השופטת מ' בן-פורת: ועדת הערר לפי חוק מס רכוש וקרן פיצויים, תשכ"א-1961 (להלן - חוק מס רכוש) קיבלה בשעתה ערר, שהגישה המערערת על שומתו של מנהל מס רכוש (המשיב). זה האחרון איחר בעשרה ימים את המועד של 30 יום, הקבוע בסעיף 29(ד), להגשת ערעור על החלטת הוועדה בבית המשפט המחוזי. לפיכך ביקש להאריך את המועד, וכטעם מיוחד טען, שהאיחור נבע משיבושים בעבודת הדואר מחמת עיצומים. רשם בית המשפט המחוזי בתל- אביב-יפו נענה לבקשה, והערעור, שהגישה המערערת על החלטתו לפני שופט בית המשפט המחוזי (כבוד השופט י' חריש), נדחה. על ההחלטה, שסמכה ידה על הארכת המועד להגשת ערעורו של המשיב, נסב הערעור, המונח לפנינו (ברשותו של הנשיא לשעבר זוסמן). 2. הטענה המרכזית, עליה נשען הערעור, היא, שבית המשפט אינו מוסמך להאריך את המועד מעבר לקבוע בסעיף 29(ד) לחוק מס רכוש הקובע לאמור: "על החלטתה של ועדת ערר ניתן לערער בבעיה משפטית לבית המשפט המחוזי תוך 30 יום מיום שהובאה ההחלטה לידיעת המערער". בחוק מס רכוש - ממשיך בא-כוח המערערת וטוען - הבדיל המחוקק הבדל היטב בין ערר על החלטת המנהל לפני ועדת הערר מזה לבי ערעור על החלטת הוועדה לפני בית המשפט המחוזי מזה. ראיה לדבר, שלקביעת המועד לערר הקדיש המחוקק הוראה נפרדת (סעיף 27), אף-על-פי שקצב להגשתו אותו פרק זמן, 30 יום. הדבר בולט גם על רקע סעיף 51(א) לאותו חוק, בו נקבע, כי "המנהל רשאי, אם נתבקש וראה סיבה מספקת לכך, להאריך כל מועד, למעט המועדים להגשת ערר או ערעור לפי סעיפים 27 ו-29(ד)". קיצורו של דבר: ערר לחוד וערעור לחוד, ואין להקיש מהאחד על משנהו. לאור אבחון זה יש לפרש את סעיף 61 לחוק מס רכוש, שזו לשונו: "שר המשפטים רשאי להתקין תקנות בדבר סמכות להארכת המועד להגשת ערר ובדבר הנוהל בועדות ערר ובערעורים לפי חוק זה והתקנות על פיו". עינינו הרואות, כי רק להגשת ערר הוסמך השר להתקין תקנות בדבר הסמכות להארכת המועד. ההמשך אמנם כורך יחדיו ועדות ערר וערעורים, אך זאת אך ורק "בדבר הנוהל". המסקנה ההכרחית מכאן היא, לפי השקפתו של הפרקליט המלומד (עורך-דין פוטשבוצקי), כי לפחות בסעיף זה "נוהל" אינו מכיל בחובו הארכת מועד, שאם תגרוס אחרת ייצא, שהרישא (המתייחס להארכת המועד להגשת ערר) הוא מיותר, בניגוד לכלל, שאין המחוקק מבזבז מלותיו לריק. על יסוד ההסמכה דלעיל התקין שר המשפטים את תקנות מס רכוש וקרן פיצויים (ערעורים), תשל"ג-1972. עיון בהן מגלה, לדעת הטוען, שהשר לא חרג מגבול הסמכות שהעניק לו סעיף 61 הנ"ל. בתקנה 1 קבע, כי "ערעור על החלטת ועדת ערר כאמור בסעיף 29(ד) לחוק (להלן - הערעור) יוגש לבית המשפט המחוזי שבאזור שיפוטו נמצא מענה של ועדת הערר". הפרקליט מדגיש את המלים "כאמור בסעיף 29(ד)" המלמדות, לדעתו, על דבקותו של השר בכל הנאמר שם, היינו, שעל הערעור להיות בשאלה משפטית ולהימסר לבית המשפט המחוזי תוך 30 יום. תקנה 3 קובעת, כי "הערעור יוגש ויתברר בצורת בקשה בדרך המרצה והוראות תקנות סדר הדין האזרחי, תשכ"ג-1963, יחולו על הבקשה והדיון בה, בשינויים המחוייבים". הפעם מדגיש הוא את המלים "על הבקשה והדיון בה", המלמדות, לדעתו, שתקנות סדר הדין חלות רק למן הגשת הקשה תוך המועד הקבוע בסעיף 29(ד). המלים המסיימות "בשינויים המחוייבים" אף תומכות תמיכה נוספת בפירוש המקובל עליו, שכן זהו אחד השינויים המחויבים לעומת תקנות סדר הדין האזרחי, תשכ"ג-1963, המכילות גם את תקנה 488 בדבר הארכת מועדים, לרבות מועדים שבחיקוק מטעמים מיוחדים שיירשמו. תקנה זו אין לה תחולה לאור המועד, הקבוע בסעיף 29(ד), ולאור אי-הסמכתו של השר בסעיף 61 להתקין תקנות להארכת מועד להגשת ערעור להבדיל מערר. כאמור, דעתו היא, שכך יש לפרש את תקנה 3 הנ"ל, אך אם לא יתקבל פירושו, המסקנה לדעתו היא, שבכל הנוגע להארכת המועד של ערעור חרג השר מסמכותו. לדעתו, יש ויש היגיון להקל עם העורר ולהקפיד עם המערערת. העורר, שהוא תמיד הנישום, מבקש להעמיד זו הפעם הראשונה את חבותו להכרעה של גוף מעין שיפוטי, היא ועדת הערר. בכגון דא יש מקום להתחשבות בנסיבות, שבעטיין חל איחור בהגשה. מצב זה משתנה עם מתן החלטתה של הוועדה. זכות ערעור מהותית היא, ועם תום המועד של 30 יום להגשתו מבלי שהוגש, הופך פסק הדין לסופי, כך יש ללמוד מההלכה שנפסקה בע"א 461/69 [1], בעמ' 53 וכן בע"א 406/69 [2]. הנחת יסוד זו - שהזכויות לפי פסק-דין מתגבשות עם תום המועד להגשת ערעור, מבלי שהוגש - היא הצריכה להנחותנו, ומכאן מתבקשת המסקנה, שהכלל הוא, שאין להאריך מועד להגשת ערעור, אלא אם כן קבע המחוקק אחרת בלשון ברורה וחד-משמעית. מכאן, שטעה השופט המלומד של בית המשפט המחוזי, כאשר סבר, שהסמכות להאריך קיימת, כל עוד לא נשללה במפורש. דוגמא לשלילה מפורשת מוצא בא-כוח המערערת בסעיף 4 לחוק בית הדין לעבודה (תיקון מס' 8), תש"ם-1980, לפיו הוסמך שר המשפטים - על דרך התיקון של סעיף 43(ב)(8) לחוק העיקרי (חוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט-1969) - להתקין תקנות, בנוסף על הקיים באותו סעיף, גם בדבר "הארכת מועדים לעשיית דבר שבסדרי דין או שבנוהג, אף אם נקבעו בחיקוק". עיון בסעיף 43(ב)(8) מלמד, שכבר לפי נוסחו המקורי רשאי היה שר המשפטים להתקין תקנות בדבר סדר הדין לרבות בערעורים. על כורחך אתה למד מכאן, כי "בדבר סדר הדן" ו"בדבר ערעורים" אין דין בהם כדי להקנות סמכות גם להאריך מועדים. זאת ועוד, משזכה נושא מסוים להסדר בחוק, אין מקום להפעלתה של "סמכות טבועה" (ע"א 103/75 [3], בעמ' 303). אדרבה, קביעה אחרת בתקנות היא בהכרח בגדר חריגה מסמכות בהיותה CONTRA LEGEM וסותרת את סעיף 16(4) לפקודת הפרשנות [נוסח חדש]. מקובלת על בא-כוח המערערת ההשקפה, שמצאה ביטוי בע"א (ת"א) 188/68 [11], כי "חיקוק" כמובנו בתקנה 488 לתקנות סדר הדין האזרחי (חיקוק שאת המועד הקבוע בו מותר להאריך מטעמים מיוחדים שיירשמו), מן הראוי לפרשו כמוגבל למועד הקבוע בתקנות סדר הדין עצמן, ולא לפי משמעותו המלאה של מונח זה, הכולל בחובו, כידוע, הן חוק והן תקנות (סעיף 1 לפקודת הפרשנות [נוסח חדש]). אין לשכוח, כי לפי סעיף 16(4) לאותה פקודה אסור שתהא תקנה סותרת את הוראותיו של חוק. לפיכך, בהיות תקנה 488 נחותה מחוק, פשיטא שאין היא יכולה לדחות מפניה הוראה, הכלולה בחוק. 3. עם כל הכבוד הראוי לעקביות הטיעון והגשת הבהירה, בחינת "דבר דבור על אופניו", הגעתי למסקנה, שמן הדין לדחות את טענת חוסר הסמכות. להלן טעמיי: (א) תקנות סדר הדין האזרחי הותקנו על-ידי שר המשפטים מכוח סעיף 46 לחוק בתי המשפט, תשי"ז-1957, שהסמיכו "להסדיר, בתקנות סדרי הדין, את סדרי הדין והנוהג לפני בתי המשפט, רשמים ולשכות ההוצאה לפועל, במידה ולא נקבעו בחוק, ובהם - (1) כל הנוגע לערעורים, לדיון נוסף ולמשפט חוזר לפי חוק זה; (2) הארכת מועדים לעשיית דבר, שבסדרי דין או בנוהג, אף אם נקבעו בחיקוק"; (ההדגשה שלי - מ' ב"פ). בהדבק זה אחזור ואציין, כי "חיקוק" כולל כל חוק וכל תקנה (סעיף 1 לפקודת הפרשנות [נוסח חדש]). מכאן, שלא נפלה כל שגגה מלפני שר המשפטים, שעה שקבע בתקנה 488 לתקנות סדר הדין האזרחי, שבית המשפט מוסמך להאריך גם מועד הקבוע בחיקוק על שתי משמעויותיו (ולא רק בתקנות עצמן). בכך הביע המחוקק חד-משמעית את רצונו לאפשר הסמכתם של בתי המשפט להאריך גם מועד הקבוע בחוק, מדיניות ליברלית, המונעת במקרים מתאימים הכשלת העיקר - בירור הסכסוך לעיצומו - בגלל עניין שהוא שולי יחסית. נאמרו בעניין זה דברים קולעים בע"א 430/74 [4], והודגש שם, שעיקר העיקרים הוא, שהמשפט והצדק ייצאו לאור. (במאמר מוסגר אעיר, כי הארכת המועד, שנדונה בע"א (ת"א) 188/68 [11] הנ"ל, כלל לא הייתה בדבר שבסדר דין אלא לגבי זכות מטריאלית, לפי סעיף 53(1) לחוק הגנת הדייר, תשי"ד-1954. הבעת הדעה על מידת דיוקה של לשון התקנה 488 הייתה איפוא הערת אגב, שכלל לא הייתה נוגעת לנושא הדיון). (ב) ההלכה הפסוקה הדגישה חזור והדגש, שיש להבדיל בין זכות לערער, שהיא מהותית (כגון בע"א 22/56 [5], בעמ' 1380), לבין הארכת המועד להגשת הערעור, היינו הזמן למימוש הזכות המהותית, שהוא עניין שבסדר דין. כמו כן הובהר, שבעניין שבסדר דין אין לאדם זכות קנויה (ע"א 135/63 [6], בעמ' 1859, 1870). באסמכתא זו (מפי השופט דאז זוסמן) בואר, כי אם החוק קובע להגשת ערעור תקופה פלונית, ולפני תום קופה זו יוצא תיקון (או חוק חדש), המעמיד את התקופה על כפל קודמתה, נהנים בעלי הדין מן התיקון, אף-על-פי שערעורם לא הוגש תוך התקופה המקורית. יתרה מזו, אפילו נכנס התיקון לתוקפו אחרי תום התקופה המקורית. וערעור טרם הוגש, די בכך שבעל דין הגיש תוך התקופה המקורית בקשה להארכת מועד שטרם הוכרעה, כדי שייהנה מן התיקון. שונה כמובן המצב, אם כל תקופת הערעור חלפה תחת שרביטו של החוק המקורי, ובקשה להארכת המועד אינה תלויה ועומדת (בעת כניסתו לתוקף של התיקון - או החוק - החדש). על ההבדל בין הזכות לערער לבין הארכת המועד להגשתו עמד בית-משפט זה לאחרונה גם בבג"צ 245/81 [7], בעמ' 195. (ג) מוטעית היא גם השקפתו של הטוען הנכבד, כאילו עם תום המועד להגשת ערעור, מבלי שהוגש, מתגבשות סופית זכויותיהם של בעלי הדין, כפי שנקבעו בהחלטה או בפסק-דין (לפי העניין). את מסקנתו השתית, כזכור, על מה שנפסק בע"א 461/69 [1] ובע"א 406/69 [2]. באף אחד משני הערעורים הללו לא עמדה כלל לדיון שאלת הסמכות להאריך את המועד להגשת ערעור. בע"א 461/69 [1], בעמ' 53, נאמר: "משנדון ענין בערכאה שיפוטית, קם מעשה-בית-דין, ואין ולא כלום אחר החלטתה. גדולה מזו: גם מקום שנמנע אדם מלערער על דרישת המינהל, והזמן להגשת ערעור עבר, אין ולא כלום אחר מעשה המינהל; מעשה המינהל כמוהו כמעשה-בית-דין. זו היא מסקנה הגיונית הנובעת מהענקת זכות ערעור, בה יכול אדם להשתמש תוך מועד קצוב; עבר המועד ולא עירער, או עירער וערעורו נדחה, החבות שרירה וקיימת והיא סופית". דברים אלה יש, לדעתי, לפרש כפשוטם, היינו בכפוף לבקשה להארכת מועד שנענתה, באותם מקרים בהם ההארכה אפשרית. שאלה אחרונה זו, כאמור, כלל לא נדונה שם. עוד אחזור בהמשך לאסמכתא זו, בבואי לדון בעמדתו של בא-כוח המערערת, כאילו יש מעמד שונה להחלטתו של מנהל מס רכוש מזה לבין החלטה של ועדת הערר מזה. לעיצומה של ההשקפה ייאמר, שאין לה, בכל הכבוד, כל בסיס. כבר הובהר לעיל, שאין לאדם זכות קנויה בדבר שבסדר דין ואין גם מקום לספק שהסמכות להאריך מועדים בדבר שבסדר דין גם היא במשמע. פסק-דין נוסף הנזכר בסיכומיו של בא-כוח המערערת הוא המ' 39/63 [8], בעמ' 1533, אין הנדון דומה לראיה. שם נהפכה על פיה החלטתו של כבוד הרשם להאריך את המועד לתשלום אגרה על תובענה. הטעם לכך היה, שתוך כדי הדיון בבקשת ההארכה חלפה תקופת ההתיישנות. בנסיבות כאלה, כך הוסבר, מתן ארכה ייטול מבעל הדין שכנגד את זכותו לטעון חסינות מפני התובענה על סמך התיישנות. בא-כוח המערערת גם הביא דוגמא להקניית סמכות מפורשת בחוק להוציא תקנות CONTRA LEGEM: סעיף 190(א) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשכ"ח-1968. גם דוגמא זו אינה עניין לכאן. השר הוסמך שם להתקין תקנות באישור ועדת העבודה של הכנסת - לביצוע הסכם בין ממשלת ישראל לבין מדינות חוץ "אף בסטיה מהוראות חוק זה, ובהסכמתו של השר הממונה על ביצוע חיקוק אחר - אף בסטיה מהוראות אותו חיקוק". לית מאן דפליג, שאין לסתור בתקנה את מה שנאמר בחוק, כך מלמדנו סעיף 16(4) לפקוד הפרשנות [נוסח חדש] שהוזכר כבר לעיל ("(4) לא תהא תקנה סותרת הוראותיו של כל חוק"). הוראה זו בעינה עומדת לאור סעיף 31 לחוק הפרשנות, תשמ"א-1981. לפיכך אילו סברתי, שיש ממש בטענה, כי אין לשר המשפטים סמכות להתקין תקנות בדבר הארכת מועדים לאור סעיף 29(ד) ו-61 לחוק מס רכוש, כי אז ברור, שהיה צורך בהוראה מפורשת בחוק כדי להתגבר על מגבלה זו. (ד) ראינו, כי סעיף 46 לחוק בתי המשפט מסמיך את שר המשפטים להתקין תקנות וסדרי דין ונוהג (כולל הארכת מועדים) אך לא לפני בתי המשפט, רשמים ולשכות הוצאה לפועל, אך לא לפני גופים שיפוטיים או מעין שיפוטיים אחרים, כגון, בית הדין לעבודה או (כמו בענייננו) ועדת הערר. בא-כוח המערערת הסתמך כזכור (בין היתר) כדוגמא ל"שלילה מפורשת" על סעיף 4 לחוק בית הדין לעבודה (תיקון מס' 8), ללמדך, שיש צורך בהסמכה מפורשת בחוק עצמו להתקין תקנות בדבר הארכת מועדים, שאם לא כן עומד בעינו הכלל שאין להאריכם. לדעתי, אין בתיקון זה כדי לעזור לו. אדרבא, יש בו, בעקיפין, כדי להסביר את הלך מחשבתו המשוער של המחוקק בסעיף 61 לחוק מס רכוש. אבהיר עניין זה: אחזור ואזכיר, כי לפני אותו תיקון כבר הוסמך שר המשפטים בסעיף 43(ב) לחוק בית הדין לעבודה ("החוק העיקרי") להתקין תקנות "בדבר סדר הדין" ו-"בדבר ערעורים". והנה בא התיקון והסמיכו במפורש להוציא תקנות להארכת מועדים. לכאורה ניתן לחשוב, שיש טעם בטענתו של בא-כוח המערערת. אולם, הסבר לדבר מצוי בהצעת חוק בית הדין לעבודה (תיקון מס' 9), תש"ם-1979 (כפי שהצביעה בצדק באת-כוח המשיב בסיכומיה). נאמר שם: "כדי להסיר ספק בענין סמכותו של בית הדין לעבודה בענין הארכת מועדים שנקבעו בחיקוק לעשיית פעולות בבית המשפט, מוצע לאפשר קביעת הוראות בענין זה בתקנות סדרי הדין". (ההדגשות שלי - מ' ב"פ). עינינו הרואות, כי מקור הספק של המחוקק היה בהבדל זהותו של הגוף השיפוטי. הואיל ומדובר היה בבית דין לעבודה ולא בבית-משפט, הנזכר בסעיף 46 לחוק בתי המשפט ובתקנה 488 לתקנות סדר הדין, הדנה בהארכת מועדים, ראה לנכון לקבוע הוראות בנושא מיוחד זה, המסמיכות את השר להתקין בו תקנות. בכך אושרר מטעמי ספק הנאמר בתקנה 105 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשכ"ט-1969, הזהה ממש (למעט זהותו של הגוף השיפוטי) לתקנה 488. לא יהא זה איפוא מופרך להניח, שאותו ספק, או אותו הלך מחשבה, הוא שהדריך את המחוקק, כאשר הקדיש להארכת המועד להגשת ערר את הרישא של סעיף 61 לחוק מס רכוש. ההבדל הוא בכך, ששם, לגבי בתי הדין לעבודה, בא התיקון בדיעבד, ואילו בענייננו חזה המחוקק את הקושי כבר מראש. סביר להניח, שבענייננו בלטה הבעיה לעיני המחוקק אף ביתר שאת, שהרי מדובר היה בהגשת ערר על רשות מינהלית לפני גוף מעין שיפוטי, היא ועדת הערר, להבדיל מבית הדין לעבודה, אשר לגביו בא התיקון לאחר מעשה. מצדי אסתפק בהערה, שהספק אינו מופרך על פניו, אולם אין כל צורך שנכריע בשאלה לגופה. (ה) אודה שהתקשיתי לרדת לסוף דעתו של בא-כוח המערערת, מה ההיגיון לאפשר הארכת מועד להגשת ערר - ולא לאפשר זאת לגבי ערעור. כפי שכבר רמזתי, נובע מע"א 406/69 [2] הנ"ל היפוכו של דבר, שגם אי-הגשת ערר על הרשות המינהלית הופך את דברה למעשה-בית-דין. כמו כן הסברתי, שהארכת מועד להגשת ערעור היא דבר שבסדר דין (ובצדק כלל שר המשפטים בתקנות שבוטלו, אף-על-פי שדנו בנוהל בוועדות ערר, גם את הארכת המועד להגשתו). הצד הרוצה לערער עשוי להיות לא רק המינהל אלא גם הנישום, ומכאן שלעתים ייגרם לו עוול בל יתוקן, אם לא יאפשרו לו הגשת ערעור מחמת נסיבות שאינן בשליטתו, תוצאה שיש למנוע אותה. כפי שכבר נרמז לעיל, עיקר העיקרים הוא, שהמשפט ייצא לאור, וכי סדרי הדין יישארו טפלים לעיקר זה כמכשיר לייעול הדיון ולא לסיכולו. יחד עם זאת, יש, כמובן, למנוע זלזול במועדים שנקבעו, ומכאן דרישתו של מחוקק המשנה בתקנה 488 לדחות מועד בחיקוק רק על סמך טעמים מיוחדים שיירשמו. האפשרות להמחות זכויות ולסחור בהן קיימת ממילא, לא רק כאשר הדיון בזכויות אלה כבר תם ונשלם, אלא אפילו לפני שהחל הבירור, אולם בסופו של דבר קובעת, כמובן, העובדה, אם הזכות שהומחתה אכן קיימת, שאלה שנשארת פתוחה, גם כאשר הערעור הוגש במועד, מבלי שהוארך. אגב, על יסוד הדוגמא שהביא בא-כוח המערערת בתמיכה לעמדתו, חוק בית הדין לעבודה (תיקון מס' 8), אני מניחה, שהטוען הנכבד מבדיל בין "נוהל" מזה לבין "הארכת מועדים בדבר שבסדר דין" מזה. טעמי לכך הוא, שבתיקון האמור הוסמך שר המשפטים בנפרד מן "הנוהל" להתקין תקנות בדבר הארכת מועדים לעשיית כל דבר שבסדר דין (היינו לאו דווקא הארכת המועד להגשת ערעור). אם זו ההבחנה, תהיה התוצאה על-פי גישתו של בא-כוח המערערת בלתי מתקבלת על הדעת, שכן לא יהא בית המשפט המחוזי בשבתו לערעור על ועדת הערר מוסמך להאריך את המועד בשום דבר שבסדרי דין. זו תוצאה בלתי נסבלת, ויש להימנע מפירוש, המוביל לתוצאה אשר כזאת. 4. לאור הנימוקים דלעיל דעתי היא, שדין הטענה בדבר חוסר הסמכות להידחות. 5. לחלופין טוען בא-כוח המערערת, שהטעם ביסוד האיחור לא היה "מיוחד" במובן תקנה 488 לתקנות סדר הדין. טענה זו היא כבדת משקל בעיניי. בשורה ארוכה של החלטות נדחו בקשות להארכת מועד להגשת ערעור או כתבי-בי-דין אחרים משום חוסר ערנות וחוסר זריזות מספיקים מצד המבקש. למשל, בב"ש 40/80 [9] התבססה הבקשה על הטענה, שהודעת הערעור נשלחה לבית-משפט זה בדואר תוך המועד אך התעכבה בדרך והגיעה לתעודתה באיחור של ארבעה ימים. כבוד הרשם ברטוב היה בדעה (המקובלת עלי), כי חרף העובדה המצערת, כי דברי דואר מתעכבים בדרך, אין לדרוש מבעל דין להחרים את שירותיו של דואר ישראל, אך יחד עם זאת מחייבת תופעה זו עמידה על המשמר כדי לקדם פני הרעה, ואל לו להסתפק בשיגור המסמכים, מבלי לוודא אם אכן הגיעו לתעודתם תוך המועד הקבוע לכך. "אין לשכוח שמועד המצאת הערעור למזכירות בית-המשפט הוא הקובע ולא מועד שלשולו לתיבת הדואר, או מסירתו לפקיד הדואר" (שם, בעמ' 137). אכן, באותו עניין חטא עורך הדין חטא נוסף, בכך שהשתהה שבועיים תמימים גם אחרי שהודעת הערעור הוחזרה אליו. ניתן על-פי זה אולי לגרוס - שאלה שאינה צריכה לפנים במקרה שלפנינו - כי העובדה שלא וידאו, אם דבר הדואר הגיע לתעודתו, אינה בהכרח לרועץ לשולחו. אולם בענייננו טענת המשיב היא, כזכור, שהיו בדואר שיבושים לרגל שביתה או עיצומים. לפחות נוכח פני עובדה זו, שוודאי הייתה ידועה ברבים (וכלל לא נטען אחרת), הייתה ערנות סבירה בגדר הכרח המציאות. אי-עמידה על המשמר במקרה אשר כזה - כאמור, בלי לקבוע מסמרות לגבי שיבושי דואר ללא עיצומים - מונעת את קיומו של "טעם מיוחד". הפעם הפרקליטות אמנם הזדרזה להגיש את הבקשה להארכת המועד, יום אחד בלבד לאחר שהתיק וההמלצה חזרו, עשרה ימים לאחר המועד הסופי, לידי המשיב. אולם, אין בעובדה זו כדי לרפא את הפגם שצוין כבר לעיל. יתר-על-כן, נראית לי, בכל הכבוד, השקפתו של רשם בית-משפט זה בב"ש 34/70 [10], בעמ' 308, מול האות ו, (אם כי הובאה כהערת אגב), כי "באשר לענין היחסים בין המבקש לעורך-דין, הנני חוזר ואומר כי אכן אין אלה מענינם (!) של בית-המשפט ובוודאי שאינם מהווים כשלעצמם טעם מיוחד, ולו הועלה לפני טעם זה בלבד לא הייתי רואה בו טעם מיוחד" (ההדגשה שלי - מ' ב"פ). את יחסיו של המשיב עם פרקליטות המחוז ניתן להשוות ליחסי לקוח ועורך-דינו, והשיבושים שתוארו לעיל התייחסו לקשרים שבינם לבין עצמם. יחד עם זאת, אחזור ואדגיש, מטעמי זהירות, כי ללא העיצומים בדואר, וכאשר נותר עוד זמן רב מעת המשלוח עד להגשת הודעת הערעור, אין לקבוע בוודאות, אם אותם שיבושים היו מספיקים או לא מספיקים להארכת המועד. די אם אומר, כי במקרה שלפנינו לא הוכח טעם מיוחד להארכת המועד. יש כמובן להצטער, שפגם שבסדר דין מונע בעד בירור העניין לגופו, אך אין מנוס מהתוצאה, ואולי היא תשמש לקח טוב בעתיד. 6. מהטעם המפורט בסעיף 5 דלעיל אני מציעה לחבריי הנכבדים - חרף עמדתי בשאלת הסמכות - לקבל את הערעור ולבטל את החלטתו של שופט בית המשפט המחוזי ובעקבותיה את זו של הרשם. המשיב ישלם למערערת הוצאות בסך 5,000 שקל. הנשיא י' כהן: אני מסכים. השופט א' ברק: אני מסכים. הוחלט כאמור בפסק-דינה של השופטת בן-פורת. הארכת מועד להגשת ערעורהארכת מועדהמועד להגשת ערעוריםערעור