בשולי עדותו הוסיף העד וטען לגבי גירסת התובעת אשר טענה כי הבת לא היתה ברכב ענה: "היא התבלבלה." (עמ' 16 לפרו' שורה 23). וכאשר נשאל האם גם נהג הרכב התבלבל, שכן גם הוא טוען כי הבת לא היתה ענה: "מה אני אגיד לך. לא לא בדיוק אנחנו רצינו לנסוע לד"ר סלאמה בשביל הילדה. כן. היתה לה בדיקה אצלה." (עמ' 17 לפרו' שורות 4-5). 7. עדות הנהג - קוסי ג'בארה: העד מצהיר כי ביקשו לנסוע לכפר קאסם וכי הנסיעה היתה מתוכננת מראש. העד מאשר כי באותה תקופה התגורר באותו בית עם אחיו ואישתו (התובעת) וכי "הם ביקשו ממני לנסוע לכפר קאסם. יש להם שם חברים." (עמ' 18 לפרו' שורה 15). העד זוכר כי בחודש יוני 2001 היה אצלו חוקר מחברת הביטוח והוא דיבר איתו על התאונה, אך לא ידע לזהות את החוקר שהתייצב באולם בימ"ש ואף לא את קולו בקלטת שהושמעה לו. כאשר נשאל עם איזה רכב פונתה התובעת לטיפול רפואי ענה: "צריך לפתוח את היומן אני לא זוכר. אני חושב באוטו שלי." (עמ' 20 לפרו' שורה 4). העד מכחיש כי אמר לחוקר חב' הביטוח כי הבעל לקח את התובעת לטיפול רפואי ולא הוא. (עמ' 20 לפרו' שורה 22). 8. מצאתי לפרט את עדויות שלושת עדי התביעה, על מנת להצביע על הסתירות שנחשפו במהלך החקירה הנגדית, בכל הקשור במועד אירוע התאונה; הנוכחים ברכב בעת אירועה; מטרת הנסיעה; מדוע בוצעה באוטובוס הזעיר של נתבע 3; אופן הפינוי לטיפול הרפואי ועוד, סתירות היורדות לשורשו של עניין ויש בהן כאמור כדי לקעקע את הגירסה כולה. 9. עדות החוקר - רונן אוחנה: החוקר הגיש תצהיר (נ/1), תמליל הקלטת (נ/2) והקלטת (נ/3). בחקירתו הנגדית זיהה החוקר בוודאות את שני העדים אותם תחקר בחודש יוני 2001 (בעלה של התובעת והנהג נתבע 3) - ראה עמ' 21 לפרוטוקול. העד אף ציין כי הוא חוקר מספר שנים במגזר הערבי ומכיר את העיר טייבה. העד הצהיר כי התמליל משקף את תוכן הקלטת של שני העדים שנחקרו בחצר ביתם, כחודשיים לאחר אירוע התאונה נשוא התובענה. בהתאם ליומן קלנדרי של שנת 2001, התאונה הנטענת התרחשה ביום שישי בשבוע. 10. בתום שמיעת הראיות כולן, לרבות האזנה לקלטת (נ/3) ןעיון בתמליל (נ/2), לא יכול להיות ספק כי החוקר דיבר עם עדי התביעה בקשר לתאונה נשוא התובענה. כל הפרטים המצויינים בקלטת ובתמליל ואשר באו מפי העדים מתייחסים בדיוק לפרטים עליהם העידו בבימ"ש ומדובר בפרטים רבים אשר לא היו יכולים להיות בידיעת החוקר (כגון: זהות קופת החולים, זהות עורך הדין, הנסיבות הנטענות לאירוע עצמו ופרטים אישיים נוספים). עדותו של החוקר בבית המשפט הותירה רושם מהימן, מה שלא ניתן לומר על עדי התביעה. התרשמות הבלתי אמצעית של בית המשפט מהעדים, אופן מסירת העדות והתייחסותם לגירסאות שבאו בפניהם ובעיקר הכחשה גורפת אשר נסתרה בעליל בכל הקשור בחקירה שבוצעה על ידי חוקר חברת הביטוח בסמוך לאירוע התאונה בחצר ביתם של שלושת עדי התביעה, מוביל למסקנה הבלתי נמנעת כי אין ליתן אמון בעדותם. יתרה מזאת, עסקינן בעדים "מעוניינים" אשר לא ניתן לבסס מימצאים על סמך עדותם לאור קיום זיקת תלות בין כולם (התובעת, בעלה ואחיו). מדובר בגירסה אחת ולא במספר עדויות הבאות לסייע, זאת בצרוף הסתירות המהותיות שנתגלו בחקירה הנגדית אל מול הגירסה בתצהירים שהינה בבחינת עדות "מעושה", קרי סיפור זהה על כל פרטיו. 11. במכלול הנתונים התובעת לא הרימה את נטל ההוכחה, שכן על בסיס כל הראיות ועל רקע שיקולי מהימנות ומשקל - אין גירסת התובעת עומדת ברמת ההסתברות הנדרשת במישור האזרחי. סוף דבר, התביעה נדחית. התובעת תישא בהוצאות משפט ובשכ"ט עו"ד בסך כולל של 3,500 ₪ ומע"מ. גרסאות סותרותתאונת דרכיםגרסאות לתאונה