בפני בקשה לביטול עיקול שהוטל על חשבון הבנק של המשיב, בתיק הוצאה לפועל שמספרו: 4-06-01062-25. 1. העובדות הצריכות לעניין, על פי הסדר הכרונולוגי של הדברים, הן אלה: א. ביום 16.3.06 הוגשה בלשכת ההוצאה-לפועל בקשה לביצוע אחד-עשר שיקים שמשך המבקש (החייב) לטובת המשיב (הזוכה), בסכום כולל של 24,438 ₪. ב. בראשית חודש יוני נקלדה במחשב ההוצל"פ מסירת אזהרה מיום 11.5.06 (כאשר מועד זה שנוי במחלוקת בין הצדדים). ג. לאחר חלוף ימי האזהרה, עתר המשיב (הזוכה) להטלת עיקול על חשבון הבנק של המשיב, וביום 26.6.06, אכן נשלחה הודעת עיקול לבנק. ד. ביום 28.6.06 התקשר הבנק למבקש (או לאביו) והודיע אודות קיומו של אותו עיקול. כאן המקום לציין כי המבקש טוען כי שזהו המועד בו נודע לו לראשונה אודות קיומו של תיק ההוצל"פ כנגדו. ה. ביום 2.7.06 עתר המבקש לביטול ההליכים בלשכת ההוצל"פ וביום 4.7.06 הגיש בקשה להארכת מועד להגשת התנגדות לביצוע השטר, וכן את ההתנגדות עצמה ובקשה לביטול ההליכים. 2. כאן המקום להבהיר את המסגרת הדיונית בה מתבררת בקשה זו. הגשת בקשה לביצוע שטר דומה להגשת כתב תביעה עד חלוף המועד הקצוב להגשת התנגדות לביצוע השטר. לאחר מועד זה - הופכת בקשת הביצוע למעין פסק-דין ואזי רשאי הזוכה לעתור להטלת עיקול בתיק ההוצאה-לפועל. ואולם, כאשר מוגשת התנגדות לביצוע השטר ובה טענה כי הוגשה במועד, ובצידה מוגשת בקשה לביטול העיקול, מצוות התקנות לקבעה לדיון (במעמד שני הצדדים). במסגרת דיון זה מתבררת מלכתחילה שאלת ההצדקה לקיומו של העיקול. זאת, משום שאם יתברר כי המסירה לא בוצעה במועד הנטען, היינו - יתברר כי ההתנגדות הוגשה במועד, יש לברר אם מלכתחילה היה מקום להטלת העיקול. 3. כיוון שכך, התקנות הרלוונטיות לענייננו הן תקנות 362 ו- 364 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984, ולהלן נבחן אותן כסדרן: א. האם קיימת ראיות לכאורה בקיומה של עילת התביעה, כדרישת תקנה 362 (א) ? עילת התביעה נמצאת בבקשה לביצוע השטרות, כאשר על פני הדברים, משאוחז הזוכה בשטרות, אוחז הוא גם בעילת תביעה שטרית כנגד החייב. ואולם, משמוגשת התנגדות לביצוע השטרות, כי אז יש לבחון מחדש את קיומה של עילת התביעה, לאור הנטען בהתנגדות. בעניין שבפנינו, הוגשה גם בקשה להארכת מועד להגשת ההתנגדות, ולכן, יש לבחון תחילה אם יש מקום ליתן את הארכה המבוקשת, כדי שנקבע אם אמנם יש בפנינו התנגדות שיש להתייחס אליה. בשאלת הארכת המועד, נטושה מחלוקת בין הצדדים. בעוד הזוכה טוען כי האזהרה נמסרה בזמן, טוען החייב כי האזהרה כלל לא נמסרה לו וכי נודע לו לראשונה אודות קיומו של תיק הוצאה לפועל כנגדו כאשר הודיע הבנק אודות העיקול בחשבון. בעד הדיון הציג ב"כ הזוכה לחייב את אישור המסירה המקורי, עליו מתנוססת חתימה במקום המיועד לחתימת המקבל. ואולם, בחקירתו הנגדית של החייב, טען הוא כי אין מדובר בחתימתו, וכי מעולם לא קיבל את אותה אזהרה. השוואת סוגי החתימות, מעלה כי החתימה על אישור המסירה אינה דומה לחתימתו של החייב על תצהירו, ואף אינה דומה לדוגמת החתימה שהותיר על פיסת נייר באולם הדיונים, לבקשתי. במצב דברים זה, כאשר מטעם החייב קיימת עדותו שלו ומטעם הזוכה לא העיד השליח שביצע את המסירה הנטענת (כדי לזהות את החייב או כדי להעיד על נסיבות החתימה) אין לי אלא לקבל את גרסתו של החייב ולקבוע כי האזהרה לא נמסרה לו. ב"כ הזוכה טען בפני כי כאשר מדובר במסירה של פקיד דואר, ניתן להסתפק באישור מסירה מבלי להעידו. טענה זו יכולה להיות נכונה רק לצורך הקלדת אישור המסירה ככזה כפי שהוא נחזה להיות על פניו, היינו - מדובר בחזקה הניתנת לסתירה. ואולם, כאשר מול אישור המסירה עומדת עדותו הסותרת של הנחזה לחתום, המעיד מפורשות על כך שאין זו חתימתו והדבר אף עולה בקנה אחד עם השוואה בין החתימה על האזהרה לבין החתימה על התצהירים, כי אז נסתרת החזקה. הדרך היחידה להפריך את טענות החייב היא על ידי עימותו עם מבצע המסירה. בהעדר עדות סותרת מטעם השליח שביצע את המסירה - גוברת טענת החייב, אשר הפריך את החזקה. המסקנה היא כי האזהרה לא נמסרה כלל לחייב במועד הנקוב בה. משהגענו לכלל מסקנה כי האזהרה לא נמסרה במועד - אין עוד צורך בבקשה להארכת מועד (ולחילופין, מן הבחינה הטכנית, ניתן לומר כי הבקשה להארכת מועד התקבלה). יש לקבל את טענת החייב לפיו נודע לו אודות פתיחת הליכי הוצל"פ כנגדו רק ביום 28.6.06 ועל כן עתר מייד לעיכובים ולביטולם. כיוון שכך, משהוגשה ההתנגדות ביום 4.7.06, עניין לנו בהתנגדות שהוגשה במועד. כפי שהובהר לעיל, גם כאשר מדובר בהתנגדות שהוגשה במועד, עדיין ישנם מקרים בהם יש מקום להטלת עיקול, אך זאת רק בכפוף לעמידה בתנאים הנדרשים להטלת עיקול זמני בתקנות סד"א. הנה כי כן, יש לבחון את הטענות בהתנגדות ולברר אם הטענה בדבר קיומן של ראיות לכאורה בקיומה של עילת התביעה בעינן עומדות. במסגרת ההתנגדות, טוען החייב כי משך את השיקים לטובת הזוכה כנגד אספקת סחורה (צעצועים וחומרי ניקוי) למכולת שבה עבד, ושאותה ניהל (באמצעות אביו). עוד טוען החייב כי על פי ההסכם שבינו לבין הזוכה, קיבל הוא זכות בלעדית להפצת הסחורה שסיפק לו הזוכה, כאשר סוכם ביניהם כי הסנקציה על הפרת אותו הסכם היתה כי כל הסחורה תסופק לו בחינם. החייב מודה בכך שבמעמד "סגירת" העסקה לא נכח הוא בעצמו אלא אביו, קרוב משפחה נוסף והזוכה בעצמו. החייב טוען כי הלכה למעשה התברר לו כי הסחורה אכן הופצה בחנויות אחרות, וכי הדבר גרם לו הפסדים ניכרים. משנתברר לו עניין זה, הורה על ביטול השיקים. לטענתו, הדבר מוסכם בין הצדדים ועל כן אין עליו כל חובה לפרעם. כאן המקום לציין כי בנוסף לשיקים שהוגשו לביצוע לפני כשלושה ימים, הוגשה בלשכת ההוצל"פ בקשה לביצוע תשעה שיקים נוספים, בסכום של כ- 17,145 ₪. בתגובתו של הזוכה לבקשה לביטול העיקול, לא נמצאה כל התייחסות עניינית לטענות החייב בעניין ההסכם שביניהם, בעניין הבלעדיות ובעניין הפרתה, מסיבה שאינה ברורה. הזוכה רק טען בצורה לאקונית כי לא היתה כל הצדקה לביטול השיקים. דומה הדבר למצב בו מגיש תובע כתב תביעה בתיק אזרחי, עותר לעיקול זמני וכאשר הצד שכנגד עותר לביטול העיקול ומגיש כתב הגנה, מתעלם התובע מכתב ההגנה ועדיין טוען כי עילת התביעה שלו היא מבוססת. במצב דברים זה, אין לבית המשפט אלא את מה שעיניו רואות ואת הכלים האובייקטיביים בהם יכול הוא לבחון את טענות הצדדים. בחינת הבקשה לביצוע השטרות אל מול ההתנגדות לביצועם, מובילה למסקנה כי אמנם יש מקום לשמוע את טענת הבלעדיות, אך יחד עם זאת - אין כל הגיון בטענה כי משמעותה של הפרת הבלעדיות הוא כשלון תמורה מוחלט המצדיק העדר תשלום כלשהו עבור הסחורה. הדעת נותנת כי גם אם נכונה היתה טענת הבלעדיות, עדיין היה בה כדי להצדיק, לכל היותר, העדר תשלום לגבי מחצית משווי הסחורה. היינו - לגבי סכום של 12,216 ₪ קיימות ראיות לכאורה בקיומה של עילת תביעה. כאן יש להבהיר כי מדובר בהתייחסות כללית בלבד, בטרם נתבררה ההתנגדות לגופה, ובטרם נשמעו ראיות לגופו של עניין. משהגענו למסקנה זו, יש לבחון את שאר השיקולים שבדרישות התקנות. 4. האם קיים חשש סביר לכך שהעדר העיקול הזמני יכביד על ביצועו של פסק הדין, כדרישת תקנה 374 (ב) ? בעניין זה הצביע הזוכה על התחמקותו של המשיב ביצוע תשלום כלשהו, על סירובו לשבת לשולחן המו"מ ועל סירובו להיפגש עמו כדי להסדיר את העניין, למרות שביטל את כל השיקים באופן חד צדדי. החייב, מצדו, לא הכחיש טענה זו ואף לא טען כי ניסה להסדיר את העניין עם הזוכה, אלא חזר על גרסתו לפיה מותר היה לו לבטל את כל השיקים בשל הפגיעה הנטענת בבלעדיות. הפעם הראשונה בה ביקש לשוחח עם הזוכה היתה לאחר הטלת העיקול בבנק. במצב דברים זה, נחה דעתי כי בלא שיובטח תשלום החוב הכספי לגביו קיימת ראיות לכאורה - קיים חשש ממשי לכך שהכספים לא ישולמו לזוכה בסופו של ההליך. 5. עוד יש לבחון מהו הנזק שייגרם לכל אחד מן הצדדים כתוצאה מהטלת העיקול, כדרישת תקנה 362 (ב) (1). העיקול נשוא הבקשה הינו, כאמור, עיקול על חשבון העו"ש של המבקש בו מתנהל העסק, כאשר בחשבון מטפל אביו, לטענתו. עיון בדפי החשבון מעלה כי נעשות בו תנועות כספיות משמעותיות כגון פקדון בגובה 64,541 ₪ ביום 25.1.06 וכן פקדון בגובה 12,891 ₪ מיום 5.2.06.. יתרת החוב בו היא אמנם שלילית, אך החייב עצמה הודה בכך שלאחר הטלת העיקול הציע להפקיד סכום מסוים לצורך ביטולו. כיוון שכך, נראה כי מאזן הנוחות ואיזון זכויותיהם של הצדדים יבוא לידי ביטוי בהפקדת ערובה לגבי הסכום לגביו קיימות ראיות לכאורה (כאמור בגובה 12,216 ₪). 6. בנסיבות אלה מתקיימת גם דרישת תקנה 362 (ב) (2) בדבר היותו של הסעד ראוי וצודק בנסיבות העניין. נוכח האמור לעיל , התוצאה היא כדלקמן: 1. העיקול על חשבון הבנק יבוטל כנגד הפקדת ערובה (ערבות בנקאית או מזומן) בגובה 12,316 ₪, בקופת בית המשפט בתוך 30 יום. כדי לאפשר לחייב הפקדת סכום זה, יישארו ההליכים מעוכבים למשך 30 יום נוספים. 2. עם הפקדת הערובה, יבוטל העיקול על חשבון החייב בבנק איגוד. 3. בנסיבות העניין, אינני עושה צו להוצאות. ההחלטה תישלח מיידית לב"כ שני הצדדים באמצעות הפקס. הארכת מועד